דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2002 | מהדורה 12

חינוך בפרוטה

לתוך מערכת החינוך הישראלית, המפוצלת אידאולוגית ופוליטית, נכנס צבי צמרת, בעבר מנהל בית-ספר תיכון , קורא לעצור את התהליך.

טיול שנתי, מתוך אלבום התמונות של צבי צמרת

ערב מלחמת לבנון, במשך שש שנים, בשנים הקשות של הקטיושות בגבול הצפון, ניהלתי את בית-הספר התיכון המקיף ע"ש דנציגר בקריית-שמונה. כל אותה העת גרתי עם אשתי ושני הזאטוטים ב"בלוק" באותה עיירה נפלאה. באותן שש השנים נחתו על היישוב כ-5,000 פגזי קטיושה. ארבעה פגעו ישירות בבית-הספר, עשרות נחתו מצדדיו. מספר מטורף, שרמת-גן, רמת-השרון וכל מקום אחר ב"רמה" היו מתמוטטים מעשירית ממנו.

בקריית-שמונה נחתו 5,000 קטיושות וביניהן, להבדיל, "נחתו" אלפי מבקרים. דווקא בימים הקשים ההם היו כאלה שגילו רצון טוב והיו חייבים "להוכיח נוכחות" בעיירה הרחוקה. היו בהם חלק מהפוליטיקאים (רק חלק! רשימתם של אלו שלא ביקרו זכורה היטב), חלק מבעלי התפקידים הבכירים (איני זוכר אף ביקור של שופט! הם חייבים לחוש יותר את החברה), אינסוף עיתונאים שקפצו לרגע ודיווחו רק על כל פגע, מספר עצום של "מומחים" ושל נותני עצות.

כיוון שבחינוך עסקינן, צריך לציין את ים ה"מפקחים החינוכיים" שביקרו בעיירה (הגרשיים דורשים דיון מסוג אחר: באיזה מובן הוא מפקח? באיזה מובן זה חינוכי?). כל "מפקח" – מכל זרם, מכל רשת ומכל תחום – היה חייב להגיע דווקא לקריית-שמונה. הוא רצה לדווח לממונים עליו, שגם הוא הצטרף ל"מאמץ" החינוכי-הממלכתי. באותן שנים התהלכה לה בדיחה מקומית: "למה קוראים לקריית-שמונה 'קריית-שמונה'? מפני שהיא רחוקה מהמרכז. ארבע שעות הלוך וארבע חזור". כיוון שה"מפקח החינוכי" שהגיע למעוננו נסע לקצה אצבע הגליל ובחזרה סך-הכול שמונה שעות, הוא היה מוכרח לשהות במקום לפחות ארבע שעות. המנהל היה צריך לטפל בו אישית. אחרת בית-הספר היה עלול, חלילה, להינזק. ה"מפקח" היה יכול להחליט שלא ייתן מן ה"סל" הנדיב שלו לבית-ספרנו.

באותן שנים התארחו אצלי בקריית-שמונה כשלושים "מפקחים" בשנה: חלקם באו מירושלים (מהנהלת משרד החינוך) וחלקם באו מנצרת-עילית (מהנהלת המחוז); חלקם באו מתל-אביב (מהרשויות השונות, כגון אורט ועמל), ואחרים הגיעו מחיפה (מפקחים שהיו אחראים על נושאים ספציפיים בצפון הארץ). היו גם כאלה שהגיעו מחלקיה האחרים של הארץ (מפקחים למורשת העדות, לחינוך מיני, לזהירות בדרכים, לטיפוח הציונות, מפקחים לניסויים חינוכיים מסוימים, ועוד ועוד). ה"מפקחים" גזלו חלק ניכר מזמני החינוכי. הם תמיד באו בימי הלימודים ובשעות הלימודים. מעולם לא באו בחופשות, אלא תמיד הגיעו על חשבון הזמן עם המחנכים ועל חשבון השעות שרציתי מאוד להקדיש לתלמידים.

כל קבוצת "מפקחים" השתייכה ל"ממסד" חינוכי-ארגוני אחר. בית-ספרי היה כפוף לכמה "ממסדים". רציתי שכולם יעריכו אותו. ידעתי היטב, כל "מפקח" מייצג "ממסד" שיש לו "סל" של שעות ו"סל" של כסף. רציתי שתלמידי בית-הספר ייהנו מן ה"סל". לכן בדרך-כלל קיבלתי את אורחיי בסבר פנים יפות.

האמת ניתנת להיאמר שזעמתי על ריבוי ה"מפקחים", מה גם שלא היה להם מה לחדש לנו. כמנהל שהגיע לתפקידו אחרי שנים של הוראה בבית-הספר לחינוך באוניברסיטה העברית ואחרי ארבע שנות עבודה בהנהלת משרד החינוך בירושלים, הכרתי היטב את מערכת החינוך בארץ והכרתי (בקווים כלליים) כמה מערכות חינוכיות אחרות בעולם. ידעתי, המערכת החינוכית שלנו א-נורמלית. ברוב המדינות בעולם אין חינוך ממלכתי וזרמים חינוכיים גם יחד, שמדינה מממנת אותם בהינף אחד. ברוב המדינות בעלם אין מערכות פיקוח אזוריות ומערכות פיקוח מקומיות, ללא כל קשר ביניהן. ברוב המדינות בעולם אין כל-כך הרבה מפקחים וכל-כך הרבה תוכניות חינוכיות ו"יוזמות" חינוכיות חדשניות. והעיקר, ברוב המדינות בעולם הדמוקרטי יש הפרדה בין מערכת החינוך ובין הפוליטיקה והמפלגות. לכן שום ארץ אינה משתווה לנו במספר בחינות בגרות (יותר מ-600 מדי שנה): בחינה שונה המותאמת לכל "מפקח", בכל תחום, בכל זרם.

רבע מן התכנים

בן-גוריון שאף שיהיה לנו חינוך ממלכתי אחד. הוא חתר לכך, שהעם השב לציון יזכה לליבה חינוכית אחת. ה"אב המייסד" הציע את ההצעה האולטימטיבית, הנכונה בעיניי גם כיום: שלכל קבוצת הורים תוענק הזכות להחליט, על-פי אמונתה, על רבע מן התכנים החינוכיים שיוענקו לילדיה. שאר התכנים – תכנים יהודיים מסוימים, תכנים דמוקרטיים מסוימים, תכנים חיוניים בעולם המודרני – יהיו משותפים לכל ילדי ישראל.

בניגוד לסברה שבן-גוריון הצליח בכל מה ש"זמם", גם בכך הוא נכשל. בימיו לא קם החינוך הממלכתי האחד שהוא כל-כך ייחל לו. כבר בראשיתו, החינוך הממלכתי פוצל רשמית לשניים: לחינוך ממלכתי (ובו דומיננטיות גדולה של מפא"י) ולחינוך ממלכתי-דתי (בשליטתה המוחלטת של המפלגה שכונתה אחר-כך המפד"ל). אבל למעשה, החינוך פוצל רשמית לשלושה: גם החינוך המפלגתי של אגודת-ישראל זכה להכרה. כדאי לדעת: לחרדים לא היה אז כוח פוליטי ולא היו זקוקים להם לצורך הרכבת הקואליציה. למרות זאת, בלחץ הציונות הדתית, ב-1953 הוכר ב'זרם אגודת-ישראל'. רק תביעה אחת הוצבה בפני החרדים: לשנות את שם הזרם שלהם, שנקרא מאז ה'זרם העצמאי'.

אולם לא די בכך: כבר בשנים הראשונות לקיום המדינה הוקמו בעצם, באופן לא-פורמלי, עוד כמה זרמים פוליטיים-חינוכיים. כך, למשל, נקבע אז שה"התיישבות העובדת" (אחרים לא עבדו?) ראויה לאגף חינוכי משלה: האגף לחינוך התיישבותי. אגף פירושו תכנים שונים, פיקוח שונה והעיקר, תמיכה כספית שונה והרבה יותר גדולה בכל ילד. פירושו האמיתי: זרם נוסף. פרט מעניין: עד היום ברדיוס של כשלושה קילומטרים מבית-הספר דנציגר בקריית-שמונה יש שלושה בתי-ספר על-יסודיים של האגף לחינוך התיישבותי. מדוע שלושה? כי לפני כעשרים שנה היו שלוש תנועות קיבוציות.

גם במערכות חינוכיות אחרות הוכר בפיצול הפוליטי. למשל, בחינוך הממלכתי-דתי זכתה להכרה כל השנים המערכת העצמאית של חב"ד. היו גם מערכות אוטונומיות של חסידויות אחרות, שזכו לתמיכה ממלכתית. ואם היו מערכות חינוך חסידיות היו, כמובן, גם מערכות חינוך ליטאיות.

ב-1985, בימים שבהם יצחק נבון כיהן כשר החינוך, התווספה מערכת פוליטית-חינוכית חדשה: מעיין-החינוך-התורני. כאן המקום להיזכר: ש"ס זכתה בבחירות הארציות הראשונות שהתמודדה בהן (1984) בארבעה מנדטים. היא היתה לשון-המאזניים. אנשי ש"ס באו "רק" בתביעה אולטימטיבית קטנה אחת: מערכת חינוכית אוטונומית משלהם. מחיר זול תמורת הזכות הגדולה להרכבת ממשלה, שהם העניקו למפלגה הגדולה.

מחיר זול

אין זה משנה אם מדובר בממשלת מערך או בממשלת ליכוד. ממשלות בכל ההרכבים היו נכונות לעשות פוליטיזציה לחינוך ולשלם מחיר שנראה להן "זול": קיומם של זרמים פוליטיים בחינוך. היום אני גר בבית-שמש. לא מכבר התבקשתי לעמוד בראשו של גוף ציבורי מסוים (מטעם שותפות-2000), שהתמנה לחלק כספים למערכת החינוך המקומית. נדהמתי לגלות: בעיר שאני חי בה יש 15 מערכות חינוך שונות לחרדים, רובן ככולן זוכות לתמיכת המדינה. יש מערכות חינוך לבנים ומערכות חינוך לבנות. יש מערכות הקשורות לאגודת-ישראל ומערכות הקשורות לדגל-התורה או לש"ס. יש מערכות חינוך מיוחדות לבנים שהוריהם לומדים בישיבות, ומערכות חינוך לבנים ממשפחות של "עמך". יש מערכות חינוך נפרדות לבנים ליוצאי ארצות אנגלו-סאקסיות, ומערכות חינוך לבנים להורים מארצות אחרות. רוב המערכות החינוכיות קשורות למרכזים היהודיים השונים שהיו במזרח אירופה לפני השואה. אם תפתחו את מפת המרכזים באירופה לפני השואה, תכירו כמה מן הזרמים החינוכיים שבהם לומדים ילדי מדינת ישראל בעיירת-הפיתוח בית-שמש עד היום. במימון המדינה, וללא הליבה המרכזית היהודית-ציונית-דמוקרטית שעליה חלם בן-גוריון.

מה טומן בחובו העתיד?

אם בבחירות הצפויות ב-2003 ש"ס תתפצל לשניים – נאמר, לחסידי אלי ישי ולחסידי אריה דרעי, או אולי לחסידי הרב יוסף ולחסידי הרב כדורי – האם "נזכה" למערכת פוליטית-חינוכית חדשה? או שמא תקום מפלגה של עולים מרוסיה שתהיה חיונית לקואליציה, ודרישתה האחת תהיה חינוך נפרד ברוסית? מה ישיבו לה? או אם תקום מפלגה הומניסטית-חילונית שתתבע זרם חינוכי משלה? האם ייתנו לה? או אפשר שתקום מפלגה ימנית "אמיתית" שתרצה לחנך ברוחה? האם ישללו ממנה את אפשרות הקמתם של כמה בתי-ספר שיחנכו ליותר "לאומיות" ו"פטריוטיות"?

אנו חברה משונה. אין כדוגמתה בעולם כולו. עד לפני כמה שנים הספורט בישראל היה פוליטי, הבריאות היתה פוליטית, הבנקים היו פוליטיים, הצרכניות היו פוליטיות, לשכות התעסוקה היו פוליטיות, רשתות השיווק היו פוליטיות, ועוד ועוד. רוב המערכות הפוליטיות הנ"ל כבר התמוטטו. היכן נותרה הפוליטיזציה? בחלק הרגיש ביותר שלנו, בחלק הקובע את דמותנו, בחלק שיקבע את עתידנו: במערכת החינוך.

בתי ספר יחודיים

מן הפריטה לפרוטות, למכירה של מערכת החינוך לבעלי ההון תמורת פרוטות. בשני העשורים האחרונים התרבו בארץ הקרנות הפרטיות והתרבו מאוד בתי-הספר הקרויים "ייחודיים". רוב בתי-הספר מן הסוג הזה נבנו על-ידי הורים המקושרים לקרנות ומצויים בעשירון העליון (או אולי בשני העשירונים העליונים). כך קמו בתי-ספר לאמנות. כך קמו בתי-ספר לטבע. כך קמו בתי-ספר דמוקרטיים. כך קמו מסגרות תורניות שונות. כך קמו, כפטריות אחר הגשם, בעיקר במרכז הארץ, עשרות (ואולי מאות?) בתי-ספר.

גם במדינות דמוקרטיות אחרות מותר להקים בתי-ספר פרטיים, אולם שם הורים העושים כן אינם מקבלים כל תמיכה מן המדינה. במקביל, שם מחייבים ללמד גם בבתי-הספר האלה ליבה חינוכית-לאומית רחבת היקף (כ-75% מן התוכנית). יתר על כן, כסף הנחסך כתוצאה מהקמת בתי-הספר הפרטיים מועבר לאוצר האזור, שדואג לשפר את בתי-הספר הציבוריים (אשר כוחם נחלש כתוצאה מעזיבת התלמידים הפרטיים, שהם בדרך-כלל תלמידים "חזקים").

אצלנו גם בנושא זה המציאות הפוכה: בתי-הספר הייחודיים מתחילים להתקיים בכוחות עצמם, אך לאחר פרק זמן קצר ביותר זוכים להכרת המדינה ומהר מאוד מקבלים תמיכה כספית מלאה, ואף למעלה מזה. אותם בתי-ספר מעצבים (כמעט) בעצמם את תוכניות הלימודים, בוחרים מורים יותר טובים ובוררים את התלמידים הרצויים להם – והמדינה משלמת. טבין ותקילין.

עד העשור האחרון מערכת החינוך היתה כמעט סטרילית מבחינת יחסיה עם בעלי ההון (ועם החברות העסקיות שבבעלותם). בשנים האחרונות התפתחה מציאות חדשה של חברות המתקינות מיזוג-אוויר בבתי-ספר, מממנות טיולים, תומכות במסיבות סיום, תולות פרסומות בין כותלי המוסדות החינוכיים. בעשור האחרון ניתן לראות לצד מוסדות החינוך – ובתוך מוסדות החינוך! – דגלים של חברות, לוגו של מוצריהן, עמדות תצוגה של מותגים, אוטומטים למכירת המוצרים. במרכז הארץ ניתן לראות זאת בבתי-הספר התיכוניים, וגרוע מכך, אף בבתי-הספר היסודיים ובגני-הילדים.

לאחרונה הוחל בהנהגת "ניהול עצמי". הוא סותר את אותה סטריליות. בבתי-ספר מסוימים המנהל חייב להוכיח שהוא "כלכלי", שהוא מרוויח. לכן המנהל צריך לגייס ולשווק, והוא תלוי בבעלי הממון.

אין ספק, בעתיד תהליכי ההפרטה (אשר הזכרתי רק את חלקם) והתלות בבעלי ההון (שעמדתי רק על צדדים מסוימים שלה) יעוותו וישסעו עוד יותר את מערכת החינוך. החינוך שיינתן לבני המעמדות השונים, ליוצאי הגלויות השונות, לבני הדתות שונות, לבעלי ההשקפות שונות, למרכז ולפריפריה יהיה שונה לחלוטין.

מי שעתיד החברה כולה יקר בעיניהם צריכים לפעול במשותף, כדי לעצור עכשיו את ההפרטה בחינוך: להסכים סוף-סוף על הליבה המשותפת; להפסיק לדאוג רק ליחידים וייחודיים; להפסיק את הפיצול ההולך ומתגבר של מערכות החינוך – ולחזק את החינוך של כלל ילדי ישראל.

ד"ר צבי צמרת הוא מנכ"ל יד יצחק בן-צבי

הכתבה התפרסמה בגיליון מספר12 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר צבי צמרת הוא מנכ"ל יד יצחק בן-צבי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה