דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 במאי 2006 | מהדורה 33

חורבן הסדר הישן

הפרטתם של בתי-סוהר מתחוללת במרחב שבין אנרכיה לאנומיה, בין שחיקת ריבונות המדינה להתערערות התשתית הנורמטיבית של קיומנו כחברה. אין זו אנרכיה "סתם", אלא זן מיוחד שלה, נדיר במקצת אך בעל זרמי מעמקים שאחריתם מי יְשׁוּרֶנָה. גבירותי ורבותי, קבלו את האנרכו-קפיטליזם

איור: זאב אנגלמאייר

נו, אז מה מפריד בינינו לבין ממלכת החיות? מה הופך אותנו ליוצאי-דופן?

אנחנו הזן היחיד השם את בני מינו בכלובים.

אוגוסטוס היל, "אוז", סדרת טלוויזיה אמריקאית, 1997-2003

בית-האסורים המפורסם בעולם לא היה ולא נברא. "ראה! בני-אנוש חיים במערה תת-קרקעית, שֶׁפִּתְחָהּ פונה לעבר האור; כאן חיו מאז לידתם, רגליהם וצווארם כבולים לבל ינועו, ועיניהם אינן רואות אלא את שמצוי מולם", שוטח בפנינו אפלטון את משל המערה. כיוון שגבם מופנה אל האור ומבטם נתקל בקיר המערה, טחו עיני האסורים מראות את המציאות כמות שהיא, והם נאלצים להסתפק בצללים שמטילים אנשים החולפים מאחוריהם, ובהד קולם. כל עוד יישארו כפותים בעבותות, יהיו להם הצללים וההדים האותות היחידים לאמיתוּת החיים. הם לא יוכלו לדמיין מציאות אחרת, עמוקה, שלמה ואמיתית יותר, כל שכן להאמין בקיומה. זהו המשל, והנמשל מתבקש. "אלה הם אסירים משונים", תוהה אפלטון ועונה על תהייתו: "ממש כמונו".

משל המערה היה הראשון, אך לבטח לא האחרון, אשר הפך את בית-הסוהר לבבואת הקיום שמעבר לכבלים ולסורגים. לא רק זכות ראשונים עמדה לאפלטון; מעטים הם המשלים בדברי הימים שזכו למנה כה גדושה של מחקרים, פרשנויות, רמיזות ואיזכורים. נראה שבסיפורו של אותו כלא משונה הצליח אפלטון להנציח פיסה מזוקקת של ההוויה האנושית, שיכלה לשיני הזמן ועוררה כל דור ודור להביט בה כבהשתקפותו-שלו. דא עקא, שכמו תמונתו של דוריאן גריי, אף דיוקנו של משל המערה הלך ונתכער ולבש צורה מבשרת רעות. האחרון שבאותם דיוקנים, פרי עטו של הסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמאגו, היטיב ללכוד את רוח הימים. אלגור הקַדָּר נאבק בדי עמל בכוחות השוק, שהפכו את יצירתו לכלי חרס אין חפץ בו, אך נכנע לבסוף ועובר יחד עם בתו וחתנו לדירה חדשה בקַנְיוֹן, רק כדי לגלות שבמעבי משכנם החדש נמצאת אותה מערה, שלא משל היתה אלא אמת לאמיתה. השלושה מתפכחים ונוטשים, ומותירים מאחוריהם את הקניון ואת להיטו האחרון: "בקרוב פתיחה לקהל של מערת אפלטון, אטרקציה בלעדית, יחידה בעולם, מכירת הכרטיסים החלה" (ז'וזה סאראמאגו, המערה, הקיבוץ המאוחד, 2003). בעלי הקניון יודעים את אשר הם עושים: בעלות על הכלא עוד תוסיף ותרבה נכסים.

משל המערה של אפלטון הוא חלק מ"הרפובליקה", יצירה אתית-פוליטית המכוונת במפורש אל מוסד המדינה. מנגד, בספרו של סאראמאגו, המדינה היא בגדר נוכחת-נפקדת. אזור הכפר שבו חי הקדר ניצב אל מול העיר ובלבה הקניון; בתווך נפרש המרחב של הספר, שבו לית דין ולית דיין. הברירה נתונה בין חיי הדלות במרחב האחד לבין השתעבדות למרחב השני. אף על פי כן, דומה שגם תעוזתו האמנותית של סאראמאגו לא הרחיקה לכת כמציאות חיינו. בניגוד לבעלי הקניון, שלתפעול הכלא החדש שבניהולם אין צורך בסוהרים חמושים, לבעליהם של בתי-הסוהר הפרטיים הוענק הלכה למעשה, ובמרחב טריטוריאלי מוגדר, מונופול לגיטימי על הפעלת הכוח. לכאורה, יש בכך משום קריאת תיגר על הנחת היסוד המובלעת בקיומה של המדינה המודרנית כבעלת בלעדיות על השימוש באלימות, הגדרה שבין מנסחיה הפילוסוף תומאס הובס והסוציולוג מקס ובר. ובר טען כי מהות המדינה אינה טמונה במטרותיה, שכן אלה משתנות ממקרה למקרה, אלא באמצעים העומדים אך ורק לרשותה: הפעלה לגיטימית של כוח ושימוש בכפייה. כאשר מופרת הבלעדיות של הפעלת האלימות, מאבד מוסד המדינה את חיוּתו ואת משמעותו. הברירה ברורה, אם מושג ורעיון ה'מדינה' יבואו אל קצם, קבע ובר, נגיע לכלל 'אנרכיה', במובנה המפורש של המילה.

צבאות פרטיים

אימת האנרכיה – העדרו (יוונית עתיקה: an-) של שליט (יוונית עתיקה: archos) – מלווה כצל ארוך את שורת המקוננים על מותה בטרם עת של מדינת הלאום. מהלכי הגלובליזציה מכאן ותהליכי האטומיזציה מכאן נדמים לעתים כגלים, השוחקים בהדרגה את סלע המדינה. עם זאת, אין דין צמיחתם של ארגונים רב-לאומיים, תאגידים גלובליים ורשתות מידע, כמו גם של בתי-ספר פרטיים ובתי-תמחוי, כדין הפרטתה של הזכות להפעלת אלימות. רק האחרונה עשויה לשבֵּר באמת ובתמים את לוז מהותה של המדינה. זאת הסיבה שהפרטתם של כוחות השיטור צריכה להתפענח מתוך זיקה לתהליך דומה, שנתונים לו כוחות הצבא. מדינות אירופה אמנם עשו שימוש מוגבל בשכירי חרב עד לשנות החמישים של המאה ה-19, אולם חלפו עוד כמאה שנה בטרם שבו קבוצות אלה לזירת ההתרחשות הבינלאומית, תחילה באופן מחתרתי באפריקה, ובהמשך בגלוי, גם במקומות אחרים. כיום פרוסים צבאות פרטיים בכל רחבי תבל ובשלל מוקדי חיכוך, דוגמת האיטי, קרואטיה וסיירה-לאונה. כמו במקרה הפרטתם של בתי-הסוהר, גם כאן מאזני עלות-תועלת פשוטים רחוקים מלהצביע על שורה תחתונה חותכת. כזהו למשל המקרה של DynCorp, צבא אמריקאי פרטי המונה כ-26 אלף מועסקים ונמנה עם 25 הקבלנים הגדולים ביותר של המימשל הפדרלי. מחד, נחל התאגיד הצלחה בהכשרת הצבא והמשמר הלאומי בליבריה בתום מלחמת אזרחים ארוכה ועקובה מדם. מנגד, הואשמו עובדיו בהברחת קוקאין מבוליביה, ולמרות נסיונות ההשתקה, הוכחה מעורבות של עובדים ובכירים בארגון בסחר בנשים לצורכי מין בבוסניה. התאגיד ממשיך לקבל כשני מיליארדי דולר ממחלקת ההגנה האמריקאית במסגרת "חוזים לאספקת שירותי הכשרה". לנוכח אזלת-ידה של הקהילה הבינלאומית בטיפול במשברים בינלאומיים ופנימיים, כמו הסכסוך שבחבל דארפור בסודאן, גוברים הקולות הקוראים להעמקת מעורבותם של הצבאות הפרטיים בפתרון סכסוכים ובהשלטת הַסֵדר.

בתי-סוהר פרטיים בערים עניות

בארצות-הברית נודעה לאירועי ה-11 בספטמבר השפעה מאיצה ומעצימה על שניים מתהליכי ההפרטה של זכות השימוש בכפייה המוקנית למדינה: הפרטת הכוח השיטורי הפנימי והפרטת הכוח הצבאי החיצוני. הנסיקה בממדי הפרטתם של בתי-הסוהר (לאחר שנים של מיתון והפסדים קשים שנגרמו לתאגידים) מוסברת בעיקר בהקשחתה של מדיניות ההגירה; בשנים האחרונות כבר הביא הדבר לשבייתן של ערים ומדינות עניות שלמות בידי מעסיקי-הענק, בעלי בתי-הסוהר הפרטיים. פירנצה שבאריזונה היא דוגמה מאירת עיניים. בעיר מתגוררים קרוב ל-18 אלף איש, אך רק כ-4,000 מהם אזרחים חופשיים. היתר מאכלסים את תאיהם של שלושת בתי-הסוהר שבפירנצה, שניים מהם בבעלות פרטית. רבים מבין הסוהרים היו בעבר כורים שנשבר מטה לחמם, ובצר להם הם פנו לעבוד בינות לכותלי הכלא. כיום הם נטולים זכויות תעסוקה ועתיד פנסיוני. אך אולי מוטב שיהיו אסירי תודה: פירנצה מעוררת את קנאתן של ערים עניות אחרות ומוכות אבטלה, המפללות להקמתם של בתי-סוהר פרטיים בשטחן. בערים שאמנם "התמזל מזלן" משמש לעתים בית-הסוהר הפרטי, לצד הקניון המקומי של רשת וולמארט, כמקור ההכנסה העיקרי. מחקרים עדכניים מלמדים, שרוב "הערים האסורות" נלכדות במעגל הקסמים של כשירות מקצועית נמוכה וגרעונות מתמשכים. לעת-עתה אין להן פתח של תקווה, לבטח לא דוגמת זה שנפער בעולמם של בעלי הצבאות הפרטיים. אכן, בד בבד עם תהליכי הפרטתו של הכוח השיטורי, הובילה בשנים האחרונות התוכנית למלחמה בטרור לשיעורי הפרטה חסרי תקדים של שירותים ותפקידים צבאיים באפגניסטן ובעיראק. לאחרונה אף החלו התאגידים עצמם, ולא הממשלות, לערוך חוזים אלה עם אלה ליצירת שיתוף פעולה צבאי ומודיעיני ביניהם, מתוך כוונה מוצהרת להקים את "הצבא הפרטי הגדול בעולם".

"חירות שלילית" מול "חירות חיובית"

האם צדק, אפוא, וֶבֶּר? האם תהליכי ההפרטה של הכוח מובילים אותנו לאנרכיה? ריבוא ריבואות המילים שהושחתו על התעצמותם של בעלי ההון בישראל מרמזות על מענה שלילי. הדגשת הקשר בין הון לשלטון מגלה אולי פנים חדשות, וכנראה מאיימות, של בעלי השררה, אך עדיין יש בכך כדי להעיד על עצם קיומם של שליט ושל שלטון. הדיוקן המשורטט אינו דיוקנה של אנרכיה – ה"ארכוס" המדינתי נשאר בעינו – אלא של "פּלוּטוֹקרַטיָה": תפיסתן של שדרות השלטון (יוונית עתיקה: kratos) בידיהם של בעלי הממון (יוונית עתיקה: plutos). אפשר שכך, אך לא בהכרח, שכן מבט אל מעבר לפינה עשוי לגלות תמונה שונה, שבחזיתה ניצב לא החיבור בין הון לשלטון מדינתי אלא החיבור בין הון לאון שיטורי-צבאי, תמונה שבה הופכת ברירת האנרכיה שהציג בפנינו וֶבֶּר למציאות חיים. אין זו אנרכיה "סתם", אלא זן מיוחד שלה, נדיר במקצת אך בעל זרמי מעמקים שאחריתם מי יְשׁוּרֶנָה, והשלכות מרחיקות לכת. זהו האנרכו-קפיטליזם.

לכאורה, מכיל צימוד מילים זה סתירה פנימית, וכך אכן טוענים אנרכיסטים רבים. לדידם, הקפיטליזם הוא התגלמות הרע שבמדינה, והוא יונק את כוחו מלְשַׁדה. לפיכך, התנגדות למדינה כרוכה בהכרח בשלילת הקפיטליזם. כך היה ונשאר האנרכו-קפיטליזם בן חורג, מוקצה מחמת מיאוס, במשפחת האנרכיה. אך בשעה שעוצמת קולם של האנרכיסטים ה"מקובלים" עומדת ביחס הפוך למידת השפעתם המעשית, דומה שחסידי האסכולה האנרכו-קפיטליסטית ומיישמיה (מדעת ושלא מדעת) יכולים לזקוף לזכותם רשימה ארוכה של הישגים. את אבן-הפינה הרעיונית לאסכולה זו הניח הכלכלן הבלגי-צרפתי, גוסטאב דה-מולינארי (1912-1819), במסה שכתב ב-1849 תחת הכותרת "ייצור הביטחון", ובספר שפרסם באותה שנה ובו הרחיב את רעיונותיו בדבר התועלת הגלומה בהחלפת המדינה בשוק חופשי של עשיית צדק ויצירת ביטחון. השאלה שהציג היתה פשוטה: אם השוק החופשי יכול וצריך לספק את כל הסחורות והשירותים, מדוע שלא יספק גם את שירותי השמירה על הביטחון? "המונפול של המדינה (על הכוח; א. א.)", טען, "אינו טוב יותר מזה של כל גורם אחר. מי שאינו חושש מתחרות, לא ישלוט היטב, ובטח לא בזול…". דרך-המלך ליצירתה של אותה תחרות, לדידו, אינה הבחירות הדמוקרטיות אלא הפרטה מקיפה של משאבי השיטור והצבא, וכך, "בתנאי חירות, הארגון הטבעי של ייצור הביטחון לא יהא שונה מדרך פעולתן של תעשיות אחרות". מולינארי נזהר מפני זיהויו כאנרכיסט, וספרו האחרון ("חברת העתיד", 1899), שפורסם לאחר כיובל שנים, סימן נסיגת-מה מרעיונותיו הקודמים. עם זאת, דומה שמוריי רותבארד לא חטא לאמת משנתו של מולינארי, כשראה במסה המוקדמת שלו "ביטוי ראשון בהיסטוריה האנושית למה שנקרא עתה 'אנרכו-קפיטליזם'". מקץ למעלה ממאה שנים מתרבים ביטוייו, והפרטתם של בתי-הסוהר הוא אחד הבולטים שבהם. הקפיטליזם בן-זמננו מחזיר את עטרתו הרעיונית ליושנה. בעלי ההון, שנזקקו להגנת המדינה וינקו מעטיניה, אינם יכולים שלא לתהות אם לא ייטב מבחינתם להתנער ממנה, אם לא אבד הכֶּלַח על המדינה כבעלת הבלעדיות על הפעלת האלימות, ואם לא הגיעה השעה שייטלו הם לידיהם את המוסרות להובלת החברה, לא רק כסוכני המדינה אלא כמחליפיה.

במובנים רבים מסמנת אסכולת האנרכו-קפיטליזם הרחבה והעמקה (יש שיאמרו, לכלל אבסורד) של גישת החירותנות (Libertarianism), כשלעצמה הַעֲצָמה של עמדת הליברליזם הקלאסי. מבשריה ומכונניה של החירותנות הדגישו את יחסי הגומלין בין המדינה לחברה. לדידם של ג'ון לוֹק וז'אן-ז'אק רוסו, ייצגה המדינה את התאגדותם הברוכה של פרטים וקבוצות לכלל מערכת ריכוזית שנטלה על עצמה לערוב לבטחונם, אך גם להבטיח את חירותם, תנאִי יסוד של "האמנה החברתית". המדינה, ובמידה רבה מדינת הלאום, נתפשה לפיכך כשלב חיובי בצמיחתה של החברה האנושית. ואולם, בעיניהם של מקצת ממשיכי דרכם של לוק ורוסו, הפֵרה המדינה את "האמנה החברתית" וצברה כוח מופרז על חשבון זכויות הפרט. זרם החירותנות הוא מגוון עד מאוד, ומכיל קשת רחבה של עמדות בנושאי חברה, כלכלה ופוליטיקה, אך כל מייצגיו מתאפיינים בחתירה לצמצום התערבותה של המדינה בחיי הפרט (minarchism). האנרכו-קפיטליזם פוסע קדימה צעד אחד נוסף, ובמקום בקשת הצמצום הוא מעלה על נס את תביעת הביטול. כך, למשל, אף כי החירותנים מצדדים בהורדת המסים, הם רואים בהם "רע הכרחי", שנועד לשמר את יכולתה של המדינה להבטיח לפרט את זכויותיו. מנגד, דוגלים האנרכו-קפיטליסטים בביטולו של מיסוי באשר הוא ובהפקעת מונופול המדינה על כוחות הצבא והשיטור מידיה. אלה ואלה נותנים דעתם בראש ובראשונה על מה שג'ון סטיוארט מיל, ולאחריו ישעיה ברלין, הגדירו כ"חירות שלילית", חופש מכפייה, ולא על "חירות חיובית", חופש ליצירה.

שינוי הדגש במאזן המורכב שבין החירויות מגלה בפנינו את צדו השני של מטבע ההוויה הפוליטית-חברתית, צד המציע זווית ראייה משלימה על תהליכי הפרטת כוחה של המדינה. תהליכים אלה כרוכים לא רק באנרכיה (קפיטליסטית), אלא גם באנומיה (העדר חוק, anomy) חברתית. ההבחנה והזיקה בין השתיים הן עניין מכריע. בשעה שה- archos מגלם את השליט, מציב מולו ה-nomos את החוק, את התשתית הנורמטיבית-משפטית לקיומם של פרט ושל חברה. כפני יאנוס, הם מביטים לעבר מהויות שונות של אחדות אחת. בדומה לסוגיית השליט, גם שאלת החוק מתייחסת הן לעצם קיומו ומבנהו והן לצביונו ולמקור כוחו, שני היבטים המבטאים קשר הדומה לזה שבין חומרה לתוכנה, בין צורה לתוכן. כך, כשם שראוי להבחין בין קיומו של "ארכוס" (מדינתי או אחר) לבין מקור עוצמתו הריבונית (kratos) – כפי שהוא מתגלם באריסטוקרטיה, בפּלוּטוֹקרטיה, בדמוקרטיה וכיו"ב – יש להבדיל בין עצם קיומו של החוק ומבנהו לבין הערכים המזינים אותו. שני סיפורי אסירים מפורסמים עשויים להבהיר היבטים אלה, ואף לסייע להבנת עצם קיומו או אי-קיומו של החוק ולזיהוי הערכים היוצקים בו תוכן.

דיוקן אכזר

"כמו כלב" מוצא להורג יוסף ק' בתום "המשפט" של קפקא; "כמו כלב" מובל הנידון למוות ב"מושבת העונשין" אל עבר מיטת סדום שתכנן ובנה "המפקד הקודם", ועתה מופקד על תפעולה "הקצין", המסביר ל"חוקר-הנוסע" לא רק את אופן פעולתה אלא גם את סגולותיה הייחודיות. זו מכונת כתיבה או מכונת קטילה, המשרטטת על גופו של הנאשם, המורשע תמיד, את החוק שהפר, עד לרגע שבו ייפח את נשמתו, מיד אחרי שיראה ויפנים את המילים והסלסולים שנצרבו בבשרו. החוקר-הנוסע בוחן את המכונה בתשומת-לב רבה, ומביט בנידון למוות השרוע לפניו. הקצין מסביר לו את חטאו-פשעו: הוא לא הצדיע למפקדו והמרה את פיו, ועל כן ילך בדרך כל בשר, לא לפני שתצרוב המכונה בבשרו את החוק שעבר עליו: "ציית לממונים עליך!".

בעיניו של הקצין הועלה החוק לדרגת קדושה, והמפקד הקודם למדרגת אל. ב"מושבת העונשין" מתגלם הצימוד שבין ה"ארכוס" ל"נומוס", והצימוד בין "הייררכיה" ל"הירונומיה". hier-): "מקודש" ביוונית עתיקה), הזיקה בין השלטון לחוק, ששניהם מורמים מעם ומאדם. קאנט היה ודאי נוטה לזהות הירונומיה זו עם הטרונומיה (hetero-: "זר" ביוונית עתיקה), עם הכפפת החוק, שבו ראה את היסוד האתי של ההוויה האנושית, לזָרוּת. את כל יהבו המוסרי השליך קאנט על ערך האוטונומיה, על חקיקת-העצמי, שיסודה באוניברסליזם אתי. לנגד עיניו ראה את התבונה הטהורה של בני המין האנושי מכוננת את חוקי ההמוסר המוחלטים ומייצרת מהם כללים משפטיים. ואכן, הקצין, בין אם עיין בכתביו של הפילוסוף הגרמני ובין אם לא, יודע היטב שהזמנים השתנו. את מקומו של המפקד-האל תפס מפקד אחר, הכופר בעיקר ובחוק הישן. במאמץ נואש ומיואש הוא פונה בבקשת עזרה לחוקר-הנוסע, ולאחר שזה משיב את פניו ריקם, מבצע את ההוצאה להורג האחרונה בחייו: משחרר את האסיר משלשלאותיו וכובל עצמו במקומו, לא לפני שהוא מורה למכונה לשרטט על גופו את החוק שהפר: "צדק תרדוף!".

אבל אם סבר הקצין במר לבו שהנה קורם לו החזון הקאנטיאני עור וגידים, ואת מקומה של ההטרונומיה האלוהית תופסת אוטונומיה אישית וכלל-אנושית, מלמדנו קפקא כי טעות היתה בידו. קריסתה הסופית של המכונה היא כאין וכאפס לעומת תחושת הבלבול שאוחזת בנידון למוות שיצא לחופשי וברעהו החדש, החייל שקודם לכן לפָתוֹ בשבי. חורבן הסדר הישן לא הביא ללידתו של סדר חדש, והשניים רודפים אחר החוקר-הנוסע, בתקווה שייקח אותם עימו הרחק ממושבת העונשין. לשווא. הסַפָּן מתיק את הסירה ומאיים עליהם בחבל עבה, לבל יקפצו עליה. אם כך, אולי נושע לפחות החוקר-הנוסע? יומניו של קפקא מרמזים אחרת. בסיום חלופי שארג לסיפורו שבה דמות הכלב, הנרצע לחוק אדונו, לרדוף את בני-האנוש. עתה זהו הנוסע. הפעם לא נדרשת התערבותו של הסופר; הנוסע הוא שמכנה את עצמו "כלב", ומתרוצץ שוב ושוב סביב החייל והנידון. זהו דיוקן אכזר. האדם המודרני נטש את עוגן האמונה, אבל את החוק המטאפיזי לא הצליח להחליף בחוק-עצמי שיהא יציב דיו כדי לשאת את קיומו. בלי הטרונומיה ובלא אוטונומיה, נקלע הפרט למשבר של זהות, לחיים של אנומיה, שאין בהם חוק ואין בהם פשר.

הבחירה של סוקרטס

אחורה בזמן, לפני למעלה מאלפיים שנה, הצליח נידון למוות להגשים בחייו ובמותו את האוטונומיה המיוחלת. השנה היא 399 לפנה"ס, והנידון למוות הוא סוקרטס, שנשפט והורשע בעוון הכפירה באלים והשחתתם של בני-הנוער. אל הכלא מגיע תלמידו וידידו הטוב, קריטו. הוא מצליח לשחד את הסוהרים, ומתחנן בפני מורהו להימלט איתו אל החופש ולעזוב את אתונה. עד מהרה נקשר – בפעם האחרונה – בין השניים דו-שיח דיאלקטי. קריטו מפציר בידידו: הוא אוהב את סוקרטס ורוצה שיחיה; כך גם ילדיו של המורשע בהשחתת מידותיהם של בני-הנוער. אך סוקרטס ממאן. אט-אט הוא מוביל את קריטו בדרך להבנת משמעות החוק ומקור עוצמתו, שאינם טמונים בתחשיבים אלא בהכרה של זכות וחובה, טוב ורע; בקיצור נמרץ, לא ברצוי אלא בראוי, ולא כשלעצמו אלא לנוכח המצוי. הוא מבקש ממנו לדמיין את חוקי אתונה ניצבים בפתח שער הכלא, שואלים את סוקרטס מדוע הוא מבקש לעזוב. קריטו מבין כי הטעמים שנתן אינם משכנעים. אמונתו של סוקרטס בטוב האנושי, ביכולתו של האדם לחפש ולמצוא את הערכים הנכונים ולהופכם לעקרונות התנהגות ולחוקי מדינה, היא שורש קיומנו המוסרי. בעידן טרום פוסט-מודרני שבו האמת והשקר, הטוב והרע אינם יחסיים, יש משמעות לשלטון, למדינה ולענישה, אך גם לחירות, לחוק ולפרט.

משל המערה הוא גם, ואולי בעיקר, סיפורו של סוקרטס. אפלטון אינו מסתפק בתיאור החבושים בבית-האסורים, אלא ממשיך בתיאור קורותיו של אדם המצליח להיחלץ מכבליו, ויוצא מן המערה לחופשי כדי לראות את האור. הוא שואל ומשיב, כי זכותו וחובתו של הפרט לשוב אל המערה ולהעיר את רעיו מתרדמתם, גם אם הוא יודע היטב שמחיר המעשה עלול להיות כבד, ואולי אף יגבה את חייו-שלו. גיבורי ספרו של סאראמאגו בחרו להימלט מהמערה ולהציל את נפשותיהם במחיר הוויתור על הסיכוי להצלת בני מינם. במרחב של אנרכיה ואנומיה, במקום שבו לית דין ולית דיין, אין חוק ואין שלטון, הַשִׁיבה למצב הטבעי מובנית מאליה. בחירתו של סוקרטס היתה שונה. שובו של הפיכח למערה כמוהו כהישארותו של סוקרטס בכלא. סוקרטס נשאר ושותה מכוס התרעלה. מי חכם ויידע: אלמלא המית עצמו, אפשר שלא היה אפלטון פורש מהחיים הפוליטיים, פונה לייסוד האקדמיה, מחבר את שלל כתביו ומספר את סיפורה של המערה.

אוריאל אבולוף הוא דוקטורנט במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית

הכתבה פורסמה ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 33 בנושא: "בית סוהר פרטי בישראל". להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר אוריאל אבולוף מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה