דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

ניו יורק 2011: "ותוהו מתפרץ בכל קצווי עולם". צילום: מרק ברגהאש

חורבן אישי ותיאולוגי

התמוטטותו של גיבור הספר של ראובן נמדר מקבילה להתמוטטות מערכת המושגים הפוסטמודרנית שהחליפה את העולם הישן, זה שנשען לא רק על החוכמה המודרניסטית הוותיקה, אלא גם על המסורת היהודית. המשען המודרניסטי והציר הלאומי מובסים בידי ההתבוללות והלהג הפוסטמודרני, המזוהים כאן עם ניוונם של הרוח והמוסר. ניו יורק בעיניים עבריות

ב-11 בספטמבר 1976, תאריך שנעשה לימים סמלי, נחטף מטוס של חברת TWA בדרכו מניו יורק לשיקגו. החוטפים, "לוחמי חירות קרואטים" כפי שקראו לעצמם, הודיעו לאנשי הצוות ולנוסעים כי יש בידיהם פצצה. בסופו של דבר התברר כי הפצצה אינה אלא סיר לחץ פשוט, אבל פצצה אחרת, שהטמין אותו ארגון בתחנת גרנד סנטרל בניו יורק, היתה אמיתית לחלוטין והרגה את אחד החבלנים שהוזעקו לנטרל אותה.

namdar

כל הפרטים הללו אינם מופיעים בספרו החדש של ראובן נמדר, אבל על הכריכה שלו מופיע תצלום של בניין הגרנד סנטרל, ולא במקרה. בחלקו העליון של התצלום נראים שוליה של תקרת המבנה, שעליה מצוירת (כך אומרים) מפת השמים מנקודת מבטו של אלוהים. קרני השמש העזות שגולשות מטה מהחלונות הגבוהים משוות לצילום נופך מיסטי-רליגיוזי, ובמבט ראשון נדמה לקורא שהוא מביט על חלל פנימי של כנסייה מפוארת, ולא על תחנת רכבת שנבנתה בראשית המאה ה-20. אין זה מקרה שהבניין נראה כך, שהרי תחנות רכבת הוקמו בתקופה ההיא כקתדרלות של קדמה. תמונת החיזיון הזו, שבה נראים בני האדם זעירים כמו נמלים תחת אורה הצורב של זכוכית מגדלת, היא בחירה מצוינת לספר המשוטט בין קודש לחול ובין אדם לגורלו ולעולמו. "הבית אשר נחרב" מתאר שנה אחת, שמתחילה ב-6 בספטמבר 2000 ומסתיימת ימים ספורים לאחר אירועי ה-11 בספטמבר 2001 בלחישה הנשמעת "במקום שבו היה הבית אשר נחרב" כמילותיו של יהודה עמיחי. זהו סיפור של חורבן אישי ותיאולוגי, שמקורו בנטישת העולם הישן והיציב ובסגידה לאלילי השיח הפוסטמודרני ולהשקפת העולם הכרוכה בו. לכן אין זה פלא שאת הספר מלוות השורות "הכל סביב קורס; לציר כבר אין משען / ותוהו מתפרץ בכל קצווי עולם" מתוך שירו של וויליאם בטלר ייטס, The Second Coming. התמוטטותו של הגיבור מקבילה להתמוטטות מערכת המושגים הפוסטמודרנית שהחליפה את העולם הישן, זה שנשען לא רק על החוכמה המודרניסטית הוותיקה, אלא גם על המסורת היהודית. המשען המודרניסטי והציר הלאומי מובסים בידי ההתבוללות והלהג הפוסטמודרני, המזוהים כאן עם ניוונם של הרוח והמוסר. "העוול, שחור וסמיך יעלה על גדותיו ויציף את הרחובות כמו מערכת ביוב ענקית שנסתמה" (עמ' 341); ובהמשך: "הכל יחזור יום אחד לקדמותו, יחזור להיות תוהו ובוהו, המים ייקוו אל היבשה והארץ תהפוך שוב לים".

אף שאנדרו חי בעולם האקדמיה, שהוא עולם הרוח לכאורה, הוא שקוע עמוקות במראהו החיצוני, במעמדו החברתי וביחסיו השטחיים עם נשים. מאחר שכל הווייתו מושתתת על אותם היבטים חיצוניים, ולא על הרוח, הרי שדעיכתו בכל אותן חזיתות ארציות ממוטטת אותו כליל

דעיכה איטית

גיבור הרומן הוא אנדרו פ' כהן, מרצה כריזמטי בחוג לתרבות השוואתית באוניברסיטת ניו יורק. כהן, יהודי גרוש בן 52, הוא גבר מרשים, יפה בלורית ותואר, הנערץ על תלמידותיו ("יש לו הילה", אומרת אחת מהן). בזמן האחרון, למרבה הצער, הולך קסמו ומתפוגג. בפגישה עם נשיא האוניברסיטה, ברני ברנסטין, מריח כהן את הקטסטרופה הקרבה ובאה, אם כי אינו יודע להגדירה, אבל מתברר ששירין זמינדאר הצעירה תקבל את המשרה הנכספת שנדמה שכבר היתה בידיו. בשורת האיוב המקצועית תופסת אותו חלוש, תלוש ולא מוכן. גם חייו החוץ-אקדמיים של אנדרו אינם מאירים לו פנים. הרומן שהוא מנהל עם תלמידתו הצעירה אן לי הולך ומתפורר. כמה שנים לפני כן הוא עזב את אשתו ובנותיו בברוקלין ועבר לחיות בדירה שצופה על הפארק והנהר שאותה התאים לצרכים הנרקיסיסטיים של פרופסור כריזמטי.

רצים לאורך נהר ההדסון: פנטזיה על גוף מעוצב

רצים לאורך נהר ההדסון: פנטזיה על גוף מעוצב. צילום: מרק ברגהאש

אך הפנטזיה על חיים המעוצבים כמו דירתו, או כמו הגוף שאותו הוא מקפיד לאמן במכון כושר מלווה במאמן פרטי, מתגלים כריקים ומנוכרים. המחנק שהוביל בעבר לגירושיו משתכפל כעת ביחסיו עם אן לי. גם הזקנה מתחילה לתת בכהן את אותותיה, והוא מוטרד מהזיות המגובות בגילויים חדשים הקשורים לעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים. כל הסימנים מבשרים חורבן, וכהן אינו משלה את עצמו: "המאבק הוכרע כבר מראש, האור ייכנע". םהטקסטים הקדומים הנלווים לעלילה – "סדר העבודה" של יום הכיפורים והציטוטים מ"שער הגלגולים" של ר' חיים ויטאל – מייצגים את הבשר ואת הרוח, שני הקצוות שביניהם נע הגיבור. אם "שער הגלגולים" מייצג את הרוח ואת נתיב התיקון במובנו הקבלי, "סדר העבודה" מבטא את הפולחן הבשרי, הגשמי. אף שגם "סדר העבודה" תכליתו רוחנית, או תיאולוגית-קוסמית, הקונטקסט הנוכחי מדגיש את היותו מדריך פעולה קונקרטי, ואת הסכנה שהבשר לא ירומם את הרוח אלא ימית אותה. הנמשל הוא כמובן ידידנו אנדרו, ששם משפחתו "כהן" אינו מקרי. אחרי הכל, הוא רוצה להיות בסופו של דבר אחד מכוהני האקדמיה. עם זאת, בשעה שהכהן הגדול קיבל על עצמו לפני יום הכיפורים שבוע של פרישות מן הבית (מחשש טומאה) וביום הקדוש עצמו מקיים סדרה של פעולות מפרכות – בהן הקרבת קורבנות ושילוח השעיר לעזאזל וכן תפילות וטבילה במים והחלפת בגדים שיבטיחו את הישרדותו בקודש הקודשים ברמה האישית, וישיגו מחילה עבור כל העם למשך השנה הקרובה – אנדרו מסרב להקריב קורבן כלשהו, לא למען בנותיו ולא למען ה"כהונה" שהוא נכסף לה. אף שאנדרו חי בעולם האקדמיה, שהוא עולם הרוח לכאורה, הוא שקוע עמוקות במראהו החיצוני, במעמדו החברתי וביחסיו השטחיים עם נשים. מאחר שכל הווייתו מושתתת על אותם היבטים חיצוניים, ולא על הרוח, הרי שדעיכתו בכל אותן חזיתות ארציות ממוטטת אותו כליל. יתר על כן, אפילו במישור האינטלקטואלי של הכתיבה הוא נחלש ומתחיל להידמות לכותבים הפוסטמודרנים מבשרי הריקבון שהוא מתעב כל כך. והוא עצמו יודע היטב כפי שקרא ב"שער הגלגולים" ש"לא תהא נשמתו חוזרת לנדנה עד שלא יבכה בליל יום ט' באב יום מר ונמהר יום שנעשה לנו בכיה לדורות בכיה אחת מלב נשבר ונדכה על הבית אשר נחרב".

ניסיון למפות את קלישאות התקופה

ראובן נמדר הוא מספר אינטליגנטי, שהעברית שלו עשירה, והיכרותו עם התרבות האמריקאית והיהודית-אמריקאית שבה הוא חי שנים רבות עמוקה ומרשימה. עם זאת, הרומן שכתב אינו חף מחולשה, ונראה כי החולשה הזאת קשורה לניסיון של נמדר להציב כאן יצירה מונומנטלית-מיתית וסופר-אינטליגנטית. נמדר אינו נזהר מספיק מאותו "מקום שבו אנחנו צודקים", ועוינותו כלפי ההשקפות הפמיניסטיות, הקוויריות והפוסט-קולוניאליות שכבשו את ה"שיח" במדעי הרוח בארצות הברית ניתזת מן הטקסט בדידקטיות זועפת. אינספור הציטוטים – לואיס קרול, ליאונרד כהן, ניטשה, אורי צבי גרינברג, גבריאל פרייל, ג'ון ברימן וכאמור ייטס ועמיחי – מַלאים, וכמותם האירוניה העולה על גדותיה. בשעה שסוגיות מסוימות, כמו פורנוגרפיה והומוסקסואליות ודרי-רחוב, נזרקות לחלל בלי שיטופלו ברצינות, נושאים אחרים מטופלים במינון עודף שהופך אותם למניירה. אַן לי, לדוגמה, מתוארת שוב ושוב באירוניה מופרזת שלא רק הופכת אותה לקלישאה, אלא גם פוגעת באמינותו של הקול המספר: "גילה הצעיר של אן לי לבש ממדים מוגזמים ופרוצים, כמעט פורנוגרפיים". או: "גופה העניק ליופיה איכות נדירה, מזדקרת, ששם התואר 'אקזוטי', אלמלא היה כל כך לא-תקין-פוליטית, היה מן הסתם הראשון שבו היה אנדרו בוחר כדי לתאר אותה". ואפילו: "[צמרמורת אחזה בו] כששמע את שירת הסירנה שלה, שקופה ומשכרת שזורה בחוטים דקיקים, גמישים וארוכים של כסף מותך. חומר נדיר ויקר מציאות. שלמות הנובעת מתוך עצמה, המוגדרת כשלעצמה ולא על דרך השלילה". האינטליגנציה של נמדר, כך נדמה, פועלת נגדו. הניסיון למפות את קלישאות התקופה הופך בעצמו לקלישאה, והתשוקה לכתוב יצירה מיתית-מונומנטלית היא בעוכריו.  נמדר מייחס לאנשי מנהטן, הלא היא בבל המודרנית, את חטא היוהרה: "[השקענו] את כל מרצנו בבנייתה של העיר המפוארת ביותר שידע העולם… אנחנו מכנסים את כל כוח חיותנו בבסיסיהם של גורדי השחקים ודוחפים אותם כלפי מעלה". גם הדרמטיות שהטקסט מייצר מופרזת ולעתים פתטית, בעיקר נוכח קטסטרופות מדרגת הפריז'ידר: "מה זה? אין חלב! החלב נגמר, נגמר כבר לפני יומיים! החיוך נמחה מעל פניו של אנדרו, ריאותיו קפאו פתאום". נמדר מפרש לעייפה את מהלכיו של כהן. לדוגמה, יחסיו האדיפליים של כהן עם אן לי מוגשים לקורא כשהם לעוסים: "[הוא נותן לה] כמו בהיסוס את מפתחות מכוניתה שלה ומציע בכך פרודיה פרוידיאנית דקה משלו על יחסי האב-בת המרומזים שלהם, האורבים תמיד ברקע". בכך פועל מנדר מתוך פואטיקה מודעת מאוד שעליה הצהיר בריאיון עם צור ארליך (במוסף דיוקן של "מקור ראשון"): "ההתעקשות לא להשאיר שום דבר מכוסה. זו האידיאולוגיה האמנותית שלי. ויש לה מחירים. אבל יש בה הרבה תפארת". נראה לי שמחירה של ההתעקשות שלא להשאיר דבר מכוסה גבוה מכפי שנמדר סבור. הפרשנות הבלתי נלאית הזאת דוחקת את הקורא לעמדה פסיבית ומעוררת בו את ההרגשה שבשעה שהוא קורא את "הבית אשר נחרב" הוא קורא גם מאמר על הרומן הזה. נמדר הוא כותב מוכשר, משכיל וקפדן, שיודע להציג בעברית נפלאה מחוזות תרבותיים שאינם מוכרים לנו. עם זאת, ברומן שלפנינו חסר האיפוק הנחוץ לכתיבה ממוקדת וצמודת דמויות, שבלעדיה לא ייתכנו קשר אינטימי ויחסי אמון בין הסופר לגיבוריו ולקוראיו.  

יצהר ורדי הוא מבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

8 תגובות

  1. ביקורת מעניינת, תודה. מקווה שאגיע לקריאת הספר.

    אריק גלסנר |
  2. בקיצור, רומן גרוע, העוסק בנושאים "חשובים".

    בארי צימרמן |
    • סליחה, בארי, אתה קראת את הרומן?

      אני |
      • סליחה, אני, אתה שאלת שאלה?

        בארי צימרמן |
        • כן, בארי, שאלתי אם קראת את הרומן

          אני |
          • שלום לאני האנונימי והמתנשא. קראתי. מה השאלה הבאה: האם אני מבין עברית?

            בארי צימרמן |
    • לאט לך בארי. זהו רומן משובח. נדמה לי שאפשר להבין זאת גם מדבריו של יצהר, על אף דברי הביקורת. יש עודפות ויש יומרה, אך יש גם כיסוי לא מועט ליומרה בדמות סיפור קולח, שפה עשירה ושילובי רעיונות אינטלקטואליים מעניינים וייחודיים.

      שמוליק פאוסט |
  3. לשמוליק שלום! למה לאט? דעותינו חלוקות, וזה בסדר גמור. זה לא הרומן הראשון עליו נחלקות דעות, ודאי לא האחרון. בעיני, לעודפות וליומרה יש כיסוי מועט. השפה עשירה אך הסיפור ה"קולח" מטיל (עלי) שעמום. גם בנוגע לייחודם של "הרעיונות האינטלקטואליים" יש בינינו מחלוקת. הבה נישאר חלוקים, בלי קריאות "לאט".

    בארי צימרמן |

הגיבו לכתבה