דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
6 ביוני 2011 | מהדורה 61

פליקס נוסבאום: דיוקן עצמי עם פספורט. Felix- Nussbaum-Haus Osnabruck Loan of the Niedersachsische Sparkassenstiiftung

חומות של נייר

בעידן שבין שתי מלחמות העולם יהודים רבים מצאו את עצמם לכודים בין שייכותם היהודית, שכבר לא יכלה להעניק להם מעמד של מיעוט מוגן, לבין הצורך בשייכות לאומית, שבמקרים רבים היתה מחוץ להישג ידם. אותו קיום יהודי חוצה לאום, שאפשר את ההישרדות היהודית בגולה לאורך מאות שנים, היה לטבעת חנק

בשעת ערב מוקדמת של ה-14 בינואר 1858 החריד קול נפץ עז את רחובותיה של פריז. מקור הפיצוץ היה פצצה מאולתרת שהושלכה לעבר כרכרה שהקיסר נפוליאון השלישי נסע בה אל בית האופרה. נפוליאון עצמו לא נפגע, אבל הפצצה הרגה שמונה בני אדם ופצעה כמאה אחרים. לאחר מרדף קצר נתפס הקושר העיקרי, איטלקי ששמו פליצ'ה אורסיני, ועד מהרה הוא סיפר כי ביקש להתנקש בחייו של נפוליאון השלישי מתוך כוונה לעורר פולמוס ציבורי סביב שאלת שחרור איטליה ואיחודה. ניסיון הרצח אכן השיג את המטרה הזאת, אבל לפעולה של אורסיני היו עוד השלכות, ואלה שינו לבלי הכר את תפקידו של הדרכון בעידן המודרני.

בשנים ההן נהגו מדינות להעניק דרכונים גם לבני אדם שלא היו אזרחיהן. אורסיני ניצל את העובדה הזאת כדי להשיג דרכון בריטי שנשא את השם תומס אלסטופ, ולאחר מכן ביקש אשרת כניסה לבלגיה. פקידי הקונסוליה הבלגית בלונדון לא חשדו במבטא האיטלקי הכבד של בעל הדרכון הבריטי ומילאו את מבוקשו, ולאחר שהשיג אשרת כניסה לבלגיה ניגש אורסיני לקונסוליה הצרפתית בלונדון וביקש אשרת כניסה לצרפת. גם הפקידים הצרפתים, שראו דרכון בריטי הנושא אשרת כניסה בלגית, לא הרבו בשאלות והחתימו את דרכונו באשרת כניסה לצרפת. לאחר עצירה קצרה בבריסל, שם אסף את חומרי הנפץ שיועדו להתנקשות, המשיך אורסיני לפריז והתאכסן בקרבת בית האופרה. ימים אחדים לאחר מכן נעשה הניסיון לרצוח את נפוליאון השלישי.

העובדה שאזרח של מדינה ריבונית אחת נשא דרכון של מדינה ריבונית שנייה בעת שניסה לבצע פעולת טרור בשטח הריבוני של מדינה שלישית הסעירה את דעת הקהל באירופה וחשפה את הצורך להדק את סידורי הביטחון במעברי הגבול של היבשת. בשבועות שחלפו מאז החל משפטו של אורסיני לא חדלה העיתונות בצרפת להאשים את בריטניה כי לא הצליחה לסכל מבעוד מועד את ניסיון ההתנקשות שתוכנן בתחומיה. גם המחאה הרשמית שהגישה בריטניה נגד סרדיניה-פיימונטה על השימוש לרעה שנעשה בדרכוניה לא הועילה. יתרה מזאת, ניסיונו של ראש ממשלת בריטניה הלורד פאלמרסטון לצנן את הרוחות נתפשה בדעת הקהל הבריטית ככניעה לצרפת והדבר עורר מהומה גדולה שהובילה להתפטרותו בפברואר 1858. אבל השינוי מרחיק הלכת ביותר התחולל על אדמת צרפת: בעקבות ניסיון הרצח בוטלה התקנה שאפשרה להנפיק דרכונים צרפתים לאזרחים זרים על פי בקשתם. מעתה ואילך חדל הדרכון להיות מסמך תנועה אוניברסלי ונעשה מסמך תנועה לאומי שהיכולת לשאתו שמורה אך ורק לאזרחי המדינה המנפיקה אותו. מה ששימש שנים רבות זכות יסוד אוניברסלית שאינה מוגבלת במעמד, מגדר או לאום, נעשה במרוצת המחצית השנייה של המאה ה-19 לזכות השמורה לאזרחי מדינות בלבד.

חילונו של חופש התנועה

מאז העת העתיקה השתמשו בני האדם במסמכים שנועדו להבטיח חופש תנועה של יחידים. בספר נחמיה למשל מופיע אזכור של אחד מאבות אבותיו של הדרכון המודרני. ערב צאתו לירושלים פנה נחמיה אל מלך פרס ואמר לו: "אם על המלך טוב אגרות יתנו לי על פחוות עבר הנהר אשר יעבירוני עד אשר אבוא אל יהודה" (נחמיה ב' 7). בתקופה הרומית היה זה הטרקטוריום, שניתן ונחתם בידי הקיסר, שאפשר את חופש התנועה. מדובר היה במעין טופס שנחתם בידי הקיסר וסיפר לכל דורש על מטרת נסיעתו של נושאו. הצורך להגן על השליחים בעת מעברם באזורי קרבות הוליד בעקיפין את הצורך בתעודת מסע, ועמה את ההכרה שיש להבטיח את שלומו ובטחונו של השליח וכך להפריד בין המסר לבין נושאו.

בימי הביניים התבססה הסדרת חופש התנועה של יחידים על מעמד ומדרג יותר מאשר על זיקה לטריטוריה או על הגדרה של אזרחות. עם התפתחות המדינה הריכוזית החל הפיקוח על התנועה לשאת בהדרגה אופי טריטוריאלי. אחת הדוגמאות המרתקות לכך בימי הביניים המאוחרים היתה התפישה שלne exeat regno (= איסור לעזוב את הממלכה) ב"משפט המקובל" באנגליה. הכוונה לאותה תפישה המתנה את היכולת לעזוב את תחומי הממלכה באישור כתוב הניתן על ידי הריבון. באופן שאינו מקרי קיומם של האיים הבריטיים הדגיש ביתר שאת את כינונה של טריטוריה מוגדרת. אבל גם במקרה הזה מרתק לראות שאפילו במגנה כּרטה, אותו כתב אמנה משנת 1215 שנעשה לימים למסד והטפחות של תפישת הדמוקרטיה במסורת הליברלית בבריטניה, יכלו סוחרים לנוע בלא הגבלה או תלות במתן אישור מיוחד.

התפתחותה של המדינה המודרנית כמדינה אבסולוטית הנשענת על מבניה השלטוניים יותר מאשר על חסד האל הובילה בהדרגה גם לחילונו של חופש התנועה, ועמו גבר גם הצורך להסדיר את הסוגיה הזאת באמצעות מסמכים. בה בעת, הפחד מההמונים ומעריצותו של הרוב, כפי שנגלה בצרפת בשלהי המהפכה הצרפתית, הדגיש ביתר שאת את הסכנות הטמונות בריבונות העם ואת הצורך לפקח על התנועה באמצעות מסמכים. מהבחינה הזאת, הימים שלאחר המהפכה הצרפתית הדגישו ביתר שאת את קיומו של הדרכון כאמצעי להגבלת חופש התנועה, וככזה החל הדרכון להפוך בהדרגה ממסמך תנועה פונקציונלי, המוענק בדרך כלל לבני המעמדות הגבוהים, למסמך פוליטי שמפריד בין ידיד ואויב. מטרה זו הושגה בין השאר באמצעות שכלול אמצעי הזיהוי של נושא התעודה. תהליך זה הגיע לשיאו בשנות השמונים של המאה ה-19, כאשר פיתוח טכניקת הצילום והיכולת ליצור תצלומי דיוקן העלו את האפשרות להוסיף תמונות לתעודות כאמצעי זיהוי והגנה מפני זיופים. עליונותה של החשיבה המדעית בשליש האחרון של המאה ה-19 סללה את הדרך גם לרצון למדע את פעולת הזיהוי באופן שיוכל לחבר בין זהותו וזיהויו התקין של נושא התעודה על בסיס שימוש באמות מידה אובייקטיביות. כניסתן בשנות השמונים של המאה של טכנולוגיות זיהוי אנתרופומטריות דוגמת טביעות אצבעות וניתוח מבנה הפנים הן שתי דוגמאות לאבותיו הטרום מודרניים של העידן הביומטרי המוכר מימינו.

הדגשת החשיבות של תהליך הזיהוי כחלק מאימות שייכותו של אדם למדינה החלה גם לעצב את ההפרדה התפקודית המתקיימת עד ימינו בין תעודת זהות לבין דרכון: תעודת הזהות משמשת אמצעי של השלטון לזהות באופן נאמן את נתיניו כדי שיוכל לפקח ביעילות רבה יותר אחר מילוי חובותיהם בתוך המדינה, ואילו הדרכון נעשה למסמך של זכות שהבטיח את חופש התנועה של אזרח מחוץ לארצו. הפרדה זו בין חובותיו של האזרח בתוך מדינתו לזכות תנועתו מחוצה לה מסבירה במידה רבה מדוע השתרש בשליש האחרון של המאה ה-19 הנוהג לגבות סכום גבוה תמורת דרכון, בעוד מתן תעודת זהות ניתן בלא תשלום.

בין אזרחים לזרים

הנוכחות הגוברת של הדרכונים ותעודות הזהות באירופה המחישה ביתר שאת את הפער המעמיק והולך בין אזרחים לזרים. הפרדוקס הוא שבעולם המודרני, שחתר לאחידות, הפך הדרכון לאמצעי שאפשר באופן כמעט חזותי להגדיר את השונות והנפרדות של המיעוטים.

זאת ועוד: כינונן ההדרגתי של מדינות מערב אירופה במהלך המאה ה-19 כמדינות לאום הנשענות על אחידות לשונית, דתית ותרבותית המחישה אף יותר את אי יכולתו של הדרכון לפקח על תנועתם של רבים דווקא בעולם שנעשה קטן יותר. בעקבות המהפכה התעשייתית והתפתחות התחבורה היבשתית והימית, היתה הניידות הגיאוגרפית למכשיר של ניעות חברתית. לכך תרם במידה רבה גם קסמו של העולם החדש. המצוקה הנמשכת באירופה באותן שנים דחפה רבים לנסות את מזלם מעבר לים. התשוקה לעולם החדש החלה לפורר בהדרגה את הרעיון האירופי שהיה גלום בהכפפתו של חופש התנועה תחת ריבונותה של מדינת לאום כלשהי. לכך תרמה במידה רבה גם העובדה שבניגוד ליבשת האירופית, גבולותיה של ארצות הברית טרם נסגרו, ולכן שימשו לרבים יעד הגירה מועדף. בקרב ההמונים שנהרו דרך שעריו הפתוחים של העולם החדש היו גם יהודים רבים, שביקשו מקלט ממסורת ארוכת שנים של רדיפות ופוגרומים במזרח אירופה.

שאלת האזרחות היהודית

בזמן שההגירה ההמונית לארצות הברית נמשכה כמעט בלא הפסק עד מלחמת העולם הראשונה, הציבה "השאלה היהודית" באירופה אתגר ליבשת שביקשה באמצעות מסמכי תנועה להכפיף את האוניברסליות של חופש התנועה תחת ריבונותה של מדינת הלאום. הקיום היהודי בגולה כפזורה על-טרוטריאלית השומרת על מסורת ייחודית והמקיימת קשרי לכידות חוצי לאום – למשל, באמצעות רשת עניפה של ארגוני עזרה – ביסס לאורך דורות את מעמדם של היהודים כמיעוט ייחודי באירופה. עובדה זו לא פסחה גם על יהדות מערב אירופה, שלמרות חילונה ומסורתה האמנציפטורית המפוארת עדיין שמרה על צביונה היהודי בתחומים רבים. למרבה הפליאה דווקא הדרכון, שהיה בעידן המודרני לסימן פורמלי של שייכות, לא היה יכול להעניק לקיום היהודי את חופש התנועה שלו היה זקוק מתוקף קיומו כפזורה גיאוגרפית המקיימת חיים של מיעוט על-לאומי בתוך רוב שאינו יהודי. יהודים יכלו לזכות בחופש תנועה רק מתוקף היותם אזרחים של מדינות ריבוניות, ולא מעצם היותם יהודים.

מתח זה בין זהות עצמית של מיעוט יהודי לכינונה של שייכות אזרחית לרוב שאינו יהודי העמיק עוד נוכח חששן הגובר של המדינות מקיומו ומנוכחותו של הזר בתוך שייכות לאומית שנבנתה על שייכות מבדלת. הדרכון כמסמך תנועה בין מדינות נדרש אפוא לא רק כדי לשמש סכר מנהלתי המפקח על חופש תנועתם של אזרחים, אלא גם כדי להגביל את כניסתם של זרים. וכתוצאה מכך, ללא אזרחות הנשענת על זיקה פורמלית למדינה ריבונית איבד אדם את חופש התנועה שלו הן בתוך גבולות המדינה והן מחוצה לה.

מה שהחל כתופעה פרטנית בשליש האחרון של המאה ה-19 נשא משמעות הרת אסון בין שתי מלחמות העולם, כאשר מאות אלפים איבדו את אזרחותם בעקבות מלחמת העולם הראשונה. "המלחמה הגדולה", כפי שכונתה, טרפה את הקלפים של העולם הישן ועמו נפלו האימפריות הרב-אתניות שהתקיימו במזרח אירופה. על חורבותיהן של האימפריה הצארית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מנית קמו מדינות חדשות, שביקשו להתקיים כמדינות לאום הומוגניות במתכונת המודל המערב אירופי שהתעצב במהלך המאה ה-19. אלא שהחתירה לאחידות לשונית, דתית ותרבותית דחקה בהדרגה את מי שזוהו כמיעוטים באותן מדינות. רבים היגרו אל המדינות החדשות ומהן. אבל רבים גם איבדו את אזרחותם מאחר שמדינות רבות חוקקו חוקים ששללו את אזרחותם של מי שהתגוררו מחוץ למדינה יותר ממספר מסוים של שנים. יהודים רבים נאלצו לעזוב את מקום הולדתם בגלל יהדותם ואף הוצאו בהדרגה ממעגל האזרחות של מדינותיהם בעודם שוהים מחוץ למדינתם. בעידן שבו השייכות הלאומית קיבלה גושפנקה בינלאומית באמצעות מסמכי תנועה דוגמת הדרכון וביקורת גבולות קפדנית, נעשו חסרי המדינה למשוללי כל זכויות יסוד ובלא יכולת לנוע. כך מצאו עצמם יהודים רבים בעידן שבין שתי מלחמות העולם לכודים בין שייכותם היהודית, שכבר לא יכלה להעניק להם מעמד של מיעוט מוגן, לבין צורך בשייכות לאומית, שבמקרים רבים היתה מחוץ להישג ידם.

הפרדוקס היה טמון כמובן בכך שאותו קיום יהודי חוצה לאום, שאפשר את ההישרדות היהודית בגולה לאורך מאות שנים, היה לטבעת חנק בתקופה שבין שתי מלחמות העולם באירופה.

הדרתם ההדרגתית של היהודים אל מחוץ למשפחת העמים באמצעות הפיכתם ממיעוט מוגן למיעוט חסר מדינה הגיעה לשיא חדש עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בינואר 1933. התורה הנאצית העניקה לקיום היהודי משמעות מבדלת, שלא אפשרה את המשך קיומם של היהודים באירופה, והפכה את מצוקת היהודים כפרטים במדינותיהם למושג אוניברסלי של "הבעיה היהודית". בלב התהליך שהתחולל בשנות השלושים עמד במידה רבה הדרכון, שהפך לאמצעי מנהלי שחרץ את גורלם של רבים. שיאו של התהליך התרחש בשנת 1938, כאשר הגסטפו החל לגרש מתחומי הרייך השלישי אלפי יהודים, שמפאת "ניירותיהם" לא נמצא להם מקלט במדינות שכנות. כך קרה, עוד בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה, שחומות הנייר שיצרה שיטת הדרכון באירופה הפכו לחומות של אבן.

מראה הפליטים היהודים הצובאים על פתחי הקונסוליות הזרות בתקווה לזכות ב"ניירות" מיוחלים שיחלצום מאירופה או מגישים את דרכוניהם בביקורת הגבולות כאשר עליהם מוטבעת בצבע אדום החותמת J – קיצור של המילה "יהודי" בגרמנית – נצרב בזיכרון הקיבוצי של אותם ימים אפלים.

ומחשבה אחת לסיום. בשנת 1936 העיר חיים וייצמן כי העולם נחלק למדינות שמבקשות להיפטר מהיהודים ולמדינות שאינן מוכנות לקבל אותם. נוכח הטרגיות של האבחנה הזאת וזיקתה הכמעט נבואית למה שהתחולל באירופה שנים אחדות אחר כך אולי אין זה מקרה שהרגישות לדרכונים והרצון לשמרם "ליום סגריר" הוטמעה אצל רבים לאחר מלחמת העולם השנייה. ואולי גם אין זה מקרה שבעשורים האחרונים גברה התופעה של אזרחים ישראלים המבקשים לממש את זכאותם לאזרחות נוספת. אבל למרבה האירוניה, תלותו של הדרכון במדינה ריבונית לצורך קיומו המחישה ביתר שאת את המורכבות הטמונה ברצון של אזרח מדינה אחת להחזיק בדרכון של מדינה אחרת. הפיכתו של הדרכון במהלך המאות ה-19 וה-20 ממסמך תנועה אוניברסלי למסמך פוליטי ולאומי, שתפקודו מותנה בשייכות פורמלית למדינת לאום, יצר מצב מורכב שבו ריבוי דרכונים לא רק שעשוי לפגוע בחופש התנועה, אלא אף עשוי להכפיל ולשלש את החובות האזרחיים (דוגמת שירות צבאי ותשלום מסים) שעשויים לחול על אדם אחד מתוקף הדרכונים הרבים שברשותו

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 61 של "ארץ אחרת": קרועים – ישראלים עם דרכונים גרמניים. להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה