דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בינואר 2001 | / מהדורה 02

עיבוד לליטוגרפיה של א.מ. ליליאן, 1908

חוויה מכוננת אחת

יצחק וישמעאל נעקדו שניהם. מבחינת הסיפור התנ"כי גירוש ישמעאל הוא העקדה שקדמה לעקדת יצחק

רבים ובולטים ההקשרים הענייניים והלשוניים שבין גירוש ישמעאל לעקדת יצחק. אברהם אבינו נצטווה להיפרד לנצח משני בניו, פרידה שיש בה מוות פוטנציאלי במקרה הראשון ומוות בטוח במקרה האחר.

לשני הצווים נלווית הדגשה של גודל הקורבן הנדרש: "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך" (בראשית כא יב) בנוגע לישמעאל ולאמו, ו"קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת" (שם, כב ב) בנוגע ליצחק. בשתי הפעמים ההיענות של אברהם שלמה וזריזה: "וישכם אברהם בבוקר וייקח לחם וחמת מים וייתן אל הגר שׂם על שכמה ואת הילד וישלחה, ותלך ותֵתַע…" (שם, כא יד), ובלשון דומה עד מאוד: "וישכם אברהם בבוקר… וייקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עולה ויקם וילך…" (שם, כב ג), וביום השלישי: "וייקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו…" (שם, כב ו).

בשתי הפרשיות משוכנע הקורא שמותו של הילד כבר נחרץ, במקרה של ישמעאל – בגלל הייאוש הגמור של אמו: "ותשלך את הילד תחת אחד השיחים. ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחווי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד, ותשב מנגד ותישא את קולה ותבך" (שם, כא טו-טז), ובמקרה של יצחק – בגלל ההחלטיות הגמורה של אביו: "וישלח אברהם את ידו, וייקח את המאכלת לשחוט את בנו" (שם, כב י).

בשני המקרים באה ישועת ה' כהרף עין: "ויקרא מלאך אלוהים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר, אל תיראי…" (שם, כא יז), וממש כך בשנית: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים… ויאמר אל תשלח ידך אל הנער…" (שם, י-יא)

שדה הראייה מתרחב

מכוחה של בשורת הישועה מתרחב שדה הראייה של שני ההורים, והם רואים פתאום מה שלא היו מסוגלים לראות קודם לכן ופועלים בהתאם לכך: "ויפקח אלוהים את עיניה ותרא באר מים, ותלך ותמלא את חמת מים ותשק את הנער" (שם, כא יט); וכיוצא בזה אצל אברהם: "ויישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם וייקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו" (שם, כב יג).

כגודל הסכנה שריחפה על חיי הבן, כן גודל הברכה המובטחת לו: אימת ההכחדה הגמורה מתחלפת בהתרבות מופלגת ובגדולה

צד שווה בעקדת ישמעאל ובעקדת יצחק הוא שלכאב הנורא של פרידה סופית מבן התלווה הקושי המצפוני שבעשיית מעשה לא-מוסרי ביסודו. בהעלאת יצחק לעולה אברהם נתבע לעבור על איסור שפיכות דמים, ובאשר לישמעאל הוא נצטווה להישמע בכול לדברה של שרה, הדורשת ממנו לנשל את בנו מן הירושה ולגרש אותו ואת אמו בחוסר כול למדבר הגדול המפריד בין ארץ כנען לארץ מצרים.

לאומית. להגר מובטח שבנה ישמעאל יהיה לגוי גדול: "כי לגוי גדול אשימנו" (בראשית כא יח) וכיוצא בזה, וביתר שאת מובטח לאברהם עצמו (באמצעות יצחק): "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, ויירש זרעך את שער אויביו. והתברכו בזרעך כל גויי הארץ…" (שם, כב יז-יח).

גם התוצאה לטווח ארוך דומה למדי אצל שני בניו של אברהם. על ישמעאל מסופר שהוא זכה לברכת השמים ("ויהי אלוהים את הנער ויגדל"), למקור מחיה שאינו מצריך בעלות על הקרקע ("ויהי רובה קשת", כלומר צייד), לתחום מחיה נרחב ("וישב במדבר פארן") ולהבטחת ייחודו הלאומי על-ידי נישואים לאישה מארץ המוצא של אמו ("ותיקח לו אמו אישה מארץ מצרים") (שם, כא כ-כא).

על יצחק עתיד עבד-אברהם לספר בחרן: "ותלד שרה אשת אדוני בן לאדוני אחרי זקנתה, וייתן לו את כל אשר לו [כמפורט בפסוק הקודם: "וה' בירך את אדוני מאוד ויגדל, וייתן לו צאן ובקר וכסף וזהב…"]… וישביעני אדוני לאמור, לא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני אשר אנוכי יושב בארצו. אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי, ולקחת אישה לבני" (שם, כד לה-לח).

הקבלה עקבית

מה הפשר של ההקבלה העקבית והבולטת הזאת? קודם כול וראש לכול, שהשילוח של ישמעאל היה מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית כאחד בגדר עקדה. לעקדת יצחק קדמה אפוא עקדת ישמעאל, כפי שלזו קדם הצו הראשוני על אברהם להיפרד מעל הוריו ומעל אחיו ולהתנתק מכל קשריו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך" (שם, יב א). עם זאת ההבדל בין שתי הפרידות הראשונות ובין הפרידה האחרונה מכריע. בניגוד לשתי הראשונות, שיש להן תכלית ברורה: "ואעשך לגוי גדול" (שם, יב ב ) ו"אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך… כי ביצחק ייקרא לך זרע" (שם, כא יב), הנורא בעקדת יצחק הוא שהתכלית הזאת עצמה נדרשת עתה כקורבן.

צד שווה בעקדת ישמעאל ובעקדת יצחק הוא שלכאב הנורא של פרידה סופית מבן התלווה הקושי המצפוני שבעשיית מעשה לא-מוסרי ביסודו. בהעלאת יצחק לעולה אברהם נתבע לעבור על איסור שפיכות דמים, ובאשר לישמעאל הוא נצטווה להישמע בכול לדברה של שרה, הדורשת ממנו לנשל את בנו מן הירושה ולגרש אותו ואת אמו בחוסר כול למדבר הגדול המפריד בין ארץ כנען לארץ מצרים, אשר סכנת מוות צפויה לתועים בו: "…גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (שם, כא י). כפי שמבהיר רבי אברהם אבן עזרא בביאורו לבראשית כא יד: "ורבים יתמהו מאברהם: איך גירש בנו, גם שלח בן עם אמו ריקם, ואיה נדבת לבו? והתֵמה מאליה שיתמהו, כי אברהם עשה ככל אשר ציווהו ה', ואילו היה נותן ממון להגר שלא ברצון שרה, לא שמר מצוות השם. והנה באחרונה אחרי מות שרה נתן מתנות לבני ישמעאל [כמסופר בבראשית כה ו] ". ואולם בניגוד לעקדת יצחק אשר הייתה בגדר ניסיון שלא ימומש, ועל כן לא הייתה אפשרות לגלות מראש לאברהם הן שתיחסך ממנו שפיכת דם בנו והן שאחרית הילד תהיה טובה, הרי שכשמדובר בישמעאל, מובטח לו מראש הן שהגירוש מוצדק באשר הוא נחוץ להגשמת הייעודים הלאומיים הנפרדים שה' הועיד לשני בניו, והן שאחריתו של הנער תהיה טובה: "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק ייקרא לך זרע. וגם את בן האמה לגוי אשימנו, כי זרעך הוא" (שם, כא יב-יג).

רגישות מוסרית

עד כמה רגישה התורה לפן המוסרי של שתי העקדות מעידה גם ההקבלה במתן שמותיהם של שני הבנים. יצחק נקרא בשמו כדי להנציח את הולדתו הנִסיית, אשר שני הוריו ביטאו את ייאושם ממנה על-ידי צחוק מוסתר: "וייפול אברהם על פניו ויצחק, ויאמר בלבו הלבן מאה שנה ייוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד?" (שם, יז יז) וכן: "ותצחק שרה בקרבה לאמור, אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן?!" (שם, יח יב). כאשר קוימה ההבטחה והילד אכן נולד, הביעה אמו את תודתה בנותנה לשמו הסבר נוסף של השתאות: "צחוק עשה לי אלוהים, כל השומע יצחק לי" (שם, כא ו). הוא הדין בנוגע לשמו של ישמעאל. כאשר ברחה הגר מפני שרה, הבטיח לה מלאך ה': "הנך הרה ויולדת בן, וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עונייך" (שם, טז יא). ועתה, כאשר בא המלאך להושיע את הילד ממוות בצמא, הוא מבשר זאת לאמו בנותנו לשמו הסבר נוסף של היענות: "אל תיראי כי שמע אלוהים אל קול הנער באשר הוא שם" (שם, כא יז).

הרחקת הבכור לשם העדפת הצעיר הייתה עלולה להביא לידי כעס חסר מרפא כלפי האב ולידי משטמת עולם כלפי האח. ואולם, למרבה ההפתעה, כאשר מת אברהם "בשיבה טובה זקן ושבע" (שם, כה ח), "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה…" (שם, כה ט). השותפות הבלתי-צפויה של שני האחים בקבורת אביהם מעידה, מצד אחד, שהאח המורחק היה חף ממרירות ומקנאה, ומצד אחר, שהאח המקורב היה נקי מצדקנות ומהתנשאות. אין זאת אלא ששניהם הכירו בכך שמה שהפריד ביניהם גם קירב אותם זה לזה: עקדותיהם הכפויות על אביהם ממרום היו לשניהם למקור של ברכת שמים. זה כוחה וזה שכרה של ענווה דתית אמיתית, המאפשרת להולכים לקראת ייעודים נפרדים לא לשכוח שהם בניו של אותו אב ושהם עובדים אותו אל.

פרק מתוך הספר העומד לראות אור: בקש שלום ורודפהו – שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה

 

פרק זה פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 2: "משיח לא בא". לחצו כאן להזמנת הגיליון

פרופ' אוריאל סימון הוא מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה