דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 במרץ 2006 | מהדורה 32

אבו-צאלח: "ההתנחלויות גרמו לעיר למות, גרמו לחלק גדול מתושבי חברון לגור בפריפריה שליד העיר" צילום: אשרף אבו-מוך

חברון תהיה לנו או להם

מחמד ד'יאב אבו-צאלח, בהווה הממונה על ה"ארכיון של חברון", ובעבר האימאם של מסגד מערת המכפלה, הנחשב לאינטלקטואל חברוני, מסכם בשיחה עם אלטייב ע'נאיים, את עיקרי תפיסותיו ההיסטורית והדתיות. האיסלאם כפתרון פוליטי, תרפ"ט כטבח של ערבים, מערת המכפלה כמקום שליהודים אין קשר אליו

למחמד ד'יאב אבו-צאלח תפישת עולם שלמה על כל המתרחש באזור הדמדומים, הוא חברון. יש לו תפישת מגובשת ביחס למערת המכפלה, תחילת היישוב היהודי בחברון, מאורעות תרפ"ט, מזימות הבריטים, טבח גולדשטיין, החסות שהעניקו המוסלמים תושבי חברון ליהודים לפני תרפ"ט; ואף ביחס לבוגדנות היהודים, החמאס והפת"ח. יש לו גם חזון של המדינה הפלסטינית העתידית, והוא יודע בבטחה מה יהיה גורלם של המתנחלים היהודים וכיצד יתמודדו הפלסטינים עם החרם הכלכלי הישראלי בעקבות עליית החמאס לשלטון.

אבו-צאלח אינו משתייך למפלגת החמאס, אבל השקפת עולמו נאמנה לרוח האיסלאם. לטענתו, הערבים ניסו ללא הצלחה את הפרו-ערביות והלאומנות ושלל זרמים פוליטיים אחרים, והכשלון במימוש רעיונות אלה מוכיח שהאיסלאם הפוליטי הוא הפתרון למדינות ערב המוסלמיות.

האיש, שמלאו לו שישים, הוא בעל רקורד משופע במאמצים לתרום למולדתו פלסטין ולעירו חברון, ולעניין החשוב ביותר בעיניו, דת האיסלאם שקושרת לתפישתו בין השתיים. לאבו-צאלח מראה אצילי: הוא אדם גבה-קומה ומשופם, ועורו השחום ספג הרבה מהשמש החברונית. הוא מקפיד בלבושו (חליפה, עניבה, כאפייה), אך אינו נראה מצועצע ומשדר הרבה שלווה של קבלת הדין וביטחון, על אף ההצבעה על חסרונותיה המובהקים של המציאות.

אבו-צאלח אירח אותנו בביתו בדורא-אל-ח'ליל ואף הזמין אותנו בהחלטיות לסעוד איתו ארוחת צהריים שהכין במיוחד לשנינו, הכתב והצלם. את הקפה מזג קודם-כול לאורחיו, ורק אחר-כך לו ולבני משפחתו. "זוהי נדיבותם של תושבי חברון!", אמר.

הכול קשור לחברון ולירושלים. הכול משתזר עם האיסלאם, הכל מדבר ערבית, כששם שאבו-צאלח מדבר ערבית ספרותית. הדבר משתקף בכל רובדי החיים. כך, כשנכנסים לחדר האירוח, מיד חשים באווירה שופעת מטענים רוחניים. מול דלת הכניסה תלויה תמונה ענקית של חברון, ולידה צילומים גדולי-ממדים של פניני האדריכלות בה. הרהיטים מקושטים בערבסקות, והחדר מעוטר קשתות בסגנון ימי-הביניים.

לאבו-צאלח מבט חודר, ממוקד מאוד. הוא מתייחס אל בן-שיחו, שב ומפנה אלי שאלות בעודו משיב על שאלותי, וכשהוא מדבר, תנועות ידיו סובבות את החלל כשל אדם המבקש להוכיח את האמת שלו.

מר מחמד אבו-צאלח, בהיותך בעל קריירה כה עשירה הכוללת כל-כך הרבה משרות חשובות, החל מעבודתך כמורה וכלה בכהונתך כיושב-ראש אגף הוואקף בחברון, כאיש הנהלה וכאדם העוסק במחקר היסטורי, אם מחזירים את סרט החיים לאחור, באיזו תקופה התחלת להתעניין במחקר ובתיעוד של כל הקשור לחברון, מבחינה היסטורית ודתית כאחת?

התחלתי את חיי כמורה אחרי שסיימתי את לימודיי במכללה להכשרת מורים. אחר-כך התחלתי ללמוד לתואר נוסף, בספרות, באוניברסיטת ביירות. נוסף לכך, למדתי בקורסים פרטיים אנגלית והכשרה חינוכית ופסיכולוגיה. בין השנים 1973-1971 הייתי אחראי על בית-יתומים מוסלמי בירושלים. בשנות השמונים התחלתי לעסוק במחקר, מתוך סקרנות. התחלתי להשתתף בערבי עיון אשר נערכו פה בארץ, ולאחר מכן מחוצה לה. זה כלל אוניברסיטאות וגם מרכזי מחקר, פורמליים ולא-פורמליים. עבודתי האינטנסיבית הביאה אותי למגע ישיר עם ההיסטוריה: תיעוד, עבודה בארכיונים, קשר למוסדות האיסלאמיים – הוואקף, ולניסיון לגילוי האמת ההיסטורית.

הבמה הראשונה לפרסומיך היתה משרד הוואקף המוסלמי?

"כיהנתי כאימאם במסגד הזה, כאן בחברון שהוא הרביעי בגודלו בכל רחבי העולם המוסלמי, ונתתי הרצאות, נוסף לעבודתי כ'וואעז'" (מטיף לענייני דת והלכה; א. ע'), אומר אבו-צאלח בגאווה רבה. חיוך רחב מאיר את פניו, והוא ממשיך: "פרסמתי ספרים שונים. הראשון הוא 'חברון בעידנים ההיסטוריים', שיצא מטעם 'חבר המדענים והמטיפים לדת האיסלאם' בפלסטין. לאחר מכן פרסמתי את 'הגירת הנביא: מסרים ולקחים', שאת הדפסתו מימנה 'אגודת העולם המוסלמי'. כמו כן, כתבתי ספר שכותרתו 'חברון ערבית-מוסלמית', אשר נדפס בתרומתה של ממשלת שווייץ ומשמש ספר לימוד בחמש אוניברסיטאות ערביות; קיבלתי עליו פרס מטעם ממשלת שווייץ. זהו ספר חשוב, שמשרטט את ההיסטוריה של העיר חברון מלפני 5,500 שנים, ומתעד את ההתקפות על מערת המכפלה עד שנת 2000".

מהי הגישה המחקרית שאימצת בספר זה: היסטורית, דתית או גישה אחרת כלשהי?

אין זו גישה היסטורית בלבד, אלא היסטוריה דתית הנוגעת לערביוּת ולאיסלאמיות של העיר חברון. בספר נוסף שכתבתי, וכותרתו "ירושלים הערבית-המוסלמית, היסטוריה ותרבות", ואשר יודפס בחסותו של מוחמד החמישי, מלך מרוקו, אני פורש את ההיסטוריה של ירושלים מלפני 6,000 שנים. בחיבור מושם דגש על הערביות והאיסלאמיות של העיר ירושלים מהקמתה עד עצם היום הזה, נוסף להתייחסות מורחבת למסגד אל-אקצא המבורך.

לאור מחקריך ועיוניך הרבים המתייחסים לחברון, לירושלים ולמקומות הקדושים בפלסטין בכלל, מהי סברתך בכל הנוגע לניצני היישוב היהודי בחברון? מתי החל היישוב היהודי בה, ב-1929 או לפני כן?

אני יכול לחזור אל התקופה שעוד לפני תרפ"ט. היהודים חיו אז בארץ זו ככל שאר האנשים שחיו תחת שלטון הח'ליפות המוסלמית. חלו עליהם החוקים, והם קיבלו את מלוא הזכויות. לפי דעתנו, הם היו "א'ל ד'ממה" (בני-חסות), שאינם משתתפים בצד הצבאי; יחד עם זאת, לא התערבנו בחייהם הדתיים. הם היו חלק מחברתנו ולא הבדלנו לרעה בין יהודי, מוסלמי ונוצרי; הם השתתפו איתנו באֵבל ושמחות. מצב זה נשאר על כנו עד לקץ הח'ליפות המוסלמית האחרונה, בכל התקופות של הח'ליפים השונים. היהודים חיו תחת הצל שלנו, ואין להתכחש לעצם שהותם בארץ זו לפני 1948 או 1927. הם קיבלו מאיתנו את מלוא הכבוד, התחתנו לפי מנהגי הדת שלהם וארגנו את חייהם החברתיים לפי מסורותיהם התרבותיות והחברתיות.

אבו-צאלח מתייחס לבריחתם של היהודים מאנדלוסיה עם השלמת הכיבוש הנוצרי של חצי-האי האיברי: "עם כיבושה של הח'ליפות המוסלמית שם, היהודים לא הצליחו להתמודד עם החיים החדשים; לא הצליחו להתמודד עם משפטי האינקוויזיציה, עם השלטון הנוצרי שרחש שנאה למוסלמים וללא-מוסלמים כאחד. היהודים ברחו יחד עם המוסלמים אל צפון אפריקה. חלק מהם הגיעו למרוקו, לאלג'יריה ולטוניסיה; חלק באו לחברון. משפחות יהודיות-ספרדיות אלה, שחיו בחברון מאות רבות של שנים, לא היה להן שום משקל פוליטי ושום השפעה על חיי החברה בעיר. הן חיו לצד המוסלמים ובחסותם, בשקט ובשלווה, ומתוך כבוד הדדי.

אז אתה בעצם אומר, שהיהודים הגיעו לכאן…

לאחר 1520, כשבאו מאנדלוסיה, ואז הם היו חברה קטנה שחיה באחת השכונות בעיר חברון. אפילו כשאירעו ביניהם בעיות והסתבכויות, הם מיהרו לפנות למערכת המשפט השַׁרְעית (ההלכתית) אשר גישרה בינם לבין עצמם. הם אפילו פנו לאנשי ה"סולחה" הערבים החברונים, ועל כך מצויות בידינו עדויות רבות. זה מתועד. מצב זה של שקט נמשך עד 1929. מטבע הדברים, בתקופה ההיא החלה ההשתלטות הציונית להיות מורגשת, ומה שהעצים את התחושה הזו היה הקונגרס הציוני הראשון שנערך בשווייץ ב-1897, בהנהגת מנהיגם הרצל ששכנע אותם ברעיון של "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ".

אם כן, מאורעות תרפ"ט, לדעתך, התרחשו כתוצאה מהקונגרס הציוני, מהרעיון הציוני?

אכן, הרעיון הציוני הוא ש"הבעיר" מאורעות אלה. עם זאת, המאורעות התרחשו בתיאום אינטרסנטי עם האימפריה הבריטית, שרצתה לשתול את היהודים בארץ זו כדי שישמשו עבורה גשר אל המזרח; בין אם זה המזרח הערבי ובין אם זה המזרח המוסלמי. הם הכינו אותם לתפקיד הזה, וניצלו תוך כדי כך את הרעיון הציוני.

הבריטים ליבו את המחלוקת הדתית בין היהודים לערבים בעקבות מאורעות הכותל המערבי (אל-בוראק) (البُرَاق), שאירעו בירושלים באותה שנה. קונפליקט זה התפשט אל ערים רבות בארץ והגיע גם אל חברון.

מי שהדליק את האש היו הבריטים, והיהודים מרדו בתושבי חברון הערבים-מוסלמים. כתוצאה טבעית מכך החלו התושבים הערבים-מוסלמים להגיב, והדבר הגיע לידי התנגשות פיזית מזוינת בין שני הצדדים, בעידודו של המנדט הבריטי.

אילו השלכות חשובות היו לַמאורעות?

קודם-כול, נהרגו בהם יותר משישים יהודים, אך מספר הערבים שנהרגו עלה על מספרם של הנרצחים היהודים.

שעתיים אחרי תחילת הביקור שלי אני אנו דוחים את טענות היהודים שבתקופות הקדומות לא טענו כלל שהמסגד הזה היה בית-כנסת שלהם, או שיש להם קשר אליו. את זה מוכיחה עצם העובדה שבתקופת שהותם ומגוריהם בחברון לפני 1929 הם לא נכנסו אליו כלל, לא כמתפללים ולא כמבקרים. הם באו אל המסגד ועמדו מחוצה לו, עד שבע מדרגות ממדרגותיו החיצוניות, ולא ניסו להיכנס פנימה

אבו-צאלח מסכם את דרך התפתחות המאורעות ותוצאותיהם: "אכן, בגלל הנשק והעדיפות הצבאית של היהודים על הערבים ובגלל המימון מהמנדט הבריטי, התוצאה היתה כפי שהיתה".

"ויש עוד משהו", ממשיך אבו-צאלח כנזכר בדבר-מה חשוב, "היו טענות שנעשו פשעים נגד היהודים. אז זימנו רופא שיבדוק את גופות היהודים, והוא לא מצא שום סימנים להתעללות, שום עיוות בצורותיהם, זה היה 'רצח טבעי' כתוצאה מהתנגשות מזוינת בין שני צדדים".

זהו פן חדש של הנרטיב שכבר סופר.

אבו-צאלח אינו נסוג מעמדתו: "לא היה רצח שנבע מטינה. מי שהפיץ שמועות על התעללות בגופות היו הבריטים, ואני אומר שוב, מספר הנרצחים הערבים היה גדול ממספרם של הנרצחים היהודים. ההוכחה שלנו לטענה זו היא שהתקשורת הערבית באותה תקופה היתה מאוד חלשה, לעומת התקשורת היהודית שהחלה לפרוח ולגדול, ותיארה את המצב כטבח של יהודים, אף על פי שהמאורעות היו טבח של ערבים".

טבח של ערבים?

אכן, זה היה טבח של ערבים.

האם נמצאו הוכחות להתעללויות בגופות הערבים?

איני זוכר דבר כזה, ההתנגשויות היו בעלות אופי אחיד. לא נמצא עיוות בגופות, או סימנים לכך שהתעללו בהן. זה היה רצח. היתה במאורעות האלה תפנית חשובה, המעידה על תמימותם של החברונים הערבים אשר חסו על היהודים שביקשו מקלט. יהודים שאנו מכירים – ואני מכיר אישית את בניהם – קיבלו מקלט בבתי החברונים; הם נתנו להם מקלט בבתיהם ופרנסנו אותם, והניחו להם לחיות במחיצתם תקופה די ארוכה, עד שלא נשאר בחברון שום יהודי.

אבו-צאלח שולף תמונה מהזיכרון ההיסטורי שלו: "אני מכיר סיפור על יהודייה שביקרה אצלנו במשרד (משרד הוואקף בחברון; א. ע') ב-1973 ונכנסה אצל עמית שלי לעבודה תייסיר עומר בדר, שאביו נתן חסות ומקלט ליהודים. יהודייה זו באה להודות לבן על מעשה אביו, שחס על אחיה, אחיותיה והוריה בזמן המאורעות, ובזכותו הם ניצלו".

אבו-צאלח מעדיף לתת סימוכין לנרטיב שלו: "דברים אלו כלולים בספר שכותרתו 'ספר חברון' מאת עודד אבישר (חמו"ל, ירושלים, תשנ"א), המאשר את העובדות בדבר האירועים אשר קרו באותה תקופה, וספר זה תורגם לשפה הערבית.

"אחרי מאורעות תרפ"ט כל היהודים עזבו את חברון, ולא חזרו באותה תקופה אלא כדי לקבל את הכסף או את החפצים שננטשו. החברונים שמרו על חפציהם ועל רכושם של היהודים גם אחרי שהיהודים עזבו את חברון. ב-1948, בצל המלחמה, ולאחר שתושבים ערבים רבים הוגלו מכפריהם וממקומות מגוריהם, לא מעט אנשים באו לחברון בלי שום רכוש או כסף. החברונים קיבלו אותם בסבר פנים יפות, כיבדו ואירחו אותם בצורה הנאה ביותר. תושבים פלסטינים אלו השתלבו בחברה החברונית והיו לחלק אינטגרלי ממנה. מ-1948 עד 1967, תחת השלטון הירדני, חברון היתה ריקה מיהודים.

"אחרי מלחמת 1967 הצבא הישראלי נכנס לחברון, פנה מיד – ובראשו חכמי היהודים – אל מערת המכפלה, והניף את הדגל הישראלי מעל לכיפת המסגד. הם החלו לקיים את טקסיהם הדתיים במסגד הזה, והחשיבו אותו לבית-הכנסת שלהם. בכך הם התכחשו לערביות ולאיסלאמיות של מקום קדוש זה, שהתקיים במשך 14 מאות כמסגד מוסלמי ללא כל התערבות מבחוץ, חוץ מתקופת מלחמות הצלבנים, כשנהפך לקתדרלה".

מר אבו-צאלח, לפי תפישתך, אין ליהודים זכות על המקום הקדוש בחברון? מה דעתך על הזכות ההיסטורית של היהודים בחברון, שהם טוענים שהיא עיר האבות שלהם?

שיטענו, ואנחנו מגיבים על טענותיהם בשלילה. בראש ובראשונה מסיבות מדעיות המושתתות על עובדות היסטוריות, שאין לערער עליהן ולהתווכח איתן: ערבים הם הבונים האמיתיים של המקום הזה. הורדוס, בנו של אנטיפטרוס האדומי מלך האדומים, שהם

הלאומנות הובילה לפירוד. החברה הערבית-מוסלמית במזרח נוכחה עתה לדעת, שהפתרון טמון בעקרונות האמונה הדתית שלה: אנשים חזרו אל דתם בלי כפייה ובלי אילוץ. זאת הגישה הרווחת ברחוב הערבי והמוסלמי בכלל, לא רק בפלסטין. אם תבדוק במדינות ערב השכנות, תמצא שהרחוב הערבי חוזר אל הדת. היום יש בפרלמנט המצרי 88 חברים מהפלג הדתי, מה זה אומר?

הערבים שחיו תחת חסותם של הרומים באותה העת, הוא שבנה את מערת המכפלה במאה ה-1 לפנה"ס.

כמו כן, מסגד זה נבנה עוד לפני תקופת האיסלאם, כדי שיישאר מסגד מוסלמי. וההוכחה לכך היא שהבניין עצמו נבנה כך שיפנה לכיוון ה"קיבלה" (ألقِبْلَة) – הכיוון של מכה – עוד לפני היאסלאם. זהו אות מאותות הנבואה, הדבר הוא מאלוהים, לא מבני-האדם, לא מהעבדים.

הסיבה השלישית שבגללה אנו דוחים את טענות היהודים היא שבתקופות הקדומות היהודים לא טענו כלל שהמסגד הזה היה בית-כנסת שלהם, או שיש להם קשר אליו. את זה מוכיחה עצם העובדה שבתקופת שהותם ומגוריהם בחברון לפני 1929 הם לא נכנסו אליו כלל, לא כמתפללים ולא כמבקרים. הם באו אל המסגד ועמדו מחוצה לו, עד שבע מדרגות ממדרגותיו החיצוניות, ולא ניסו להיכנס פנימה.

אילו כוונות היו ליהודים כשהם עמדו מחוץ למסגד?

הם היו מעין מבקרים, סקרנים, תיירים בלבד.

מחמד אבו-צאלח ממשיך באישוש טיעוניו בהחלטתיות רבה: "בתקופת המנדט פסק הנציב העליון של הבריטים שהיהודים מנועים מלהיכנס למסגד זה, כיוון שהוא מסגד מוסלמי. ובפתח המסגד נכתב באותה העת בשתי שפות, ערבית ואנגלית, שהכניסה למסגד למי שאינו מוסלמי אסורה".

האם אפשר להבין מדבריך, שבמשא-ומתן על הסדרי הקבע לא תסכימו להתפשר על מקום קדוש זה ולהרשות ליהודים להתפלל בו, או לאפשר להם לקיים בו טקסים דתיים?

לא אני ולא שום מוסלמי על פני האדמה כולה יסכים להקצות חלק ממסגד זה לבית-כנסת ליהודים. לכם דת ולי דת", מצטט אבו-צאלח פסוק מפרשת "הכופרים" בקוראן, שבה אלוהים ציווה על הנביא מוחמד לומר דברים אלה לכופרים אחרי שיתייאש מכפירתם, ונותן לפסוק פרשנות המצדיקה את ההפרדה: "הרי כל הממצאים הארכיאולוגיים במקום הם ערביים-איסלאמיים, ואין שום סימנים לכך שהיהודים בכלל נכנסו למסגד הזה".

אבו-צאלח ממשיך ומפרט: "ב-1976 משה דיין נכנס אל המערה שנמצאים בה הקברים של הצדיקים, ולא מצא שם שום סימנים להיסטוריה היהודית. ב-1980 החריבו המתנחלים את באר אל-ע'אר הקדושה (הבאר שליד קבר הנביא יצחק; א. ע'), שנמצאת באותו אזור. אני ועוד חבורה של אנשים היינו במקום באותו זמן וראינו אותם מחפשים סימנים ארכיאולוגיים-היסטוריים לנכחות היהודית. הם לא מצאו אותם. אילו היו מוצאים ולוּ גם סימן אחד, היו מודיעים לעולם כולו שיש ליהודים קשר ארכיאולוגי והיסטורי למקום הזה, עקבות, תרבות, מורשת ושיוך דתי אליו. ראיתי במו עיניי וצילמתי; הם לא מצאו שום שום דבר. חוץ מזה, הם מכירים בכך שהבניין הוא בניין הרודיאני, כיוון שהאבן שייכת לתקופה זו, והורדוס הוא ערבי ואין לו קשר לדתות האחרות.

אתה בעצם שולל בטענותיך אלה את הנרטיב היהודי הדתי-לאומי בדבר שיוכם ההיסטורי לחברון, ולכן אני שואל שוב, האם משתמע מדבריך שאי-אפשר להגיע לפשרה עם היהודים בחברון?

חברון תהיה לנו או להם. העיר תישאר בידי היהודים רק בכוח. מערת המכפלה משמשת לנו כמסגד מוסלמי, מזה 1,500 המוסלמים מתפללים בו, ואין אף אחד שיפריע לנו או יתחרה איתנו עליו.

אבל המצב היום הוא מעין…

אבו-צאלח קוטע את דבריי, ונחפז לענות: "המצב היום הוא יוצא דופן. אני עצמי תיעדתי את ההתקפות על מסגד זה החל מ-1967. אני מתעד כל התקפה שמתרחשת בו עד עצם היום הזה, גם אחרי שיצאתי לגמלאות. כל פעם שיש התקפה אני ממהר לתעד, לצלם ולכתוב. גם את ההתקפות על מסגד אל-אקצא המבורך". וללא שום אתנחתא, אבו-צאלח ממשיך: "זהו תחום העניין שלי, תיעוד ההתקפות. עד שנת 2000 תיעדתי 660 התקפות על המסגד המבורך, רק עד שנת 2000", הוא חוזר בקפדנות על המספרים.

ומה בדבר טבח גולדשטיין?

כל המצב במערת המכפלה הוא חריג מאוד וקיים בזכות הנשק בלבד, וההוכחה לכך היתה הטבח אשר ביצע הפושע ברוך גולדשטיין ב-1994. מטבע הדברים, היהודים מנסים זה זמן רב להיכנס אל שטח המסגד ולהכניס אליו כלי תפילה, כסאות, שולחנות, ספרי תנ"ך. כל פעם שכעסנו ומחינו ופנינו אל המושל הצבאי בחברון הוא התעלם, ולא ענה על שום קובלנה שהגשנו עד עצם היום הזה. אל כל דבר מתייחסים כאל עובדה קיימת. ההתקפות חזרו על עצמן, כולל חילול קדושת המסגד בשתיית אלכוהול, קיום טקסי ברית-מילה בו, ריקודים, הכנסת חומרים כימיים שמזיקים למתפללים, זריקת חול על המתפללים, קריעת הקוראן, כניסה אל שטח המסגד בנעליים, ועוד אינספור נזקים שגורמים המתנחלים.

כל המעשים האלה היו סימנים מקדימים לטבח. כוונתי לכך, שההתקפות על המתפללים ועל המסגד גברו בתקופה שלפני הטבח. הם ניסו לגרום למוסלמים לא להגיע למסגד.

כוונתך לכך, שמעשים פרובוקטיביים אלה היו משמעותיים יותר לפני הטבח מאשר בתקופות אחרות?

אכן, ויום לפני הטבח לימדתי במסגד. המתנחלים התקיפו אותנו, הצבא הפריד בינינו. הייתי האימאם של תפילת אחר-הצהריים. זה היה באמצע חודש רמדאן.

היית נוכח במסגד בזמן הטבח?

אני לא הייתי שם ביום הרצח. באותו היום, אחרי שהופצה הידיעה, נפלו עוד הרבה שאהידים. כששמעתי, מיד הגעתי אל המקום עם שר הוואקף וראש עיריית חברון. העיר נסגרה. הצבא הכניס צוות של חיילים אל המסגד כדי לבדוק מה קרה שם. צילמתי ותיעדתי, חקרתי אנשים שנכחו בעת הטבח וניצלו. המסגד היה הרוס מבפנים. אחר-כך הוא נסגר למשך כחצי שנה. ועדת שמגר פסקה לחלק את המסגד לשני חלקים: מסגד ובית-כנסת, בחלל היותר גדול.

מר אבו-צאלח, מה אתה חושב על ההתנחלויות סביב חברון?

ההתנחלויות הן תופעה חריגה, כמו הטבח שבוצע במערת המכפלה. בערך ב-1975 יהודים אחדים באו והחלו לבנות את ההתנחלות הגדולה ביותר סביב חברון, קריית-ארבע. חמש התנחלויות נמצאות בתוך העיר חברון, ומספר תושביהן אינו עולה על 400 איש. ההתנחלויות גרמו לעיר למות, גרמו לחלק גדול מתושבי חברון לעבור לגור בפריפריה שליד העיר. המסחר נקטל. הכול מת. כל מתנחל מוקף בעשרה חיילים. גם המתנחלים סובלים, הם חיים במצב של סגר, תחת שמירה קפדנית, במסגרות מוגבלות, הדבר סיבך את חייהם. אין להם חופש תנועה.

ההתנחלויות היו לעובדה קיימת, בין אם בתוך העיר חברון או מחוצה לה. מה לדעתך יהיה מעמדן לאחר הסדרי הקבע עם הישראלים? האם הפלסטינים יהיו מוכנים להתפשר ולהסכים עם הישארות חלק מההתנחלויות?

אי-אפשר לחיות עם שום התנחלות, בין אם היא בתוך העיר או מחוצה לה, כיוון שהן נבנו על אדמות שנתפסו בצורה לא לגאלית. לא נתפייס ולא נתפשר ולא נקיים משא-ומתן בנוגע להתנחלויות, במצב כזה.

הרי ב-1929 היו יהודים בחברון, אז איך פוסלים את נוכחותם עתה? האם לא מן הראוי הוא שתיתנו הזדמנות לחיי היהודים בחברון?

לא נחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור, כי ההיסטוריה לא חוזרת לאחור. היהודים חיו תחת המשטר המוסלמי. ניסינו לחיות עם היהודים בתקופת הכיבוש הישראלי, אחרי 1967, והגענו למסקנה שאי-אפשר לחיות איתם בשום פנים ואופן, בשום צורה.

האם אתה סבור שהיהודים יקבלו את דבריך בנוגע לפינויָם של יהודי חברון וסביבתה?

כן, הם יקבלו אותם. עובדה היא שהם יצאו קודם לכן מהתנחלויות: מימית, מעזה ומהתנחלויות נוספות. מספרם של תושבי חברון והכפרים הקטנים הסובבים אותה מגיע לחצי מיליון נפש בערך. אתה רוצה להרוג חצי מיליון בשביל 400 מתנחלים, שממשיכים במדיניות החורבן וההשחתה בעיר? 400 מתנחלים שולטים בחיי החברה הפלסטינית. מתנחל אחד שנשאר פה משמעו הרס של חיי הפלסטינים.

מה דעתך על צוותי המשא-ומתן הפלסטיניים מקרב אנשי הרשות הפלסטינית?

בהתחשב במצב הקיים, אני חושב שיש לנו צוותי משא-ומתן מאוד מיומנים וחכמים, והם לא יתפשרו על המולדת. כולם בנים נאמנים למולדת.

האם לדעתך הצד הפלסטיני החמיץ הזדמנויות מסוימות? אילו טעויות עשה הצד הפלסטיני במהלך הפוליטי?

איני מוצא טעויות, ואפילו הצדקה לטעויות, כיוון שיש קווים קבועים שאף פלסטיני לא יוותר עליהם.

יהיה המחיר אשר יהיה?

יהיה המחיר אשר יהיה. זאת, כיוון שהקווים הם קווים קבועים בעיני כל הפלסטינים, בין אם זהו אזרח פלסטין או פליט שחי מחוצה לה, בין אם זהו אזרח רגיל או אדם הנמנה עם צוותי המשא-ומתן. הקווים הקבועים הם: זכות השיבה, זכותנו בירושלים, זכותנו לעמידה מול ההתנחלויות וגדר ההפרדה, וגם זכותנו לקיום חיי יום-יום רגילים ונורמליים.

וזכות השיבה, מה יהיה איתה?

זוהי זכות קדושה, כל בן-אדם שהוגלה ב-1948 וגם אחר-כך חייב לחזור למקום הולדתו, ועליו לקבל פיצוי הוגן וגבוה על הסבל

מי שהפיץ שמועות על התעללות בגופות היו הבריטים. ההוכחה שלנו לטענה זו היא שהתקשורת הערבית באותה תקופה היתה מאוד חלשה, לעומת התקשורת היהודית שהחלה לפרוח ולגדול, ותיארה את המצב כטבח של יהודים, אף על פי שהמאורעות היו טבח של ערבים

אשר סבל שנים על גבי שנים.

מי שהוגלה מחיפה, אבטן, אקרת, עכו, רוחה וכו', יחזור אל מקומו?

אין ספק בכך. אנשים רבים עדיין מחזיקים במפתחות בתיהם המקוריים. כל פליט בירדן, בסוריה ובלבנון חייב לחזור למקום שמשפחתו הוגלתה ממנו. הם מלמדים לבניהם את המורשת אשר עזבו אותה ב-1948. איך תוכל לפצות בני-אדם על מולדת שהוגלו ממנה? אין שום אלטרנטיבה לזכות השיבה. זכות השיבה הנָּה חלק אלמנטרי מחיינו, כמו עבודת האל והתפילה והצום, וכמו הערכים הקולקטיבים שלנו.

אבל תביעה זו תגרום למדינת ישראל לאבד את אופייה היהודי ותערער את זהותה הלאומית-דתית.

אין אנו מדברים על יהודיות מדינתם. אנו נושאים את מבטנו אל הצד השני, אל מי שבידו הזכות לשוב, מי שהוגלה לפני עשרות שנים ונדד ברחבי העולם. האין לתושב זה זכות? האם הצד הישראלי לא ניסה לשלול זכות זו ממנו?

האם לדעתך תכיר תנועת החמאס בקיומה של ישראל, ומתי?

תחילה נשאל אם ישראל הכירה במציאות. זאת השאלה! הם מתעלמים מהזכות שלנו, מזכות הקיום. היא ברורה כשמש, ואין אף אחד על פני האדמה שיוכל להכחיש אותה. הם עקרו עם ממקומו ויישבו שם עם אחר, ומבקשים לנהל משא-ומתן בלי שום הכרה בו.

הם הכירו באש"ף כתנועה, אבל עכשיו הרחוב הפלסטיני נקט עמדה נחרצת מול ישראל. יש לכך סיבות, ובראשן ההתעקשות הישראלית שפוצצה את תנועת המאבק. הסיבה השנייה היא החשיבה והתרבות אשר חונכנו עליהן, והן חלק מעקרונות אמונתנו האיסלאמית.

באילו תנאים תכיר החמאס בישראל?

מנהיגי החמאס הכריזו בפני העולם כולו על המכנה המשותף בין שני הצדדים ועל הקווים האדומים של התנועה. המכנה המשותף הוא ההכרה בזכויות העם הפלסטיני בשלמותו, וההסכמה להבטחת זכויותיו הבסיסיות של העם הפלסטיני.

אתה מאמין שישראל תגיע להכרה כזאת?

במוקדם או במאוחר היא תגיע אליה. החרם הכלכלי והמדיני הישראלי והלא-ישראלי לא ישפיע עלינו. העם הפלסטיני כבר התרגל לסבל הזה, והוא יכול להתאזר בסבלנות, כי אם העם הפלסטיני לא יוכל לשאת ולהתאזר בסבלנות, אז אין הוא עם הראוי לחיים. אבל עַם זה נבנה, גדל וחונך בצל קשיי החיים, הוא חי והצליח להיות חזק תמיד. אילו עם אחר נתקל בקשיים כקשייו של העם הפלסטיני, הוא היה נמוג ושוכח את תרבותו ודתו ומקורו, וגם את שפתו. אבל שורשיו של העם הפלסטיני נעשים איתנים יותר ויותר.

מהי הסיבה לתוצאות המדהימות של הבחירות ברשות הפלסטינית, שכדברי עורך היומון "א'לא'ייאם" (الأيّام) – "הימים", "פת"ח לא תיארה זאת לעצמה בסיוטיה הגרועים ביותר, והחמאס לא תיארה זאת לעצמה בחלומותיה הוורודים ביותר"? זה מהפך? איך אתה מנתח את התוצאות המפתיעות?

תנועת הפת"ח פעלה בעשר השנים האחרונות במולדתנו כתנועה פוליטית ולא צבאית, והיו לה טעויות ומעידות במישור האדמיניסטרטיבי ובמישור הכלכלי. עם זאת, ניהול הבחירות הוא הסיבה העיקרית לתבוסתם. אנשי הפת"ח, אם אומר זאת בלשון העם, הרגישו שקהל ההבוחרים הנרחב נמצא בכיס הקטן שלהם, וכך התנהגו. הם היו בטוחים שהניצחון יהיה שלהם. היתה להם נקודת מבט מתנשאת, והאזרחים סלדו ממנה. הרחוב הפלסטיני דחה את השחצנות ואת נימת הדיבור של מנהיגיהם. לעומתם, הדרך שבה ניהלו אנשי החמאס את הבחירות היתה יותר מאורגנת ויותר אקטיבית. הם ניצלו כל פינה בזירת התחרות, לא זלזלו בשום כוח אלקטורלי.

גם השחיתות הכלכלית שפשתה בפת"ח גרמה להם להפסיד הרבה מאוד קולות, שהיו לצדם קודם לכן. האיחוד האירופי מתח ביקורת, ארצות-הברית מתחה ביקורת, החברה מתחה ביקורת.

לאור התוצאות, איך מרגישים התושבים ברחוב הפלסטיני בכלל, וברחוב החברוני בפרט?

כיום לתנועת החמאס יש משקל, כי העם אוהב את החזק ולא את החלש; החזק והמתקדם. גישת האזרחים אינה גישה חילונית או לאומנית. ניסינו את הזרמים הלאומניים בתקופת נאצר, ואז הכורדים מרדו בערביוּת, והצ'רקסים והתורכים החלו לבקש גם הם את מימוש הלאום שלהם. הלאומנות הובילה לפירוד. החברה הערבית-מוסלמית במזרח נוכחה עתה לדעת, שהפתרון טמון בעקרונות האמונה הדתית שלה: אנשים חזרו אל דתם בלי כפייה ובלי אילוץ. זאת הגישה הרווחת ברחוב הערבי והמוסלמי בכלל, לא רק בפלסטין. אם תבדוק במדינות ערב השכנות, תמצא שהרחוב הערבי חוזר אל הדת. היום יש בפרלמנט המצרי 88 חברים מהפלג הדתי, מה זה אומר?

זוהי חזרה אל הדת או חזרה אל הדת הפוליטית?

זוהי חזרת האנשים אל הדת שלהם. הדת שלנו היא גם דת פוליטית. זוהי אינה דת חלקית, והריסת חלק מהדת משמעה הריסתה הכללית. הדת שלנו היא דת פוליטית, תרבותית, מדעית.

יש היום מגמה אירופית-אמריקאית נחושה להחרמת שלטון החמאס. למשל, קנצלרית גרמניה שביקרה לפני חודש בישראל הצהירה על עמדה קשה כלפי החמאס. ארצות-הברית, ובראשה – בזירת היח"צנות הבינלאומית – קונדוליסה רייס, מתאמצת לשכנע את מנהיגות העולם להחרים את מפלגת ה"טרור" החדשה.

אלה הן דעותיהם של התנ"כיים הפנאטיים, (הכוונה לנוצרים הפונדמטליסטים, א.ע') המגויסים לטובת המחשבה והתרבות הציוניות. לעומתם יש אנשים נאורים, שאינם זורקים את המקל בפני הרועה (כסמל להצבת מכשולים; א. ע'), כמו שאומרים, ומוכנים לחכות קצת. המחרימים יזמו את החרם הזה כנגד הבחירה העממית הדמוקרטית הפלסטינית. למה? האם הם יכולים לתפור את שמלת הדמוקרטיה כרצונכם?

מהי עתידה של גדר ההפרדה?

כעתידה של חומת ברלין. איפה עוברים גבולותיה של מדינת ישראל? האם יש לה קווי תוואי לגבולות המדיניים? אין עוד מדינה בעולם כמו ישראל, שחסרים לה גבולות. הסיבה היא שישראל מחשיבה עצמה מעל לחוק, וזה לא יישאר לעד. כיום אנו יודעים שאירופה וארצות-הברית הן לצדה של ישראל, אבל ייתכן שיום יבוא ומדינות אלו יסירו את תמיכתן ממנה. אנחנו, בתור ערבים, יותר קרובים ליהודים מעמים אחרים מבחינה תרבותית דווקא. הרי הם ניסו את התרבות שלנו וחיו בחסותנו, וחוו אותה כטובה מאוד.

פלסטין העתידית? איזו פלסטין?

אבו-צאלח משיב בקצרה ובתמציתיות: "אני מסתכל על זה הסתכלות חיובית, מנקודת מבט נאורה ומתוך אמונה שהחלום יהפוך למציאות. לדעתי, הספירה לאחור החלה, ואנחנו מתקדמים לקראת פתרון השאלה הפלסטינית".

לאחר סיום הראיון הציע אבו-צאלח שבדרך אל תחנת המוניות, לשם הסיע אותנו, נעצור בבית-הספר ה"היסטורי", כך כינה זאת, שעל הגבעה הגבוהה, "הנקודה הגבוהה ביותר באזור, שממנה תוכלו להשקיף על כל סביבותיה של חברון". בדרכנו לשם יכולנו ללמוד, שמר אבו-צאלח הוא אדם שנמצא בקצה המכובד של הסקאלה החברתית. על כל צעד בירכו אותו לשלום בחום ובהתלהבות פשוטי העם, וגם אנשים בעלי חזות מכובדת. מתקבל הרושם, שבזכות עיסוקיו המגוונים במהלך השנים הוא מצטייר בעיני רבים כמגן המסורת וכלוחם מודרני כאחד.

 

המאמר פורסם בארץ אחרת גיליון מספר 32: "חברון – תשוקות דתיות ונרטיבים סותרים". לחצו כאן להזמנת הגיליון

אלטייבּ ע'נאים הוא סופר, משורר ומתרגם

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה