דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

חדר הבקרה של "האח הגדול": כרטיס האשראי, הטלפון הנייד והאינטרנט עוקבים אחרינו. צילום: פלאש 90

חברה תחת פיקוח הדוק

אם לא נפתח מודעות ציבורית וחוקתית למשמעות של שיטות המעקב הטכנולוגיות המתוחכמות ההולכות ומשתלטות על חיינו, לא יעבור זמן רב עד שנראה אנשים שנמנעים מניהול שיחות אישיות ליד מכשירי הכספומט וזוגות שמסתלקים לשירותים כדי לרכל מעט, ונחזה בעלייה בפופולריות של השַאלים והרעלות בכל הערים שבהן מותקנות מצלמות מעקב. יוסי צוריה קורא לציבור הישראלי להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי

השיח בחברה המודרנית מושתת על זכויות. זכות הקניין וזכות הדיבור, הזכות לדעת והזכות לבחור ולהיבחר. זכויות האזרח הן הבסיס של המדינה הדמוקרטית, ותהיה המדינה הזאת סוציאליסטית או קפיטליסטית. כאשר מאיימים על אחת מזכויות היסוד, קמה בדרך כלל צעקה גדולה. מה עלינו לחשוב כאשר אחת מזכויות היסוד – הזכות לפרטיות – הולכת ונשחקת והציבור כמו גם העיתונות והרשות המחוקקת נשארים אדישים לפגיעה באחד הנדבכים העיקריים של המדינה הדמוקרטית?

כל חיפוש, כל צפייה, כל הקלדה – הכל מגיע לשרת (או ל"ענן", כפי הוא מכונה לפעמים) ונאגר שם. לכאורה כדי "לספק שירות טוב יותר". למשל, כדי לספק תשובה מדויקת לשאלה "היכן נמצא בית הקפה הקרוב" המערכת צריכה לדעת את מיקומך, והיא אף תעקוב דרך קבע אחריך, שכן אין לדעת מתי תרצה קפה. וכך קורה שלרובד של "אני יודע מה קנית בקיץ האחרון" מתווספים "אני יודע מה אתה עושה ואיפה אתה בכל פעם שאתה ניגש לרשת". ומכיוון שהיום אנו יותר ויותר "חיים ברשת", הרשת יודעת עלינו למעשה כמעט הכל

אי אפשר להבין את הפגיעה בפרטיות בלי לעקוב אחר החידושים הטכנולוגיים והכלכליים שאפשרו את הפגיעה הזאת. מבחינה היסטורית, הרגע המכונן שבו ויתר האדם על פרטיותו הוא הרגע שבו התחלנו להשתמש בכרטיס האשראי. הכרטיס הנחשק הזה לא רק משאיר שובל של פתיתי לחם בכל מקום שבו אתם משתמשים בו, אלא גם מאפשר לגופים שונים לדעת בדיוק רב מהו טעמכם. ובעולם שבו הצריכה היא הערך העליון – אני קונה משמע אני קיים – הידע היכן קנית, מה קנית, מתי קנית ומה הפסקת לצרוך – מספק פרופיל מלא למדי של המשתמשים בכרטיסי האשראי.

כרטיסי האשראי הבהירו גם מה נמוך הוא מחיר הפרטיות אצל האדם הממוצע. מדי יום אנו הולכים ומגלים כי רוב בני האדם מוכנים להיפרד מפרטיותם תמורת מתנות חסרות כל ערך ממשי.

שני הגורמים הבאים שהפכו את הפרטיות שלנו לבדיחה נכנסו לחיינו בערך באותו זמן, לפני כחמש-עשרה שנה. אני מדבר כמובן על האינטרנט והטלפון הסלולרי. האינטרנט מבוסס במהותו על תקשורת בין משתמש לבין שרת. כל פעולה שהמשתמש עושה – כל חיפוש, כל צפייה, כל הקלדה – הכל מגיע לשרת (או ל"ענן", כפי הוא מכונה לפעמים) ונאגר שם. בשביל מה? לכאורה כדי "לספק שירות טוב יותר". למשל, כדי לספק תשובה מדויקת לשאלה "היכן נמצא בית הקפה הקרוב" המערכת צריכה לדעת את מיקומך, והיא אף תעקוב דרך קבע אחריך, שכן אין לדעת מתי תרצה קפה. וכך קורה שלרובד של "אני יודע מה קנית בקיץ האחרון" מתווספים "אני יודע מה אתה עושה ואיפה אתה בכל פעם שאתה ניגש לרשת". ומכיוון שהיום אנו יותר ויותר "חיים ברשת", הרשת יודעת עלינו למעשה כמעט הכל. האינטרנט גם חשף תופעה טכנו-תרבותית שהגיעה לשיא באפליקציית פייסבוק – הרצון של האדם לחשוף את עצמו על ידי העלאת נתונים וסרטונים אישיים. לא כאן המקום לעסוק בתופעת החשיפה מרצון, אבל אין ספק שלטכנולוגיה – לאינטרנט – יש חלק נכבד בהיקפה.

הטלפון הסלולרי הוא לא רק טלפון, וכלי המספק לנו גישה לאינטרנט גם כאשר איננו מצויים "ליד מחשב" (וכך מגדיל את מספר השעות שבהן אנו מחוברים לרשת), אלא גם כלי המוסיף עוד אלמנט של מעקב, והוא המעקב הפסיבי. חברות הסלולר יודעות בכל רגע נתון, בדיוק של עשרות מטרים, היכן נמצא כל מכשיר, ולפיכך היכן נמצא נושאו. וכך איבדנו את פרטיות מיקומנו גם כאשר איננו עושים כל שימוש במכשיר. כעת אנו יודעים "איפה היית", וחסרה לנו רק הידיעה "ומה עשית", אך גם זה עשוי להתגלות בתוך זמן קצר.

ברחובות לונדון מוצבות כחצי מיליון מצלמות מעקב. המטרה המוצהרת של הצבתן היתה ועודנה מניעת פשע, אבל סקרים שנעשו בשנים האחרונות מראים כי חוץ ממניעת פשעי חנייה נוראים, המצלמות לא מספקות את הסחורה. מתברר שהמצלמות עוזרות לפיענוח של פחות מ-3 אחוזים ממעשי הפשע, ושאם תקציב הפעלתן היה מועבר לשיפור התאורה, היה מספר הפשעים פוחת ב-20 אחוז בקירוב. פושעים "אמיתיים" יודעים הן להימנע מהצילומים והן לחבל במצלמות. פושעים "אמיתיים" יודעים הן להימנע מהצילומים והן לחבל במצלמות. לא כך אנשים רגילים. מצלמות המעקב, בצירוף טכנולוגיות מתקדמות של זיהוי פנים, יהפכו את המרחב הציבורי לזירת מעקב פוטנציאלית אחרי אנשים תמימים, וכך המערכת תדע סוף-סוף גם "מה עשית" ותוכל לקנוס את מי שלא עמד בצפירה.

נראה שהטכנולוגיה עדיין לא אמרה את מילתה האחרונה, ואנו נראה חדירה של מצלמות למרחב הפרטי, טכנולוגיות של זהוי קול כדי שהמערכת תדע גם "מה דיברת" ועוד, אבל כבר עתה חוזרת מזדקרת השאלה "למה לא אכפת לנו" (לרוב הדומם) מכל זה?

העובדה שהממשלה ורשויות החוק רוצות לדעת עלינו הכל הנה הגיונית. העובדה שהמגזר העסקי רוצה להגדיל את הרווחים שהוא מפיק מאיתנו, ולכן רוצה לדעת עלינו כמה שיותר, סבירה גם היא. אבל מה עם מי שאמור לייצג אותנו ולהגן עלינו? מה עם העיתונות החוקרת? מה עם העיתונות החוקרת? העיתונות הממוסדת עוסקת אמנם בנושאים האלה, אבל הרבה פחות ממה שהיה אפשר לצפות; למעשה, היא ממעטת כל כך לעסוק בהם, שלפעמים מתגנב ללב החשד שנוח לה מאוד עם המצב הקיים, שבו היא יכולה בעזרת קשרים, כישורים, וקצת כסף לפעמים, לדעת עלינו הכול.

כל אלה – אנשי השלטון, אנשי העסקים, בעלי תאגידי התקשורת, המשווקים ואף העיתונאים – רוצים להישאר בצל וליהנות מפרטיות מירבית, אבל מבחינתם שכל השאר יהיו חשופים כמה שיותר.

ומה עוד רציתם לדעת עלינו?

נראה שהטכנולוגיה עדיין לא אמרה את מילתה האחרונה, ואנו נראה חדירה של מצלמות למרחב הפרטי, טכנולוגיות של זהוי קול כדי שהמערכת תדע גם "מה דיברת" ועוד, אבל כבר עתה חוזרת מזדקרת השאלה "למה לא אכפת לנו" (לרוב הדומם) מכל זה?

בעשור הקרוב נהיה עדים לכמה פיתוחים טכנולוגיים שיתיימרו לשפר את חיינו, אבל יעצימו את הפגיעה בפרטיות. אתאר כאן רק כמה מהפיתוחים האלה, אבל צריך להבין שכמעט כל פיתוח שיש בו אלמנט דיגיטלי, יש בו כמעט תמיד אלמנט של תקשורת עם ה"ענן", וכתוצאה מכך פגיעה פוטנציאלית בפרטיות. הדבר אינו נעשה מתוך כוונות זדון, אבל הוא מובנה בלב הטכנולוגיה הדיגיטלית.

לפני כמה חודשים חשפה חברת אפל את טכנולוגיית זיהוי הקול שלה, סירי, ובכך סימנה מעבר לשלב שבו יהיה אפשר להתקין מערכות דומות בכל מקום ובמחיר נמוך. לדוגמה, סביר להניח כי בתוך שנים אחדות נראה מכשירי ATM , המשמשים למשיכת כספים, המופעלים באמצעות דיבור. היתרונות לכך ברורים (הממשק יותר ידידותי, ניתן לעשות זיהוי קולי וכו'). השערה סבירה היא כי המיקרופונים יהיו פתוחים כל הזמן ויקלטו כל מה שייאמר לידם. שוב, הסיבה יכולה להיות טובה – הגברת הביטחון, למשל – אבל התוצאה תהיה איבוד הפרטיות ברדיוס של מטרים אחדים מהמכשירים האלה.

בעשור הקרוב נראה גם יותר ויותר מכשירי טלוויזיה שיהיו מקושרים לרשת ויצוידו במצלמות שיוכלו לצלם את מה שקורה בסלון. ולא, זה לא יגיע מהאח הגדול נוסח 1984, אלא מהאח הגדול נוסח 2014, שיבקש מהצופים ל"השתתף" בחוויה באמצעות השארת המצלמות פתוחות, לפחות כל זמן שהם צופים בדרמה.
ומי לא רוצה להיות יותר בריא? גל של מכשירים שיהיו צמודים לגופנו, יעקבו אחר מצבנו הבריאותי וישלחו את המידע – כן, ניחשתם נכון, לרשת – צפוי להיות הלהיט בקרב הבייבי-בומרס והצעירים המודאגים. ושוב, הכול טוב ויפה – אבל מי באמת, אבל באמת, ידאג לפרטיותנו?

ואיך המרגש? בעתיד הלא כל כך רחוק יאפשר שילוב של טכנולוגיות לעקוב אחר מצב רוחנו באמצעות ניתוח קולנו, הבעות הפנים שלנו, הריחות שלנו, וכל מיני תהליכים פנימיים בגופנו. כמובן, הכוונה טובה – דיאטה מותאמת מצב רוח, סרטים שיוציאו אותנו מהדיכאון – אבל המחיר, מה יהיה המחיר?
סביר להניח שהמכונות הראשונות שיוצבו במסעדות ויוכלו לקרוא את מחשבותינו ייתקלו בהתנגדות של אבירי הפרטיות, אבל דור ה-E שימלא את המסעדות האלה, ואפילו ייהנה מהחשיפה של מחשבותיו, לא יבין כלל על מה הצעקה.

הסכנות

על מה באמת הצעקה? מה הן באמת הסכנות האורבות לאזרח שומר החוק, שרוצה ליהנות ממנעמי הטכנולוגיה, אוהב גוגל, מכור לפייסבוק ומוכן לספר הכול על עצמו? כדי להבין את הסכנות יש להסתכל עליהן מהזווית הטכנולוגית.

הרשת זוכרת הכול: גם אם כרגע אין לך מה להסתיר, ומפני מי להסתיר, העובדה שהרשת זוכרת כל הגיג שאמרת, כל חיפוש שביצעת, כל קליפ שראית, כל תמונה טיפשית שהעלית, יכולה להיות בעיה רצינית בעתיד. אחרי הכול, איש אינו יודע מתי יהיה מישהו (המעביד שלך שנמאס לו ממך?) שירצה להשתמש במידע "שלך" נגדך. הדבר נכון במיוחד לגבי ילדים, ולגבי חטאי ילדות שיכולים לרדוף אחריהם כשיתבגרו.

יכולות לחימה קיברנטיות: יכולות הלחימה ברשת עולות בהתמדה. על הרשת מאיימים כל הזמן לא רק האקרים סעודים או סינים, אלא גם האקרים חסרי אינטרסים לאומיים וגופים עסקיים שמעוניינים להקים מאגרי מידע כדי למכור את המידע הזה לכל מי שחפץ בכך. תסריט בהחלט לא מופרך הוא כי ההאקרים האלה יגיעו ליכולת לשתול "מרגלים" בתוך השרתים של פייסבוק, למשל, ועל ידי כך לדעת על כל משתמש כל מה שפייסבוק יודע עליו. וכמה פייסבוק יודעת עלינו? לפני כחודשיים ביקש אזרח אירופי לקבל מפייסבוק את המידע שיש לחברה עליו, ולאחר מאבקים קיבל דו"ח שהחזיק יותר מ-1,200 עמודים!

כל חברה חייבת לאפשר  "פרטיות"  למשתמש. לדוגמה, אם אני משתמש בדוא"ל, ואני בוחר בדוא"ל מסוים במוד "פרטי", אסור לגוגל לסרוק את המידע בדוא"ל הזה. אם אני צופה באתר סרטים, ומבקש מוד "פרטי", אסור לאתר לשמור כל מידע על הצפייה הזאת.  אם אני מפעיל מוד "פרטי" כשאני צופה בטלוויזיה, אסור לממיר לשלוח מידע על הערוצים שראיתי. וכך גם כאשר אני קורא עיתון בטאבלט שלי – אסור לאפליקציה לשלוח מידע על הכתבות שקראתי

יכולות עיבוד ושינוי מידע: הטכנולוגיה הקיימת, וזו שתפותח בקרוב, תאפשר לגורמים החפצים בכך לשנות את המידע האגור ברשת כדי להשיג את מטרתם. לדוגמה, אם גורם מסוים ירצה להפליל אדם מסוים, הוא יוכל לעבד את הנתונים שיתקבלו ממצלמות בזירת הפשע ולהחליף את תמונתו של הפושע בתמונתו של האדם המסוים הזה, לשנות את נתוני הטלפון של אותו אדם כך שיוכיחו שהיה במקום ביצוע הפשע ועוד. פיתוחים טכנולוגיים מתקדמים מאפשרים לעשות את הפעולות האלה ללא השארת עקבות.

האם הכול אבוד?

המאבק במגמות הקיימות נראה כמו מאבק סיזיפי שקשה לגייס אליו דעת קהל. מי יעז להילחם בגוגל בלי להיחשב ללוּדיט? אבל האמת היא שבעזרת מודעות ציבורית הולכת וגוברת, ובסיוע חקיקה מתאימה, ניתן לשפר את המצב בכמה רמות. השיפור צריך לנבוע ממודעות של החברות הטכנולוגיות לזכויות האזרח מחד גיסא, ולחובתן להגן על המידע שבידיהן מאידך גיסא.

הנה לדוגמה כמה הצעות לסוג המודעות והמחויבות הנדרשת מחברות הטכנולוגיה:

הזכות לדעת מה החברה יודעת עלי: זכות זו קיימת כבר בחוקה האירופית וצריך להוסיף אותה גם לספר החוקים של מדינת ישראל.

הזכות להסרת מידע: זכותו של כל אזרח שומר חוק לבקש מכל חברה טכנולוגית למחוק מידע שהוא העלה ביוזמתו. כאשר מדובר בקטינים, זכות זו ניתנת גם להוריהם. על החברות לאפשר ממשק קל ונוח לביצוע פעולות אלה.
הזכות למוד "פרטי": כל חברה חייבת לאפשר "פרטיות" למשתמש. לדוגמה, אם אני משתמש בדוא"ל, ואני בוחר בדוא"ל מסוים במוד "פרטי", אסור לגוגל לסרוק את המידע בדוא"ל הזה. אם אני צופה באתר סרטים, ומבקש מוד "פרטי", אסור לאתר לשמור כל מידע על הצפייה הזאת. אם אני מפעיל מוד "פרטי" כשאני צופה בטלוויזיה, אסור לממיר לשלוח מידע על הערוצים שראיתי. וכך גם כאשר אני קורא עיתון בטאבלט שלי – אסור לאפליקציה לשלוח מידע על הכתבות שקראתי.

וכמובן, חובה על החברות השונות להגן על המידע שלנו, כולל תשלום פיצויים לאזרחים שמידע עליהם נחשף.

אם לא נפתח מודעות ציבורית וחוקתית למשמעות של שיטות המעקב הטכנולוגיות המתוחכמות ההולכות ומשתלטות על חיינו, לא יעבור זמן רב עד שנראה אנשים שנמנעים מניהול שיחות אישיות ליד מכשירי הכספומט וזוגות שמסתלקים לשירותים כדי לרכל מעט, ונחזה בעלייה בפופולריות של השַאלים והרעלות בכל הערים שבהן מותקנות מצלמות מעקב. זה יהיה קצת מוזר בהתחלה, זה יזכיר לנו איזה סרט שראינו פעם ואמרנו לעצמנו שהבמאי שלו הגזים, או ספרים על ברית המועצות שקראנו. ואחר כך – האם נתרגל?

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 64 של "ארץ אחרת": מדינת מעקב – המאגר הביומטרי ומאגרים אחרים. להזמנת הגיליון לחצו כאן

יוסי צוריה הוא איש תורה, מדע והייטק

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה