דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

זמן לקביעת גבולות

"כדי שההתחדשות היהודית תוכל לגדול מבחינה דורית, יהיה עליה להתמודד עם הצורך לעשות דבר-מה, שמבחינות רבות עומד בסתירה לפרספקטיבה הבסיסית שלה: להגדיר את עצמה לא רק כנגד המימסד, אלא גם מבחינת העדיפויות העמוקות שלה-עצמה". שפע סיגל, דור שני לתנועת ההתחדשות היהודית האמריקנית, מבקש לקבוע את גבולות ה"לא תעשה" של התנועה שייסד זלמן שחטר-שלומי

אחר-צהריים אחד לפני שנים אחדות ירדתי מן ההרים שמעל דהארמאסאלה שבהודו. נסעתי לשם לא משום שרציתי לגלות את הבודהיזם הטיבטי, אלא משום שידעתי שהטיבטים הם אנשי ההרים הגבוהים. לאחר שהייה של חודשיים ברמה הגבוהה ירדתי לדלהי, אך הקצב הלח והקוצף של רחובותיה הבריח אותי בחזרה להרים. מעודי לא ביליתי לילה שלם לבדי בהרים, ולעובדה זו היה ביטוי בהכנות שעשיתי למסע. כבר במחצית הדרך למעלה עמד מזוני להיגמר, נותרתי ללא מים והייתי זקוק למערה כדי לא לקפוא למוות. התיישבתי לי על סלע כאשר סיקי גבוה חלף על פני ושאל מה אני עושה שם. לאחר שהסברתי את מצבי הוא חייך והציע שאלך אחריו לרמה גבוהה יותר, ואז התקין מעין מחסה בין שני סלעים והשאיר לי את כל מזונו, קנקן מים, ואת חניתו. "למקרה שתיתקל בנמרים", אמר. לפני שהמשיך בדרכו ציין שחבר שלו מתגורר במורד ההר. "מחר תהיה שוב רעב. אומר לו שיכין לך מזון".

רשת ה-renewal חשפה מחדל בוטה בתוך תנועות הזרם המרכזי, בהמשיכהּ – על-פי המסורת שזלמן ושלמה החלו בה לפני חמישים שנה – להושיט יד למי שבאמת אינם שייכים, ולהציע להם מקום-מקלט ללא תנאים, והכנסת אורחים ללא סייגים. יהודים, שאחרת היו מורחקים לחלוטין מכל הקשר יהודי שהוא, דתי או אחר, מוצאים שם מקום לבדוק את עצמם ואת יהדותם מבלי לחשוש שמיד יתייגו אותם כחוטאים, כלא-ראויים או כלא-מחויבים

מאושר אך רעב, ישבתי לי בבקתתו של אותו חבר אותו אחר-הצהריים, והתבוננתי כיצד הוא מכין אורז בסיר-לחץ מעל למדורה. כשנפניתי לרגע לחפש משהו בתיקי, שמעתי צליל שונה מעט רוחש מתוך הסיר. "מה זה?", שאלתי. "עז", הוא ענה לי.

אמנם הייתי רעב, אך לא גוועתי מרעב. שפע המזון הצמחוני בהודו ובנפאל הקל עלי מאוד להימנע מאכילת בשר, אך מעולם לא עמדתי בפני מצב דומה. אדם זר לי, ללא ספק עני, הציע שאחלוק עימו את בשר העז שלו, שהוא קודם לכן שיסף את צווארה בסכינו ושחט אותה במו ידיו. דחיית התבשיל, שהוא בישל אותו בהנחה שאני אוכל בשר עיזים, היתה למעשה כמו לדחות הצעה נדיבה ביותר, ולהשאירו עם כמות מזון שהוא לא יוכל לסיים לאכול אותה לבדו.

שבועיים לאחר מכן ישבתי בישיבה מחוץ לירושלים, למדתי על שוורים וחשבתי על עיזים. ביקשתי את עצתו של תלמיד ישיבה ותיק. סיפרתי לו בפרוטרוט את כל הסיפור הזה, ותיארתי לו את הקונפליקט שלי בין דיני הכשרות לבין השאלה האתית שעלתה מן המצב, שבו הייתי מושא של הכנסת אורחים רחוק מאוד מן הבית. "אני יודע מה הרב של הישיבה היה אומר במקרה כזה", אמר לי לבסוף אותו תלמיד הישיבה, "הדרך לטפל בדילמה הזאת היא לא להגיע כלל למצבים כאלה".

אבל הבידוד-מרצון מעולם לא היה אופציה בשבילי. אני יותר מדי אינדיבידואליסט, ויותר מדי מוּעד להתמודד עם הקונפליקטים שנולדים מתוך הבחירות שלי, מכדי להגן על החלטה כזאת בפני עצמי. השילוב הזה של אנטי-בדלנות עם המחויבות העמוקה שלי לחשיבה בקטיגוריות יהודיות לא צמח יש מאין. במשך שנים רבות נהג חבר קרוב להציג אותי ללא יוצא מן הכלל בפני כל חבריו, ללא יוצא מן הכלל, בתור "דור שני להתחדשות יהודית" (Jewish renewal). "הוריו", הוא נוהג להסביר תמיד, "היו מחסידיהם של זלמן ושלמה". לא אכפת לי שהוא אומר זאת – זה באמת נכון – אך אי-הבהירות, האופפת את משמעות הדברים הללו בעיני רוב האנשים, בדרך-כלל מחייבת הסבר.

חסיד זלמן וחסיד שלמה

בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים הגיע הרבי מלובביץ' השישי לכלל החלטה, שבאותם ימים היתה חסרת תקדים בעולם החסידי. הוא זימן אליו שני תלמידים מצטיינים, והורה להם לעזוב את חיק עולם הישיבות ולהפיץ את הידע שרכשו בקרב סטודנטים יהודים באוניברסיטאות האמריקאיות. הם קיבלו הנחיה לזכות בתארים אקדמיים בעצמם – ללמוד כמו אמריקאים – לא להתבולל, אלא ללמוד ולהבין טוב יותר את בסיס התרבות האמריקאית, כדי שיוכלו לדבר ישירות אל לבם של יהודים אמריקאים מן הדור שלאחר מלחמת העולם השנייה.

שני התלמידים הללו – שניהם אינם בנים למשפחות חסידיות – היו זלמן שחטר-שלומי ושלמה קרליבך. האחרון היה לדמות בינלאומית מוכרת והתפרסם בעולם בקונצרטים שלו ובמוניטין שיצאו לו כ"רב המרקד", אך עד ליום מותו, בשנת 1994, אישיותו כרב כמעט לא היתה ידועה. למעשה, לאחר שהם החלו בשתי הקריירות שלהם, כשהם מעבירים שיעורים מאולתרים ולעתים גם ללא אישור, במיסטיציזם יהודי בחדרי-האוכל של קולג'ים, המשיכו שלמה וגם זלמן בהקמתן של קהילות, שחבריהן השתייכו רובם ככולם לדור לא-מרוצה של יהודים אמריקאים, שהיו מתוסכלים הן מן המימסד השליט בתוך העולם היהודי, והן מן המימסד הפוליטי והחברתי הרחב יותר בארצות-הברית, ש דעת רבים הוכיח את עצמו יותר ויותר כרקוב מן היסוד.

במובן הזה, תרבות-הנגד האנטי-מלחמתית של שנות השישים השתלבה היטב עם הגדרתה-מחדש של הרוח היהודית, והן שלמה והן זלמן מצאו את עצמם בלב-לבו של השילוב הזה. שלמה ייסד את "'בית אהבה ותפילה"', אשר סיפק בית יהודי לצעירים בלב חוף המבטחים ההיפי של הייט אשבורי בסאן-פראנסיסקו. זלמן, לעומת זאת, החל בקריירה של ממזג מסורות, נהיה בקי בתורת החוכמה ובפרקטיקות הרוחניות של דתות עולמיות אחרות, ותרגם את הדתיות היהודית באופן כזה, שיהודים אשר מפגשם הראשון עם הדת היה דרך המדיטציה הבודהיסטית או הזיכּר הסוּפי יוכלו לזהות את עומק הרוחניות היהודית.

במהלכן של שלושים שנה, שתי ה"זירות" שהתפתחו שמרו על קשרי גומלין הדוקים, כך שלעתים תכופות אנשים נטו לשאול: "האם אתה יותר חסיד-זלמן או יותר חסיד-שלמה?". ואמנם, בין חסידיהם של זלמן ולבין חסידיהם של שלמה היתה לעתים קרובות חפיפה, אפילו כאשר הם הביעו נאמנות גדולה יותר לאחד מהם. ואולם, במרוצת השנים ניכרו הסתמנו הבדלים משמעותיים בין שתי השקפות העולם: תומכיו של שלמה נטו לפתח קשר עמוק יותר עם עולם החסידות הישן, בעוד שקהל תומכיו של זלמן ראו עצמם קשורים יותר לספֵירה של רוחניות עולמית חדשה, חשו חלק מן ה"עידן החדש" של ההזדהות הרוחנית שהשתרשה בארצות-הברית במהלך שנות השישים של המאה העשרים, ומאז התפתחה לנוכחות רוחנית ממוסדת בתרבות הפופולרית האמריקאית.

קהל מעריציו של שלמה שמר ועדיין שומר על איכות אנרכית מסוימת – והם עדיין מוּכּרים עד היום בכינוי "החבר'ה" (the chevre) – בעוד קבוצות חסידיו של זלמן נהפכו נעשו במשך הזמן לארגון יותר מובנה יותר ובעל הנהגה מוגדרת, עם הוראות ברורות, כינוסים דו-שנתיים וקהילות בעלות קשרי גומלין בכל ארצות-הברית וגם באירופה, ובמידה פחותה יותר גם בישראל. הארגון הזה, שהחל כ"אחווה" בשם בני-אור ("Bnai Or"), והתנהל במידה רבה על-פי הדגם של קהילות נזירים קתוליות, ולאחר מכן שינה את שמו לפני-אור ( "Pnai Or") בגלל הרגישויות הפוליטיות של חבריו, זוהה לאחר מכזמן כתנועה למען "התחדשות יהודית" (Jewish renewal), כביכול.

קודם לכן רמזתי על דילמה בהגדרת היקפו של אידיאל ההתחדשות היהודית: יש אי-בהירות ביחס לשאלה, אם ההתחדשות היא רגישות שניתן ליישם אותה בכל העולם היהודי, או שזוהי למעשה תנועה של התנתקות, תנועה שהיא איוּם יותר מאשר אתגר. בשני המקרים, השאלה נשארת בעינה: איזו חולשה חושפת ההתחדשות היהודית בחוויה האמריקאית בת-זמננו? ואיזו חלופה היא מציעה

הגדרה מחודשת של שייכות

למעשה, משמעות השיח על התחדשות יהודית היא עדיין נושא לדיונים רבים אפילו בקרב אנשי ההתחדשות עצמם. בעיניהם של אחדים, אידיאל ההתחדשות אינו מוגבל אך ורק לחבורה הזאת של עריקים, אלא מאפיין למעשה תופעה כלל-עולמית של שינוי רוחני המתרחשת בכל העולם היהודי, כמו גם ברחבי העולם הלא-יהודי (ומכאן החיבה לרוחניות של ה"עידן החדש"). בעיני אחרים, התחדשות היא בעצם שם-עצם ולא שם-פעולה – התחדשות – תנועה סוציו-דתית נפרדת, שיש בכוחה לקרוא תיגר על היהדות המימסדית.

ואכן, חלקים רבים מן המימסד היהודי רואים את עצמם כיום כ"עושים התחדשות", כפי שמקובל לומר, כולל יסודות של בתנועה הרפורמית והקונסרבטיבית וכן ארגוני צדקה מרכזיים, ואף שחלקים מן החברה הישראלית מחפשים יותר ויותר קשרים עם אנשי ה-renewal, ככל שהיא מגבשת לעצמה את גירסת ההתחדשות שלה. בין אם זה פועל שם-פעולה או שם-עצם, הרטוריקה של ההתחדשות היהודית חדרה לזרם המרכזי, והחדירה למרקם של החיים היהודיים פתיחות הולכת וגוברת לאוניברסליזם דתי, סקרנות הולכת וגוברת בנוגע לסוגים השונים של פרקטיקה רוחנית, ואמנסיפציה הולכת וגדלה של נשים בפולחן הציבורי. יתר על כן, ואולי אף חשוב מכך, רשת ה-renewal חשפה מחדל בוטה בתוך תנועות הזרם המרכזי, בהמשיכהּ – על-פי המסורת שהחלו בה זלמן ושלמה החלו בה לפני חמישים שנה – להושיט יד למי שבאמת אינם שייכים, ולהציע להם מקום-מקלט ללא תנאים, והכנסת אורחים ללא סייגים. יהודים, שאחרת היו מורחקים לחלוטין מכל הקשר יהודי שהוא, דתי או אחר, מכיוון שהמימסד אינו רוצה ואינו מסוגל לפנות להם מקום, מוצאים שם מקום לבדוק את עצמם ואת יהדותם מבלי לחשוש שמיד יתייגו אותם כחוטאים, כלא-ראויים או כלא-מחויבים.

קודם לכן רמזתי על דילמה בהגדרת היקפו של אידיאל ההתחדשות היהודית: יש אי-בהירות ביחס לשאלה, אם ההתחדשות היא רגישות שניתן ליישם אותה בכל העולם היהודי, או שזוהי למעשה תנועה של התנתקות, תנועה שהיא איוּם יותר מאשר אתגר. בשני המקרים, השאלה נותרת נשארת בעינה: איזו חולשה חושפת ההתחדשות היהודית בחוויה האמריקאית בת-זמננו? ואיזו חלופה היא מציעה?

בעיני רוב-רובם של יהודי ארצות-הברית, החוויה של שונוּת אתנית ולשונית מובהקת היא כבר נחלת העבר הרחוק. יהודים עדיין נוהגים לחיות בינם לבין עצמם יותר מכפי שבדרך-כלל משערים, אך הדבר קורה לרוב בשכונות אפרוריות וחסרות ייחוד בפרברים, שהדרך היחידה לדעת מי מתגורר בהן היא על-ידי בדיקה מקרוב של משקופי הדלתות. ואפילו זה לא מגלה תמיד את כל האמת. עדיין יש להם שווקים משלהם, אך אלה הם בעיקרם תזכורות מן העבר. שכונות כמו הלואר-איסט-סייד בניו-יורק, או הנורת'-אנד של בבוסטון אשר פעם – כמו הצ'יינה-טאון האמריקאיים של היום – נשאו עימן ניחוח של את העולם הישן, שמורות כיום בתוך קודשי המוזיאונים והיו לתחומים פורחים ומשגשגים במחקר האקדמי (שני סימנים ודאיים לכך שמתקיים מאבק כדי לשמר את זכרן). בבוסטון, חנות הטי-שירטס הזולה של שלדון היא השריד היחיד – בין אינספור המסעדות, המאפיות, וחנויות המאפיונרים האיטלקיות – של האווירה המסוגרת שבה חלקו פעם איטלקים ויהודים את השכונה, והתאחדו בשנאתם המשותפת לאירים. להוציא את המהגרים החדשים מרוסיה, הם אינם סובלים ממחסום השפה. שפות העדה הישנות והחדשות, היידיש והעברית, הן כיום בתחום מומחיותה של העילית האקדמית והרבנית. בעבור רוב היהודים האמריקאים, אנגלית היא שפתם היחידה, ונאמנותם הבלעדית נתונה לארצות-הברית.

תרומתה החשובה ביותר של ההתחדשות מצויה אולי בקשר הזה שבין קובלנה להשתייכות: היא פתחה את הדלת למחשבה על הממדים הרוחניים של ההשתייכות היהודית, ולרעיון שאנו איננו יהודים בגלל ישראל או השואה, אלא שישראל וההיסטוריה הקיבוצית שלנו כעם, כשבט, כמשפחה, קיימות משום שאנו יהודים. מן הבחינה הזאת, השאלה אם אדם מסוים הוא יותר חסיד של שלמה או של זלמן היא נטולת משמעות

נארטיב לא מספק

תוצאת השינוי הזה, שהוא כיום גמור ושלם – להוציא את הימין הקיצוני של העולם הדתי – היא קיומית, בה-במידה שהיא חברתית. כאשר אתם חיים בין בני קבוצתכם והשפה שלכם, המזון שלכם, והאסתטיקה שלכם שונה, הזהות מוגדרת באופן חיצוני, ובמובן מסוים באופן שלילי. אתם מה שאינכם. אך שגשוג כלכלי, חירות פוליטית וסובלנות דתית הם עול כבד מהבחינה הקיומית, שכן, אם אני חופשי להיות בדיוק מי שאני, אז עלי להגדיר בעצמי מי אני באמת, ולמען השם, מי אני באמת ולמה אני שייך?

בעיני רבים, התעמתות עם בעיות של זהות המתאפשרות בזכות שגשוג כלכלי וחירות היא בגדר מותרות. ואולם, הצורך להיות שייך הוא מהותי כמעט כמו הצורך להיות חופשי. המימסד היהודי-האמריקאי, אולי מפני שצפה את הצורך הגדל בהגדרה מחודשת של השתייכות, גיבש נארטיבים סביב שני סעיפים נפרדים אך קשורים זה לזה: מדינת הלאום המודרנית ומורשת הגנטיקה היהודית. בתורם, שני הסעיפים הללו, בתורם, נעשו לחלק חשוב של עיקרי אמונה, שנבנתה על האיום הנצחי של אנטישמיות רצחנית, ועל חשיבות קיומה של מדינת ישראל כפתרון היחיד בר-קיימא יחידי ותשובה יחידה לאיום הזה. מאז סוף מלחמת העולם השנייה עיצבו עיקרי האמונה הזאת את בסיסה של הזהות היהודית-האמריקאית. לעיקרי האמונה האלה אין קשר לחזון של ישראל כפסגת החלום הפוסט-גלותי, אלא רק למילוי החללים הריקים של החיים היהודיים-האמריקאיים.

אך כשלפני כעשור ערכו חוקרים ממדעי החברה מחקרי אוכלוסין והחלו לגלות שאפילו על-פי קנה-המידה של המימסד עצמו – נישואי תערובת – עיקרי האמונה הזאת לא מילאו את ייעודם. מרגע שניתנה להם לאנשים זכות הבחירה, הנארטיב של ישראל והשואה אינם מספיקים כדי לגרום לאנשיהם לשמור על יהדותם.

כאשר קראתי לעיקרי האמונה הזאת בשם "סיפור", לא התכוונתי לומר בכך שהם אינם נכונים (סיפור אינו שקר), אלא שהם יצירה מודעת של נארטיב קיבוצי. הבעיה היא שהם היו, ולאמיתו של דבר, הם עדיין, ציניים באופן בוטה:  באתר האינטרנט של התנועה הציונית האמריקאית אפשר למצוא את הדברים הבאים: "…בהשתמשנו בעוצמתה המגנטית של ישראל כנשק נגד המגמות ההרסניות של התבוללות ונישואי תערובת, אנו יוצרים משמעות חדשה של ה'אני' היהודי על-ידי הזדהות עם העם והמדינה הישראליים".

הפיכת ישראל והשואה לסיבות היחידות להיותנו יהודים היא פיתול אירוני מר של ההיסטוריה היהודית. בכך שהפכו שהפך את שני הדברים הללו לנשק, כלומר, בכך שהשתמשו בהם כדי לעורר נקיפות מצפון בנוגע ל התבוללות, מבלי להשקיע גם בחזון של יהודיות בעלת משמעות לאנשים, המימסד דן את עצמו לתפישה שכל מה שעושה את עיקרו של היהודי אינו אלא קובלנה ואשמה. אך אי-אפשר לנהל אימפריה באמצעות רגש אשמה. בפועל, למרבית יהודי ארצות-הברית אין אלא קשר רגשי מזערי לישראל, ובקרב בני דורי נותר רק זיכרון עמום בלבד של זהויותיהם כמהגרים, ואפילו כפליטים. כשבני-אדם פשוט אינם מסוגלים להזדהות עם הסמלים שאליהם הם אמורים להישבע להם אמונים, שום מניפולציות רגשיות לא יוכלו לגבור על אובדן ההזדהות הזאת.

תרומתה החשובה ביותר של ההתחדשות מצויה אולי בקשר הזה שבין קובלנה להשתייכות: היא פתחה את הדלת למחשבה על הממדים הרוחניים של ההשתייכות היהודית, והלרעיון שאנו איננו יהודים בגלל ישראל או השואה, אלא שישראל וההיסטוריה הקיבוצית שלנו כעם, כשבט, כמשפחה, קיימיםות משום שאנו יהודים. מן הבחינה הזאת, השאלה אם אדם מסוים הוא יותר חסיד של שלמה או של זלמן היא נטולת משמעות. שניהם, בדרכיהם השונות, הציגו חוויית יהודיוּת שהיתה בה יותר מן החגיגה מאשר מן העצב והיגון. ואכן, השאלה ששלמה שאל אותי תמיד כשנפגשנו היתה: "אתה מוצא לך חברים בחבר'ה (chevre)?". במשך הזמן התחלתי להבין שהוא אינו מנהל עימי שיחת חולין נימוסית גרידא, אלא שהוא באמת מעוניין לדעת אם אני מוצא את מקומי בתוך ה-chevre מכיוון שהוא האמין שרק הזדהות עם אנשים, לא עם יהדות מופשטת, תבטיח שאשאר יהודי בסופו של דבר.

 כבר לא מספיק לחגוג את העובדה שאני יהודי. אם יש דבר כמו בן הדור השני להתחדשות יהודית, הרי שעניינה של ההתחדשות הוא יותר מדיניות וחיפוש אחר המבנים שסביבם ניתן לבנות מחדש קהילה יהודית

המרדנות אינה מספיקה

והוא צדק במידה רבה. כבן הדור השני לתנועת הרוחנית הזאת, מעולם לא רציתי שההזדהות הקהילתית הראשונית שלי תהיה אלא אחרת מאשר הקהילה היהודית. לא מתוך שיכנוע אידיאולוגי כלשהו, אלא מפני ששם אני מוצא את תחושת ההשתייכות שלי. עם זאת, במובן החברתי הרחב יותר מתעוררת בעיה כשמנסים להגדיל קהילה המבוססת על התנגדות ולכלול בה גם את בני הדור השני, ואפילו השלישי, להתחדשות יהודית. המרדנות, שמשכה אנשים זה לזה בשנות השישים, כבר אינה מספיקה היום כדי לקשור ביניהם. ההתנגדות הנלהבת איבדה את כוח קסמה. כבר לא מספיק לחגוג את העובדה שאני יהודי. אם יש דבר כמו בן הדור השני להתחדשות יהודית, הרי שעניינה של ההתחדשות הוא יותר במדיניות מאשר בהטפה, וחיפושה אחר המבנים שסביבם ניתן לבנות מחדש קהילה יהודית.

דבר זה מציב בעיה בפני ההתחדשות היהודית. בתחילה התקבל על הדעת כי יש להסיר את העול מאנשים כדי להעניק להם את החופש לחקור את יהודיותם בכל מקום שבו הם מצויים בו באותה שעה, או כדי שיכולו להרגיש יהודים מחוץ להקשר יהודי צר. הדבר איפשר ללא-שייכים גישה ליהדות, וכפה על השייכים גמישות. במובן הזה, מי שהיו רחוקים מן היהדות מבחינה תרבותית או דתית היו מסוגלים לגלות מחדש את היופי שבייחוד שלה, ואילו אלה שחשו תקועים בנוקשותה של היהדות המימסדית יכלו לחקור אל מעבר ליהדות שהם הכירו, ואף מעבר ליהדות בכלל.

אך כדי שההתחדשות היהודית תוכל לגדול מבחינה דורית, יהיה עליה להתמודד עם הצורך לעשות דבר-מה, שמבחינות רבות עומד בסתירה לפרספקטיבה הבסיסית שלה: עליה להגדיר את עצמה לא רק כנגד המימסד, אלא גם מבחינת העדיפויות העמוקות שלה-עצמה, בהתבסס על דור של ניסוי-וטעייה. ההתחדשות היהודית מעלה על השולחן מבחר אוסף חדש של בחירות, קודם-כול על-ידי אימוצה של הבנה מיסטית עמוקה יותר של הזהות היהודית, וכן על-ידי הטיעון שלמעשה, להיות יהודי דתי אינו מחסום בפני פתיחות לעולם. אך כדי לחיות בפועל באופן הזה, יש לאמץ אתיקה שתסייע לקבל החלטות במצבים המעוררים שאלות חדשות, או לכל הפחות שונות, מאלה שרוב המימסד הדתי דן בהן. הישיבה או הרב אינם המען לקונפליקט שלי בין הכנסת אורחים זרה לדיני הכשרות. הם אינם דוגלים בכך שאחיה את חיי בתוך טווח הדילמה הזאת. אדרבה, ההתחדשות היא שדוחפת ליתר פתיחות, ועליה לפתח מסגרת אתית של אוניברסליזם יהודי המשמר את האוניברסליות ודוגל בגמישות, מבלי לוותר על האותנטיות היהודית. על-ידי הגדרת הגבולות של האוניברסליזם, גם ההתחדשות יכולה להתחיל בתהליך של הגדרת גבולותיה-שלה עצמה.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 9: "תיקון – מחשבות ליום שאחרי". לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה