דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בדצמבר 2001 | מהדורה 07

צילום: איל יצהר

זה החופש, ג'ורג'

הרפובליקנים מעדיפים על-פי רוב שלא לבדוק בציציותיו האידיאולוגיות של מי שמתייצב לצדה של ארצות-הברית. הקו המנחה הוא: הלנו אתה אם לצרינו. אך הגישה האסטרטגית הזאת, המחפשת משטרים בעלי-ברית כדי לקדש את היציבות האזורית במקום את הצדק, פשטה את הרגל

"כוח וחופש", אמר לפני 300 שנה הרוזן צ'ארלס מונטגו האליפאקס, "הם כמו חום ולחות: כאשר הם במיזוג הנכון, הכול מסביבם פורח, אך כאשר הם מופרדים – הם הרסניים". נראה שדבריו של האליפאקס – שתבונתו כמייסד הבנק-אוף-אינגלנד מזינה עד היום את יציבותה הכלכלית של בריטניה – טרם גונבו לאוזניהם של ג'ורג' וו. בוש ושאר מעצבי מדיניות-החוץ של ארצות-הברית למן אירועי ה-11 בספטמבר. אלו, כמו מעצבי מדיניות ישראל כלפי המזרח התיכון בימי אוסלו, מעדיפים לבחון את יחסם למדינות זרות במנותק מן הרעיונות הפוליטיים שהם נר לרגליהם בכל הקשור לארצותיהם-הם.

מקובל לחלק את 225 שנות מדיניות-החוץ של ארצות-הברית לשנים שבהן היא נטתה להסתגרות ולשנים שבהן היא נטתה להיפתחות, וכן לשנים שלפני ואחרי היותה למעצמה עולמית. אך ניתן גם לחלק אותה בין ממשלים שהביטו בעולם בעיניים אידיאולוגיות לבין ממשלים שבחנו את העולם דרך פריזמה אסטרטגית. על-פי רוב, היו הראשונים דמוקרטיים והאחרונים רפובליקניים. כך, למשל, וודרו וילסון ניסה להנחיל למרכז אירופה את ערכי הדמוקרטיה, הארי טרומן כפה על יפן ועל גרמניה חוקות אמריקאיות, וג'ימי קרטר הציק לשאה של איראן בנושאים של זכויות-האדם ועסק בשלום הישראלי-ערבי, מעל ומעבר לדרישות האינטרס הגיאופוליטי האמריקאי המובהק.

הרפובליקנים, לעומתם, העדיפו על-פי רוב לא לבדוק בציציותיו האידיאולוגיות של מי שמתייצב לצדה, או לנגדה, של ארצות-הברית. הקו המנחה היה: הלנו אתה אם לצרינו, והאם ההיחלצות לטובתך – גם אם אתה צודק – משרתת את המערך האסטרטגי שלנו או מסכנת אותו. כך, למשל, עמד דווייט אייזנהאואר מנגד כאשר ברית-המועצות פלשה להונגריה ב-56'; ריצ'רד ניקסון הפנה עורף לטייוואן האנטי-קומוניסטית ב-72' כדי לכרות ברית עם סין העממית, והוביל לרציחתו ב-73' של נשיא צ'ילה האנטי-אמריקאי סלוודור איינדה, אף שזה נבחר שלוש שנים קודם לכן בהליך דמוקרטי.

גם אם התיזה הזו לא תמיד נכונה (רונלד רייגן ניהל מדיניות-חוץ אידיאולוגית כלפי ברית-המועצות, ואילו ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון שקעו בווייטנאם משיקולים אסטרטגיים), הברירה הבסיסית שהיא מזהה היא בדיוק נמרץ זו העומדת בפני ארצות-הברית כיום. ההבדל הוא רק שהפעם החלופה האידיאולוגית איננה מותרות, אלא כורח מדיני בסיסי. אין זו הפעם הראשונה שזה קורה לארצות-הברית, ואין זו הפעם הראשונה שהיא מנסה להתחמק מייעודה ההיסטורי, שאיננו להשליט סדר בעולם אלא להנחיל לו את אותם ערכי החופש, שהאמונה בהם הפכו אותה למה שהיא. עם פרוץ מלחמת האזרחים נמנע אברהם לינקולן מלהכריז על שחרור העבדים כעל יעד המלחמה, והתמקד במקום זאת בטיעון האסטרטגי של שמירה על שלמות המדינה. רק לאחר שנוכח בכשלון הקו הזה, אזר לינקולן אומץ להעביר את המלחמה לפסים האידיאולוגיים שעל-פיהם היא זכורה עד היום. גם במלחמת העולם השנייה התקשה תחילה פרנקלין רוזוולט להעמיד את ארצות-הברית במלוא משקלה לטובת הדמוקרטיות של אירופה, אף לאחר כיבוש צרפת וההתקפות על לונדון. רק לאחר פרל-הארבור, למעלה משנתיים אחרי הפלישה לפולין, הצטרפה ארצות-הברית למלחמה האידיאולוגית הגדולה בכל הזמנים.

התוויית מדיניות-חוץ אידיאולוגית נשמעת נאיבית ולא מעשית; הרי תמיד יהיה איזה עריץ שעסקים איתו, מנקודת מבט מערבית מובהקת, יהיו כדאיים ואף הכרחיים. איש במערב אינו מתחרט, למשל, על הכבוד, היקר והעסקים הענפים שהורעפו במשך שנות דור על ניקולאי צ'אושסקו, משום שהעצמאות שהפגין כלפי הקרמלין תרמה לערעור לכידותו של הגוש המזרחי.

אף על פי כן, ובייחוד לאחר התפוררות הגוש הקומוניסטי, ניתן לשאוף לגיאופוליטיקה חדשה, שלפיה משטרים נבחרים הם ליגה א' ובלתי נבחרים הם ליגה ב'. ביסוד גישה זו יהיה הרעיון הג'פרסוני שלפיו "קול המון כקול שדי", וההערכה האסטרטגית שהגוש המזרחי נפל בראש ובראשונה משום שתושביו כמהו לחופש. אם הם זכו, בסופו של דבר, להפיל את משטריהם, אין סיבה להניח שלא כך יהיה גם במדינות האיסלאם, בבוא היום.

הזדמנות שהוחמצה

למרבה הטרגדיה, הזדמנות פז שנקרתה בדרכו של המערב להפגין את הערך הזה לא רק הוחמצה, אלא אף פוצצה. בניגוד לסיסמה המקובלת במחוזותינו, היה משטר ערבי אחד שנבחר באורח דמוקרטי למהדרין. הצרה – מבחינת הרפובליקנים ששלטו אז בוושינגטון – היתה, שנבחרו האנשים הלא-נכונים. זה קרה ב-92' באלג'יריה, והמפלגה שנבחרה ברוב מוחץ היתה התנועה האיסלאמית – FIS, כפי שהיא ידועה בראשי-התיבות שלה בצרפתית. אחוזות פאניקה, נחפזו אז צרפת (בתור המעצמה הפטרונית מטעם-עצמה במגרבּ) וארצות-הברית לעשות מעשה, ואפשרו – יש אומרים הורו – לשרידי משטר ה-FLN לקיים את שלטונם הכושל, המושחת והבלתי נבחר, באמצעות הפיכה צבאית והכרזה על תוצאות הבחירות כבטלות ומבוטלות.

המערב פשוט לא האמין שלמי שאינם ידידי המערב מגיעה הזדמנות לממש את רצון העם. אמנם קשה לזלזל בחשש מפני תפיסת טרמפ על הדמוקרטיה; כך הרי עלה היטלר לשלטון. אלא שההקשר היום הוא אחר. לא רק שמדינה כמו אלג'יריה, שאיננה מסוגלת להאכיל את יושביה, לא היתה יכולה להוות איום על איש במערב, אלא שהיום האיום על שלום העולם בא ממי שנמנעים מהם החופש הפוליטי, ההזדמנות הכלכלית והמוביליות החברתית, שבמערב הם תמצית החיים ובעולם המוסלמי נראים כחלום רחוק, בדיוק כמו בגוש המזרחי לפני שנים ספורות.

אחרי תשע שנים ומאה אלף הרוגים במלחמת אזרחים מאז המערב שלל מהמוסלמים באלג'יריה את בחירותיהם, ברור שזו היתה טעות קולוסאלית. נראה שעל דעת הדיפלומטים בפאריס ובוושינטון לא עלתה כלל המחשבה, שציבור הבוחרים באלג'יריה פשוט ידע מה טוב לו – הרי ה-FLN, עם כל הכבוד להיותו חילוני, פרנקופוני ומחויט בחליפות פייר קרדן, הוריד לטמיון את אוצרות הטבע של אלג'יריה באמצעות הלאמה, והרס את החקלאות באמצעות קולקטיביזציה. אילו נזקקו האינטלקטואלים, אנשי הדת ומיליוני החלכאים ברחבי העולם המוסלמי להוכחה לתחושה הרווחת שהמערב כלל אינו מעוניין לתת להם הזדמנות, היא ניתנה להם אז.

גישה קולוניאליסטית ופטרנליסטית זו התחבאה גם מאחורי הסכמי אוסלו. כאשר נערכו הבחירות לנשיאות הרשות הפלסטינית ב-95', החמאס נעלם מן השטח באורח פלא, בתואנה שבחר לא לרוץ. בפועל ערפאת תמרן אותם החוצה, מתוך חשש מן ההישגים שהיו קוצרים. הכול העדיפו לא לדון בהתפתחות הזו, שמא האלמנט שאחיזתו בשטח היא מן המפורסמות, בכל זאת יחליט לרוץ. מעצבי התהליך הישראלים, כמו הצרפתים באלג'יר וכמו קברניטי מדיניות-החוץ האמריקאית היום, העדיפו להתעלם מקול ההמון הג'פרסוני, ולהשליך את יהבם על משטר מושחת, מנוכר ומרוכז בעצמו, מתוך אשליה ש"איתם אפשר לעשות עסקים".

השנים שנקפו מאז הוכיחו שהניסיון להפריד בין הכוח לחופש, כשם שהבין הרוזן האליפאקס, נידון לכישלון מראש, ושאת קול ההמון לא ניתן להשתיק גם אם, למרבה הצער, רצונו במלחמה; מי שלא רצה בחירה דמוקרטית במלחמה אצל הפלסטינים ב-95', קיבל אותה בסופו של דבר אצל הישראלים ב-2001.

כך, מכל מקום, פשטה את הרגל הגישה האסטרטגית – זו המחפשת משטרים בעלי-ברית כדי לקדש לא את הצדק, אלא את היציבות האזורית. אילו אימצה את הגישה האידיאולוגית, היתה וושינגטון שוקדת קודם-כול לא על טיפוח שליטים בעלי-ברית, אלא על קידום חופש כלכלי, על הרחבת מערכות החינוך ועל בניית שירותי הבריאות ברחבי עולם המוסלמי, כדי להרחיב את המעמד הבינוני שלעתים כמעט אינו קיים בהן. מתוך אלו היתה בסופו של דבר עולה גם הדרישה לחופש פוליטי. בנוף כזה היה, מלכתחילה, פחות סיכוי לצמיחתם של טרוריסטים מן הסוג, שארצות-הברית ניצבת כעת מול הכורח להדבירם, בדיעבד.

אמוץ עשהאל הוא העורך בפועל של ה"ג'רוזלם פוסט"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה