דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באוגוסט 2001 | / מהדורה 05

איור: דוד פולונסקי

זהירות, כלב נושך

אמצעי התקשורת שואבים את כוחם המוסרי המקורי מן הרעיון ש"זכות הציבור לדעת", אך בפועל מעדיפים לראות עצמם לא כשליחי הציבור המבקש לדעת, אלא כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה". ההתמקדות היתרה בניגוח השלטון מעוותת את תפקודה של התקשורת בכמה תחומים מרכזיים

בתרבות המערבית, והישראלית בכלל זה, נפוצות בשנים האחרונות טענות רבות ומגוונות כנגד אמצעי התקשורת: פגיעה בצנעת הפרט, נטייה לסנסציה ו"תקשורת צהובה", אמינות לקויה, ריבוי של אלימות וגירויי אלימות ומין, ועוד. אלא שמבט מעמיק יותר יגלה שכמה מבעיותיה החמורות של התקשורת מסתתרות דווקא מאחורי מה שמקובל כאחד מיעדיה הנעלים ביותר: היותה "כלב השמירה של הדמוקרטיה", כשהכוונה לאפיונה של התקשורת כחושפת ומבקרת את השחיתות והעוולות השונות של השלטון, ולמעשה של הממסדים הציבוריים בכלל.

כדי להבין מדוע הפעילות הזו, שזוכה בדרך-כלל לשבחים רבים גם מצד מבקריה החמורים ביותר של התקשורת, נושאת בחובה אלמנטים בעייתיים מאוד, כדאי לחזור ולשאול את עצמנו את שאלת היסוד:

מדוע בכלל באה לעולם אותו סוג של יצירה אנושית המכונה "אמצעי תקשורת"? מה ביקשו בני-האדם לקבל מן היצירה הזאת, ומה הם מקבלים ממנה בפועל?

כמדומני, שיהיה קשה לחלוק על ההנחה שכלי-התקשורת באו לעולם כדי לספק לבני-האדם מידע רחב ככל האפשר, על המציאות שמעבר לסביבתם המיידית. המידע הזה מספק לצרכניו אפשרות פעולה טובה יותר בתחום הפוליטי, בתחום הכלכלי וגם בהתאמת הביגוד למזג-האוויר הצפוי, וכן הלאה, ולעתים הוא פשוט מספק את אותה תכונה אנושית ייחודית הנקראת סקרנות. משחר המין האנושי ביקשו בני-האדם לדעת, וכדי לדעת על מה שמעבר לסביבתם הם היו זקוקים לסיוע: אם במידע שבעל-פה על ידי אנשים שהגיעו ממקומות רחוקים, ואם באמצעות מידע שבכתב. אמצעי-התקשורת המודרניים הם, מבחינה זו, לא יותר מאשר שכלול – אמנם דרמטי – של אותה תאווה אנושית ישנה לידע.

ואמנם, אם נשים לב נבחין שלמעשה, יש ברשותנו רק שני אופנים להשגת מידע חדש: אנשים שאנחנו מכירים, או אמצעי התקשורת. מכיוון שמטבע הדברים, מכרינו רחוקים בדרך-כלל מלהתמצא במגוון הנושאים המעניין וחשוב לנו, הרי מותר להניח שאת מרבית המידע החשוב לנו אנחנו שואבים מאמצעי התקשורת. גם אם מדובר במידע שרכשנו, למשל, מספרים, הרי על פי רוב גם על עצם קיומם של הספרים הללו נודע לנו, או לידידים שסיפרו לנו על כך, מאמצעי התקשורת. מכאן, כמובן, גם חשיבותם הרבה של אמצעי התקשורת, באופן שגם מבקריהם הגדולים ביותר אינם יכולים להימנע מלהזדקק לשירותיהם. מן החשיבות הזו נובעת כמובן גם האחריות הרבה שצריכה להיות לאמצעי התקשורת לגבי אמינות המידע המתפרסם בהם.

מן התיאור הזה נובע כי הסיסמא המתארת נכונה את חשיבותם של אמצעי התקשורת היא: "זכות הציבור לדעת", ולא הסיסמא: "כלב השמירה של הדמוקרטיה". המידע על שחיתות ועוולות השלטון והמימסדים השונים הוא רק סעיף – אמנם מרכזי וחשוב, ובכל זאת רק סעיף – בתוך כלל התפקיד החשוב של כלי התקשורת באספקת מידע לציבור.

אלא שהמעבר מדיווח בשם "זכות הציבור לדעת", לדיווח בשם "כלב השמירה של הדמוקרטיה" איננו רק עניין סמנטי. הוא טומן בחובו הטיה של התקשורת מתפקידה המקורי הרחב להתמקדות באחד הסעיפים של אותו תפקיד, התמקדות המעוותת את דמותה בכמה מובנים מרכזיים:

  1. הטיה בנושאי הסיקור העתונאי. תקשורת שמבינה את עיקר תפקידה בניגוח השלטון והמימסד, בהכרח תעדיף להתמקד בידיעות הממחישים את עוולות המימסד, גם על פני ידיעות חשובות בהרבה, שאינן עונות לקריטריון הזה. כך, למשל, עלולה ידיעה על פריצת-דרך בתחום ריפוי הסרטן, ידיעה שחשיבותה עצומה לאנושות כולה, להידחק מפני ידיעה העוסקת במעילה, או אפילו בהתבטאות בעייתית, של פוליטיקאי מדרגה ג', שחשיבותה האמיתית כמובן נמוכה בהרבה.
  2. הטיה באופן הסיקור העתונאי: תקשורת שמכוונת לניגוח המימסד, בהכרח "תחפש דם" ובהכרח תאבד את נקודת-המבט המרוחקת הדרושה לעיבוד מדוייק של המידע ומשמעותו. תקשורת כזו מועדת ליפול לפיתויים של "ניפוח" הסיפור, או של הוצאת אמירות ומעשים שונים מהקשרם הנכון. באותה רוח, גם הפרשנות הניתנת לידיעות עלולה לסבול מהטיה שלילית: בעובדות הניתנות לפרשנות חיובית או שלילית, עתונאי "היודע" שתפקידו אינו בהכרח הבאת המידע המהימן ביותר אלא ניגוח המימסד, עלול להתפתות ולהעדיף את הפרשנות השלילית, גם אם אינה בהכרח הנכונה יותר או מחוייבת המציאות.
  3. אישיותם של אנשי העתונות: כאשר התקשורת נתפסת ככלי להעברת מידע, פירוש הדבר שהיא כלי-שרת לציבור. סוג האנשים שיפנה לעסוק בעיתונות, במקרה כזה, הם אנשים שתכונתם המקצועית העיקרית היא הסקרנות. לעומת זאת, כאשר התקשורת מוגדרת רשמית כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", פירוש הדבר שהיא נתפשת כמעצמת-על, עליונה על כל שאר המימסדים . במקרה כזה, סוג האנשים שיגיעו לעבוד בה אינם מי שרואים את עצמם כ"משרתי הציבור" אלא מי שתופסים את עצמם כ"מנגחי הממסד" האנשים ש"הממסד" , על זרועותיו השונות, אמור לירוא מפניהם. תפיסה זו מביאה בהכרח לכניסתם למקצוע של "שונאי ממסד " מקצועיים, הרואים בתעודת העתונאי שבידיהם "רשיון להרוג" (מילולית כמובן), ועוד לזכות על כך במחמאות כמי שממלאים שליחות ציבורית נעלה. שנאתם למימסד עלולה לגבור, לעתים קרובות, על מחוייבותם להעברת מידע מהימן ונקי מהטיות. בכך הם הופכים כמובן בעצמם לממסד כוחני, אבל בתרבות שבה שנאת הממסד (עם או בלי הצדקה) כשלעצמה מזכה את בעליה בתואר הנכסף של ה"נון-קונפורמיסט", מי ימהר לחשוף את ערומו של הילד הצועק "המלך עירום" כלפי כל מה שזז בסביבה?
  4. שיתוף-פעולה בעייתי בין התקשורת ומערכת אכיפת החוק: תפקידה של התקשורת הוא לדווח בין היתר גם על מעשי עוול ושחיתות של הממסדים השונים. אין זה מתפקידה, וגם אין לה הכלים המקצועיים לכך, לגזור את דינם של מושאי הביקורת. אבל בפועל, על-מנת להוכיח בדיעבד את חשיבות המידע שפורסם על-ידם, מבקשים כלי-התקשורת גם לשפוט את נשואי הביקורת ואף לקבוע את עונשם, אם לא הפלילי הרי לפחות הציבורי. זאת ועוד: בשם אותה מטרה של הצדקת חשיבות המידע שפורסם על-ידם, מעודדים במפורש את מערכת אכיפת החוק (המשטרה והפרקליטות) להתייחס בחומרה יתירה לעבירות שנחשפו. אם מדובר במאמרים פובליציסטיים, הדבר לגיטימי ומקובל, אבל לעתים הדבר בא לידי ביטוי גם באופן ניסוחן של ידיעות וכותרות חדשותיות, וכאן העניין כבר הופך בעייתי. מלבד זאת, הרצון להוכיח את חשיבות אותו מידע, גורם לעתים להזנחת בעיות שונות שהתגלו בתהליך החקירה עצמו (כפי שבא לידי ביטוי במקומותינו בפרשות כמו "פרשת המתנות" של הזוג נתניהו, או כתב-האישום שהוגש כנגד שר המשפטים לשעבר, יעקב נאמן). הנפגע העיקרי הוא שוב ייעודה של התקשורת ככלי האמור לספק מידע מהימן, מאוזן ובלתי-מוטה.
  5. נטייה להתמקדות באישים במקום בנושאים: הנורמה התקשורתית, שכבר הפכה לשגרה, היא שבכל פעם שנחשף מחדל של אחת הרשויות, ההתמקדות התקשורתית היא בדרך-כלל בביקורת האישים הרלוונטיים ולא בנושאים העומדים על הפרק. כך, למשל, אם תחקיר עתונאי, או ועדת חקירה ציבורית, חושפים ליקוי כלשהו, מיד מתמקדת תשומת-הלב במאבק על "עריפת הראשים" האחראים למחדל, תוך רצון שיהיו אלה בכירים ככל האפשר (לא רק האדם האחראי ישירות, אלא רצוי גם המנהל שמעליו, ואולי גם השר הממונה). התקשורת משגיחה בקפדנות ש"עריפת הראשים" תמוצה עד תום. "צמאון הדם" התקשורתי במצבים האלה מזכיר לא-אחת את התנהגות הנשים הסורגות בפריז של ימי המהפכה הצרפתית, שהריעו בהתלהבות בכל פעם שערפה הגיליוטינה את ראשו של אדם נוסף. לעומת זאת, יש הרבה פחות מעקב לגבי תיקון הליקויים עצמם, למרות שזהו בסופו של דבר העניין החשוב יותר לטווח ארוך.

 

סיכומו של דבר: עיתונות היא, למעשה, נסיון לכתיבת ההיסטוריה בזמן-אמת. ניסיון שהוא ממילא קשה וסבוך במהותו. הבעיה חמורה שבעתיים כאשר לסבך הבעיות האובייקטיביות מצטרפת גם תפישה עצמית בעייתית של אמצעי התקשורת, הרואים את ייעודם בניגוח הממסד.

רק כדי לשבר את האוזן: אילו היה בא לפנינו היסטוריון כלשהו ומודיע שהוא רואה את מרכז תפקידו המקצועי לא בחקר האמת לאשורה, אלא בניגוח הממסד , ניתן להניח שגם שונאי הממסד היותר מובהקים שבינינו היו דוחים אותו על הסף. אם זו הדרישה המופנית כלפי ההיסטוריונים, מתעדי המציאות בדיעבד, אין סיבה לטפח יחס אחר כלפי העיתונאים , מתעדי המציאות בזמן-אמת, שאחריותם לתמונת המציאות שבידינו אינה פחותה, אם לא עולה, על זו של ההיסטוריונים.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 5 : השפה השלטת. לחצו כאן להזמנת הגיליון

יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחבר מערכת בעיתון "מקור ראשון"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה