דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
6 ביוני 2011 | מהדורה 61

תחנת רכבת בברלין, דצמבר 2010. צילום: AFP

ומאום לא אלמד גם הפעם

כיצד ניתן להסביר את העובדה שאלפי צעירים ישראלים גודשים את רחובות ברלין? המחזאי והסופר יהושע סובול, העובד ברחבי אירופה ללא דרכון אירופאי, סבור שהישראלי הצעיר המושיט את ידו לדרכון האירופי פשוט לא בוטח בישראל כבנמל מבטחים

כמה ישראלים מחזיקים בדרכון אירופי בנוסף לדרכונם הישראלי? למען הגילוי הנאות – כותב שורות אלה אינו נמנה עמם. היעדר דרכון אירופי לא מנע ממנו לעבוד ברבות מארצות אירופה בהזדמנויות שונות כשבכיסו דרכון ישראלי בלבד. אבל לפי פרסומים שונים קצת יותר ממאה אלף ישראלים מחזיקים בדרכון גרמני, ומאז שפולין ורומניה הצטרפו לאיחוד האירופי כשלושים אלף הגישו בקשה לדרכון פולני וכמה אלפים ביקשו דרכון רומני. אם נצרף אליהם את מחזיקי הדרכונים הצרפתיים, האיטלקיים והבריטיים נגיע למאה וחמישים אלף – ואולי מאתיים אלף – מחזיקי דרכונים אירופיים. מדובר אפוא ב-3 אחוזים מכלל הישראלים. זה איננו מספר זניח, אבל זה רחוק מלהיות שיטפון של דרכונים אירופיים שמאיים לסחוף כמויות אדירות של ישראלים אל חופי נכר.

לכן התהייה על תופעת הדרכונים הזרים איננה עיסוק בצונאמי שמאיים על סלע קיומנו. בסך הכל מדובר בעוד תופעה שולית שמתלווה זה עשרות שנים לקיום הישראלי עתיר התופעות השוליות. כל ישראלי יודע שהדרכון האירופי מאפשר למחזיק בו לעבוד בכל אחת מארצות האיחוד האירופי כמעט בכל תחום ללא צורך ברישיון עבודה מיוחד, ובנוסף לכך הוא חוסך כחמש דקות של עמידה בתור לביקורת דרכונים בכניסה לתחומי האיחוד האירופי. אפשר אפוא להגדיר את הדרכון האירופי כדרכון-נוחיות, ומאחר שהאדם הוא יצור שמעדיף כל נוחיות קלה על פני כל טרדה קלה, אפשר להסתפק בכמיהה לנוחיות כהסבר לנהייה אחר הדרכון האירופי.

הסבר הגיוני ופשוט כזה היה בוודאי מניח את דעתו של כל אדם בר-דעת. אבל הרי אנשים יהודים אנו, כמו שהיה אומר מנדלי מוכר ספרים, ולא נוח לנו בהסברים הגיוניים ופשוטים, ואין מנוח לרוחנו עד שאנו משתרעים על ספת הפסיכואנליזה ומגלים את גרגר האפונה שהתגלגל אל מתחת למזרוננו בימי חמלניצקי או זיס או דרייפוס. שעל כן אין מנוס מהכנסת הנוחיות לסוגריים ופטירתה בנימוק שהיא הסבר שטחי, ואחרי שנפטרנו מהסברים פשטניים סוף-סוף חופשיים אנו לצלול לעיון טרחני בסוגיה איך זה ומדוע ולמה זה קורה לנו שאחרי שישים שנות עצמאות לאומית ומדינית יש בינינו עשרים ריבוא אזרחים ישראלים שמחזיקים בדרכון אירופי או נמצאים בשלב זה או אחר של בירור זכאותם לקבלתו.

השבת גזלה

אחד המניעים לתביעת דרכון אירופי עשוי להיות הרצון להחזיר נכס שנגזל מאבות המשפחה. מדובר בדרכוני מדינות שיהודים היו חלק נכבד מאוכלוסייתן, ותרמו תרומה חשובה לכלכלה, למדע ולתרבות שלהן, עד ליום המר והנמהר שבו זכויותיהם האזרחיות נשללו מהם בעזרת חוקי אוון, והם גורשו ממולדתם בחוסר כל או נמלטו ברגע האחרון בעור שיניהם מארץ הגזירה לארץ ישראל.

רבים מבני הדור שמילטו את נפשם מאירופה עם עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה, וגם פליטי החרב ששרדו את השואה והגיעו ארצה אחרי המלחמה, הפנו את גבם לאירופה ולא רצו שום קשר עם היבשת המקוללת שבגדה בהם והמיטה אסון על קרוביהם ויקיריהם, שלא השכילו כמותם לברוח מאירופה מבעוד מועד. הזעם על אירופה הגיע עד כדי כך שרבים מבני דור הניצולים והפליטים נשבעו שרגלם לא תדרוך עוד על אדמת אירופה, ורבים מבני אותו דור גם קיימו בחייהם את שבועתם. בצד רגש הזעם על הבגידה בני הדור הראשון של יוצאי אירופה פיתחו גם רגש של סלידה מהתרבות האירופית המתייפייפת, שבעת מבחן קרסה כמו מגדל קלפים, ולא עמדה כחומה בצורה מול הברבריות המתפרצת ממעמקי הנפש הטבטונית.

לא רק יהודי גרמניה, אוסטריה, הונגריה, פולין, ליטא ואוקראינה חוו את שטחיותם ופריכותם של ערכי המוסר והתרבות של העמים שבקרבם חיו זמן-מה כשווים בין שווים. אפילו יהודי צרפת נדהמו לגלות את רדידותה של המסורת ההומניסטית כביכול שבה התהדרה ארצם – כאשר ממשלת וישי מיהרה לחקוק את "חוק היהודים", שהיה חמוּר בנקודות מסוימות לא פחות מחוקי נירנברג, והכשיר את הקרקע לבגידתה של צרפת ביהודים שהגיעו לתחומיה אחרי 1920 וביקשו בה מפלט בעת צרתם הגדולה ביותר בהיסטוריה.

בעיני בני הדור הראשון של יוצאי אירופה הצטיירה התרבות האירופית כתרבות מתחזה, שטחית, שקרנית ובוגדנית, שכל הסומך עליה נסמך על משענת קנה רצוץ שבעת צרה ינקוב את כפו. אברהם שלונסקי היטיב לבטא את תחושת הדור הראשון כשהגדיר את שנות השמדת יהודי אירופה כ"ימים שאיימו מלסלוח" ונדר "לזכור את הכל / לזכור ודבר לא לשכוח". שלונסקי אף נודר "דבר לא לשכוח עד דור עשירי". בכך הוא מעביר את הנדר והשבועה לדורות הבאים ומשית קללה על העם בלשון הנביאים: "קונם אם לריק יעבור ליל הזעם / קונם אם לבוקר אחזור לסורי / ומאום לא אלמד גם הפעם".

למה מרמז כאן שלונסקי בדיבור על העם שיחזור לסורו?

אין כמעט ארץ באירופה שיהודים לא גורשו ממנה. מאנגליה גורשו היהודים בכל מיני גירושים שקדמו לגירוש הסופי ב-1290, ובמשך שלוש מאות וחמישים שנה לא הורשו יהודים לדרוך על אדמתה, עד אשר מנשה בן ישראל השיג מקרומוול באמצע המאה ה-17 הסכמה לכניסת יהודים לאיים הבריטיים. יהודי אוסטריה גורשו ב-1240 וב-1670 וב-1940, ויהודי ערים ומדינות גרמניות שונות גורשו ב-1420 (קלן) וב-1439 (אוגסבורג) וב-1450 (בוואריה) וב-1453 (ברסלאו) וב-1496 (אוּלם) ובשנים 1945-1940 מכל גרמניה ומכל שטחי אירופה שנכבשו בידי גרמניה. ועוד לא הזכרנו את גירוש יהודי סיציליה ב-1493 ואת גירוש יהודי ליטא ב-1595 ואת גירוש יהודי נאפולי ב-1541… מצרפת גורשו יהודים ב-1182, ב-1270, ב-1306, ב-1322, ב-1394, ב-1501 ואחרון לא חביב – ב-1942 גורשו למחנות השמדה. והנה, כשנתאפשר ליהודי צפון אפריקה לבחור בין ישראל לצרפת מיהרו רבים מהם להעדיף את צרפת על פני ישראל, והם לא היו יוצאי דופן בהיסטוריה היהודית רוויית הגירושים והרציחות. ברגע שהותר ליהודים לשוב לכל אחת מהערים והארצות שמהם גורשו תוך מעשי טבח – מיהרו היהודים לשכוח ולסלוח, ושבועת ליל הזעם חלפה ביעף, ומאום לא למדו אף פעם.

מאז פרסום שירו של שלונסקי בעיתון "הארץ" ב-30 באפריל 1943 לא חלפו עשרה דורות. חלפו מאז רק שני דורות. בשיר החזק הזה, שהרטיט לבבות, הושבענו לא לשכוח ולא לסלוח "עד שוך עלבוני עד כולם עד כולהם / עדי יכלו כל שבטי מוסרי"… והנה רבבות בני פליטים יהודים מפולין ומגרמניה, מאוסטריה, מהונגריה ומרומניה, אשר רוב קרוביהם נרצחו בשואה, מגישים היום בקשות לקבלת דרכונים של המדינות שטבחו בקרוביהם. על מה מעידה הנהייה הזו אחר הדרכון שצבע כריכתו אדום כדם? האם זו שוב עדות לכך שיהודים ממהרים להדחיק את זכר זוועות העבר, ונחפזים להושיט את ידם לכל מנעמי ההווה, יהיו אשר יהיו ויינתנו בידי מי שיינתנו? ואם כן, האם זו בהכרח עדות לתכונה רעה או אולי דווקא לתכונה טובה של עם שאינו דוגר על אסונות העבר, אלא מגלה כושר החלמה מדהים, ויודע לנצל לטובתו כל פִרצה וכל הזדמנות להגביר את חיוניותו ואת עוצמתו הקיומית?

ברלין, שהיתה בירת הרייך השלישי, היא כיום אחת מבירות התרבות האירופית, ואולי התוססת והמעניינת מכולן. כמה ישראלים צעירים מתגוררים כיום בברלין? כמה סטודנטים לאמנות לומדים במכללותיה של המטרופולין התזזיתית וה"באזית" הזו שבזזה לפני שני דורות את רכוש יהודיה לפני ששלחה אותם למותם במחנות ההשמדה בפולין? דומה שמספרם של הצעירים הישראלים המתגודדים בעיר הזאת מגיע לאלפים.

האם נוכחותם ופעילותם מלאת החיוניות בברלין היא בבחינת השבת גזלת האזרחות וגזלת החיים מרבבות היהודים שחיו שם לפני השואה? האם בהענקת דרכונים אירופיים לנכדי הקורבנות מבקשת אירופה לכפר על עברה? האם הישראלים המושיטים את ידם לדרכון האירופי מסייעים למדינות היבשת הפושעת לרחוץ את ידיהן מדם הקורבנות? האם מישהו בכלל חושב על המשמעויות האלה של דרכוני-הכפרה, או שמא כל ההגיגים האלה הם סתם רוח-בטן-כבדה ואנכרוניסטית בדור שהמולדת שלו מונחת בכף ידו בצורת איי-פון, והוא מחליף אותה ברגע שסטיב ג'ובס מוציא לשוק מולדת כפולת ג'יגה בייטים?

מפלט מאי-ודאות הקיום הישראלי

ואם כבר הפלגנו אל מרחבי ההשערות, למה שלא נראה בכמיהה לדרכון האירופי ביטוי לקוסמופוליטיות, שהפכה במרוצת עשרות הדורות של הקיום הגלותי לתכונה מהותית של המנטליות היהודית?

באין לו מולדת נאלץ היהודי הנודד לראות בעולם כולו את מולדתו, וכשאזרחותו נשללה ממנו בארץ אחר ארץ, ראה היהודי את עצמו כאזרח העולם. כמו באגדת ההולנדי המעופף על אודות הספינה שנידונה לשוטט בימים בלי להגיע לעולם לחוף מבטחים, שהיינה ראה בה גלגול של אגדת היהודי הנודד, וריכרד ואגנר קיבל אותה מהיינה היהודי הגולה בפריז ואימץ אותה כבסיס לאופרה שלו, שבה מופיעה העלמה המסתורית סנטה שגואלת לזמן-מה את הספן הנודד ומעניקה לו לרגע אשליה של גאולה – כך גם מתעורר בלבו של הישראלי הצעיר אותו יהודי נודד זקן שישראל היתה לו לרגע היסטורי קצר הסנטה שלו שהבטיחה לו גאולה, אבל הוא לא מסוגל לבטוח בה, והוא נעלם שוב במרחבי הימים כדי להתאחד איתה בעולמות אחרים.

במילים פשוטות: אולי הישראלי הצעיר המושיט את ידו לדרכון האירופי פשוט לא בוטח בישראל כבנמל מבטחים – למרות שהוריו שהקימוה והורישוה לו ביקשו שתהיה לו לנמל האֵם של קיומו. וכך הוא לוקח את הדרכון האירופי כמין תעודת ביטוח לצד הדרכון הישראלי למקרה שישראל לא תעמוד בהבטחתה להתקיים לעד, והוא יהפוך שוב להולנדי מעופף שייעלם מעבר לים כדי לחזור ולהתאחד שם עם איזו סנטה חדשה, שתהיה גלגול חדש של חלום הגאולה היהודי הישן שהפך דורות של יהודים להולנדים מעופפים התועים על פני הימים.

במילים עוד יותר פשוטות: אולי הדרכון האדום כדם הפך בעיני ישראלים לא מעטים לדרכון הצלה לעת פורענות גדולה, אם הגרוע מכל יקרה, והעם היהודי שוב יתמרן את עצמו לחורבן ולאובדן עצמאותו המדינית, ועמה – לאובדן דרכונו. האם צדק אפוא אוטו ויינינגר בטענתו שהגולה היא צורת הקיום התואמת ביותר את נפש היהודי, והאם אכן ראה נכוחה בנבואתו שהציונות תטבע בתהום היהדות ותיבלע בה כמו אבן בבִּיצה? האם נפש היהודי ההומייה לדרכון האירופי היא ההוכחה לכך?

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 61 של "ארץ אחרת": קרועים – ישראלים עם דרכונים גרמניים. להזמנת הגיליון לחצו כאן

יהושע סובול הוא מחזאי. בין מחזותיו: "גיטו", "ליל העשרים", "כפר", "אלמה"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה