דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

יניב כרמל. צילום: איל און

והנפש לא תימכר לצמיתות

זהו סיפור המאבק של קבוצת צעירים נחושה בממשלה, בחברי הכנסת ובקרו קימת לישראל על שאיבדו את עולם הערכים שלהם עצמם. רוני אבולעפיה התחקתה אחר מארגני המאבק בהפרטת הקרקע כדי להכיר את זרמי העומק שהובילו את קבוצת הצעירים הזאת לנושא שהוא כל כך רחוק מהשיח המתקיים בישראל

הדרמה הגדולה של המאבק בחוק הקרקעות החלה לפני קצת יותר משנה. קבוצת צעירים התארגנה ופתחה במאבק נגד מהלך הפרטת הקרקעות שהובילה הממשלה. הם נחלו הצלחות מרשימות, אבל היו להם גם לא מעט רגעי שפל.

מדובר במאבק אידיאולוגי המתנהל בסביבה רוויית אינטרסים גלויים וסמויים נגד כוחות גדולים וחזקים שערוכים כנגד. המילה האחרונה טרם נאמרה. כדי להבין את המאבק הזה לא מספיק לשמוע את טיעוניהם המלומדים והמנומקים היטב של המתנגדים; כדאי לעקוב אחר השתלשלות המאבק עצמו ולהכיר את זרמי העומק שהובילו את קבוצת הצעירים הזאת לנושא שהוא כל כך רחוק מהשיח המתקיים בישראל, אך נוגע ללב לבה הקרוע של החברה הישראלית.

הדרמה הזאת מתנהלת בכנסת ובקק"ל, בבית המשפט העליון וגם ברחוב ובאינטרנט. מצד אחד נמצא העברת חוק מרכזי במסווה של חוק התקציב וניסיון להרחיק מעיני חברי האספה הכללית של הקק"ל החלטה מכריעה, ומהצד השני – תחפושות, קרטונים, סכינים יפניות, מזגנים, והרבה אמונה ונחישות.

מהלכי הממסד מייצגים כאן את השקפת העולם הכלכלית של ראש הממשלה ושל פקידי האוצר, את רפיסותה של הקרן הקיימת לישראל ואת היעדרו של דיון ציבורי בנושאים כבדי משקל ובעלי השלכות עמוקות על החברה. את מי מייצגים חברי תנועות הנוער הנאבקים בחוק?

יניב כרמל הוא חבר בתנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד. הוא גדל בהוד השרון וכיום הוא חבר קיבוץ אשבל:

"היינו קבוצה של אנשים שעברו תהליך חינוכי בנוער העובד וחיפשו אפיק הגשמה. אם לא הקיבוץ אז מה כן? איפה מגשימים את הערכים שמתחנכים עליהם בקֵן? איפה מגשימים סוציאליזם? איפה מגשימים שיתוף? איפה מגשימים ציונות? בחיפוש הזה השתתפה קבוצה קטנה, שהלכה וגדלה והמציאה בעצם נתיב חדש. הנתיב החדש כלל חוות הכשרה, שזה בעצם שנת שירות לפני הצבא בהדרכה בתנועה, מסלול נח"ל, ומהנח"ל בחזרה לתנועה, לא לקיבוץ. מה זה חוזרים לתנועה? חוזרים לגוף שהוקם וקוראים לו תנועת הבוגרים".

בתפקידו הרשמי יניב הוא רכז המרכז החינוכי להתחדשות שותפנית בתנועת דרור ישראל (תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד), אבל לפני כשנה הוא וחבריו לתנועת הבוגרים הבינו שאם הם לא יתמסרו למאבק בחוק הקרקעות שעמד לעבור במאה הימים הראשונים לכהונת ממשלת נתניהו, הם לא יוכלו להגשים את חלומותיהם.

הכל התחיל בחנתון

לפני שנים אחדות פנתה התנועה הקיבוצית אל חברי תנועת הבוגרים וביקשה מהם להתיישב כגרעין בקיבוץ חנתון, שסבל מחובות ומבעיות חברתיות ונותר כמעט ללא חברים. קבוצה של צעירים חברי התנועה נענתה לבקשה וביקשה להצטרף לקיבוץ ולשקם אותו, אבל חבריה לא התקבלו לחברוּת בידי אחד-עשר החברים הוותיקים. התהליך הזה הוביל אותם לדבריהם לגילוי העובדה שמעבר לחברים הוותיקים פועל מערך כוחות שלם – מערך שבו שותפים חלקים מהתנועה הקיבוצית, המועצה האזורית ואחרים – אשר מתנגד לשיקומו של חנתון כקיבוץ ולוטש עיניים אל קרקעותיו ואל האפשרויות הנד"לניות הגלומות בו.

יניב כרמל: "הבנו שהתהליך הזה שבו לוקחים ערכים ציוניים, התיישבותיים, וממירים אותם בכסף פירושו שאנחנו – ואני מקווה שאני לא נשמע הזוי – לא נוכל להגשים את החלומות שלנו במדינה הזאת. הבנו שמה שקורה בחנתון עלול לקרות בכל מדינת ישראל במובנים הכי מעמיקים והכי רחבים. תפשנו שהפרטת הקרקעות היא תהליך זוחל שנמשך תקופה ארוכה, ושממשלת נתניהו במאה הימים הראשונים לכהונתה עומדת לתת לו את דחיפת הסיום. ראינו את המשמעות של זה עבורנו גם כמדריכים שדיברו עם החניכים שלהם על ערכים מסוימים, על צורת חיים מסוימת, על ציונות, על חברה טובה יותר בישראל, על מקום צודק לחיות בו. הבנו שאם הצעד הזה יתרחש, כל הרעיונות האלה יהפכו לעורבא פרח. זאת אומרת, עבדנו על החניכים ועבדנו אולי גם על עצמנו. בעצם, לא ניתן יהיה להגשים את הרעיונות האלה במדינת ישראל אם התהליך הזה של הפרטת הקרקע יתממש".

כמו ילדים שלומדים לקרוא, והאותיות שהם רואים מתחילות לקבל משמעות, התחילו חברי תנועת דרור ישראל להיות מודעים למתרחש סביבם בנושא הקרקעות. "לאחר הבחירות פורסם בעיתונים ההסכם הקואליציוני של נתניהו עם ש"ס, ומכיוון שכבר היינו ערניים לנושא הזה, ממש ראינו את כל התוכנית מופיעה שם בפירוט וברמה מאוד דקדקנית; הבנו שיש לזה משמעות מאוד דרמטית עלינו באופן אישי, וכמובן על המפעל שלנו. אז ככה הגענו לזה, פחות או יותר".

שירת בצע, סחורה וממון

יניב מזכיר את ההוגים של תחילת המאה העשרים. הוא מנהל פולמוסים באמצעות תכתובות ענפות, השופעות ציטוטים מהמקורות ומהשירה העברית. לאחרונה כתב ליו"ר קק"ל:

רק תפארת, תפארת, מלוא כל הארץ תפארת. תפארת במשואות ובמדינה אין. דומה שכל עסקניה של הארץ הזו, שריה, פרנסיה, מתעשריה, את כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר, שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה; שירת בצע, סחורה וממון. ואני, חילוני גמור שכמותי, אין לי אף לא שכינה לגול ראשי תחתיה. רק אמונה צורבת באדם ובבחירותיו, בכוח הבחירה אשר ניתן לאדם ולעם, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.

אורי מתוקי, חברו לתנועה והדובר הרהוט וחסר הלאות של מטה המאבק בהפרטת הקרקעות, מצטרף לשיחה: "אנחנו חיים בחוויה מאוד ביקורתית של החברה שבה אנו נמצאים", הוא אומר. "כל הפעילות שלנו וההירקמות הזאת של תנועת דרור ישראל עומדת נגד הזרם של מה שמתרחש היום בחברה הישראלית. אנחנו מודעים לכך ולוקחים את זה בחשבון. ובכל זאת הופתענו מהציניות, הופתענו מהמהירות. וגם אם אין הפתעה מוחלטת, יש אכזבה".

והאכזבה באה מכל הכיוונים. מפלגת העבודה, המפלגה היחידה שבחוקתה כתוב שהקרקע תוחזק בידי הציבור, חתמה על ההסכם הקואליציוני. יום אחד הם היו בכנסת וראו את שר השיכון אריאל אטיאס מש"ס יוצא מחדר סיעת העבודה "'אמרנו לו: 'כבוד השר, והארץ לא תימכר לצמיתות'. אז הוא אמר: 'חבר'ה, זאת רק סיסמה'. זה גמר אותנו. שם כבר נפלנו".

אורי, יניב וחבריהם החלו לגלות את מארג האינטרסים הסבוך, ובמילים אחרות – איך הדברים עובדים באמת.

יניב כרמל: "הבנו שההיגיון של ההפרטה אומר שאת כולם אפשר לקנות. מפלגת העבודה היא המפלגה היחידה שבחוקה שלה מופיע העיקרון של קרקעות הלאום. והנה, המפלגה הזאת, פשוט מתוך שיקולים פוליטיים, ויתרה על העיקרון הזה ובקלות". ואגב, גם החברה להגנת הטבע הסירה בסופו של דבר את התנגדותה. היא התרצתה לחוק הקרקעות לאחר שהוסכם כי מהלך ההפרטה יכלול הקמת קרן לשמירה על הסביבה.

"נתניהו פעל בצורה אגרסיבית", ממשיך כרמל. "היועץ פינקלשטיין לימד אותו שמה שהוא לא יעשה במאה הימים הראשונים הוא כבר לא יצליח לעשות, ונתניהו אכן דחף את זה בכל הכוח".

ב-5 במאי – במה שנראה ליניב כתאריך סמלי, שכן מדובר ביום הולדתו של תיאודור הרצל – התכנס צוות של ארבעה שרים. בישיבה קצרה בהשתתפות ראש הממשלה הוחלט על מעבר חד מהעיקרון שטבע הרצל – עקרון הבעלות הלאומית הציבורית על הקרקע – לעבר עקרון המכירה והבעלות הפרטית על קרקע. ככה כנראה עושים מהפכה. יניב וחבריו שמעו על הישיבה באקראי וארגנו משמרת מחאה קטנה. השתתפו בה כתריסר מחברי תנועת דרור ישראל, חלקם עטו זקן הרצליאני. "פנינו אל העוברים והשבים, אמרנו להם שפה מפריטים את הקרקע, והם הסתכלו עלינו כאילו זה עתה פרקו אותנו מאמבולנס. פתאום הגיע אוטובוס של בכירי בנק הפועלים, שבאו להפגין בעד דני דנקנר שהיה אז יו"ר הבנק וסטנלי פישר דרש לפטר אותו. זו היתה הפגנה 'ספונטנית' ששרי אריסון ארגנה. ניסינו לדבר איתם על הפרטת הקרקעות. זה היה פשוט הזוי".

בין השרים לא נמצא אפילו אחד שיעלה את שאלת ההשלכות מרחיקות הלכת שיהיו להחלטתם על הסביבה, על התשתיות הלאומיות, על יכולות התכנון ובעיקר על דמותה ואופיה של החברה הישראלית. במקום זאת, מתוך אמונה קנאית ועיוורת בשוק הפרטי ובכוחותיו, הוחלט להעביר את הקרקע – הקרקע שהושגה לשם קיום העם היהודי והקמת חברת מופת – לבעלות פרטית, לניהול על פי חוקי ההיצע, הביקוש והספקולציה.

אורי מתוקי: "קראנו את ההחלטה שהתקבלה אז בצוות השרים וחשבנו: זה באמת מאבק גדול. מי יוכל להיאבק אותו? מן הסתם לא ראינו את עצמנו בשלבים האלה בחזית הזאת. אנחנו בעיקר תנועה חינוכית. אבל כשראינו שהמהלך מקודם במהירות ובצורה שיש בה הונאה, וסביב דברים שאנחנו יודעים שהם באמת לא נכונים, הבנו שבקטע הזה אין לנו הרבה ברירה ואנחנו צריכים להטיל את עצמנו לתוך המערכה. אומר בכנות: היציאה למאבק הזה נעשתה מבחינתנו מתוך תחושה שחייבים למלא את הריק הזה. זאת אומרת, שאם לא נעשה מאמץ עליון לעצור את זה, אם לא נעשה את זה במאה הימים האלה, זה פשוט יקרה. מה אנחנו מבינים? לפני שנה לא ידעתי איך מתבצעת החלטת ממשלה. נאלצנו ללמוד איך הדברים האלה עובדים כדי לנסות לנהל מאבק אפקטיבי נגדם".

התברר להם כי מימושה של החלטת הממשלה תלוי בהתגברות על שני מחסומים. המחסום הראשון הוא כנסת ישראל: הממשלה החליטה לקיים הליך חקיקה מזורז, אשר ייצור מסלול "עוקף חוק יסוד" ויאפשר את הפרטת הקרקע ללא דיון ציבורי, בלי להידרש להסברים מיותרים, והכל בתוך מאה ימים. המחסום השני הוא הקרן הקיימת לישראל: אדמות קק"ל מהוות שיעור ניכר מהקרקעות העירוניות שהממשלה מתכננת להפריט. אך קק"ל מנועה, בתקנונה ובמהותה, מלמכור קרקעות. לכן שאף נתניהו לבצע חילופי קרקע בין קק"ל והמדינה, כך שהמדינה תוכל למכור את הקרקעות העירוניות היקרות של קק"ל. הסכם מסוג זה התגבש, וצפוי היה לבוא לאישור מוסדות קק"ל בתוך שבועות אחדים.

מטה לב הולת"ל

יניב כרמל: "אנחנו לא אוהבים מושגים צבאיים, ובכל זאת הקמנו חמ"ל באחת הקומונות. קראנו לו לֵב הולת"ל – ראשי תיבות של 'והארץ לא תימכר לצמיתות'. משם תפעלנו מערכה יומיומית שכללה גם ציר אינטרנטי, ציר ציבורי, ציר תקשורתי וציר של משמרות מחאה. היו חברי כנסת רבים, בעיקר חברי הכנסת של מפלגת העבודה, שזכו לפגוש בוקר-בוקר במהלך הימים שלקראת ההצבעה משמרת מחאה שהתייצבה אצלם בבית בשבע בבוקר".

הם גילו שהאינטרנט הוא כלי יעיל. בכל יום נכנסו לאתר שלהם אלפי גולשים. הם פרסמו שם את מספרי הטלפון והפקס של חברי הכנסת. "ביקשנו מהציבור להשמיע את קולו. התגובה היתה מהממת, עבורנו וכנראה גם עבור חברי הכנסת: כמעט כל חבר כנסת קיבל מאות, אם לא אלפי מיילים, פקסים, מסרונים ומכתבים, ובכולם פנייה חד-משמעית אחת: אל תרים את ידך בעד מכירת הקרקע!"

כרמל: "אין לנו כוח פוליטי. אנחנו באמת תנועות חינוכית. אין לנו ג'ובים לחלק. כל מה שיכולנו לעשות זה לבוא לאנשים, להסתכל להם בעיניים ולהגיד להם: אל תמכרו את הקרקע, היא לא שלכם, היא – כפי שקרא לזה הרצל – קניין העם לעולם, ועל זה אנחנו נאבקים. ולשמחתנו, הרבה פעמים ראינו שהדבר הזה פועל".

הארגונים שפעלו במסגרת מטה המאבק היו קואליציה שטרם נראתה כמותה בישראל. מהימין: חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, תנועת אם תרצו ועוד. מהשמאל: בינ"ה, המטה השיתופי בתנועה הקיבוצית, המטה הסוציאל-דמוקרטי, יסו"ד (ישראל סוציאל-דמוקרטית) ומכון שיטים. מן הצד ה"סביבתי" הצטרפו עמותת טבע עברי והעמותה לכלכלה בת-קיימא, וכן הצטרפה אגודת הסטודנטים בתל-אביב.

יניב כרמל: "לקראת הכינוס הראשון שעשינו שלחנו הזמנה כללית לכל הארגונים והגורמים שמעוניינים להצטרף למאבק. כל הנוכחים הציגו את עצמם: אני מארגון זה וזה, אני מתנועה זאת, ואז הסבב הגיע לבחורה אחת והיא אמרה: 'טוב, אני ניבה ואני מהפייסבוק' מאז קראנו לה תנועת הפייסבוק. ובאמת היא היתה הסנונית הראשונה, והיא לא הפסידה אף הפגנה, והיא הביאה עוד אנשים. זו היתה חוויה מחזקת. ראינו שהרעיון הזה לא מת. הוא מדבר להרבה אנשים. גם כאלה שהם לא חברי תנועות".

המאבק על ההצבעה בכנסת

מהלך ההצבעה בכנסת התחיל במסך עשן. הכניסו את התיקון לחוק התקציב כחלק מחוק ההסדרים.

מספר יניב: "אומר יושב-ראש ועדת הכלכלה: 'זאת הרפורמה הכי חשובה בתולדות מדינת ישראל. אנחנו הולכים לדבר עליה בשבע הדקות הקרובות'. משהו כזה. אחרי שהניסיון להשתיק אותנו לא הצליח בגלל תשומת הלב שהמאבק זכה לה, פיצלו את זה מחוק ההסדרים ואמרו: 'אוקיי, יהיה על זה דיון מעמיק'. מה זה אומר דיון מעמיק? זה יועבר במקביל ובדיונים מרתוניים. מה זה דיונים מרתוניים? זה אומר שאתה מעלה נקודות עקרוניות אבל אף אחד לא דן בהן. כאילו הדיון הוא בשביל הפרוטוקול בלבד. גם שם עשינו ככל שניתן. הבאנו מאות אנשים שדרשו את זכות הדיבור כדי לעכב ולדחות, וגם בתקווה שמישהו יקשיב סוף-סוף. בשלב מסוים נוצר מצב מצחיק שבו את עיקר הדיונים ניהלו ארגונים ואנשי אקדמיה וגורמים שמתנגדים מול פקידי האוצר ומשרד המשפטים. כשעובדים על חוק באופן שיטתי רגיל, מקיימים דיונים שביניהם מתקנים, שולחים טיוטות… כל הדברים האלה לא היו כי זה היה לגמרי בשביל הפרוטוקול. והשיא היה שבסוף, בלילה שבו אמרו שהולכים להצביע, הגיעו חברי כנסת מהקואליציה שלא נכחו בכל הדיונים בוועדה, וכשהתחיל להתפתח איזה דיון על הסתייגות שהעלתה שלי יחימוביץ', אחד מהם אמר ללא בושה: 'טוב, מה זה משנה, אם אתם רוצים לסגור, תסגרו עם פקידי האוצר, הם אלה שמחליטים, אנחנו רק אצבעות'. הוא אמר את זה בגלוי".

במהלך הדיונים, ובהפסקות ביניהם, נוצר דיאלוג מסוים בין חברי מטה המאבק ופקידי המנהל. הפקידים הסתקרנו וניסו להבין מיהם הצעירים שעומדים לפניהם ומה הם רוצים להרוויח. מהרגע שהם הבינו שמדובר בהתנגדות עקרונית הם נעשו פתוחים יותר. אצל יניב התקבל הרושם שהפקידים רצו ברפורמה, אבל לא היו שלמים עם היקפי ההפרטה.

ביום ההצבעה היה יניב בכנסת, ואילו אורי מתוקי ריכז את הפעילות מלב הולת"ל. לילה לפני כן הודיע חבר מטה המאבק אייל טרצ'ינסקי, כי על-פי טבלת האקסל שבה ריכז את נתוני ההצבעה של חברי הכנסת החוק לא יעבור.

יניב: "לא האמנו לו. באותו יום, כשהגענו קבוצה גדולה של אנשים לכנסת, הסתובבנו ודיברנו, אבל היינו בתחושה שזה היום האחרון, יום אבל… אנחנו יושבים ביציע האורחים ומתחילה ההצבעה. פתאום אני רואה את המשנה לראש הממשלה יוצא, ואני רואה את אורלי לוי-אבקסיס יוצאת, ואני רואה שמתחילה תכונה ליד ראש הממשלה… היינו במתח עצום, ופתאום הודיעו שמפסיקים את ההצבעה. הקואליציה ראתה שאין לה רוב ודרשה להפסיק את ההצבעה. החוק לא עבר. היינו מאוד-מאוד מופתעים. הלכנו משם כל הקבוצה לגן הוורדים מול הכנסת. אחרינו הגיעה קבוצה של חברי כנסת כדי לברך אותנו. שלי יחימוביץ' היתה כמובן הראשונה לברך. היא ריכזה את הפעילות הפרלמנטרית בכישרון ובנחישות. והיו עוד. נחמן שי ריכז את הפעילות בקדימה, והיו אורי אורבך ועתניאל שנלר. הם באו אחרינו ואמרו: 'זה דבר עצום. אף פעם לא קרה דבר כזה בכנסת. כזאת קואליציה'. ואנחנו לא כל כך הגבנו. היינו בהלם. אחרי זה התפצלנו לשיחות במעגלים, כל תנועה עיבדה את החוויה והרגענו את עצמנו. ידענו: רגע, זה עוד לא הסוף, זה לא כדורגל".

ואכן, זה לא היה הסוף. הקואליציה התארגנה מחדש והעבירה את החוק בכנסת. אבל בניצחון ביניים הזה היה משהו מעורר תקווה. אפילו התקשורת הגיבה סוף-סוף. בעיתונים נכתב: "הילדים מהנוער העובד ניצחו את ביבי". סיפור טוב. אורי ויניב לא כל כך אוהבים את ההגדרה הזאת.

הקרב על קק"ל

יניב כרמל: "באותו זמן התקבלה אצלנו פיסת מידע שיש עסקה בין המדינה ובין קרן הקיימת לישראל. הצלבנו אותה עם מידע נוסף שהגיע אלינו וגילינו שהדירקטוריון של קק"ל עומד להתכנס ולהחליט על העסקה הזאת".

הצורך בעסקה נולד מכך שללא תמיכה של קק"ל המדינה לא תוכל לבצע את מהלך ההפרטה. חברי הדירקטוריון עצמם לא קיבלו את נוסח ההחלטה המורכבת שעליה הם נדרשו להצביע, אך יניב וחבריו השיגו עותק.

כרמל: "העסקה היא עסקה סיבובית של החלפת קרקעות. קק"ל תיתן קרקע יקרה (כי היא באזורים עירוניים) והמדינה תפצה אותה בקרקע זולה (בנגב למשל) ובכסף. כל זה נעשה כי על פי התקנון של קק"ל אסור לה למכור קרקע. באמצעות העסקה הזו הקק"ל מעניקה למדינה את האפשרות למכור את הקרקע המבוקשת. היה בעסקה של קק"ל משהו זועק לשמים. זה הגוף שהקים העם היהודי כדי שיחזיק את קרקעות העם היהודי לעולם. מי שקרא את ספרו של הרצל 'אלטנוילנד' גם מבין שהוא לא ראה בזה מכשיר זמני. אתה מבין את הרמה העקרונית גם כשאתה קורא את הדיונים שברל כצנלסון מתאר ב-1920… חבר הדירקטוריון הראשון שדיברנו איתו על פי ההמלצה של פרופסור יוסי כץ, איש מרשים ומיוחד שהצטרף למאבק בשלב מוקדם, היה אורי בנק, מספר חמש באיחוד הלאומי; על פניו נראה כאילו הוא אדם שלא היינו מוצאים איתו שום שפה משותפת. שאר חברי הדירקטוריון שהתקשרנו אליהם לפני הישיבה לא ידעו על מה אנחנו מדברים. שלחנו להם את טיוטת ההסכם וניתוח שלו שהפקנו בעזרת מומחים בתוך עשרים וארבע שעות".

זו היתה אמורה להיות הצבעת בזק, אך בעקבות הטלפונים שקיבלו ממטה המאבק דרשו חברי הדירקטוריון שהות ללמוד את ההסכם. ההנהלה קבעה ישיבה חדשה, ארבעה ימים לאחר מכן. מחוץ לאולם הישיבות התקיימה הפגנה של שבעים חברים. השתתפו בה גם "הרצל" ו"נבות היזרעאלי".

ייתכן שחברי דירקטוריון קק"ל אינם בקיאים בהיסטוריה ובעקרונות של הארגון שהם עומדים בראשו, שכן גם לאחר שהיתה להם שהות להתעמק בסוגיה הם הצביעו בעד מהלך שיגרום לכך שקרקעות שנקנו בכספי יהודים במשך יותר ממאה שנה יועברו לשימושם ולבעלותם של כל המרבים במחיר, שיעשו בקרקעות האלה ככל העולה על רוחם. ואולי היתה זו שיחת טלפון מלשכת ראש הממשלה? כך או כך, הם אישרו את ההסכם.

חברי מטה המאבק לא התייאשו. הם גילו שאם בדירקטוריון הנציגות היא לפי מפתח מפלגתי, הכפוף לתן וקח הפוליטי וללחצים קואליציוניים למיניהם, באספה הכללית של קק"ל יש יותר נציגים מחוץ לארץ. זו היתה בשורה טובה, שכן האספה נדרשה לאשר את ההסכם. וזו היתה גם זירה חדשה שאפשר לפעול בה. מיד לאחר אישור ההסכם בדירקטוריון קראה הנהלת קק"ל לכינוסה של אספה כללית לשם הצבעה עליו ב-14 ביוני. "לנו זה הריח כמו מחטף. התחלנו ללמוד את המבנה של הגוף הזה כדי לטרפד את ההחלטה".

אספת קק"ל היא בעצם הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית. שליש מחברי האספה באים מישראל, על פי מפתח סיעות המשקלל גם את גודלה היחסי של הסיעה בכנסת, ואילו שני שלישים מחבריה הם נציגים של התנועות הציוניות מחוץ לארץ. לכן היה ברור שקביעת מועד ההצבעה הגורלית ב-14 ביוני, בהתראה של עשרה ימים בלבד, הוא בעצם ניסיון לקיים את ההצבעה ללא השתתפותם של כמאה ועשרים נציגים ונציגות של העם היהודי מחו"ל, שהיו אמורים להגיע לכינוס הוועד הפועל ארבעה ימים מאוחר יותר!

יניב כרמלי: "כשלושים מתנדבים קיימו שיחות טלפון ופגישות עם חברי האספה הכללית של קק"ל – בארץ ובעיקר בחו"ל". בשיחות טלפון באנגלית, בספרדית, בפורטוגלית וברוסית שמעו חברי האספה הכללית לראשונה על תוכניתה של הנהלת קק"ל לאשר הסכם למכירת קרקעות קק"ל באספה שתכונס בלעדיהם, ימים ספורים לפני נחיתתם בישראל. הנציג האוסטרלי נדהם: "יו"ר קק"ל אפי שטנצלר ביקר אצלי לפני שבוע ולא אמר מילה!"

ויניב ממשיך: "גילינו שיש להם זיקה לנושא. וכשהסברנו להם את העניין, רוב האנשים הזדעזעו ואמרו: 'זה נגד הערכים של קק"ל. לא בשביל זה אני וההורים שלי שמנו כסף בקופה של קק"ל'. וזה עורר סערה גדולה. אורי בנק התגלה כלוחם אמיץ ועקבי. הוא הגיש עתירה נגד כינוס האספה במועד הזה בטענה שהדבר חורג מהמנהל התקין. אני הצהרתי בבית המשפט כי לאחר ששוחחנו עם כשבעים חברי אספה, ברור לנו שאין להם מושג על מה מתקיימת ההצבעה המתוכננת, ורובם אף לא הוזמנו אליה. מול אורי בנק התייצבו עורכי דין מהמנוסים והיקרים בישראל: עו"ד רם כספי ועו"ד אוריאל פרוקצ'יה, שהם מהמומחים הגדולים בישראל ובעולם לדיני חברות. הם טענו כי מדינת ישראל כופה על קק"ל לאשר את ההסכם במהרה בגלל חשיבותו לרפורמת הפרטת הקרקעות, ונחיצותה של הרפורמה הזאת למשק. אך כאשר השופט נועם סולברג שאל: 'מה יקרה אם יחכו ארבעה ימים?' לא היתה לעורכי הדין הנכבדים תשובה".

לובי בלובי

עתה למדו חברי מטה המאבק מדוע קוראים לשתדלנות לובי. הם התייצבו בלובי של מלון ענבל בירושלים, שבו התכנסה האספה הכללית, ובמשך יומיים דיברו עם הנציגים מרחבי העולם היהודי. הדיון הלך והתארך. ההנהלה רצתה לדחוף להצבעה מהירה וכיבתה את המזגן. יוּני בירושלים ובחוץ 300 איש מפגינים.

יניב כרמל: "אייל הגיע שוב עם טבלת האקסל שלו ואמר שאם ההצבעה תהיה חשאית אנחנו ננצח. מיד בדקנו איך אפשר לארגן הצבעה חשאית. גילינו שמספיק חבר אחד שדורש הצבעה חשאית. היו שניים כאלה. אילן גזית מהמחנות העולים ואבי וידרמן מקדימה. חששנו שההנהלה עלולה להגיד: 'בסדר, תהיה הצבעה חשאית, אבל במועד אחר, צריך להתארגן'. ואנחנו עומדים שם ויודעים שאם ההצבעה מתקיימת עכשיו, אנחנו מנצחים. מצאנו קרטון של לחם ועשינו בו חור בסכין יפנית… בקיצור, הכנו קלפי מקרטון. כאשר יו"ר האספה אמר שעומדים לערוך הצבעה חשאית, הכנסנו את הקלפי. ואז הוא הוסיף: 'לא, אבל חייבים לדחות, חייבים לדחות'".

ההצבעה נדחתה וחברי האספה הכללית זכו לפגוש את בנימין נתניהו, שבא לשכנע אותם להצביע בעד העסקה. ב-23 ביוני התכנסה האספה להצבעה. ההנהלה הביאה חוות דעת משפטית של עו"ד אוריאל פרוקציה, שאומרת שההצבעה תהיה חשאית, אבל על כל מצביע לכתוב את שמו על פתק ההצבעה שלו.

"נראה שאפשר לארגן חוות דעת משפטית על כל דבר ועניין", אומר יניב. "ניסינו עוד לפנות בעניין הזה אל בית המשפט, אבל לא הצלחנו".

כל מהלך של ההנהלה – כמו שלטים בעברית בלבד שמפנים לקלפי, הרחקת מקום ההצבעה כקילומטר מהמלון – נתקל במהלך נגד של מטה המאבק שהגיב לניסיון לגנוב את ההצבעה. חבר מטה המאבק אילן גזית, שהוא גם מזכ"ל המחנות העולים וחבר אספת קק"ל, ריכז את הפעילות ועדכן מתוך האספה.

אורי מתוקי: "אנחנו חיכינו בחוץ והתחילה ספירת הקולות. ואז יוצאת בחורה בשם צופיה דיאמנט-יוסף, שהיתה נציגת קדימה באספה הכללית ועבדנו איתה צמוד, ומספרת את הסיפור הלא יאמן הבא: היא הצביעה בשם שנים-עשר איש (כך עובדת שיטת ההצבעה בקק"ל). היא שלשלה פתק תומך במקום מתנגד בגלל שהיא לא הבינה את המינוחים באנגלית. כשהיא גילתה שטעתה, היא ביקשה לתקן אותה, אך מנהלי ההצבעה לא הסכימו ויו"ר האספה חתם על ההחלטה. ההסכם למכור את קרקעות קק"ל למדינה כדי להפריטן התקבל. אבל צופיה עתרה לבית הדין, וזה הוציא צו מניעה, וקק"ל לא יכולה לבצע את העסקה עד שתתברר המחלוקת בבית המשפט… מבחינתנו זה הישג אדיר. בזמן שעבר בינתיים הם מנסים לקנות את אנשי קדימה, להבטיח להם כל מיני דברים כמו מינויים במוסדות הלאומיים כדי שהם ימשכו את העתירה. בינתיים, נכון לרגע זה, הם תקיפים ועומדים על דעתם".

במטה המאבק לא מחכים להכרעת בית המשפט בעניין ההצבעה בקק"ל. אנשיו כבר הגישו עתירה לבג"ץ נגד חוק הפרטת הקרקעות בטענה שהוא נוגד חוק יסוד. יניב וחבריו כבר מתכוננים להמשך המאבק.

"ההתנגדות הגדולה שגילינו בסופו של דבר בציבור מעוררת את התקווה שיכולה להיות ישראל אחרת", אומר יניב. "אנחנו אופטימיים אבל מפוכחים, כי אנחנו גם רואים את הכוחות הגדולים שערוכים נגדנו וחשים בציניות שמעוותת כל חלקה טובה".

יניב, שמאמין בכוחה של המילה הכתובה, חותם בכאב את מכתבו התקיף לאשר ביק-הירש, יו"ר האספה הכללית של קק"ל ומי שהיה אחד ממדליקי המשואות ביום העצמאות האחרון:

  • ברצוני להביא לידיעתך, ולא לשם הוכחתך חלילה, את תחושותיהם של מאות חברי התנועה נוכח עלייתה ונפילתה של קק"ל – ההבטחה והפרתה […]
  • מתוך תחושות אלו עולה בי כלפייך שאלה: על תפארתה של איזו מדינה דיברת והדלקת? ואיזה עתיד נכון לנו כאן, לדעתך, לאחר שעקרון אי מכירת הארץ לצמיתות הופר, ועשירי ציון ותבל לוטשים עיניהם אל הארץ לרשתה, ואת מה פיארת בהדלקת המשואה? את הציונות שאבדה עם אותה חתימה?
  • בכאב,
  • יניב כרמל

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 56 של "ארץ אחרת": והארץ תימכר – תחקיר: מדוע עבר החוק להפרטת קרקע הלאום. להזמנת הגיליון לחצו כאן

רוני אבולעפיה היא בימאית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה