דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2002 | מהדורה 12

ודע מניין אני בא

עמוס עוז מתבונן באמצעות סיפורו וסיפור משפחתו בסיפור הציוני: "עמוס המתחיל לכתוב, הסטודנט של שלום וברגמן, האיש שמכשיר עצמו להוראה בקיבוץ נעשה לספקן ובודק ובודק. התהליך שהחל על סף בגרותו נמשך והבשיל והגיע לשיאו ב'סיפור על אהבה וחושך'"

איור: שארל זקלמן

סיפור על אהבה וחושך, עמוס עוז, כתר, 2002

"סיפור על אהבה וחושך" הוא ספר גדול בהיקפו, מקורי בשבירת הצורות, נועז ורגיש. פתיחתו, "נולדתי וגדלתי בדירה קטנה מאוד…", יוצרת ציפייה לרומן בדיוני או לרומן אוטוביוגרפי. האפשרות הראשונה נפסלת מהר. עוד לפני שהקורא מגיע למשפט: "אז מה בכל זאת אוטוביוגרפי בסיפורים שלי ומה בדיוני?" (עמ' 36), מתברר לו שגיבורי הספר הם עמוס עוז הילד והנער, הוריו, המשפחה המורחבת, הסביבה הקרובה – קבוצה של ידידים המבקרים בבית הוריו, וכן העיר ירושלים, ובעיקר שכונותיה הצפוניות. עם זאת, אין זו אוטוביוגרפיה במתכונת המקובלת, לא משום הקביעה "הכול אוטוביוגרפי" בפתיחתו של אותו פרק, ואף לא בשל הטיעון המתחמק של עוז, הנכון כשלעצמו, שלפיו "המרחב שהקורא הטוב יעדיף לחרוש אותו בעת קריאת ספרות יפה אינו השטח שבין הכתוב לבין המחבר אלא השטח שבין הכתוב לבינך" (עמ' 39), אלא בגלל היזקקותו הרבה של עוז למקורות חיצוניים. כבר בפרק הראשון אנו קוראים: "כעבור שנים נודע לי…" (עמ' 7), ואילו בפרק ט"ז אנו מופנים אל הערת שוליים, שלפיה "סיפור זה וסיפורים אחרים מצאתי באוטוביוגרפיה של הדוד יוסף – פרופ' יוסף קלויזנר, 'דרכי לקראת התחייה והגאולה', מסדה, תש"ו, 1946". (עמ' 123) ובהמשך עוז מציין את מקורות הסיפורים על משפחת אמו, על ירושלים בימי המצור, כשלצד מקורות חיצוניים כ"קריה נאמנה" של דב יוסף, או "אדריכלות בירושלים – הבנייה האירופית-נוצרית מחוץ לחומות 1855-1918", מופיעים קטעי היומן של צ'רטה אברמסקי, ידידת המשפחה, וסיפוריהם של אנשים קרובים שהחשובים והמרתקים שבהם הם סיפוריה של אחות אמו, סוניה.

סיפוריו של הילד עמוס משובצים בתוך המכלול היותר רחב, הכולל סיפורים על רוֹבנוֹ, עיר הולדתה של אמו, על הסלון הספרותי של סבתו באודסה, על שיחות ספרותיות שנכחו בהן הוריו והסופרים י .שנהר, י. זרחי, דוב קמחי וש. קדרי. חלק מהסיפורים שמחוץ למעגל האישי משוחזרים על סמך מקורות כתובים, אחדים על סמך מקורות שבעל-פה, ואחרים נאחזים במשפטי מפתח שהילד

סיפורו של עמוס עוז וסיפוריהם של הוריו, המובאים בהקשר הרחב יותר של סביבתם, מאפשרים לעוז לבחון ממרחק של זמן את מקורותיהם של לשונו, תובנותיו, ספקותיו ורגישויותיו כאדם בוגר, ולגבש תוך כדי כך עמדה חדשה, גם בהשוואה לזו שהסתמנה בספריו המוקדמים, כלפי הסביבה החברתית- תרבותית שלתוכה נולב ובה גדל

עמוס זוכר, או נדמה לו שהוא זוכר, בבגרותו. האופייני לרובם הוא השימוש הנפלא שעושה הסופר-האמן עמוס עוז בסגנונות כתיבה שונים, וכאשר אנו קוראים בהם אנחנו נעים מסיפור בנוסח בּאבּל המובא, כביכול, מפיו של סבא אלכסנדר, לאחרים נוסח צ'כוב, ואחרים נוסח שלום עליכם, המספרים את סיפור משפחת האב בנדודיה על הקו אודסה-ניו-יורק-אודסה-ארץ ישראל, ומגיעים לחלקי הסיפור שהאם עומדת במרכזם, והם כתובים בנוסח ג. שופמן וסופרים אוסטרו-הונגרים מראשית המאה העשרים; ועל כולם שולט המנצח עמוס עוז, המביאם ממרחק של שני דורות ויותר, משבצם ומנסחם בקולו של כל דובר ודובר.

באוטוביוגרפיות מקובלות של אמנים או פוליטיקאים לא רק שהדובר והמחבר הם זהים, אלא שהמחבר מספר קטעי קורות מבוררים, כפי שנשארו חרותים בזכרונו, כשלא פעם מטרת האוטוביוגרפיה היא יצירת תדמית, ולעתים היא אף משמשת לעריכת חשבונות עם קרובים ורחוקים. כותרת הספר מסלקת את האופציה של אוטוביוגרפיה ממין זה. על-פי הגדרותיו של החוקר יוסף אבן ב"הדמות בסיפורת", קטעי הספר שבמרכזם עומד עמוס עוז הילד או הנער דומים ל"רומן התפתחות", המעצב באופנים שונים שלב מרכזי ונבחר בחיי הגיבור (כדוגמה לכך הוא מביא את "בחורף" של ברנר). אולם, בעוד שבביוגרפיה ממין זה "משוקעות תפישות פסיכולוגיות שונות, המייחסות כל אחת מעמד מסוים לסביבה 'מחנכת' ולעולם החוץ המעצב והמפתח את אופיו של אדם" ("הדמות בסיפורת", ספרית הפועלים, 1980 עמ' 91), הרי שבספרו של עמוס עוז מערכת היחסים המורכבת בין הגיבור לבין הסביבה מחייבת אותו לתהות על קטעי קורות שלכאורה אין להם נגיעה ישירה לסיפורו של הילד, ולעמת מידע שהגיע אליו בבגרותו עם הדברים כפי שנחרתו בזכרונו. לא די לו לעוז בסיפור זכרונותיו; הוא אינו שוטח אותם על-פי סדר כרונולוגי, ואין הוא מסתפק בהבנת צמיחתו על רקע הסביבה המיידית, כפי שנתפשה בעיניו. הביוגרפיה שלו משמשת נקודת מוצא לבחינה רחבה של חתכים בחברה היהודית והארצישראלית, שנותרו בשוליים. נוסף על כך, ישנן בספר עוד שתי עלילות של "התפתחות": האחת רגישה מאוד, מינורית אמנם, והיא קורותיה של האם מיום שיצאה את ביתה עד התאבדותה, והאחרת, שקווי המתאר שלה יותר עבים והתרחשויותיה בה גלויות וברורות לכאורה, היא סיפורו של האב.

סיפורו של עמוס וסיפוריהם של הוריו, המובאים בהקשר הרחב יותר של סביבתם, מאפשרים לעוז לבחון ממרחק של זמן את מקורותיהם של לשונו, תובנותיו, ספקותיו ורגישויותיו כאדם בוגר, ולגבש תוך כדי כך עמדה חדשה, גם בהשוואה לזו שהסתמנה בספריו המוקדמים, כלפי הסביבה החברתית-תרבותית שלתוכה נולד ובה גדל.

ברור לי, שלא רק עמוס עוז היה זקוק לברר לעצמו את מקומו האישי בהקשר היותר רחב של חברה שרוב חבריה עוברים תהליכי הגירה, לא תמיד מתוך בחירה (גם האב הציוני-הלאומי מנסה למצוא לעצמו מקום אחר, ועולה לארץ-ישראל בהעדר ברירה), ונתבע מהם להסתגל לשינויים רבים ולהשקיע כוחות נפש וכוחות פיזיים רבים כדי להשתלב בסביבתם. המקרה הפרטי של האב והמקרה הפרטי של האם מסמנים כישלון מלא או חלקי במימוש ציפיות אישיות ובהשתלבות במכלול המוביל של החברה היישובית, וכמותם היו רבים, שצעדו כל אחד במסלול שלו. כמו יעקב שבתאי, עמוס עוז נותן ביטוי לשבר שהשפיע על שני דורות לפחות.

ייתכן שקוראים צעירים תוהים, מדוע עמוס עוז מספר בראשית הספר על ה"מסע" המשפחתי מצפון העיר אל דרומה, או על מסכת ההתקשרויות בין המשפחה בירושלים לבין זו שבתל-אביב, ומה פשר הקביעה "לא רק כלהעולם, אלא אפילו ארץ-ישראל היתה רחוקה. אי-שם מעבר להרים הלך וצמח גזע חדש של יהודים-גיבורים, גזע שזוף, חסון, שתלן ומעשי…", או "החלוצים ההם חיו מעבר לאופק שלנו בגליל, בשרון, בעמקים" (עמ' 8-9). בארץ-ישראל של שנות הארבעים, הפיזור של האוכלוסייה היהודית היה גדול, ונקודות המגע מצומצמות. בזמנים שרשת הטלפון שרתה מתי מעט, הדרכים ארוכות ומשובשות ואמצעי התחבורה מעטים, היו העיתון והספר אמצעי הקשר היחיד בין התאים המבודדים לכלל הציבור. לעיתונים הרבים, יש לזכור, היה קוד פוליטי-תרבותי האופייני לקבוצה מוגדרת.

משפחת קלויזנר נמנתה עם האשכנזים-המשכילים-העניים ונשאה נפשה למוביליות חברתית שהסתמנה במגורים בשכונת רחביה או בתלפיות, ובאיוש של קתדרה באוניברסיטה. מבחינה תרבותית-פוליטית היא נמנתה עם קבוצת מיעוט של שולי האינטליגנציה היהודית. משפחת קלויזנר לא רק שהתגוררה בדירת מרתף בשכונת נטולת ייחוד בצפון ירושלים, גם קבוצת השייכות שלה היתה מנותקת מן הכוחות המובילים – אלה שהתרכזו בתל-אביב ובקיבוצים, וכמה מענקיהם נמצאו גם באוניברסיטה העברית – והיא נמנתה בעיקר עם אותם "לאומיים" רומנטיים שלשונם גבוהה ומוחצנת, גינוניהם מיובאים מן הבורגנות המרכז-אירופית או מן ה"אינטליגנציה" הרוסית, והשקפת עולמם ניזונה מסמלים יהודיים מתקופת בית ראשון ושני, מדימויים של התנועות הלאומיות באירופה של סוף המאה ה-19 ומעוינות גדולה כלפי הממסד היישובי, שמיוחסות לו תכונות גלותיות.

עולם של מבוגרים

הפער בין אורח-החיים לבין משאת הנפש מתגלם בלשון הלא-אינטימיות, כזו המפרנסת דקלומים, הצהרות ונאומים. בניגוד לתפאורת הלשון המלאכותית, היומרות והריטואלים שהילד עד להם, המציאות היומיומית שהוא נולד אל תוכה היא של "דירת קרקע קטנה מאוד, נמוכת תקרה, כשלושים מטרים רבועים". והוא ממשיך:

"היתה זו דירה מרתפית; קומת הקרקע נחצבה אל תוך צלע הר. ההר הזה היה שכן שלנו – שכן כבד, מופנם וחרישי, בעל הרגלי רווק קבועים… אף פעם לא גרר רהיטים, לא קיבל אורחים, לא הרעיש ולא הטריד, אבל דרך שני הקירות המשותפים לו ולנו היו מחלחלים אלינו תמיד, רוויי ריח עובש קל ועקשן, הקור והחושך והדומייה והלחות של השכן העגמומי הזה" (עמ' 6). בין השורה הפותחת את הספר לפסקה הסוגרת את הקטע מופיע תיאור התנועה המתרחשת במעבר מלילה ליום ולהפך, כשהדירה הצפופה משנה פונקציות ממלון שינה למקום חיים. חדר ההורים הופך לחדר עבודה, לספרייה, לחדר אוכל ולחדר אורחים.

תרצו, אליק נולד מן הים, ועמוס נולד אל תוך כלא מבודד ומנותק שיושביו מנהלים בו מערכת יחסים סגורה ומעיקה. הילד עמוס גדל בעולם שאין בו ילדים. הוא בן יחיד ואין לו בני-דודים. הוריו נפגשים עם מכריהם ולוקחים אותו איתם, והוא נאלץ לשבת שותק. הוא לומד תחילה בבית-ספר פרטי קטן המתנהל בדירה פרטית, והזיכרון שנותר לו משם הוא ממורתו זלדה שניאורסון (המשוררת). כדי שלא ילמד בבית-ספר "אדום", כלומר השייך לזרם העובדים, שהיה סמוך לביתם, הוא נשלח לבית-ספר תחכמוני. היות שתחכמוני הוא בית-ספר דתי שתלמידיו ומוריו מזרחיים ברובם, הוא מוצא עצמו בסביבה שמנהגיה ומושגיה זרים לו, והם אף אינם מטביעים בו חותם. את רוב שעות היום הוא מבלה בדירה המעיקה, לא בחצר ולא ברחוב. מגיל צעיר הוא שותף לדאגה לאמו ולאחזקת הבית. מושגיו על העולם שאולים משיחת המבוגרים שהוא מאזין לה דומם, והוא אינו ער לניואנסים ולרמזים. משום כך הוא זוכר רק מעט את דבריה של אמו, שהיו נאמרים בשקט ומנוסחים בקצרה, אך במשפטים רבי-משמעות שהיו בולמים את ההתלהמויות המילוליות סביבה, ויוצרים מבוכות קצרות. לא אמירותיה החכמות של האם, ולא הסיפורים ה"מוזרים" ובעלי המסרים העמומים שהיתה מספרת לו, עיצבו באותן שנים את מושגיו והפעילו את דמיונו במשחקים עם עצמו ובמחשבותיו – כדרכם של כל הילדים בגילו. הוא בדה לו עולם של טובים ורעים, כשהטובים שאולים מההיסטוריה העתיקה ומגיבורי ההווה המועברים מזמן לזמן ומשנים את ההווה, בעיקר בכיבוש הארץ ובסילוק האנגלים; ואילו הרעים הם אויבי ישראל לדורותיהם. כשם שהספרים שקרא והסיפורים ששמע מאמו היו גדושים יערות ופלגים, אֵלים ומכשפות, כך גם עולמו אינו מאוכלס בילדים, וב"שיחותיו" עם אביו הידען היה מפליג לעולמות אחרים, שרוח מושגיהם ומרכיביהם תורגמה ללשון ילדותית, מותאמת לתפישתו.

בשנות ילדותו של עמוס, אירופה רתחה וכמעט כל יהודי מזרח אירופה הושמדו, אך בסיפורו של הילד כמעט אין לכך זכר. אמנם האב מצטער על אחיו שנשאר בווילנה, שם כיהן כדוצנט באוניברסיטה ולא האמין שהסכנה קרבה, ומאוחר יותר, לאחר המלחמה, כשמצבה של האם הורע והיא נפגשה לעתים קרובות יותר עם חברתה לאה, זו שכתבה ספרים על נפש הילד, והן משוחחות, הילד עמוס שומע אותן מדברות על חברותיהן מהגימנסיה שנהרגו. את פרק חשבון הנפש על יחסו אל אמו בחייה ולאחר התאבדותה עמוס עוז חותם בדיווח על סופם של יהודי רובנו, ביער שאליו אהבו לצאת היא וחברותיה. הוא מונה מי נהרג ונוקב בשמותיהם של אלה שהיו קרובים לאמו, כמו היו גם מכריו; זוהי התייחסות של נער המנסה להפוך את הרחוק והמופשט לקרוב ואינטימי.

למה הם לא דיברו כל-כך? האם משום שמרדו במה שהיה שם, או ברחו מאותה הוויה שבזו לה (אביו, כמו דודו, העדיף את טשרניחובסקי על פני ביאליק שהוא "משורר הגולה והנדכאים")? או שמא משום שהיו עסוקים רוב הזמן ביום-יום שלהם? ייתכן שתשובה לשאלה המטרידה הזו נמצאת בסיפורים על מלחמת השחרור והמצור.

הפחד שקבור בחזה

לסיפורים הללו קודמים קטע על הפחד, והפרק על הביקור אצל משפחת סילואני. "בשנים ההן, כאמור, קיוויתי שאגדל ואהיה ספר. לא סופר אלא ספר, וזאת – מרוב פחד. כי אט-אט התחוור לכל מי שקרוביו לא הגיעו ארצה, שהגרמנים כבר הרגו את כולם. היה בירושלים פחד, שאנשים השתדלו בכל כוחם לקבור אותו עמוק בתוך החזה. הטנקים של רומל הלוא הגיעו כמעט עד סף ארץ-ישראל. מטוסים איטלקיים הפציצו בימי המלחמה את תל-אביב ואת חיפה, ומי יודע מה עוד יעשו לנו הבריטים בטרם צאתם ואחרי צאתם. הלוא המוני ערבים צמאי דם, מיליוני מוסלמים משולהבים יקומו ובתוך ימים אחדים ישחטו את כולנו, ולא יותירו בחיים אף ילד. כמובן שהמבוגרים השתדלו מאוד שלא לדבר על הזוועות האלה בנוכחות ילדיהם…" (עמ' 341). מוטיב הפחד הוא המרכזי, לא הצער על האובדן, לא תחושת השכול, לא האבל ולא חשבון הנפש.

בפרק מ"א מסופר על ביקורו של הילד עמוס בחברת משפחת רודניצקי בבית משפחת סילואני בטלביה. בפרק שהוא סיפור מופת הראוי לדיון כשלעצמו, הילד נקלע לראשונה בחייו לביתם של בורגנים עשירים שגינוניהם טבעיים וילדתם הנשלחת לשחק איתו היא ילדה משוחררת. הילד היהודי מפגין את כוחו וכמו טרזן הוא מטפס על עץ, מוצא שלשלת באמירו, מנופף בה כגיבור עברי קדמון עד שהוא נופל ופוגע ברגלו של ילד קטן. משפחת קלויזנר מנסה להתנצל ולהציע פיצויים על הנזק, אך באותם ימים "הלך והתכווץ איזה שריר סמוי מתחת לעורה של ירושלים" (עמ' 384). הבריטים נערכו לפינוי ועצרת האו"ם התכנסה לדון בתוכנית החלוקה.

את הפרק שמשולבים בו סיפור הביקור החד-פעמי בבית ערבי, הריגושים והחרדות של סף מלחמה עמוס עוז מסיים ספק במלים של הילד, ספק במלותיו-שלו: "טיפש רהוט כזה, טיפש קטן ורעשן: הלוא במקום לגשת אליה כגשת האדם העברי החדש אל העם הערבי האציל, במקום כגשת אריה אל אריות, אולי אפשר היה פשוט כמו בן אל בת? לא?" (עמ' 384).

האב אמר: "הרצל ניבא וידע מה ניבא. בימי הקונגרס הציוני הראשון בבזל אמר הרצל כי בעוד חמש שנים, ולכל היותר בעוד חמישים שנה, תקום מדינת היהודים בארץ-ישראל, והנה חלפו בדיוק חמישים שנה והמדינה כבר עומדת בשער", אמא אמרה: לא עומדת אין שום שער יש תהום". האב דיבר כדרכו גבוהה-גבוהה, לפחות בפרהסיה (רק כששכב ליד בנו בלילה שלאחר הכרזת המדינה, סיפר לו כיצד הושפלו אביו והוא על-ידי נערים גויים ונותרו חסרי אונים מולם), האב גם לא האזין לשיחות השכנים שחששו מפני הקמת המדינה והיו חרדים שמא ירושלים תופקר, הפיצו שמועות ובדו בדיות. רבים מהם הסתתרו ימים ולילות בדירת המרתף הקטנה של משפחת קלויזנר, שהמחנק והצחנה גאו בה. מאותם ימים הילד עמוס זוכר, שבבית-הספר הפסיקו ללמוד, שאיש ההגנה הורה לילדים לאסוף שקים ובקבוקים ריקים, שאביו חלה ביום שהיה אמור לעלות להר הצופים וניצל מן הטבח של הרופאים, החוקרים ועובדי האוניברסיטה ובית-החולים, ואיך אביו ניסה להצטרף אל הלוחמים, אך התקשה לטעון רובה ונשלח למשמר-העם. עמוס זוכר גם את כל סיפורי הקרובים והשכנים שהסתתרו בדירתם ואת דיבוריהם. האֵם ששתקה ראתה את המציאות בגובה העיניים ודכאונה העמיק, בעיקר לאחר ששתיים מחברותיה נהרגו מאש הצלפים.

פער חריף

את הפער בין מה שקרה במרחק-מה מביתו לבין סביבתו הקרוב עוז ממלא בתמצית של מידע, ששאל מ"קריה נאמנה" של דב יוסף ומזכרונותיו של בן-דודו יוסף אליצדק. אך מי שהמחישה זאת בצורה מזעזעת היתה צ'רטה אברמסקי, אשר רשמה יומן באותם ימים. באחד משלושת הקטעים שעוז מפרסם היא מספרת על עמידה במשך שעות בתור לקניית מנה של עוף, לאחר ימים רבים של מחסור, "ובעוד אני עומדת בתור, והנה נודע לי ששמועה שכבשה את ירושלים מאתמול נתאשרה [על אודות השיירה להר הצופים]… וכל זה במרחק קילומטר אחד… למה רבע העוף הזה, אם לעיניך ממש מתרחשות שואות כאלו? ואולם בני-האדם עומדים בתור בעיקשות וכל הזמן אתה רק שומע: הילדים רזו… זה כמה חודשים שלא טעמו טעם בשר… חלב אין… ירק…" (עמ' 414). גם צ'רטה אברמסקי, אשה לאומית שהתנדבה לעבוד במחסן חדר-המתים של הדסה, נשארת לעמוד בתור, וביומנה מודגש כל הזמן הפער בין מה שקורה לבין ההצטמצמות בבעיות היום-יום. הילד עמוס חש בחריפות רבה את הפער הזה, ותחושתו מתחדדת משהוא מתבגר מעט ופוגש פנים אל פנים את מושא הערצתו, "גיבור ישראל" מנחם בגין.

הערת-ביניים: שלא כמו עמוס עוז, ככל שאני יותר מבוגר, כך אני מוטרד מן השאלה למה הסביבה שלי שתקה כשהגיעו הידיעות – והן הגיעו בזמן אמת – על הרצח בפולין ובחלקים המערביים של ברית-במועצות, מדוע לא ניכר האבל בחייהם, ואין לי מענה. לעומת זאת, בהקשר לסיפור הקורות במלחמת השחרור עוז שואל, מדוע התעלמנו אז ממה שקרה לערבים. תשובתו ודאי אינה נעימה לנושאי הדגל של השמאל הקיצוני, אך מובנת לי כבן-גילו. עוז כותב שמה שעשו הערבים ליהודים בירושלים באותם חודשי מלחמה היה אכזרי ונורא בהרבה, ובעוד אנו מתאוששים ממה שקרה לנו (וכאן בא הסיפור על מותו של יוני אברמסקי מכדור של הלגיון ביום שבו נרצח ברנדוט), לא רצינו ולא יכולנו, ואולי גם לא היינו צריכים, לעסוק בכך.

שני משברים גדולים עובר הנער עמוס. על תהליך דעיכתה של האם לנגד עיני בנה ובעלה, הממלאים את מקומה באחזקת הבית, כשהאב מוצא לו מפלט במקומות אחרים, ואילו הנער נותר בערבים בבית, לבד או בחברתה של אמו, לא אכתוב – הסיפור הוא רגיש ומורכב וראוי לבחינה מיוחדת, כולל ההקבלות שעורך עוז בין סיפור חייה של האם לבין סיפורה של תרצה מזל ב"דמי ימיה". במסגרת המצומצמת שלנו ניתן רק לציין שהנער עמוס כועס על אמו שנטשה אותו, וזמן רב עובר עד שהוא מאחה את הפרטים השונים על ילדותה ונעוריה, על ציפיותיה ועל כבייתה האטית, משחזר דברים ששמע מפיה ותוהה על סיפורים שסיפרה לו; עד שהוא משלים עימה. סמוך למותה, עם ראשית התבגרותו, פוקעת מול עיניו בועת הלאומיות של סביבתו, כשהוא נוכח באירוע המוצג כגרוטסקי של הופעת בגין בפני חסידיו בקולנוע אדיסון. שם, כמו ב"בגדי המלך החדשים", הוא פורץ בצחוק מתגלגל כשהוא שומע את בגין משתמש בהטיות של הפועל "זין", וזאת לאחר התדהמה שמעורר בו מראהו של הגיבור, שנראה כמו אחד משכניו בצפון ירושלים.

הסתלקותה של האם, התעלמותה של המשפחה המורחבת ממנו ומצרכיו, עליבותו של האב שרץ לחפש לו אשה אחרת וההתפכחות מלשונם של הסב, האבא, הדוד והמכרים הקרובים, מדיבוריהם הגבוהים, מדכדכות את הנער, מנתקות אותו מחברת אנשים, עד אשר אות המרד מורם והוא עובר לקיבוץ – הסמל של העולם הזוהר, הרע, השנוא על סביבתו.

משבר שני פוקד את עמוס הצעיר בתום תקופת החניכות בחולדה, ומבשיל אחר פגישתו עם בן-גוריון. גם כאן, הסצינה שבה בשעת הבוקר המוקדמת בן-גוריון מדבר ללא הרף בנוכחות החייל הצעיר, היא גרוטסקית, ולאחריה בא עידן של הטלת ספק ב"ידיעת הכול" וביומרה שאפיינה את מנהיגי שני המחנות, ושל רתיעה מפני הריחוק מחיי היום-יום של המנהגים, מלשונם ומצורכיהם.

עוז ממעט לספר על תקופת התבגרותו בחולדה. סיפור הסתגלותו לקבוצת בני גילו והישארותו מן הצד אינו מוצג כבעל חשיבות מרובה. סיפור התנסותו המינית הראשונה הוא עם אשה בוגרת, כמו של בני השיח שלו באותה תקופה, ומושאי התבוננותו הם החברים המבוגרים של הקיבוץ. מתצפיות אלה עולה ה"תגלית" שהחברים בני גילם של הוריו, החלוצים ילידי פולין, אינם שונים מהם בהרבה גם אם לשונם היא אחרת, והם מעשיים יותר. חולדאי החבר הוותיק, חונכו של עמוס, אינו מתרגש מהסיפור שלו על בגין המספר כיצד אומות העולם היו מזיינות את ישראלאילו המפלגות הלאומיות היו בשלטון, אבל הוא נרתע מפני ניתוקו של בגין מן "המציאות". הביקורת הגלויה שלו דומה לביקורת הסמויה של עוז על דבריהם של אורי צבי גרינברג וקלויזנר וידידי הוריו אברמסקי ואחרים, העולה מתיאור שיחותיהם הכועסות והקנטרניות על בן-גוריון ועל מפא"י.

עמוס המתחיל לכתוב, הסטודנט של שלום וברגמן, האיש שמכשיר עצמו להוראה בקיבוץ, נעשה ספקן ובודק ובודק. התהליך שהחל על סף בגרותו נמשך והבשיל והגיע לשיאו ב"סיפור על אהבה וחושך". כאן אין טובים ורעים, אין עמדות חד-משמעיות ואין תיאורים בוטים. הבדיקה המעמיקה של הדברים, לעתים לרוחב ולעתים לאחור, מסייעת להבין את המהלך העיקרי שגיבוריו הם ילד, אם ואב. עוז, אשר שב ובוחן את עולמו כילד וכנער בתוך שני המהלכים של הוריו שלא נפגשו מעולם, ושולח שלוחות אל מחוץ למעגל זכרונותיו ואל מחוץ למקום ולזמן שבהם צמח, מציע תמונה יותר כוללת, יותר מעמיקה ולא-שיפוטית.

לצד העלילה המרכזית יש בספר עלילות משנה רבות. כסופר-אמן, העמיד עוז כמעט כל פרק כיצירה מורכבת כשלעצמה. עניינים רבים אינם יכולים להיכלל במאמר אחד, וטבעי שבחרתי להעלות את אלה אשר גירו אותי לנהל עימם דיאלוג, במהלך הקריאה ולאחריה. סיפורה של האם ראוי לבחינות נוספות, וכך גם סיפוריהן של שלוחות המשפחה המורחבת ושל החבורה המקיפה את המשפחה. כן ראוי לבחון את עמדתו של עוז ביחס לשוליים ולמרכז ואת השפעות העלייה על אופייה של החברה הישראלית, ולנתח את מבנה הספר ואת יחסי הגומלין בינו לבין כלל יצירתו של עוז.

אלכס זהבי הוא עורך ומבקר ספרות

הכתבה פורסמה ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 12: "מחיר ההפרטה: על משיחיות השקר הכלכלית".לחצו כאן להזמנת הגיליון

אלכס זהבי הוא מבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה