דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 באפריל 2001 | / מהדורה 03

הרב שמואל יעקובוביץ: "אנחנו, החרדים, איננו עם נרדף, אבל אנחנו עם נשלט"

ואנו שואלים: במה אתם יהודים?

תהליך אוסלו נתפש אצל אחדים מההוגים החרדים כבלתי רצוי וכנידון לכישלון, לא בגלל אופייה של הפשרה הטריטוריאלית או הסדרי הביטחון, אלא בגלל היותו שלום חילוני. בעיני החרדים, הסכנה הגדולה ביותר לקיומנו בארץ היא דווקא שאיפתם של הציונים להפוך אותנו לאומה המוגדרת על-ידי שפה וטריטוריה. מיכה אודנהיימר על הצורך להיענות לאתגר החרדי

המקווה

יום שישי, שעתיים לפני שבת, ואני מוקף גברים חרדים עירומים. אני נמצא במרחץ אדים בזופניק, מבנה של העדה החרדית ליד כיכר השבת במאה שערים, אולי קומפלקס המקוואות הגדול ביותר בעולם. האדים הכבדים המערפלים את האוויר, החום הכבד, הצפיפות, הגברים המצליפים זה בזה בענפי אקליפטוס. היהודים העירומים, כולם בעלי זקנים ופאות, מעלים בדעתך אסוציאציות מוזרות: פליני, השואה, טקסים שבטיים, גיהנום. מחוץ למרחץ האדים יש כמה מקוואות – אחד של רותחין, אחד של צוננין, ואחד של פושרין – ושורה כפולה של מקלחות, לרבות מקלחות המתיזות סילון חזק של מים קרים ההולמים בגופך באלימות. ילדים, בהם פעוטות בני שלוש, משתכשכים בבריכה רדודה במרכזו של חדר גדול. בעלי זקנים לבנים משליכים את עצמם במסירות נפש אל מי המקווה הקפואים, אל מי המקווה הצורבים, בהנאה, בכאב ובדבקות.

המקווה בזופניק הוא תזכורת לחוסנה של העדה החרדית. בחוץ הם לבושים שכבות של בגדים המכסים כמעט כל חלק מן הגוף, אך הם גם יכולים להיות עירומים יחד. איש איננו זר כאן; אין כאן זרים. אנחנו עומדים חמישה ימים לפני הבחירות לראשות הממשלה, ובמלתחה מתנהלים ויכוחים פוליטיים במטחים מהירים של יידיש. לאוזניי מגיעים השמות ברק ושרון, אבל אינני מבין הרבה. השיחה מטפסת לקרשנדו נלהב, ומצטרף חדש בעל זקן אדמוני מנסה להשחיל מלה. "אני אגיד לכם למה ברק…”. הוא אומר, אבל איש אינו מקשיב לו, מפני שגבר כהה עור, אולי תימני, מתחיל לנזוף בהם בקול צעקה, בעברית: "תפסיקו לדבר שטויות. שרון, ברק, למי זה אכפת? אתם חושבים שמישהו יצליח לפתור את הבעיות שלנו? אנחנו צריכים משיח! אתם מבינים? לא שום דבר אחר!"

אני מתקרב לאדמוני. "מה רצית לומר על ברק?" הוא מרוצה מן הקהל שנזדמן לו: "אני אגיד לך למה ברק ייפול. זה לא טבעי, אתה יודע. הוא אדם מוכשר. זה לא היה צריך לקרות לו”. אני מהנהן בהסכמה. "בערב ראש השנה ברק נתן ראיון ל'ידיעות אחרונות', ותקף את היהדות כמו שאף ראש ממשלה אחר לא עשה. הוא אמר שהוא רוצה להוציא את המלה 'יהודי' מתעודת הזהות ולהחליף אותה במלה ישראלי! ולמחרת התחיל כל הבלגן. הכול משמים".

"אני מבין מה שאתה אומר", אני עונה לו, "אבל אולי ברק לא התכוון לתקוף את היהדות. אולי הוא רק רצה לחוס על הרגשות של הלא-יהודים, כדי שלא ירגישו דחויים. זאת מצווה, לא לפגוע באנשים". "למה הם צריכים להיפגע?" הוא עונה ונד בראשו. "יהיו מי שיהיו. אם הם נוצרים, שיהיו נוצרים. אם הם מוסלמים, שיהיו מוסלמים. אין בזה כל רע. אני מתפלל בבית-כנסת, הם מתפללים במסגד".

"תקשיב לי", הוא ממשיך. "כשברק רואה קבוצה של מאתיים תלמידים חרדים, טוב לו? הוא שמח לדעת שאנחנו מתרבים וגדלים? או שזה פוגע בו, אפילו קצת? איך הוא מרגיש?" אינני יודע מה להשיב לו, והוא ממשיך אפוא לדבר. "תאמר לי, הישראלים, הם עדיין עושים ברית-מילה? הם שואלים את עצמם למה לעשות את זה, בשביל מה?" "הם עושים את זה בלי לחשוב, ברובם הגדול", אני אומר ומוסיף: "ויש גם הרבה שצמים ביום-כיפור, בלי לדעת למה". "אתה רואה", הוא אומר בנעימת ניצחון, "הם יהודים. הם עושים את זה מפני שהם יהודים".

"אבל ברק”, אני אומר לו, "ברק לא עשה ברית-מילה לילדים שלו”. לרגע הוא אינו מבין את כוונתי, מפני שאינו רוצה להאמין שיהודי כלשהו מסוגל לכך. "מה?" הוא אומר. "ברק עשה לילדים שלו ברית-מילה, אתה אומר?" "לא”, אני עונה. "ברק לא עשה ברית-מילה לילדים שלו”. הדיבור כמעט נעתק מפיו, יותר מתוך כאב מאשר מתוך שמחה על שצדק לגבי ברק, המום על שיהודי יכול להרחיק לכת עד כדי כך, להתכחש, להתנתק כל-כך. אבל אני מקצר את סבלו. "לברק יש רק בנות”, אני אומר. הוא צוחק בתחושת הקלה פתאומית.

חוזה עם אלוהים

הרעיון שאינתיפאדת אל-אקצא פרצה מפני שאהוד ברק דיבר על הוצאת המלה "יהודי" מתעודת הזהות הממשלתית ועל החלפתה במלה "ישראלי" עלול להישמע מופרך, אולי אפילו מטורף. אך הוא עולה בקנה אחד עם יסודות האמונה הפוליטית-דתית של הזרם המרכזי בעדה החרדית. על-פי האידיאולוגיה החרדית, אותה ישות צבאית, ביורוקרטית וממשלתית הידועה בשם מדינת ישראל אולי אינה בדיוק פיקציה, אבל היא בהחלט דמות קלושה ושבירה שעצם קיומה ואחיזתה בארץ-ישראל נקבע על-פי יחסה לישות רוחנית הנקראת עם ישראל, אשר מתקיימת לאורך ההיסטוריה, לא מהיום.

ההגדרה של עם ישראל בעיני החרדים פשוטה מאוד: עם ישראל הוא העם שקיבל את התורה והבטיח לאל לשמור אותה עד בוא המשיח. "זאת הפרת חוזה, הפרת חוזה", אומר אברהם ברנט, חרדי בן חמישים המתגורר ברמות ומנהל שורה של בתי-ספר יסודיים דתיים לילדים מרקע מסורתי או חילוני. המימון נעשה באמצעות תרומות ולא בעזרת כספי ממשלה. "יש לנו חוזה עם אלוהים, וכשאנחנו מפירים את החוזה, זה מה שקורה”. הוא מצביע לעבר הכפרים הערביים הנשקפים מחלון משרדו, שמהם, הוא אומר, נורו יריות לעבר השכונה. "זה כמו הפוגרומים. אין שום הבדל. וכמו שהגדולים אומרים לגבי הפוגרומים, כשמרביצים לכלב במקל הוא מתחיל לנשוך את המקל. הוא לא חושב על מי שמחזיק את המקל”.

"מפני חטאינו גלינו מארצנו”, הוא מצטט מתוך תפילת המוסף לחגים. "אם אנחנו רוצים לשלול את הגלות, אנחנו צריכים לסלק את מה שגרם לגלות – את החטאים”. והחטא הכבד ביותר שאנחנו כעם יכולים לעשות הוא לנסות לברוח מהזהות שלנו, להפסיק להיות עם ישראל. בעיני החרדים, הסכנה הגדולה ביותר לקיומנו בארץ היא דווקא שאיפתם של הציונים להפוך את עם ישראל לאומה המוגדרת על-ידי שפה וטריטוריה. אם נפסיק להיות עם ישראל, עם בעל מודעות היסטורית שמגיעה עד ימי הר סיני ואברהם אבינו, ונהפוך לישראלים סתם, אזרחי מדינה שהוקמה לפני חמישים ומשהו שנים, אחיזתנו בארץ תתרופף ותיעלם. בניגוד לפונדמנטליסטים הנוצרים, למשל, הגורסים שהאמונה תושיע את המאמינים ביום הדין, החרדים אינם רואים את עצמם פטורים מהעונש. העונש יהיה קולקטיבי. עם ישראל הוא אחד.

רוב החרדים מכירים בתרומתה של הציונות לחידוש החיוניות בעם היהודי, ובכל זאת סבורים כי המפעל כולו תלוי על בלימה. "לציונות יש שתי זכויות גדולות”, אומר כתריאל בושינסקי (שם בדוי), המלמד גמרא בכולל בירושלים וחי במעלות-דפנה, שכונה חרדית צפונית למאה שערים, "הפריחה של עולם התורה כאן, והעובדה שבישראל לא היתה עד עתה כל סכנת התבוללות. עכשיו שני הדברים האלה בסכנה. הדיבורים על גיוס בחורי ישיבות אינם אלא מסך עשן. הצבא לא רוצה אותנו. זה ברור לנו. ואנחנו לא רוצים להתגייס, ודאי לא בכוח. זאת פשוט דרך לנסות להפסיק את המימון הממשלתי לישיבות. אבל לימוד התורה שלנו הוא כמו מעיין: אם תחסום אותו במקום אחד, הוא יפרוץ במקום אחר.

"מבחינת ההתבוללות, גם זה השתנה בשנות התשעים. הביאו מאות אלפי גויים מוצהרים מרוסיה, רק כדי שיהיו יותר בוחרים חילונים, וכך הבאנו בעצמנו את ההתבוללות ללב-לבה של ישראל. מי יודע היום מיהו יהודי? אם אתה חילוני, אתה יודע אם הילדה שיושבת ליד הבן שלך בכיתה היא יהודייה? ובחוגים החילוניים זה ודאי אפילו לא מנומס לשאול. וזה נעשה הן על-ידי השמאל והן על-ידי הימין, שמיר ורבין, ביבי וברק. אין שום הבדל”.

הן בושינסקי והן ברנט מזכירים רגע קריטי ביחסים בין החרדים לציבור הישראלי: אותו רגע בשנת 1990 שבו המתינה ישראל למוצא פיו של מנהיג המחנה החרדי, הרב אליעזר ש"ך בן התשעים פלוס, אשר תמיכתו במפלגת העבודה או בליכוד היתה עתידה לקבוע מי ירכיב את ממשלת ישראל הבאה. כל העיניים היו נשואות אל מסכי הטלוויזיה כאשר הרב נאם בכנס ביד-אליהו, שהועבר בשידור חי בשעת צפיית שיא. במקום לדבר פוליטיקה הוכיח הרב ש"ך את ישראל החילונית על חטאיה. "אתם אוכלי שפנים ובועלי נידות. במה אתם יהודים?"

צפיתי בנאומו של ש"ך בביתם של ידידים חילונים ונחרדתי ממה שראיתי. בדמיוני קיוויתי לחכם נשוא פנים, מלא חוכמה ואור, שיישא דברים לאיחוד הלבבות. אלא שבמציאות הרב ש"ך ביטא כעס, אפילו שנאה. או שהוא לא הבין כלל מי הציבור שאליו הוא פונה, או שבמודע ניסה להרחיק את ישראל החילונית, להגביה עוד יותר את חומות הגטו.

כך נראו הדברים בעיניי. אבל ידידיי החרדים, שנזכרו בזאת עתה, לא ראו זאת כך כלל. הם זיהו בדברי הרב ש"ך ניסיון נואש לעורר את הזיכרון אצל עם שלקה באמנזיה היסטורית חמורה. "הוא קרא מקרב לבו לציבור החילוני: 'במה אתם יהודים? במה אתם יהודים?' הוא ניסה לעורר אותם.

עשיו וישמעאל

העובדה שבעשור האחרון החרדים כגוש של בוחרים נקשרים בתודעה יותר ויותר עם הימין נובעת גם היא משאלת הזהות היהודית, ולאו דווקא מעמדות ספציפיות לגבי שטחים או ביטחון. ההשקפה הרווחת בקרבם היא שבימין יש "קרבה גדולה יותר ליהדות" מאשר בשמאל. מטרת השמאל, בעיניהם, היא להמשיך את המהפכה הציונית, לעקור את העם היהודי מעברו ולרדד אותו לכלל אומה המוגדרת על-ידי טריטוריה ושפה, אומה שתוכל להשתלב בתפישת העם המקובלת היום במערב. בממשלתו של ברק, מסיפור העברת המשחן בשבת ועד רעיון "המהפכה האזרחית", הם זיהו ניסיון עקבי לחתור להגשמת היעד הזה.

למעשה, תהליך השלום של אוסלו עצמו נתפש, לפחות אצל כמה הוגים חרדים, כבלתי רצוי, וכנידון לכישלון, לא בגלל אופיים של הפשרה הטריטוריאלית או הסדרי הביטחון, אלא בגלל היותו שלום חילוני. הרב ש"ך עצמו, אף שהוא מוכן לפשרה טריטוריאלית, התנגד להסכמי אוסלו שהתבססו לדעתו על תפישה מוטעית: התפישה שבאמצעות שיתוף פעולה כלכלי וצמיחה, וחדירתה של התרבות הצרכנית המערבית לאזור, ייעשו גבולות קשיחים לבלתי נחוצים ואיבות ישנות יימחקו.

"אוסלו הוא ניסיון מצד ישראל החילונית לעשות שלום עם הפלסטינים 'המתונים', כלומר, החילונים”, אומר הרב שמואל יעקובוביץ', בנו של הרב הראשי המנוח של האימפריה הבריטית ומייסד 'עורה כבודי – עמותה חרדית להבהרת שאלות הזמן'. "הוא עושה דמוניזציה לערבים הדתיים, למרות שרוב הערבים הפלסטינים הם דתיים או לפחות מסורתיים. מתכנני אוסלו ראו את השלום במונחים משיחיים מוחלטים, על אף שהשתמשו במושגים הבאים מעולם הכלכלה, בעוד שמה שהדתיים יכולים להציע, לדעתי, הוא שלום פרגמטי שהערבים יוכלו לאמץ. הערבים לא רוצים שלום שיהיה סתם דרך לקדם את ההגמוניה של ארצות-הברית באזור, כפי שהם מפרשים את מלות הצופן 'מזרח תיכון חדש'".

הרעיונות והנושאים המזינים את העמדה החרדית בחברה הישראלית עולים גם בהקשר השלום עם הערבים. "מה ההבדל בין יהודי לישראלי?" שואל הרב מרדכי נויגרשל, מרצה פופולרי בעולם החרדי. "להיות יהודי מבוסס על זיכרון ולהיות ישראלי מבוסס על שיכחה. כל ההיסטוריה פרחה מראשיהם של האנשים. עשיו (המערב הנוצרי) מסוכן הרבה יותר מישמעאל (הערבים). הם שפכו הרבה יותר דם יהודי. ולכן מה שאנחנו צריכים הוא שלום של דו-קיום”, ולא תוכנית גרנדיוזית להפוך את פני האזור.

הישרדות רוחנית

ההבחנה בין עם ישראל למדינת ישראל, שהיא מהותית כל-כך באידיאולוגיה החרדית, אינה תיאוריה גרידא. עם ישראל, לרבות החוטא הגדול ביותר בשינקין או בלוס-אנג'לס, הוא ישות שהחרדים אוהבים בכל לבם – כך הם טוענים – ושגם משיבה להם אהבה, במידה מסוימת. מדינת ישראל היא סיפור שונה לחלוטין. החרדים מרגישים שהמערכת הפוליטית ואמצעי השליטה שלה, לרבות התקשורת החילונית ובתי-המשפט, שולטים בהם, רודים בהם, אפילו רודפים אותם. כל החרדים שראיינתי אמרו כי הם נצטוו לעשות מאמצים רבים כדי להציל חיים של כל יהודי שהוא, והם מרגישים את הכאב של כל יהודי ככאבם הם – או לפחות היו שואפים לכך. נויגרשל, יעקובביץ' ואחרים מצביעים על הפעילות ההתנדבותית הנרחבת של הקהילה החרדית, בייחוד בתחום הסיוע הרפואי, אך לא רק בו. "'יד שרה', 'עזרה למרפא', 'הצלה', 'זכרון מנחם', אחוז גבוה מאוד של ארגונים המסייעים לחולים בישראל הם חרדיים”, אומר נויגרשל. "והם עוזרים לכולם, לא חשוב מי. ארנן יקותיאלי ממרצ, אחד האויבים הגדולים של הדתיים בירושלים, עובר עכשיו השתלה בארצות-הברית. ואתה יודע מי עזר לו לסדר את זה? הרב פירר מבני-ברק”.

"צריך להבחין בין אנשים לבין המערכת הפוליטית”, אומר נויגרשל. "העם אינו לצד הפוליטיקאים, וגם לא לצד התקשורת. בתוך העם עצמו אינני מוצא את גילויי השנאה שעליה אני קורא בעיתונים”. "אפילו הפוליטיקאים, מישהו כמו יוסי שריד”, אומר בושינסקי. "מבחינה אינטלקטואלית ייתכן שיש לו משהו נגדנו. אבל בלב-לבו, אולי בתת-ההכרה שלו, אני מאמין שהוא מרגיש קשר אלינו”.

יהיה יחסם לעם ישראל אשר יהיה, רוב החרדים מרגישים נשלטים על-ידי הממסד החילוני המנהל את המדינה. "כל מה שהחרדים יעשו בפוליטיקה הישראלית, אפילו ההימנעות משירות צבאי, נובע ממניע אחד”, אומר הרב אהרון פלדמן, ממייסדי 'אור שמח', אחת הישיבות החשובות של בעלי תשובה והוגה דעות ומלומד מכובד ביותר בקהילה החרדית. "הישרדות רוחנית. השלטונות החילוניים לא רואים בחרדיות אופציה לגיטימית ליהודים בישראל. הם מנסים להרוס את תרבותנו, במקום לראות בנו מגדלור”. "לשם מה אנחנו החרדים זקוקים לכוח פוליטי? כדי למנוע מהם לסגור אותנו במחנות ריכוז”, אומר נויגרשל ומשתתק לפתע, אולי מבין שהרחיק לכת. אפילו הרב שמואל יעקובוביץ', המתון והפייסני מכל החרדים שראיינתי, מתרחק אמנם מדימויי רדיפה אך מסכים עם התפישה החרדית הכללית בדבר השתלטותה של המדינה החילונית: "החרדים אינם עם נרדף, אבל אנחנו עם נשלט".

אופציה לגיטימית

במבט ראשון, תחושתם של החרדים שהם נשלטים בידי המדינה נדמית אבסורדית. האם אין להם כוח פוליטי עצום, המאפשר להם להיות לשון-מאזניים? האם הפוליטיקאים שלהם אינם מחזיקים בעמדות מפתח במשרד השיכון, במשרד הרווחה, בוועדת הכספים של הכנסת, אפילו במשרד הפנים? האם הם לא הצליחו להניח יד על הקצבות-ענק למוסדות החינוך שלהם, ובאותו זמן לשמור על פטור כמעט גורף משירות צבאי?

אביעד הכהן, מרצה למשפטים בפקולטות למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטה העברית, המתמחה ביחסי דת ומדינה, מסביר כי למרות התפישות המקובלות באשר לכוחם של החרדים, יש לפחות קורטוב של אמת בתחושותיהם. כך, בית-המשפט העליון, שנעשה הבורר הסופי בסכסוכים בתחומים רבים בחברה הישראלית, לרבות התנגשויות בין האידיאולוגיה החרדית לבין ישראל החילונית; שולטים בו בבירור ליברלים חילונים, והשקפת העולם החרדית נחשבת ללא רלוונטית כשהיא מתנגשת עם החזון הליברלי על החברה הישראלית.

יתר על כן, מה שנראה בעיני ישראל החילונית כסחטנות – התביעות להקצבות מיוחדות למוסדות החינוך של החרדים כתנאי לתמיכתם הפוליטית – נתפש בעיני החרדים כתהליך משפיל הנובע ממעמדם כלא שייכים, כקבצנים. "מדוע איננו מקבלים מימון בזכות ולא בחסד, בדיוק כמו המערכת הממלכתית והממלכתית-דתית?" שואל פלדמן. "מדוע לא רואים בנו אופציה לגיטימית?"

יותר ויותר קולות בקהילה החרדית קוראים ליצור סוג של אוטונומיה שתאפשר לחרדים להתפתח בלא חשש מהתערבות מבחוץ. הרב שמואל יעקובזון מאמין שניתן יהיה להגיע לאוטונומיה חינוכית, ואפילו לאוטונומיה משפטית מוגבלת. ברגע שהחרדים יתחילו להרגיש כי סגנון החיים שלהם נתפש כאופציה לגיטימית בעיני המדינה, אומר יעקובזון, הם ירגישו הרבה יותר פתוחים לפתח דרכים לתרום לרווחת הכלל, באמצעות שירות לאומי, ואולי אפילו צבאי.

נדמה כי הציונים החילונים צריכים להקשיב קשב רב לפחות לקווים הכלליים של המסר החרדי, לפני שיפטרו אותו כלאחר יד. האין היגיון בתפישה שהמשך קיומנו בארץ הזאת, יהיו גבולותיה אשר יהיו, קשור בזיקה הדוקה לזהותנו כעם ישראל? האם נוכל להרשות לעצמנו לאבד את מימד העומק של מודעותנו ההיסטורית? המאבק על נפש העם פירושו לקבל את האתגר החרדי, לא להתעלם ממנו. משמעות הדבר היא לספק פירוש משכנע, חילוני או רדיקלי ככל שיהיה, לשאלה מדוע יש עדיין משמעות להיותנו יהודים, וליחסים בין מדינת ישראל לעם היהודי. ייתכן שכדי להגיע לכך יזדקקו גם היהודים החילונים ל"אוטונומיה" – הן מהנסיונות החרדיים להגדיר את היהדות והן מהצורה הרדודה של הלאומיות שתצמצם את ישראל למעמד של מוצב מערבי במזרח התיכון.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 3: "אנשים אחים אנחנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

הרב מיכה אודנהיימר , עיתונאי ומרצה ליהדות הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "תבל בצדק" להתנדבות של צעירים ישראלים ויהודים במדינות העולם השלישי ובאזורי אסון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה