דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באוגוסט 2001 | / מהדורה 05

איור: טגיסט יוסף, "הייתי בת שש כשעשיתי את המסע הרגלי מסודן, ואני זוכרת כיצד נפלה לי אבן ענקית על הרגל"

ואולי הגלות נמשכת בירושלים

שרדנו את הגלות בזכות חלום השיבה לירושלים ואמונה חזקה באדוננו. הגענו ארצה וחברנו לעם היושב בציון למרות הכול, אך אין לנו שום כוונה להחליף את אדוננו באדונים בשר-ודם. אשר אליאס, צעיר ישראלי שהוריו נולדו באתיופיה, משיב מלחמה

 Emancipate yourself from mental slavery
non but ourselves can free our mind
בוב מארלי                                                          

אתיופיה היא אולי היחידה מבין ארצות אפריקה שלא היתה קולוניה. גם כאשר כוחות הצבא האיטלקי כבשו את אתיופיה, לא נפסק המאמץ להניס את הכובש. התמדה זו חסכה מהעם האתיופי את ההתמודדות עם השליטה של תרבות אירופית. מגלוּת גאה ועצמאית זו חזר השבט שלי, "ביתא ישראל".

העם האתיופי, על-פי מסורתו, שואב את גאוותו, את הגדרתו ואת שייכותו מהקשר, מבחינה שושלתית, לשלמה המלך, ובאמצעותו לתורה שלנו. גם עמי אפריקה רואים באתיופיה סמל, אולי בשל עצמאותה, ואולי בשל "אי-התחשבותה בגויים". לאתיופיה לוח שנה משלה, השונה מלוח השנה העברי והגרגוריאני; השנה לפיו כיום היא 1993. אף השעון באתיופיה אחר. הוא מכוון בהפרש של שש שעות ביחס לשעון הבינלאומי: היממה מתחילה מיד לאחר שקיעת החמה. תמיד אני שואל את עצמי מה ההיגיון בקביעה שהיממה תסתיים באמצע הלילה? הגיוני יותר שתחלוף בסוף היום, עם השקיעה. רעיון זה יותר מתואם עם הטבע והוא אפילו יותר יהודי (ראה כניסת שבת וחג). מעבר למציאת ההיגיון בשיטה, יותר מעניינת אותי הצורה שבה נוהגת אתיופיה, בבחינת "עם לבדד ישכון": העולם ינהג כמנהגו ואנו כמנהגנו.

השבט היהודי, "ביתא ישראל", חזר לארצו מגלות ארוכה בארץ כוש, חבש, אתיופיה. גלות זו חשפה את השבט למשמעות העמוקה של עצמאות. השבט אף הצליח לשמור תקופה ארוכה על שלמותו בצורה כמעט מוחלטת, הודות לדבקותו בתורת ישראל. היו תקופות שבהן היתה ממלכה יהודית באתיופיה, אך היו גם תקופות שבהן המיסיון הנוצרי היה חזק מאוד ובמובנים מסוימים הזכיר את האינקוויזיציה.

לא רק את פרעה היה עלינו לעבור בחזרה לארצנו המובטחת, אלא גם את מדבר סודן. אמנם לא ארבעים שנה הלכנו במדבר אך איבדנו ארבעת אלפים מהורינו, אחינו וטַפֵּנו. כמיהת השבט לחזור לנחלת האבות, עם קשר חזק לאבות ומידע מועט, אם בכלל, על המתרחש בנחלה, לא היתה שונה בעוצמתה מכמיהת היהודים לביאת המשיח או מכמיהתם של נוצרים אדוקים לתחייתו של ישו.

גישת כור ההיתוך התבררה במרוצת השנים כשיטה אשר נועדה להסיר את אבק הגלות מהשבטים השונים, "הפרימיטיביים" שבינינו, ולהלבישם בבוץ ארצישראלי טרי. האדונים אשר המציאו את השיטה ויישמו אותה על אחיהם (כמובן, לא על עצמם, שהרי הם אדונים) דאגו למצֵב את תרבותם כתרבות השלטת באמצעות הפניית המשאבים למקורבים מבחינה תרבותית, ושטיפת-מוח ממוסדת על-ידי התקשורת ומערכות החינוך והתרבות. לנו אין תרבות, שהרי לפרימיטיביים יש רק מנטליות!

הגענו? או אולי הגלות נמשכת בירושלים, בארץ-ישראל.

האם בכלל אפשר להרגיש בבית כאשר "בעל-הבית", השבט אשר חזר מגלות אירופה, מתנהג כמו אב האומה ולא כחלק משנים-עשר השבטים? לטעמי, אינך יכול להיות אב של אומה אם אתה מתנהג כמו ילד המחקה את התנהגותם של ילדי השכנים, גם אם הם גדולים ובוגרים ממך. אינך יכול לשמש דוגמה לאחיך הצעירים או לבניך, אם אין לך דרך משלך או מורשת אבות למסור הלאה. אתה אפילו לא עד ה', אתה סתם קהילה, שבט, אחד האחים. רעייתי טוענת שאדם אינו יכול להיות אדון, אם הוא עֶבד של מישהו אחר. שבט יקר! אינך יכול להיות בעל-הבית.

"אתם לא יהודים". זו תמצית המפגש הראשון עם שאר השבטים. "תעברו גיור!". תמצית המפגש עם הנציגות הרוחנית הרשמית בארץ הקודש. בתמימות אופיינית חשבנו שאנו השבט היהודי היחיד שנותר לאחר הגלות. המפגש עם המציאות בארץ מההיבט החברתי והרוחני מביא אותנו, בתמימותנו, לתהות אם באמת מדובר באחינו האבודים? אורח חיינו היה הקרוב ביותר לתורה, כל-כך שונה מהדרך שאתם אימצתם. אולי עליכם מוטלת חובת ההוכחה? בכל אופן, כך לא מתנהג אח המקבל את פני אחיו האובד.

אנו מוכנים לספוג את העלבון, להבליג. אח, גם אם חטא, אח הוא. אנו מעוניינים לסייע ולתרום את חלקנו בבניית הבית ובהגנתו. לשם כך אנו מוכרחים להיכנס הביתה, להתפזר בחדרים, להשתתף בתורנויות, להשפיע על עיצוב הפנים, לא לחיות בחצר!

עדת יוצאי אתיופיה בישראל חיה ברובה בשכונות חלשות בערי הפריפריה, מנותקת מההוויה הישראלית וכמובן, מעמדות ההשפעה בחברה, ואף מהשפעה על הנעשה בקרב העדה.

גישת כור ההיתוך התבררה במרוצת השנים כשיטה אשר נועדה להסיר את אבק הגלות מהשבטים השונים, "הפרימיטיביים" שבינינו, ולהלבישם בבוץ ארצישראלי טרי: "בואו ונראה איך נוכל לשנות אתכם כדי שתהיו כמונו". האקלים הים-תיכוני מקשה את הבוץ (אנו השתמשנו בתכונה זו כדי לבנות בתים) ואינו מאפשר לנו לנוע, ולעתים אף לא לראות ולשמוע. איך נוכל לפעול ולסייע ללא יכולת תנועה, ומה מנסים להסתיר מאתנו?

האדונים אשר המציאו את השיטה ויישמו אותה על אחיהם (כמובן, לא על עצמם, שהרי הם אדונים) דאגו למצֵב את תרבותם כתרבות השלטת באמצעות הפניית המשאבים למקורבים מבחינה תרבותית, ושטיפת-מוח ממוסדת על-ידי התקשורת ומערכות החינוך והתרבות. לנו אין תרבות, שהרי לפרימיטיביים יש רק מנטליות! למען השילוב, כך מסתבר, אנו חייבים להבין שאנו במעמד נחות ולקבל את עליונות הקולט. זוהי תורת הקליטה אשר התגבשה בעבודה מאומצת מאז קום המדינה והוטמעה כמעט בכל הגופים הממלכתיים, לתפארת מדינת ישראל.

שרדנו את הגלות בזכות חלום השיבה לירושלים ואמונה חזקה באדוננו. הגענו ארצה וחברנו לעם היושב בציון למרות הכול, אך אין לנו שום כוונה להחליף את אדוננו באדונים בשר-ודם.

לפחות דבר אחד היו יכולים ללמוד מאתנו אחינו האדונים, שהרי יש לנו ניסיון רב עם בוץ. לבוץ תכונות שימושיות רבות, אך החיסרון הגדול בשימוש בו הוא שעם הזמן הוא מתפורר. עינינו ישובו לראות ואף להביט, אוזנינו יקשיבו לצלילים ופינו ידרוש כיוון מיתרים והוספת כלים חדשים. ידינו המוכשרות ישתתפו, בסופו של דבר, בניצוח על המנגינה החדשה.
כאשר נשאלתי, "המוטב להיות ראש לשועלים או זנב לאריות?", ניסיתי לחשוב גם על האפשרויות הנוספות אשר אינן מופיעות בשאלה, כמו "זנב לשועלים" ו"ראש לאריות". התשובה הברורה לי היום היא שכדי להיות ראש לאריות אתה חייב להיות שועל.

♦ ♦ ♦

  • מלקמו, בנו של היילה, בנו של יעקוב, בנו של דסטה, בנו של טלהון, בנו של תספיה. מלקמו, בנה של ינגוסה, בתו של זאודו, בנו של גטהון, בנו של מהארי, בנו של מלקו.
  • מלקמו ישב באוטובוס מנהריה לחיפה, מוקדם מאוד בבוקר, מודאג מאוד. עם השנים קשה לו יותר הקשר עם הוריו, ומאז התחיל ללמוד בפנימייה, קשה לו עוד יותר. אחת לשבועיים הוא יוצא הביתה, ממהר להגיע לרמלה לפני כניסת השבת. כל שבועיים הוא מדבר עם הוריו פחות ופחות, מגיע הביתה ומיד יוצא החוצה לפגוש נערים אחרים שבאו מהפנימיות לסוף-שבוע, יושבים על המדרכה ומדברים. אמא שלו מנדנדת לו שיאכל אינג'רה מטֵף שהכינה במיוחד בשבילו. אבא שואל איך הלימודים, והוא עונה שבסדר.
  • נמאס לו מאינג'רה, מהתמונה שתלויה על הקיר ובה אתיופית מוזגת קפה. גם מהמוזיקה האתיופית, שמתנגנת רוב הזמן בטייפ. נמאס לו מהשכנים האתיופים, שלטענתה של אמא הם כולם קרובי משפחה שלו. נמאס לו משתי אחיותיו הקטנות, אביבה ועליזה, שעושות רעש וצוחקות כל הזמן. נמאס לו מהמתנדבת הזקנה ג'ניפר, שהחליטה לאמץ את המשפחה שלו ומביאה להם בגדים ישנים.
  • הפעם הוא ידבר עם הוריו שיחה רצינית. הוא יסביר להם שהוא צריך ללמוד עם הישראלים, בבית-ספר טוב, ושהוא לא רוצה בית-ספר דתי. הם צריכים להבין ולעזור לו למצוא מקום טוב לשנה הבאה. הם יודעים שהוא לא כמו האתיופים האלה שהולכים עם עגילים וצמות ארוכות. הם חייבים לעזור לו למצוא מקום חדש. אם הוא לא ילמד עם הישראלים, הוא יגמור תיכון בלי כלום ולא ימצא עבודה, כמו הבעל של ווביט. מלקמו גם בחר לעצמו שם חדש. ג'וני, כמו אמריקאי. את זה הוא לא יגיד להוריו.
  • ג'וני חשש קצת מהשיחה הצפויה. הוא לא זכר שאי-פעם דיבר עם הוריו על נושא חשוב או שיחה רצינית, כמו שהיה עושה עם המדריך פיני. הם יופתעו כשיראו אותו בבית.
  • בשעה אחת-עשרה דפק ג'וני על הדלת של ביתו שברחוב גולדה מאיר ברמלה. אמו פתחה את הדלת ונישקה אותו. היא דיברה אליו באמהרית, או כמו שהוא התרגל להגיד, באתיופית.
  • מתוך: אשר אליאס, "אתיופי בחצר שלך", הוצאת גפן, 2001.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 5 : השפה השלטת. לחצו כאן להזמנת הגיליון

אשר אליאס הוא המייסד והמנהל של העמותה "טק קריירה, מרכז הכשרה טכנולוגי למען יוצאי אתיופיה"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה