דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 באוגוסט 2003 | מהדורה 17

ואולי הגיור בכלל לא נחוץ?

מריה טרוס תמיד ידעה שתינשא ליהודי. כך חונכה משחר ילדותה בעיר נידחת ברוסיה. ואז היא עלתה ארצה ופגשה בבחיר ליבה. מי יכול היה להעלות בדעתו שיש לו אמא לא יהודייה?

מריה טרוס, דיוקן עצמי, מתוך תערוכת בוגרי בצלאל, 2002

גדלתי במקום נידח ברוסיה, בעיר קטנטונת בשם אישקארולה. חיינו במין שטעטל שכזה, עשרים משפחות של יהודים המעורבות מאוד זו בחייה של זו. כמו בכל קהילה קטנה בגלות, המנהגים נשמרו היטב ואמי דאגה בכל פעם ופעם להזכיר לי שאני "יהודייה מאה אחוז, כבר שבעה דורות, ללא שמץ של דם זר!". המשפחות פעלו לפי מסורת השידוך, וכל קשר עם "גוי" נחשב למגונה.

וכך צמחנו: סבתא מדברת יידיש, אמא מדברת על שידוך ואבא אתיאיסט שנוהג לאכול חמץ עם מצה ורוצה שנהגר לגרמניה…

ובכל זאת, ב-1991, לאחר נפילתה של המעצמה הסובייטית – מהפכה שלוותה בגל אנטישמי חריף – משפחתנו מרובת הילדים (אנחנו חמישה) עלתה ארצה. בבת-אחת הכול הוטל בספק: היידיש, ארוסי המשודך. הפחד מההתנהגות האנטישמית של עמיתינו הרוסים התחלף בפחד מ"בני-דודינו". אני סוף-סוף יצאתי מבית הוריי לכיוון החיים העצמאיים, וכיוון שהייתי כבר בת 13, מבטי כוון לאוכלוסיית המין הגברי.

חשבתי לעצמי, בתמימותי הרבה, שאם אני חיה במדינה של יהודים, הרי כולם כאן מותרים לי! וכך, באחד הטיולים של המתנ"ס השכונתי, פגשתי את בעלי לעתיד. היינו בני אותו גיל, בני 15 בערך, אך דרכינו הצטלבו מיד. כשסיימתי את כיתה י"ב עברתי לגור איתו, והוא הציע לי נישואים.

לא היה בכוונתי לסרב. ואז, מוזר שרק אז, נוכחנו לדעת שהוא לא יוביל אותי לחופה מפני שאמו אינה יהודייה!

הייתי בהלם. הרי ברוסיה היה נהוג לחשוב שיהודי הוא בן לאב יהודי! לא ידעתי איך אספר להוריי. צפיתי את תגובתם האיומה! הרי הם הביאו אותי עד לכאן, לישראל, ודווקא כאן מצאתי לי גוי להינשא לו!

העליתי את הבעיה בפני אהובי, מתוך תקווה מטופשת שהוא יסכים להתגייר. שטחתי את כל נימוקי ההיגיון והחוסר היגיון שהיו לי. התחננתי בשם אהבתנו, אך אפילו זה לא עזר!

הוא לא מוכן לצביעות

וכך הוטל עתידנו בספק. שום כוח שבעולם לא היה מסוגל לשכנע אותו להסכים בגיל 18 לקצץ את איברו הבריא! בנוסף לכך, בעלי לא היה מסוגל להבין איך טקס די אלילי (חופה) יכול להיות התנאי ההכרחי להצלחת החיים הזוגיים.

הוא היה מוכן להחליף את החופה בטקס שנמציא יחד, ובו נישבע זה בפני זה בכל אותם דברים שהאוהבים נשבעים בהם. לא ידעתי מה לעשות, הרי את כל ילדותי ביליתי בחלומות על הנסיך היהודי שיוביל אותי לחופתי. ומה שעוד יותר נורא, לא רק החלום שלי נהרס אלא גם חלומה של אמי!

כדאי שאזכיר שבהגיענו ארצה הלכתי לבית-ספר דתי, וכל שבת נהגתי ללכת לבית-כנסת. הייתי יהודייה מבפנים ומבחוץ! ולא רק מתוך מחויבות אלא גם מתוך אהבה ללאום שלי, לתולדותיו, ובעיקר מתוך אמונה.

אך כל זה לא היה קרוב כלל לתפישת עולמו של בחיר לבי, וגם לא לתפישת עולמה של משפחתו. הלבבות שלנו התקרבו, אך הפער הלאומי לא יכול היה להיסגר!

ניסיתי למצוא פתרון כלשהו למצב. עמוק בפנים הרגשתי שאהבתי לא תהפוך את בן-זוגי ליהודי כנגד רצונו, וידיעה זו גברה על השכל היהודי שלי. קיוויתי לפשרה. אמי, שגם היא, אחרי מריבות רבות, הבינה שזוהי בחירתי לטוב או לרע, הציעה לנו להינשא בחופה רפורמית.

חזרתי עם ההצעה לגוי שלי, ואפילו כאן נתקלתי בסירוב נוקשה.

הוא לא היה מוכן לצביעות!

הרי לדבריו, אם ההלכה מחליטה להוציא אותו ממניין היהודים (הוא היה מלא כעס על העמדה הזאת, כי את האנטישמיות הוא טעם, שהרי ברוסיה לא שונאים לפי ההלכה), אין שום סיבה שבעולם "לעבוד" עליה עם החופה הרפורמית. בשלב זה אני נשברתי והרגעתי את עצמי במחשבה שלפחות ילדיי ייחשבו ליהודים, אף על פי שאיימו עלי שילדיי ייחשבו לממזרים.

התחתנו בקפריסין, בטקס אזרחי יפה ומרגש. "האם אתה? האם את? בשימחה וביגון… עד סוף הדרך…". שמלת כלה… טבעת… נשיקות… חזרנו מאושרים.

מאז הנושא הוא טאבו. אני משתדלת לא ללכת לחתונות… כי לראות חופה עושה לי צמרמורת.

בעלי בקי היטב במסורת היהודית ובחגי ישראל, לא מתוך אמונה אלא מתוך אהבה.

בשבת אני מדליקה נרות יחד עם בתנו הקטנה, והיא מברכת את בעלי ב"שבת שלום". הוא מגחך ועונה לה: "יהי שלום".

מריה טרוס היא צלמת ושחקנית תיאטרון

הכתבה פורסמה בגיליון מספר17 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה