דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
18 בספטמבר 2011 | מהדורה 62

התפרצות

ההפגנות ברחובותינו במהלך הקיץ האחרון הן עדות מוצקה להיווצרותו הראשונית של ציבור חדש, שאיננו מוגדר על פי הפרמטרים המגזריים שאפיינו אותנו עד כה. מדובר בציבור ענק, שאיננו חושב באופן סקטוריאלי ושרחוק מאוד מקרבה כלשהי אל המערכת הפוליטית במתכונתה הנוכחית. מדוע העבודה ב"ארץ אחרת" אִפשרה לנו לחזות בבואו של שינוי ולאן מועדות פניו של ציבור חדש זה

עבדו עלינו. ההבנה הזו מחלחלת לאט. בקיץ האחרון ההבנה הזו סדקה איזו שכבת עומק בחברה הישראלית. הרבה זמן לא רצינו לדעת כלום. רצינו שייתנו קצת לחיות. שיהיה שקט. שהלילות לא יהיו טרופים. שאפשר יהיה להימנע קצת מן ההכרח לחשוב, להבין, ללמוד. שאפשר יהיה להרוויח כסף ולהשתייך לצד המצליח של העולם; רבים מאיתנו ניסו בכל כוחם להתרגל לכללים החדשים: הרי אמרו לנו שהעולם השתנה ואנחנו חלק מהשינוי.

אנו מפרסמים כל חודשיים גיליון נושא שלקראתו אנו עורכים תחקיר מקיף מאוד. אם קראתם את הגיליון – למדתם הרבה על הנושא שהוא עוסק בו. ומשום שאנו עוסקים בהפקת גיליונות בטווח רחב מאוד של נושאים ובמשך תקופה ארוכה מאוד, הפכנו להיות מומחים בתחומים רבים, לעִתים בתחומים מאוד מוזרים. לאט אך בהתמדה, הצטבר במערכת מידע עצום, יקר מפז, על הנעשה בישראל הרחק מעין המצלמה והרחק מעיניה של עיתונות חוקרת

זה נכון אמנם שבשנים האחרונות קרו כל מיני דברים שלא בדיוק הבנו ולא ידענו איך לחבר ביניהם: מחירי המזון והדיור עולים בקביעות; מערכת החינוך הסבירה עולה הון תועפות; גני הילדים והפעוטונים גובים סכומי עתק; אנשים שהכרנו בתור האנשים הכי מוכשרים לא קיבלו משרות באוניברסיטה והוסבר להם שמדובר ב"קיצוץ של תקנים". המדינה הרי לא יכולה להרשות לעצמה לממן אוניברסיטאות; בשביל זה יש קרנות פרטיות. בשקט ובלי שאיש ידע, האוניברסיטאות הסכימו להעביר חלק מן הקורסים שלהן לשליטת קרנות פרטיות וסדר היום הפרטי שלהן: הכסף אמר את דברו וסדר הרי צריך להיות; הפנסיות שלנו עברו לידיים פרטיות שגובות מאיתנו "דמי ניהול" מטורפים ומנהלות את הכסף של כולנו בלא שתהיה לנו כל השפעה על שיקול הדעת של הגופים האלה; חוסר האונים שלנו בתחום הזה ובתחומים רבים נוספים הוא פשוט מבהיל; במקומות העבודה של רבים מאיתנו התחלפו עובדי הניקיון שהיו חלק מן המערכת והגיעו עובדים אחרים, מרים ועצובים, שעם הזמן התברר שהם "עובדי קבלן"; חברות הפלאפון וחברות כרטיסי האשראי גובות מאיתנו תעריפים בלתי הגיוניים ובשביל להבין מה בדיוק כתוב בפירוט החשבון שהן שולחות לנו צריך יום חינוך ארוך; הכל חוקי, כאילו. הכל מגוּבֶּה באינספור חוזים עם אותיות קטנות שמכריחות אותנו להסכים לכל מה שאסור לנו להסכים אליו. ועוד לא אמרנו כלום, אפילו לא קצה הקצה של מה שאירע לנו בלא ידיעתנו בשני העשורים האחרונים. לאט, בתהליך נסתר מן העין אנו הופכים להיות תלויים לחסד ובעיקר לשבט של גופים כלכליים שהמדינה העבירה לידיהם את נכסינו ואת זכויותינו.

מסע לרכישת מידע

ב-11 השנים האחרונות עורך כתב העת "ארץ אחרת" מסע בחברה הישראלית. תכליתו של המסע היא להבין את האנשים שחיים כאן; את חלומותיהם, את כאביהם, את ערכיהם. כמו כן שמה לעצמה המערכת מטרה לטפל לעומק בנושאים שהתקשורת המסחרית מזניחה בשל היותם כביכול "חסרי רייטינג". זאת, מתוך רצון להציג בפני קוראינו תמונה חברתית ותרבותית רחבה; תמונה הנובעת מן האחריות והמחויבות המקצועית שלנו להבין את החברה הישראלית ולהתעניין בגורלה; לעשות את מלאכתנו העיתונאית באמונה – כדי לספק לקהל הקוראים שלנו את התמונה המדוייקת ביותר על אודות הסוגיה שבה בחרנו לעסוק.

אנו מפרסמים כל חודשיים גיליון נושא שלקראתו אנו עורכים תחקיר מקיף מאוד. אם קראתם את הגיליון – למדתם הרבה על הנושא שהוא עוסק בו. ומשום שאנו עוסקים בהפקת גיליונות בטווח רחב מאוד של נושאים ובמשך תקופה ארוכה מאוד, הפכנו להיות מומחים בתחומים רבים, לעִתים בתחומים מאוד מוזרים. לאט אך בהתמדה, הצטבר במערכת מידע עצום, יקר מפז, על הנעשה בישראל הרחק מעין המצלמה והרחק מעיניה של עיתונות חוקרת.

כשהחלטתי להקים את ארץ אחרת, היתה לי הרגשה שהחברה סובלת מבעיית זהות חריפה. חשבתי שאם נשוחח על בעיות הזהות שלנו, נוכל אולי להרוויח תובנות חדשות על עצמנו, כאלה שיקרבו אותנו אל האפשרות לשלוט בחיינו בצורה מושכלת, למרות פערי הערכים והאמונות שבינינו. לקחתי על עצמי לעבוד עם אנשים שלא באו מהמגזר שאני באתי ממנו ולבדוק בלא רחמים את החינוך שקבלתי ואת עולם האמונות שלי. רציתי שגם האנשים שיעבדו איתי יהיו מוכנים לבדוק את עולם האמונות והערכים שלהם באותה צורה נוקבת וחסרת רחמים.

מהר מאוד גילינו, החברים במערכת ארץ אחרת, שרמת ההסכמות בינינו, שבאנו מעולמות שונים וניצים, היא גבוהה. מהר מאוד גילינו שחוץ מבעיות זהות יש בעיה שככל שחקרנו אותה היא הלכה וגבהה; הלכה ותפחה. ושהיא בעיה משותפת. איזה טמבלים היינו כולנו.

גוף ידע מוצק

כבר בשיחות ההכנה על הגיליונות הראשונים צפה הסוגיה הכלכלית במלוא עוצמתה: בגיליון 2 של "ארץ אחרת", ("משיח לא בא", דצמבר 2000) כתב מיכה אודנהיימר מאמר מפורט על מצבה של הקהילה היהודית בארגנטינה שבאותה העת חוותה משבר כלכלי קשה. בין השאר כתב שם כך: "מי שסבור עדיין כי הגלובליזציה, הפרטת התעשיות שבבעלות הממשלה וניצחון הקפיטליזם הרב-לאומי הינם "טובים ליהודים", מוטב לו שיראה במצבה של הקהילה היהודית בארגנטינה אות אזהרה מפני הבאות". זה נכתב לפני 11 שנים.

המאמר הזה והמאמר "יד לא נעלמה" (גיליון 4) אף הוא של מיכה אודנהיימר, היו ראשונים בסדרה של מאמרים וגיליונות שהתוו את הקו של עבודתנו ושל התחקירים הרבים שערכנו בתחומי כלכלה וחברה במהלך השנים שחלפו מאז. הגיליון הראשון שהוקדש כולו לנושא הכלכלי היה "מחיר ההפרטה: על משיחיות השקר הכלכלית" (גיליון 12(, עבור ב-"לחם עוני: ישראל בעיני העשירון התחתון" (גיליון 20), "החינוך והמודל העסקי: האורות והצללים של ועדת דברת" (גיליון 25), "בין זכויות היחיד לזכויות הרבים: למי שייכת רשות הרבים?" (גיליון 29), "חוקתי או לא חוקתי: בית סוהר פרטי בישראל" (גיליון 33), "הכל מדיד: על מותם של הדברים שאין להם שיעור" (גיליון 34), "מדינה בצלמם – כיצד מעצבים פקידי האוצר מחדש את סולם הערכים הישראלי" (גיליון 43), "שלום לשבת: השעבוד לתרבות 24/7" (גיליון 49), "העושים לביתם – דיוקנה של האליטה הישראלית" (גיליון 52), "כולנו עובדי קבלן: גזילת הזכויות של העובדים בישראל" (גיליון 53), "והארץ תימכר – תחקיר: מדוע עבר החוק להפרטת קרקע הלאום" (גיליון 56), כל אלה ועוד מאמרים ותחקירים שהתפרסמו בגיליונות שנושאם לא היה כלכלי במובהק, כולם יחד הצטברו לכדי גוף ידע מוצק שאיננו ניתן להפרכה.

והתמונה שעלתה מגוף הידע הזה היא תמונה בהירה ומפחידה כאחד.

הדבר הראשון שהתברר לנו באופן מלא הוא שאין לאזרח מן השורה סיכוי להבין את המתרחש בישראל בתחום הכלכלי-חברתי באמצעות כלי התקשורת המסחריים. רמת המעקב של אלה אחרי תהליכי ההפרטה, ההפקרה, ההזנחה, אי הפיקוח, אי הרגולציה ועוד איננה מספקת במקרה הטוב והיא שערורייתית במקרה הרע. אין כלי תקשורת מרכזי אחד בישראל שעוקב אחר החלטות משרד האוצר באופן עקבי ולאורך זמן ממושך. כל התחקירים, גם הטובים שבהם, הם מזדמנים. אמנם יש מתריעים רבים בשער, אך מאמרי אורח, גם חשובים ובעלי ערך, אינם יכולים להוות תחליף מתקבל על הדעת למעקב שיטתי ורציף אחר ההחלטות של דרג הפקידים באוצר, ביצוען בשטח, ומשמעותן מרחיקת הלכת בכל משרדי הממשלה ובכל היחידות הנסמכות עליהם.

על דרך המשל נאמר כי ניתן להשוות את סיקור תהליך ההפרטה בישראל לסיקור על אודות הנעשה בשטחי יהודה ושומרון בלא הידיעה כי ישראל כבשה שטחים אלה במלחמת ששת הימים. כלומר: בגלל הסיקור המזדמן רמת הידע של הציבור על התהליך חסרה את התמונה הגדולה שלו ואת ההקשר שבו הוא מתרחש

על דרך המשל נאמר כי ניתן להשוות את סיקור תהליך ההפרטה בישראל לסיקור על אודות הנעשה בשטחי יהודה ושומרון בלא הידיעה כי ישראל כבשה שטחים אלה במלחמת ששת הימים. כלומר: בגלל הסיקור המזדמן רמת הידע של הציבור על התהליך חסרה את התמונה הגדולה שלו ואת ההקשר שבו הוא מתרחש. החלטות רבות, לעיתים בלתי הפיכות מבחינת עוצמתן, עוברות לביצוע מבלי שמתקיים עליהן דיון ציבורי ומקצועי כפי שראוי היה שיתקיים לו ישראל היתה דמוקרטיה אמיתית. אבל לא רק לציבור הישראלי אלא גם לנבחרינו בכנסת, לאקדמיה ולתקשורת עצמה חסרה תמונה ברורה על אודות המתרחש בתחום מרכזי זה. מה הופרט בעשורים האחרונים? מי זכה בנכסים המופרטים? מדוע דווקא הגורמים האלה זכו בנכסים המופרטים? האם ההפרטה בתחומים שונים ומגוונים הצדיקה את התקוות שתלו בה או שהיא היתה גרועה והרסנית? מדוע אין מעקב, לאומי ותקשורתי, המלווה את תהליכי ההפרטה ובודק האם הציבור נפגע או הרוויח מהכרעות אלה לאחר זמן? מי מקבל את ההחלטות לגבי מה מפריטים? מדוע מסתירה הממשלה את מעשיה מעיני הציבור? מהי מדיניות הייבוש שמשרד האוצר נוקט בה והאם הוא מוסמך לנקוט בה? מדוע התרחש בישראל תהליך אוליגרכי? מי מקבל החלטות אסטרטגיות ברמה הכלכלית? מדוע אין מיידעים אותנו על משמעות ההחלטות האלה? יש כל כך הרבה שאלות וכל כך מעט תשובות טובות.

עם הזמן הבַנו לצערנו שאנו שואבים את ידיעותינו על המציאות הישראלית מעולם תקשורתי שאיננו כשיר לספק את הסחורה. התקשורת המסחרית מעצימה את הקולות הקיצוניים של החברה שלנו ומשסה אותנו אלה באלה. התקשורת איננה משרתת את הציבור ואת מטרותיו. היא משרתת את מטרות בעליה ואת סדר יומם הצר. אין בישראל כלי תקשורת שיש להם סדר יום ציבורי רחב. משום כך, זכויות הציבור למידע איכותי ואמין, מידע שעל בסיסו יוכלו האזרחים לקבל תמונת מציאות מורכבת, רבת מימדים ולא מוּטָה, נזנחות במקרה הטוב ונחמסות במקרה הרע. אין לנו מידע ברמה מתקבלת על הדעת על אודות נושאים קיומיים רבים ומשום כך הדעות של רבים מאיתנו על המציאות הן תולדה של החינוך שקבלנו במגזר שממנו באנו בצירוף אי דיוקים המאפיינים את סדר היום המוטה לטובת מישהו או נגד מישהו אחר במרבית כלי התקשורת שלנו.

כשלחברה אין מידע מקיף על מצב נכסיה ועל הנעשה בהם באופן חוקי אך ללא פיקוח ומעקב מלא מצד הממשלה ומצד התקשורת והאקדמיה; כשלחברה דמוקרטית אין מושג מלא על הפגיעות הנעשות בשמה בזכויות העובדים בתחומים רבים במשק; כשהממשלה איננה אוכפת את חוק שכר מינימום וחוקים רבים נוספים; כשהממשלה מתחנפת ומעדיפה את זכויות הציבור העשיר על פני הזכויות של הציבור הרחב; כשכל סדר היום הלאומי הוא בן ערובה של אינטרסים שאינם האינטרסים של הציבור הרחב – פירוש הדבר הוא שיסודות הבית רעועים ושסכנות רבות, חברתיות ופוליטיות, אורבות לכולנו מאחורי הדלת.

העניין השני שגילינו הוא שהוויכוח על עתיד השטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים הפך אותנו לחברה של נושא אחד. במשך למעלה מארבעה עשורים לא שוחחנו על שום דבר אחר. משום כך הפך הוויכוח המר והטראגי הזה גם לסיפור כיסוי יוצא מן הכלל. בזמן שאנשים מלאי כוונות טובות מן השמאל והימין הישראלי התווכחו בלהט סביב הסוגיה הפלשתינית, באו אנשים אחרים והחריבו, פשוטו כמשמעו, את כל מה שהיתה ישראל פעם: סולידרית במידה, מחויבת לחינוך ברמה גבוהה, חובבת השכלה גבוהה ומשקיעה באוניברסיטאות, אוהבת אינטלקטואלים, בעלת עמוד שדרה ערכי שבקודקודו לא מופיע אלוהי הכסף; מחויבת לדיור ציבורי לעניים ולעולים, מחויבת לזכויות של עובדים; מחויבת לרפואה ציבורית מעולה; מחובת לצבא, למשטרה ולפרקליטות שאין להם יחידות מופרטות; מחויבת לחקלאות לאומית ומשקיעה בפרויקטים של מים וקרקע שאינם מיועדים לעבור לידיים פרטיות. ועוד ועוד ועוד ועוד.

העניין השלישי שגילינו הוא החמור מכל. ומשום שמדובר בעניינים של חיים ומוות לא אתחבא מאחורי שפת הפוליטיקלי-קורקט ואקרא לדברים בשמם: השכבה הכלכלית-חברתית שמנהיגה את מדינת ישראל בגדה בחברה הישראלית. לא פחות מכך. מסיבות שרק חוקרי היסטוריה מעולים יצליחו ביום מן הימים לפענח בחרה האליטה הכלכלית בישראל להסתפח אל מי שמכונים "האליטה הגלובלית" ולהתפתות אל סולם הערכים שלה, סולם ולפיו יש אנשים עליונים ואנשים תחתונים. האנשים העליונים, אלה שהכול מגיע להם והכול יישק על פיהם הם בעלי הממון ואילו האחרים, היצורים התחתונים, הם אלה שנועדו מטבע ברייתם לשרת את אותם אדונים עליונים. האמת היא שרק לכתוב את הדברים האלה מעביר בי רעד. רעיונות העִוועים האלה, שהיו אמורים להעביר חלחלה בכל בן לעם היהודי שלאחר השואה, אומצו בצהלה על ידי האליטה הכלכלית הישראלית שבלי בושה מספרת לנו עד כמה חיינו טובים תחת הנהגתה המוצלחת. עולם ערכי אכזרי ומטופש זה הניח את התשתית הנפשית שאפשרה ל"מנהיגי הכלכלה הישראלית" להזניח בצורה פושעת תחומי חיים רבים מספור: תחומים חברתיים שהופרטו והועברו לטיפולן של עמותות שצריכות לחזר אל הפתחים; תחומים כלכליים שבהן נחמסו זכויות הציבור שנכסים שהוא השקיע בהן והיו שלו מכוח החוק הפכו להיות של מישהו אחר, בלא ידיעתו. הפקרה, הזנחה, טמטום, עושק וגזל החברה – זה כל הסיפור. וכל זה קרה בזמן שישַנו.

האמת היא שקשה להאמין שכל זה – ועוד דברים רבים שאיננו יודעים כלל ושאנו נתבעים לחקור – באמת קרה. אך כמות ההחלטות הבלתי-מתקבלות-על הדעת שאירעו בתחום קבלת ההחלטות הכלכליות החברתיות היא פשוט עצומה. לתהליך הזה היו שותפות כל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים, אך הוא קיבל תאוצה בעשור האחרון.

מי העניק לפקיד אוצר את הכוח להחליט שהוא מייבש את המחלקות למדעי הרוח באוניברסיטאות שלנו? מדוע נהרס המכון למדעי היהדות, פנינת הכתר של האוניברסיטה העברית? כיצד שקעה ירושלים כתוצאה מן הפגיעה הקשה בתקציב האוניברסיטה העברית? (וזאת בלא להתייחס בכלל לפגיעה התקציבית בשאר האוניברסיטאות); מדוע הפכה החקלאות הלאומית, שהיא כה חשובה לעם היהודי השב אל נחלת אבותיו, לפרויקט שמימיו תלויים בחסדו של פקיד אוצר? איך קרה שמי שבתור פקיד אוצר עצר את פרויקט ההתפלה של מדינת ישראל, הפך לאחר יציאתו לשוק הפרטי לבעל חברה העוסקת במים? (וזוהי כמובן רק דוגמה אחת זעירה בים הדוגמאות של הקשר הפסול שבין הון לשלטון); מדוע החליטה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו להפריט 800 אלף דונם של אדמות מדינה? האם אפשר לקרוא להחלטה הזו "החלטה לאומית" או אולי נכון יותר יהיה לקרוא לה החלטה סהרורית? מדוע מרוויחים פסיכולוגים, מורים, עובדים סוציאליים ורבים מאוד בשרות הציבורי משכורות נמוכות? מדוע אין למדינה עניין בשרות ציבורי מעולה, שבו נמצאים מיטב האנשים? מה פשר ההפרטות הסודיות בצה"ל, במשטרה, בפרקליטות, בהוצאה לפועל – בכל מה שהוא עמוד השדרה של המדינה היהודית? כיצד יפגעו החלטות של הפרטות אסטרטגיות בלתי הגיוניות בתפקוד מערכת הביטחון במלחמה הבאה?

מערכת פוליטית מתה

הוויכוח על עתיד השטחים כילה את כוחה של המערכת הפוליטית בישראל. שנים כה רבות התנהלה המערכה בין בני האור לבני החושך, ואנרגיות כה עצומות הושקעו בה, עד כי לא נותר כוח להתבונן באדמה החרוכה שהותירה. תשושים והמומים מתבוננים היריבים המרים משני צידי המתרס אלה באלה ואינם מבינים מדוע לא הסתיים הדיון. הרי היתה אמורה להתקבל הכרעה, לכיוון כזה או כזה. וזה לא קרה.

במקום הכרעה מדינית כזו או אחרת קבלנו מערכת פוליטית חלולה. סדר היום היחיד שעליו מרבית הפוליטיקאים רוצים לדבר הוא סדר היום המדיני. אך סדר היום האמיתי היחיד שמקודם במרץ ובמסתרים, הוא סדר היום הכלכלי: עוד ועוד הפרטות, עוד ועוד הכרעות שמוציאות מידי האזרחים את השליטה בגורלם ובזכויותיהם. על סדר היום הכלכלי הניאו-פאודלי הזה מסכימות כמעט כל המפלגות (להוציא את ח"כ שלי יחימוביץ' וח"כ אילן גילאון) המתהדרות בכותרת "ציוניות" ועל זה כמעט ולא מדברים.

ופתאום, מעשה שטן, הרמייה הגדולה הפסיקה לעבוד. היינו כל כך שקטים במהלך העשורים האחרונים עד ש"בכירי הכלכלה" שלנו לא האמינו שנהיה מסוגלים לעצור בורג קטן במכונת השיטה המשוכללת שבנו. הכול עבד כל כך יפה ופתאום הגיעו המקלקלים הגדולים; אלה שלא מבינים את גן העדן הישראלי שהם בגאוניותם בנו עבורנו. מי פילל ומי מילל שכך יחזירו להם רעה תחת טובה. הם הרי עמלו בכל מאודם לקחת מאיתנו כה רבות מזכויותינו ומרכושנו – והם עשו את זה בדרך כה מוצלחת, על מה יש לנו להלין? באמת לא יפה מצידנו, כפיות הטובה הזאת. הרי עברנו כל כך יפה את המשבר הכלכלי העולמי והתקבלנו ל-OECD, פסגת האפשרויות הלאומיות. מה עוד אפשר לבקש?

השנאה לתנועת העבודה

יש בישראל ציבורים גדולים מאוד שטרם הצטרפו למחאה. בקרב ציבורים אלה ישנו קהל ענק של אנשים שהתהליכים שאותם תיארתי פוגעים בהם ובעולמם בצורה חמורה. ובכל זאת, הם לא יבואו להפגנות ולא יהיו חלק מן המחאה. הם יישארו בבית כי שנאתם ההיסטורית לתנועת העבודה ולעובדה שזו פגעה בכבודם ובאמונתם בראשית ימי המדינה עדיין חיה בקרבם בעוצמה. העלבון והזעם עדיין כה גדולים, עד שרבים מוכנים שעולמם הכלכלי ייחרב ובלבד שלא יצטרכו להקשיב שוב לרעיונות על חיוניותם של ארגוני עובדים או על עמדות כלכליות וחברתיות נכונות שקיימות במערכת ערכים סוציאל-דמוקרטית.

השכבה הכלכלית-חברתית שמנהיגה את מדינת ישראל בגדה בחברה הישראלית. לא פחות מכך. מסיבות שרק חוקרי היסטוריה מעולים יצליחו ביום מן הימים לפענח בחרה האליטה הכלכלית בישראל להסתפח אל מי שמכונים "האליטה הגלובלית" ולהתפתות אל סולם הערכים שלה, סולם ולפיו יש אנשים עליונים ואנשים תחתונים. האנשים העליונים, אלה שהכול מגיע להם והכול יישק על פיהם הם בעלי הממון ואילו האחרים, היצורים התחתונים, הם אלה שנועדו מטבע ברייתם לשרת את אותם אדונים עליונים

ממשלות רבות נהנו משנאה יוקדת זו, וגם כשפגעו שוב ושוב בזכויות הכלכליות של ציבורים אלה, הן לא נדרשו לשלם על כך מחיר פוליטי. השנאה מעוורת את השורה, והשנאה לרעיונות של תנועת העבודה ההיסטורית על אחת כמה וכמה. הממשלה הנוכחית עדיין נהנית מהמיית נפש עמוקה זו, אך לא לעולם חוסן.

הציבור החדש

ההפגנות ברחובותינו בשבועות האחרונים הן עדות מוצקה להיווצרותו הראשונית של ציבור חדש, שאיננו מוגדר על פי הפרמטרים המגזריים שאפיינו אותנו עד לפני חודשיים. מדובר בציבור ענק, שאיננו חושב באופן סקטוריאלי ושרחוק מאוד מקרבה כלשהי אל המערכת הפוליטית במתכונתה הנוכחית.

המערכת הפוליטית העכשווית איננה מייצגת את הציבור הזה ואת ערכיו ואיננה מדברת בשמו. היא זרה ומנוכרת לכל הווייתו והיא איננה מבינה מניין הגיחה לפתע קבוצת הישראלים המוזרה הזו, שאיננה מדברת בשפה שבה דברו כאן מזה ארבעה עשורים שלמים.

באופן מהוסס, אך מלא חן, מתקרבים ישראלים בני מגזרים שונים אלה לאלה ומגלים ששיטת ה"הפרד ומשול" הצליחה כאן למעלה מן המשוער. בשל היותה של ישראל חברה סקטוריאלית הנחנו לתקשורת הישראלית לכונן את הדיאלוג הלאומי והבין לאומי שלנו. אך התקשורת לא כוננה את הדיאלוג. היא טרפדה אותו. היא השתמשה בכוחה כדי לרסק את דמותנו אלה בעיני אלה (ואגב כך גם בעיני המתבוננים בנו מבחוץ). וכך, מיואשים ובודדים הפסקנו להכיר את פנינו במראה הקבוצתית.

אך כוחות החיים המפעמים בהוויה הציונית מראשיתה היו חזקים מכוחות ההרס. השיטה שמבקשת לרסק את הסולידריות הישראלית היסודית באמצעות שתל ערכי זר שאיננו תואם את סולם הערכים המקומי לא הצליחה. צעירים רבים שהוריהם ספרו להם על חברה בעלת רוח אחרת וסולם ערכים אנושי יותר הלכו ובאו בין מכינות קדם צבאיות לעמותות חברתיות; בין קריאות לעזור לחלשים לבין ההבנה הגוברת שהם עצמם עלולים להפוך לחלשים. וזו היתה נקודת המפנה.

האנשים שצועדים ברחובות מאמינים בערך שוויון האדם. כל אדם. הם אינם משתייכים באופן ברור לשום מגזר, אך הם בוודאי שייכים כולם כאחד אל העתיד של החברה כאן. הם אינם מאמינים בכוח העודף של הכסף ו/או בכוח העודף של שום אדם. הם מחפשים צדק, היגיון, ערבות, החלטות ממשלתיות סבירות; התחשבות בחלשים; חברה שמערכות חייה הוגנות ואנושיות; חברה פשרנית שרואה במדינה היהודית נמל של שפיות ואהבת חיים; חברה שתאוות הבצע איננה המנוע הפנימי שלה, והיא איננה מבקשת להיות אמריקה בישראל. חברה שאוהבת דעת ומכבדת השכלה וחינוך; חברה שיש לה מנהיגים בעלי מצפן מוסרי ורוחני ושאין לאנשי הכלכלה והאוצר שבה "מניית זהב" לגבי סולם הערכים שלה.

בזמן הקרוב ביותר יגלו ישראלים ממגזרים שונים כי רמת ההסכמות ביניהם ברוב תחומי החיים היא עצומה. פירוש הדבר הוא שניתן יהיה להקים מבנים תנועתיים ומפלגתיים חדשים שיאתגרו את המערכת הפוליטית העתיקה שלנו באמצעות מפלגות חדשות ובעיקר – באמצעות הצבת סדרי יום חדשים. במרכז סדר היום של המפלגות החדשות הללו יעמדו רעיונות של צדק חברתי וערבות הדדית. השיחה הלאומית תשתנה והנושא הפלסטיני יוסיף להיות חשוב, אך הפלסטינים יהפכו להיות חלק מן האנשים שעמם אנו משוחחים על סוגיות של צדק ויש לקוות שבדרך זו נתקדם עמם לפיוס ולפשרה יותר מאשר בדרכים שבהן הלכנו עמם עד לאחרונה.

ההפנמה בדבר אנושיותו וחד פעמיותו של כל אדם היא היסוד המכונן של התרבות היהודית. "חביב אדם שנברא בצלם", אמרו חכמינו זיכרונם לברכה. המדינה היהודית לא יכולה להתכחש לעמדה יסודית זו, שנולדה בחיק היהדות ההיסטורית ושרוחה מרחפת מעל כל שורה במגילת העצמאות. לא יועילו כל הניסיונות להפוך את ישראל למעצמה ניאו-פאודלית הקרויה בימים אלה ניאו-ליברלית. הקולקטיב הלאומי יאמר את דברו והוא יאמר זאת בעוצמה.

אנו היהודים נושאים עמנו הבטחה עתיקה שעוברת כחוט השני בכל ספרי הנביאים וממשיכיהם הרבניים עד לבוא המודרנה. זוהי הבטחה לכינונה של חברה אנושית שהמוסריות היא חותם ההיכר של אורחות חייה. מדינת ישראל לא יכולה להתרחק מן הציווי הזה יותר מדי, משום שהיא עלולה לאבד אגב כך את נשמתה. לחברה הישראלית אין עתיד בלא החיבור הבלתי אמצעי לתקווה עתיקה זו שהיא אחד המפתחות העיקריים לפתרון מצוקות הזהות המייסרות אותנו בשנים אלה. ההתפרצות שראינו בשבועות האחרונים היא עדות מוצקה לכך שהרעיונות העמוקים בדבר מדינת היהודים כמדינת שחותמה הוא צדק ומשפט טבועים בנשמת החברה שלנו בקשר שאינו ניתן להתרה.

המחאה מוכיחה שציבור ישראלי עצום, הבא מכל מגזרי החברה, חש שהמדינה צועדת בדרך לא נכונה והוא מבקש ליטול לידיו מחדש את ניווט ההגה. הדבר לא יקרה מהיום למחר, אך הוא בוודאי יקרה בזמן הקרוב.

אנו צפויים להתנגדות עצומה למהלך זה מצד כל אלה שעתידים להיפגע ממנו, שהם כל כוחות הקצה של החברה שלנו, המצויים בברית שאני קוראת לה "ברית המפרקים". מדובר בכל אלה שנהנים מן המצב הנוכחי ועלולים להיפגע אם חס ושלום נפסיק להם את החגיגה בדיוק כשהם הכי נהנים. משום כך חובה על כל מי שמזדהים עם תנועה עממית זו לפעול להפיכתה לכוח קבוע במערכת התרבותית, הכלכלית והפוליטית שלנו. איך עושים את זה? קחו שיעור בציונות: לִמדוּ מן הדורות הראשונים איך נכנסים למצב נפשי שבו הנכונות לשאת בעול הלאומי היא לא עונש – היא זכות; הַשקיעו רבות בלימוד העם והחברה; אל תתנשאו על שום אדם; התבוננו על החברה המעונה שלנו בעין טובה; היו ערֵבים לכלל ישראל ולכל האחרים הגרים עמנו בארץ הזאת; האמינו בכוחנו לתקן את כל שעיוותנו – בחוכמה, בפשרנות, בענווה, באומץ ובעקשנות.

מבלי משים הגענו אל השלב השני של הציונות: שלב התוכן של מדינת היהודים.

מאמר זה הוא חלק מספר בכתובים

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 62 של "ארץ אחרת": דרום תל אביב / ארץ אחרת. להזמנת הגיליון לחצו כאן

במבי שלג היתה העורכת הראשית והמייסדת של "ארץ אחרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה