דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2002 | מהדורה 09

התעצמנו מאוד

תוצאות מלחמת ששת-הימים היו יכולות להוביל את ישראל אל מחוזות שונים לחלוטין מאלה שנבחרו בידי קברניטי המדינה. ההתמקדות בעוצמה צבאית ובכלכלה שנשענת על פיתוח תעשיות הנשק היטיבה מאוד עם חלק מהישראלים, אך דחקה אחרים לשוליים. הגיע הזמן לחשוב על כיווני פיתוח, שכל הישראלים יכולים להשתתף בהם

איור: ורד זייקובסקי

 

 

הניצחון במלחמת ששת-הימים, במקום שישמש כלי בידי המדיניות, הפך להיות המדיניות עצמה. ישראל המנצחת התאהבה בניצחון והחליטה לשמרו. הניצחון יצר כיוון חדש לא רק במדיניות הישראלית האזורית והבינלאומית, אלא גם בהתפתחות החברה והכלכלה בישראל. הצבא, מערכת הביטחון, הנשק, השליטה בשטחים הכבושים – כל החבילה הזאת הפכה לייעוד הישראלי החדש. הצבא, במקום שיקטן – כמו לאחר מלחמת השחרור ומבצע סיני – הוגדל. הניצחון העלה את מניות ישראל בעולם והביא לה תמיכה אמריקאית, צבאית ואזרחית, בתמורה להתחייבות להחזיק צבא בעל יכולת הכרעה ברמה אזורית. בתגובה לאמברגו הצרפתי לפני המלחמה החליטה ישראל להפוך ליצרנית נשק, וייצור זה היה עד מהרה לענף התעשייתי החשוב ביותר בארץ. משרד הביטחון, שניהל את ייצור הנשק, היה למשך תקופה ארוכה ליזם הכלכלי הראשי בישראל, נוסף על היותו מעסיק גדול גם בתחומים אחרים, ובהם השב"כ. השטחים הכבושים, שלאחר התלבטות קצרה ישראל החליטה להחזיקם בידיה, היו ליעד לפיתוח ממלכתי, כשהממשלה מקימה בהם יישובי מתנחלים ומשקיעה בהם נתחי תקציב גדולים בשיכון, בכבישים ובתשתית הכלכלית. תן לילד פטיש, והוא ימצא עד מהרה שכל חפץ בסביבתו ראוי למכה, כתב פילוסוף המדע אברהם קפלן. ישראל המנצחת והמחוזקת מצאה שכל בעיה ראויה למכה צבאית. היהודים, שבמשך אלפי שנים למדו לשרוד ולעתים אף לפרוח בכוח המוח, הסתחררו מעוצמת הכוח. חיילים ישראלים, פעלו מאז במקומות שונים במזרח התיכון כולל בתוככי בירות. נשק ויועצים ישראלים הופעלו ברחבי העולם השלישי. בריתות צבאיות נכרתו עם מדינות המקיפות את ארצות ערב, ובהן איראן של השאה, תורכיה ואתיופיה, ואף עם דרום-אפריקה של האפרטהייד. הפטיש הצבאי שימש כבדרך שגרה בהתמודדות עם הפלסטינים, בירדן, בלבנון, בתוניסיה, בבירות אירופה ודרום אמריקה. דורות של ישראלים גילו, כל דור בתורו, את מכשיר הקסם, הפטיש. הפטיש הוביל את הילד, במקום שהילד יוביל את הפטיש.

כצפוי, הילד פגע בסופו של דבר גם בעצמו. כיום החברה שלנו חבולה. היא התפתחה באופן שונה מזה שניתן היה לצפות לו לפני 1967. ההתמקדות בעוצמה צבאית ובכלכלה צבאית היטיבה מאוד עם חלק מן הישראלים, אך דחקה אחרים לשוליים.

שכר אמריקאי

קבלנים, שבנו את תשתיות השליטה בשטחים שנכבשו, היו ראשוני המתעשרים באימפריה הישראלית החדשה. קצינים בכירים בצבא המתרחב היו לחלק אינטגרלי מהעשירונים העליונים, עוד לפני שפרשו אל קריירה שנייה של ניהול או של שיווק נשק ברחבי העולם. בתשלובת התעשייתית-צבאית דרשו המנהלים, שבאו ויצאו עתה במסדרונות הכוח והעושר בעולם, שכר אמריקאי. ספקי מִשנה, עורכי-דין ורואי-חשבון התעשרו יחד עימם. בבנקים, שמימנו ואף יזמו חלק נכבד מן הפעילות החדשה, התבלטה שיכבת בכירים ש"צמחה עם הבנק". הפקידות הבכירה בשירות המדינה שִדרגה גם היא את שכרה, בטיעון של שמירה על "פער סביר" ביחס למגזר העסקי. רבים מן המתנחלים, שראשוניהם סיגלו לעצמם תדמית של חלוצים סגפנים של פעם, השיגו לעצמם, הודות לסיוע מדינתי מאסיבי, מאחז של ממש בבורגנות הישראלית.

המדיניות האימפריאלית והתשלובת התעשייתית-צבאית שִדרגו את הבורגנות הישראלית. כבר ב-1977 המנכ"לים והקצינים במיל' הרגישו ראויים להריץ מפלגה מטעמם, ד"ש. מאוחר יותר אימצה הבורגנות הישראלית את גישת אחותה האמריקאית, והחלה לשתף פעולה עם כל אחת משתי המפלגות הגדולות המרכיבות את ממשלות ישראל. אולם חשוב מן הביטוי הפוליטי היה הביטוי הכלכלי-פוליטי: בורגנות משודרגת זו הרגישה בטוחה דייה כדי להוביל את המהלך של 1985, זה שאחד מראשי משרד האוצר לשעבר כינה בשם "יום-העצמאות של הכלכלנים", ואשר אינו אלא יום-העצמאות של הבורגנות הישראלית. מהלך זה, מבית-היוצר של הכלכלה הניאו-ליברלית האמריקאית-בריטית, הוליד, בתיווכה הפעיל של קרן המטבע הבינלאומית, את האידיאולוגיה של צמצום האחריות הקולקטיבית של המדינה והאדרת ההון הפרטי. השיכבה העסקית, שגדלה ושמנה הודות למימון מדינתי כבד של התשלובת התעשייתית-צבאית – כה כבד, עד כי היה אחד מגורמי המשבר הכלכלי של שנות השמונים הראשונות – הרגישה שהיא יכולה לעמוד עתה על רגליה-שלה, והחלה לטעון שתקציב גדול מקומו לא יכירנו ב"מדינות מתוקנות". ואכן, מדיניות החירום לייצוב המשק ב-1985 קראה לצמצום תקציבי, וכנגזרת ממנו, להפרטה של חברות ממשלתיות ולצמצום המיסוי המוטל על המעסיקים. מאז, ממשלות המבקשות לנקוט צעדים "חברתיים" (ובמלים אחרות, צעדים שיש בהם כדי להיטיב עם ישראלים שאינם נמנים עם מתעשרי המדיניות האימפריאלית והתשלובת התעשייתית צבאית) נתקלות במקהלה מאומנת היטב, המדקלמת את המנטרות של קרן המטבע הבינלאומית: "אסור להגדיל את התקציב", "אסור להגדיל את הגירעון", "אסור להעלות מסים", ובפרפראזה על סיסמה עכשווית, "תנו למגזר העסקי לנצח".

1985 "שחררה" את ההון הישראלי החדש מן הכבלים המדינתיים – אותם כבלים שהזינו אותו עד אז – ואפשרה לו לפנות לחו"ל ולהתחבר עם הון זר. הבורסה הישראלית פרחה וחברות ישראליות הונפקו בחו"ל. תפקידה של הממשלה בהספקת אשראי להשקעות הצטמצם, ואת מקומה תפסו הבנקים. אנשי המחנה הניאו-ליברלי צהלו על כך שהמורשת ה"סוציאליסטית" נשברה, אך העדיפו להעלים עין מכך שבסך-הכול מונופול מדיניתי התחלף בדואופול של שני הבנקים הגדולים. אלא שדי היה בכך כדי לצמצם עד מאוד את המרווח שנותר לשיקולים קולקטיביים בהכוונת השקעות.

הכיוון הבטחוני המשיך להכתיב את כיווני הפיתוח הכלכלי גם כאשר התעשיות הבטחוניות עצמן הגיעו למשבר, עם קריסת ברית-המועצות. ההון הפרטי שזה עתה "השתחרר" מיהר לנכס את הישגי התעשייה הבטחונית ולכונן את ענף ההיי-טק ה"אזרחי", שהגדיל עוד יותר את התוצר הלאומי ואת העושר הפרטי של העשירון העליון. שוב, פעילות בטחונית שמומנה על-ידי הממשלה הפכה למקור עושרם של פרטים, וכפי שכתב הכלכלן משה יוסטמן, "אפשר להתווכח על מידת הצדק החברתי של [העברה] ללא תמורה של נכסים ציבוריים …לשימושם העסקי של יחידים…" ("תמורות במבנה הענפי של המשק", בתוך ממעורבות ממשלתית לכלכלת שוק", ערך אבי בן-בסט, עם עובד, 2001)

הבורגנות הישראלית לא זו בלבד ששִדרגה את מעמדה, אלא גם ידעה לבסס אותו במישורים שונים. המאבק שלה נגד ההסתדרות, שבו התחילו עוד לפני 1967 צעירי מפא"י ורפ"י, ומאוחר יותר המשיכו המנכ"לים שהסתופפו תחת הדגל של ד"ש, וצעירי העבודה והליכוד, הצליח סוף-סוף תוך פחות מעשור לאחר 1985. ללא הסתדרות, לא היה עוד שום מוקד כוח רציני שיקרא תיגר על המעמד השליט המשודרג. חוקי התכנון קרסו אל מול הלחץ המאסיבי של הבורגנות החדשה לדרגותיה, להשיג בית צמוד-קרקע בנוסח אמריקאי. מערכת החינוך הציבורית עוּותה ללא הכר כאשר הורים מבוססים עשו שימוש בכספם הפרטי כדי להעניק לילדיהם, על גבי הפלטפורמה של בתי-הספר הציבוריים, חינוך ייחודי ומועשר שיבטיח את הצטרפותם העתידית אל שורות הבורגנות. הכסף הפרטי חדר באופן מאסיבי גם למערכת הבריאות הציבורית, בצורה של שר"פ, ביטוחים משלימים וביטוחים פרטיים. הבורגנות המשודרגת אף למדה לכוון את המדיניות הציבורית בהתאם לצרכיה, ולגרום לכך שראשיהן של רוב המפלגות יפעלו כדובריה. מאז 1985 ועד היום, ההבדלים בין שתי המפלגות המרכזיות בישראל זעירים ביותר, אפילו בהשוואה להבדלים בין רפובליקנים לדמוקרטים בארצות-הברית.

הבורגנות שעטה קדימה. אולם בצדי הדרך נותרו רבים, רבים מדי. העושר החדש, שכונות הווילות, הכבישים החדשים, הנסיעות לחו"ל, המכוניות – כל אלה יצרו תחושה של "מערב" בישראל, ושישראל היא ה"מערב במזרח התיכון". בפועל, ישראל משולה לאדם שהצליח להחדיר את ראשו למערב, אך שאר פלגי גופו תלויים בחוץ, מרחפים בין העולם השלישי לעולם הראשון.

הפיתוח של התשלובת התעשייתית-צבאית ושל תעשיית ההיי-טק הותיר בשוליים כיווני פיתוח שנראו אפשריים לפני 1967. למשל, הפיתוח של עיירות-הפיתוח. בשנות החמישים והשישים היה זה ענף הטקסטיל, שסימל את תהליך התיעוש של ישראל. לרגע היסטורי קצר ניתן היה לחשוב שעיירות-הפיתוח, שבהן הוקמו רבים מן המפעלים, ישמשו כחלוץ לפני המחנה. אולם ענף זה, שמלכתחילה התבסס על כוח עבודה לא-מקצועי, נשאר מאחור מרגע שהמדינה החליטה לפתח את התעשיות הצבאיות, שהתבססו על כוח-אדם מיומן ומשכיל. התקציבים הממשלתיים הכבדים שהופנו לתעשיות החדשות לא הותירו משאבים רבים לפיתוח מתמשך של עיירות-הפיתוח: הן דרכו במקום, ועד מהרה החלו להתנוון. כיום, כאשר אחרוני המפעלים נסגרים, נותרת שיכבה גדולה של תושבים ללא תוחלת.

עבור הערבים אזרחי ישראל, כיוון הפיתוח החדש שהותווה לאחר 1967 היה לחלוטין מחוץ לתחום, "מסיבות בטחוניות". הם נהנו בעיקר מכמה מן השימושים שעשו הבורגנים היהודים בכספם: בניית הווילות, תיקון המכוניות, ניגוב החומוס של מטיילי סופי-השבוע. חלק מן השימושים החדשים הסבו לערבים הנאה פחותה בהרבה: בעיניים כלות הם ראו כיצד הגבעות סביב כפריהם נתפסות בזו אחר זו על-ידי מִצפים שבהם מימשו בני המעמד הבינוני היהודי את חלום איכות החיים. כאשר התעשייה הגיעה סוף-סוף לכפרים, היו אלה בעיקר מתפרות שהעסיקו נשים בשכר מינימום; אלא שעד מהרה הן הועברו לארצות שכנות, שם השכר נמוך הרבה יותר.

הנשים בישראל נותרו גם הן מחוץ לגדרו של הפרויקט האימפריאלי-תעשייתי-צבאי. רשת החברוּת הגברית, הנרקמת בצבא, התפרסה משם לתעשייה ולסחר הבינלאומי, וכן לשירות המדינה. רשת זו חדרה גם לפוליטיקה הארצית והמקומית, והיתה לאחת הסיבות לכך ששיעור הייצוג של נשים ישראליות בפוליטיקה הוא מן הנמוכים בעולם המערבי. נשים הן אמנם הרוב בקרב עובדי/ות השירותים הציבוריים, ובעיקר בשירותי החינוך, הרווחה והבריאות, אולם הן פועלות תחת תקרת זכוכית עבה, שמעליה שוכנים גברים, שרבים מהם הם לובשי חאקי לשעבר.

שכונות הפועלים שבעיבורי הערים הגדולות, השכונות ה"דרומיות", נותרו שרויות ברובן בעליבות של שנות השישים. בעוד ה"צפונים" הספיקו מאז 1967 לשדרג את מגוריהם פעמיים ואף שלוש – ממרכז העיר לצפונהּ ומהצפון אל בית צמוד-קרקע בפרבר, ומשם שוב אל מרכז העיר המתחדש, ה"דרומים" יכלו לנוע בעיקר דרומה – ומזרחה. בה-בשעה שהצפונים עברו לווילות או לדירות "צמרת", הסתפקו ה"דרומים" במבצע שיקום שכונות של מנחם בגין. בו-בזמן נהנו ההתנחלויות מהשקעות ממשלתיות מאסיביות, גדולות בהרבה מן המימון שנתנה הממשלה הן לעיירות-הפיתוח והן ליישובים הערביים; לאמור, גם בתקופה של אידיאולוגיה כלכלית ניאו-ליברלית, מצאו ממשלות ישראל די כסף לתמוך באלה ולא באלה.

פועלי ופועלות ישראל נשארו גם הם מאחור. בשעה שמנכ"לים ישראלים בכירים משתכרים יותר מעמיתיהם בבריטניה, בגרמניה וביפן, שכרם של פועלים ישראלים התרחק מזה של עמיתיהם באירופה. בעבר הם היוו כוח פוליטי-כלכלי, באמצעות ההסתדרות; כיום נותרו בישראל רק כמה איגודים חזקים. שאר העובדים והעובדות תלויים בחסדי המעסיקים ובחסדי ממשלות ש"הגמשת שכר" היא מרכיב מרכזי במדיניותן, ואשר אף אינן טורחות לאכוף את חוקי המדינה שנועדו להגן על העובדים והעובדות. השכר הממוצע, בניגוד למשתמע משמו, אינו מאפיין את ה"ישראלי הממוצע": שני שלישים מן הישראלים משתכרים פחות מן השכר הממוצע.

המעמד הבינוני נשחק, לא רק במובן זה שכיום יותר קשה לו להסתדר מבעבר, אלא גם במובן זה שהוא פשוט הצטמק. הישראלים היחידים המנהלים אורח-חיים של מעמד בינוני במובנו המערבי הם אלה הנמנים עם העשירונים התשיעי והעשירי. שני עשירונים אלה הם גם היחידים אשר הגדילו בעשור האחרון את חלקם בעוגת ההכנסות, והעשירון השמיני רק שמר על חלקו; חלקם של שבעת העשירונים הנמוכים ירד.. אם נחלק את שבעת העשירונים הללו לשניים, נמצא כי המחצית התחתונה מורכבת מישראלים ששכרם כה נמוך עד כי הוא מציב אותם בקו העוני או מתחתיו, ואילו המחצית העליונה מורכבת מישראלים ששכרם מצוי בין שכר המינימום לבין השכר הממוצע, והם מתקשים יותר ויותר לרכוש דירה, להעניק לילדיהם חינוך ראוי לשמו – הכרוך היום בתשלומים נוספים ניכרים – ולעמוד בתשלומים הגדלים על שירותי הבריאות. המחצית העליונה של שבעת העשירונים הנמוכים היא זו שרבים טועים וקוראים לה "מעמד בינוני"; למעשה, אינה אלא שיכבת-ביניים, המתרחקת מן העשירונים העליונים וצריכה להתאמץ יותר מבעבר כדי לא לגלוש כלפי מטה.

הרמת כתפיים

התקווה הגדולה ביותר שנגוזה בדור האחרון היא תקוות החינוך. היישוב הציוני של 1948, שהתבונן ברתיעה בעולים היהודים מארצות ערב ובפלסטינים שהיו לאזרחי ישראל, התחייב בפניהם, ובעיקר בפני עצמו, "לחנך אותם". ההשקעה בחינוך אכן היתה גדולה (גם אם התחלקה באופן לא-שוויוני). ב-1949 הובטח חינוך יסודי לכול, וב-1968 הובטח למעשה חינוך תיכוני לכול (אם כי במסלולים נפרדים, עיוני ומקצועי). תנופת ההשקעה מלפני 1967 נמשכה עוד כעשור, עד 1980. מאז – ובייחוד אחרי 1985 – הצטמצמו התקציבים, ותנופת הפיתוח של החינוך בפריפריה נפסקה. לא רק שיכוני עולים משנות השישים מאפיינים עדיין רבות מן השכונות ומעיירות-הפיתוח, אלא גם בתי-ספר מקצועיים משנות השישים. כשני שלישים מבני ה-17 בישראל עדיין אינם זוכים לתעודת בגרות המוכרת על-ידי האוניברסיטאות. ההתחייבות "לחנך אותם" התחלפה אחרי 1985 בהרמת כתפיים: אולי, אחרי הכול, לא צריך לחנך אותם. הרי חילות האוויר והמודיעין והתעשיות הבטחוניות ותעשיית ההיי-טק מקבלים את כל כוח-האדם הנדרש להם מבתי-הספר התיכוניים העיוניים ומן העלייה הרוסית – אשר הביאה עימה אקדמאים מן המוכן, שהמדינה כלל לא נדרשה להשקיע בהם.

כיום, למעלה מדור לאחר 1967, הגיע הזמן להיחלץ מאחיזת הצבת של אותו ניצחון, מן המדיניות הגיאו-פוליטית שהוא כפה עלינו ומכיוון הפיתוח הכלכלי והחברתי שהוא הכתיב לנו. ישראלים רבים רכבו על גליו של אותו ניצחון; ישראלים שמספרם גדול הרבה יותר הובסו על-ידיו. הגיע הזמן לחשוב על כיווני פיתוח, שכל הישראלים יכולים להשתתף בהם. הגיע הזמן לחשוב על כיווני פיתוח, שאינם מכתיבים התנכרות ואף עימות מתמשך עם שכנינו. הגיע הזמן להשקיע ברוב הישראלים, במקום להשקיע במיעוט של ישראלים המבקש לשלוט על הפלסטינים.

 

 

שלמה סבירסקי הוא סוציולוג ומחבר הספרים "לא נחשלים אלא מנוחשלים", ו-"החינוך בישראל: מחוז המסלולים הנפרדים"

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 9: "תיקון – מחשבות ליום שאחרי". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר שלמה סבירסקי, סוציולוג ישראלי, פעיל חברתי, המנהל האקדמי של מרכז אדוה וממייסדיו

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה