דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 ביוני 2008 | / מהדורה 45

התחייה, הפרק הבא

לעיתונות העברית היה תפקיד מכונן בתהליך התחייה היהודי ההיסטורי. שקיעתה של העיתונות הישראלית בשנים האחרונות איננה תולדה של שינויים טכנולוגיים ומסחריים בלבד. היא ביטוי לשינוי תודעה בקרב שכבה מובילה של החברה הישראלית, והעיתונאים בתוכה, שכבה שפניה מופנות אל עבר העולם הגלובלי, ערכיו וגיבורי התרבות שלו. כדי להתאושש, נקודת המבט חייבת לחזור הביתה ופנימה

"… אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה, ויישאר אגדה". (אחרית דבר, "אלטנוילנד", בנימין זאב הרצל)

 
מעשה התחייה הלאומי של העם היהודי טבוע בחותם העיתונות. עיתונים עבריים שנשאו את בשורת תחיית השפה העברית היו התשתית התרבותית, המשכילית והציונית, שעל גביה החלה ללבלב בקרב קבוצות קטנות של החברה היהודית באירופה ובארץ ההכרה כי קימום החיים הלאומיים של העם היהודי בארץ ישראל הופך ממשאת נפש עמומה להכרח קיומי שאין לדחותו. עיתונים כמו "החבצלת", "הלבנון", "המגיד", "המליץ", "הצבי" ו"הצפירה" היו מבשרי הציונות ומפיצי דברה עוד לפני שהתנועה הציונית נולדה. הם ליבּוּ את הדיון הפנימי של קהל קוראיהם והתניעו את השיח הלאומי באנרגיות של מחשבות רעננות בדבר עתיד העם. לעיתונים אלה, ולנוספים שבאו בעקבותיהם, היה תפקיד מפתח בהפצת רעיונות תרבותיים ופוליטיים חדשים. כך קרה שהתנועה הציונית היתה עטורה בעיתונאים ועורכים: בנימין זאב הרצל, אליעזר בן-יהודה, יוסף חיים ברנר, איתמר בן-אב"י, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, נחום סוקולוב, זאב ז'בוטינסקי, ברל כצנלסון, משה ביילינסון, זלמן שזר, אחד העם ועוד רבים אחרים. את העובדה המכוננת הזו ניתן ליחס לצורך של העיתונאי החוקר והלוחם בשרטוט תמונת מציאות העשויה מאיסוף פרטים דקדקני ורקימתם מחדש לצורך הצגת נושא או טענה מזווית חדשה.
לעיתונים ולכתבי העת שבישרו את הציונות קמו עם הזמן מתחרים חזקים. הם שקעו בתהום השיכחה ופועלם החשוב נשכח. במקום עיתונים של יחידים, שהתגייסו בעצמם למפעל התחייה הלאומי, קמו בימות של התנועות האידיאולוגיות השונות, שחתרו לבסס את סדר היום הרעיוני-פוליטי-תרבותי שלהן באמצעות העיתונים שהקימו: "דבר", "על המשמר", "חרות", "הבוקר", "המשקיף", "הירדן", "הצופה", "למרחב" ועוד. לצידם קמו גם עיתונים פרטיים ומסחריים: "דואר-היום", "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". מכל הקבוצה המפוארת והמגוונת הזו לא נותרו עימנו כיום כי אם "הארץ", "ידיעות" ו"מעריב". גם "הצופה" עדיין מקרטע עימנו, ולצידו שרד גם עיתון בלתי-ציוני ותיק: "המודיע" החרדי. העיתונות האידיאולוגית כמעט נעלמה מהנוף התרבותי הישראלי, למרות שכיום פועלים כמה עיתונים אידיאולוגיים חדשים יחסית: "מקור ראשון", "יתד נאמן" ו"מיום ליום".
שקיעתה של העיתונות האידיאולוגית בישרה את עלייתה של עיתונות אידיאולוגית עוצמתית מסוג חדש: העיתונות למטרות רווח, שהסתירה את מטרותיה האמיתיות מאחורי האמירה הקלוקלת ש"זה מה שהציבור רוצה לקרוא ואנו בסך הכל נותנים לו את מה שהוא מבקש". ככל שהשנים נוקפות מתברר כי תחת המסווה של היצע וביקוש ושל הכרזות על עיתונות חופשית ומקצועית מסתתרים גבולות של דיון, גבולות של סקרנות, גבולות של מחויבות ציבורית ולעיתים גם גבולות של תחקיר. אם בעיתונות המגויסת גבולות הדיון היו גבולות האידיאה, היום גבולות הדיון הם גבולות הרייטינג, במקרה הטוב.

בצד המחלות המיובאות של העיתונות הישראלית נוכל לזהות גם מחלה מקומית ייחודית, והיא שרבים מן העיתונאים המקומיים נמנים על שכבה חברתית שאיננה מתעניינת באמת בחברה שבתוכה היא פועלת, אלא בעולם הגלובלי, בערכיו ובגיבורי התרבות שלו. מכאן נולד הניסיון התרבותי הכושל והמתמשך לשכפל בעיתונות המקומית את בני דמותם של גיבורי התרבות הגלובלית ואת סולם הערכים שלהם. העולם שלנו, האמיתי, זה של יהודים שהגיעו הנה מכל קצווי עולם, בין אם מאימת הזוועות החמורות ביותר שידע המין האנושי ובין אם מכוח החלום הציוני, נדחק אל מתחת לכותרת "עבש ולא רלוונטי"

העדר העצמיות

בשנת 1988 נסעתי לראשונה לארצות הברית. אחד הממצאים המפתיעים ביותר עבורי במסע הזה היה הגילוי שרבים מאוד מהעיתונים שראיתי שם נראו דומים להפליא לאלה שכבר הכרתי. מכיוון שלא יכולתי להניח שבארצות הברית החליטו לחקות את הדגמים הישראליים, לא נותר לי אלא להניח שהמו"לים הישראלים חיקו בצורה כזו או אחרת את העיתונים האמריקניים: את העיצוב, את הנושאים ואת הטיפול בהם, את סולם הערכים: מה עיקר ומה טפל. אז לא השקעתי מחשבה רבה בהבנת התופעה, ואולם כיום נדמה לי שחשיבותה חורגת הרבה מעבר למה שניתן היה ליחס לה במבט ראשון. בשנים האחרונות התעצמה מגמת יבוא השיח וערכיו – הגלויים והסמויים – ועירוים אל תוך ורידיה של העיתונות הישראלית.

החברה הישראלית נתונה זה שנים תחת מתקפה מרוכזת של הגלובליזציה. מבוקר עד ערב מטיפים לנו שאנו חיים בעולם גלובלי שאין בו גבולות, ושוק הרעיונות הבינלאומי מתנהל במידה רבה כמו שוק של סחורות. בשווקים המערביים אומרים לנו: תנו לנו רעיון כלכלי טוב, ואנו נעניק לכם בתמורה את עולם הערכים החדש שעל פיו עליכם לחיות. אקדמאים, אנשי עסקים, אמנים ועיתונאים מסתובבים ברחבי העולם הגלובלי, הפוסט-מודרני, זה שגבולותיו הם כגבולות השוק החופשי. לישראלים הנחבטים מדי בוקר בגבולות העולם הגלובלי, באמצעות מפגש דמים עם אותו חלק בעולם שמסרב סירוב גמור לרעיונות הגלובליים ולעולם הערכים החבוי בכנפיהם, נוצרת מצוקה קיומית ורעיונית עמוקה. וכי כיצד יעזרו לנו הרעיונות הגלובליים שאנו אמורים להיות חלק מהם בבואנו למפגש הבלתי פתור שלנו עם העולם הערבי? מהי המשמעות התרבותית-ערכית-רעיונית של ההוויה הישראלית הלכודה בין העולם הגלובלי לבין העולם הבלתי גלובלי? האם אנו יכולים להמשיך ולנהל שיח תקשורתי ואקדמי הכופה על ההוויה היהודית והישראלית פרמטרים ערכיים וזהותיים המנוכרים לשכבות שלמות באוכלוסייה שלנו?

אם נחזור אל העיתונות הישראלית ואל שקיעתה הנמשכת, נוכל לזהות ללא קושי את מחלות העיתונות האמריקנית בדגמי המשנה המתקיימים כאן: סדר יום סנסציוני כמקדם מכירות עיקרי, שקיעתה של עיתונות המומחים לטובת עיתונות של סטודנטים שחונים בה חניית ביניים בדרך למקצוע אחר, ומספר הקוראים כמדד יחיד לחשיבות המפעל. אבל בצד המחלות המיובאות נוכל לזהות גם מחלה מקומית ייחודית, והיא שרבים מן העיתונאים המקומיים נמנים על שכבה חברתית שאיננה מתעניינת באמת בחברה שבתוכה היא פועלת, אלא בעולם הגלובלי, בערכיו ובגיבורי התרבות שלו. מכאן נולד הניסיון התרבותי הכושל והמתמשך לשכפל בעיתונות המקומית את בני דמותם של גיבורי התרבות הגלובלית ואת סולם הערכים שלהם: יפים, רצוי צעירים, עשירים ובשל כך מרתקים. העולם שלנו, האמיתי, זה של יהודים שהגיעו הנה מכל קצווי עולם, בין אם מאימת הזוועות החמורות ביותר שידע המין האנושי ובין אם מכוח החלום הציוני, נדחק אל מתחת לכותרת "עבש ולא רלוונטי". הניסיון האנושי המדהים שנאגר כאן, בחלקת הארץ הקטנה הזאת, נדחק לקרן זווית, תחת כותרת מסוג דומה: "בלתי רווחי ובלתי כלכלי". גם העולם הערבי, הניצב על מפתננו, בתוך הארץ ומחוץ לגבולותיה, זוכה לאותו יחס מביש: "חסר רייטינג".

משמעות הדבר היא שאנו חשופים במשך שנים רבות לניסיון עיתונאי להשתית את המציאות הישראלית על עולם ערכים מיובא, שאיננו מחולל את הדיונים הציבוריים הפנימיים החשובים שעלינו לערוך. להפך – הוא דוחק אותם לקרן זווית, ואיננו משתף בשיח העיתונאי את הגורמים שהיו יכולים להעניק לדיון הזה עומק ורעננות: דחיקת קבוצות ומגזרים שלמים של החברה אל מתחת לכותרת "חסרי רייטינג", להוציא עניין פוליטי צר בהם; אי-קיום דיאלוג הכרחי עם הציבור החרדי, הרוסי, האתיופי, הערבי – לא רק ברמה הפוליטית אלא גם ברמת ההתדיינות הערכית; אי-שיתוף ציבורים עניים או של בני מעמד הביניים הנמוך של החברה הישראלית בשיח העיתונאי המתבקש; אי-שיתוף מדענים, סופרים, הוגים ואמנים מכל המגזרים בניסיון להוון את המפגש התרבותי היחידאי הזה לתובנות חדשות על אודות טבע האדם בכלל וטבע העם שלנו בפרט – כל אלה יוצרים דחיקה אלימה של הוויות חיים תרבותיות וערכיות מגוונות ממרכז הבימה העיתונאית אל השוליים החשים את עצמם בלתי שייכים למרכז הזוהר והעשיר שפניו מופנות מערבה, אל עבר המקום שבו כביכול מתרחשים החיים האמיתיים. חיינו שלנו נתפשים על פי תפישה זו רק כצל דהוי ובלתי מרגש של הדבר הממשי, שהוא רחוק מאוד מכאן, מכל בחינה. ממילא עולה השאלה הטורדנית האם אנו באמת מבינים את הישראלים, או שמא נכון יהיה לומר שהעיתונות שלנו הסיטה את הדיון בחיינו למחוזות זרים וניפחה את מוחנו ברעיונות צרכניים, סקטוריאליים וסטריאוטיפיים במידה כזו שאי-אפשר עוד לקום מן הכורסה, חוץ מאשר בשביל לקנות רהיט חדש ב"איקאה".

דחיקת קבוצות ומגזרים שלמים של החברה אל מתחת לכותרת "חסרי רייטינג", להוציא עניין פוליטי צר בהם; אי-קיום דיאלוג הכרחי עם הציבור החרדי, הרוסי, האתיופי, הערבי – לא רק ברמה הפוליטית אלא גם ברמת ההתדיינות הערכית; אי-שיתוף ציבורים עניים או של בני מעמד הביניים הנמוך של החברה הישראלית בשיח העיתונאי המתבקש; אי-שיתוף מדענים, סופרים, הוגים ואמנים מכל המגזרים בניסיון להוון את המפגש התרבותי הישראלי היחידאי לתובנות חדשות על אודות טבע האדם בכלל וטבע העם שלנו בפרט – כל אלה יוצרים דחיקה אלימה של הוויות חיים תרבותיות וערכיות מגוונות ממרכז הבימה העיתונאית אל השוליים

התנכרות לשאלות יסוד

לא מעטים בתוכנו מבינים שמצבה הקשה של העיתונות העברית ברגע זה מסכן לא רק את האופי הדמוקרטי של המפעל הציוני, אלא גם את עצם המפעל. זאת בשל חוסר יכולתה של העיתונות למלא את ייעודה ההיסטורי, ולספק ברגע זה אפילו מצפן חלקי לעתיד הלאומי. וחוסר היכולת הזה נעוץ לא רק במשבר המתמשך של החברה הישראלית נוכח העולם הערבי, אלא הוא גם תולדה של התנכרות ארוכת השנים של העיתונות הישראלית המסחרית לשאלות יסוד תרבותיות, ערכיות ורוחניות של החברה בישראל וצמצומן לכדי שאלה אחת בלבד, כזו שאיננה מאיימת על בעלי העיתונים ברמה הכלכלית ועל רוב העיתונאים ברמה הזהותית: שאלת עתיד השטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים. משל אם היינו פותרים סוגיה זו, היינו פותרים הכל.

שאלת עתידם של שטחים אלה היא סוגיה חשובה ביותר, אך היא איננה ולא יכולה להיות סוגיה יחידה. השארתה כנושא המוסרי-פוליטי הבלעדי שעל מדינת היהודים לדון בו היא פשע חברתי ותרבותי מן המעלה הראשונה, שכן היא דחקה את רוב הדיונים הקיומיים האחרים אל מחוזות הזמן "שלאחר ההסכם עם הפלסטינים". הפקרת תחומי חיים שלמים מחוץ לטווח הדיון העיתונאי הציבורי, והפיכתם לשוליים מפאת כביכול "חוסר עניין לציבור", היא סוג של משת"פיות מן הרמה החמורה ביותר של העיתונות עם קבוצות הכוח הכלכליות, הפוליטיות והדתיות של החברה הישראלית, והשארתן על כנן תוך העצמת מעמדן, כאילו זה היה מעמדן תמיד, מששת ימי בראשית.

השאלה מה צריך להיות תוכנו של המפעל הלאומי היהודי ומה צריך להיות סולם הערכים שלו ברמה הכלכלית, החברתית והתרבותית; שאלת היחסים עם הערבים, והאפשרות לשפר אותם בתוך ישראל ומחוץ לגבולותיה; השיבה של העם היהודי בתור עם ריבוני אל המזרח ומשמעותה; חוסר היכולת של העולם היהודי התורני להתמודד עם הריבונות היהודית המחודשת ועם השאלות שמציבה המודרנה; היחסים עם יהודי התפוצות ומצבם; שאלת חיוניותו של העם היהודי ברגע זה, מתוך הבנה שאף שחלפו 63 שנים מתום מלחמת העולם השנייה עדיין לא הצלחנו להתאושש ברמה המספרית ומספר יהודי העולם קטן כיום באופן משמעותי ממספר היהודים לפני השואה – כל אלה ועוד נושאים רבים אחרים הם נושאי יסוד שעיתונות בעלת מחויבות לאומית היתה אמורה לדון בהם. וזה לא קורה.

העדר מחשבה מארגנת ומשמעותו

החברה הישראלית והעם היהודי סובלים בימים אלה מתהליך מסוכן שנקרא "הפרטת התודעה". משמעותו של התהליך הזה היא שבני אדם, ובהם אנשים הנחשבים לדמויות מנהיגות של החברה והעם, נוהגים לנתח את המציאות של העם בדור הזה באופן סקטוריאלי, או להתבונן בחלקי מציאות ולעצב את היחס לסוגיות מרכזיות בחיינו באמצעות אותה ראייה חלקית.
אחת הבעיות הגדולות שהחברה הישראלית סובלת מהן בימים אלה היא העדר מחשבה מארגנת, לאומית ואזרחית, הלוקחת בחשבון את כל הקבוצות ואת כל הבעיות שהחברה צריכה להתמודד איתן. העדר זה גורם למצבים כאוטיים, והחמור שבהם הוא מדיניות ממשלתית הפועלת באופן מזדמן ולפי סוגיות אד-הוק, והעצמתן של קבוצות בעלות כוח כלכלי או פוליטי, שסדר היום הרחב של החברה איננו מעניינן כלל. סדר יום לאומי ברור, להוציא סדר היום הישרדותי, איננו בנמצא.
לעיתונות המסחרית הפועלת על-פי סדר היום הכלכלי והערכי הגלובלי יש מקום מרכזי ביצירת החלל הזה, שכן מבחינתה סדר היום המרכזי הוא כזה המניב תוצאות כלכליות משביעות רצון. העובדה שזוהי העיתונות היחידה בשטח מערערת במשך שנים את היכולת הציבורית הרחבה להבין מהו אופי האתגרים הפנימיים שעימם צריכה החברה להתמודד.
בחלל העיתונאי-תרבותי המושל ברמה, התקשורת הזרה ניזונה בעיקר מקולות הביקורת הפוסט-ציוניים הנשמעים מתוך ישראל עצמה, והללו חוברים לקולות השנאה והביקורות נגד ישראל והיהודים העולים ברבים מחוגי האקדמיה והעיתונות המערביים. אי-קיומן של במות עיתונאיות איכותיות ישראליות המבטאות עמדות ערכיות שאינן שבויות בערכי הרייטינג והמסחור הוא בגדר אסון לאומי רב-ממדי. אי-אפשר להניח כי שיקולי רווח והפסד כלכליים מסוגלים לאמוד את עומק ההפסד הנגרם לאפשרות שגשוגו ולעתידו של העם היהודי ממצב נמשך זה.

בדידותם של הפועלים בלא גיבוי תקשורתי

למרות המצב הקשה של המערכת הפוליטית והציבורית בישראל, ולמרות תחושות ההתפוררות והעדרה של מחשבה מארגנת כוללת, קיימים בארץ אינספור גופים, יוזמות ואנשים יחידים הפועלים בתחומים רבים למען החברה. יש הפועלים מתוך המערכות הציבוריות ויש הפועלים במסגרת גופים עצמאיים. לכולם משותפת תחושת דחיפות, מחויבות ורצון לתקן, לעזור, לחלץ, להניע, לעשות טוב. אך בשל העדר מחשבה מארגנת ומסגרת מארגנת נידונים כל היוזמות והמעשים העצומים האלה לחיות בצל, בלי שהעוצמה והתקווה המתגלה בהם יגיעו לידיעת הציבור וישפיעו על דמותה של החברה. בשל העדרה של הנהגה לאומית ראויה לשמה אין מי שיקבץ את כל היוזמות והאנשים מנידחותם המסוימת, מבדידותם שאין לה סוף, ומתחושת חוסר האונים הקבועה המלווה את פעילותם, כשהם נלחמים איש איש בתחומו נגד כוחות חזקים מהם בהרבה. אין מי שיקשור ו"יתפור" את כל הבודדים הרוצים בתיקון. אין מסגרת מארגנת מחשבתית ותנועתית, ובוודאי שאין בנמצא עיתונות שתקדם סדר יום אחר, ערכי וכוללני, סדר יום שראוי לו שיהיה עמוד האש ההולך לפני החברה הישראלית.
כל ישראלי יודע כי יש פער בלתי נתפש כמעט בין החברה הישראלית שהוא מכיר מן המציאות לבין זו הנשקפת אליו מן העיתונים. בעיתונים אנו קוראים ידיעות יומיומיות על מעשי רצח, אונס, שוד ואלימות קשה. מדובר באירועים שצריך לפרסם, בלא ספק, אבל איך קורה שחלקי מציאות נפלאים שלנו אינם זוכים לחשיפה כלשהי? רבים כל-כך מהישגינו האנושיים, האקדמיים, האינטלקטואליים, התרבותיים והאמנותיים סובלים מהתעלמות גורפת של העיתונים שלנו. וכך מתבססת ההוויה הישראלית המשותפת בתחושה הכללית שהמציאות שלנו נמתחת בין המעטפות של משה טלנסקי לפרשיות של הנשיא לשעבר משה קצב. אין מה לעשות, קובעים מומחי קבוצות המיקוד, זה מה שהציבור רוצה לקרוא.

אחת הבעיות הגדולות שהחברה הישראלית סובלת מהן בימים אלה היא העדר מחשבה מארגנת, לאומית ואזרחית, הלוקחת בחשבון את כל הקבוצות ואת כל הבעיות שהחברה צריכה להתמודד איתן. בני אדם, ובהם אנשים הנחשבים לדמויות מנהיגות של החברה והעם, נוהגים לנתח את המציאות של העם בדור הזה באופן סקטוריאלי, או להתבונן בחלקי מציאות ולעצב את היחס לסוגיות מרכזיות בחיינו באמצעות אותה ראייה חלקית

האומנם?!

כפי שציינתי בראשית דברי, בימי נעוריה של התנועה הציונית, לפני כמאה שנים, הבינו אנשי כל המחנות, כי אין חיים לתנועה בעלת מעוף בלא שיהיו לה עיתונים. העיתונים שימשו כבימות לדיון חי ותוסס, אידיאולוגי ופילוסופי, אבל גם כבימות המחזקות ומעצימות את אותם אנשים המעוניינים להשפיע על המציאות, לשנות אותה ולהשתנות בעצמם באמצעות אותה התדיינות. לאנשי תנועת העבודה בימיה הראשונים לא היה מה לאכול, אבל היו להם שבעה עיתונים וביטאונים שבהם התקיימה המערכה הפילוסופית והתרבותית על עתיד העם.

כיום, רק הרעיון להקים בימה עיתונאית ציבורית מעביר חלחלה בגוום של מי שאמורים לגייס את הכסף. גם הגופים והמוסדות הנפגעים ברמה היומיומית מתת-התפקוד של חלקים רבים בעיתונות, מעדיפים לשכור יחצ"נים שיקוששו ידיעה אודות פעילותם המבורכת בעמוד מאה של עיתון זה או אחר. הרעיון להילחם למען הקמתן של בימות עיתונאיות עצמאיות שאינן למטרות רווח, נראה להם הזוי. זה עולה כל-כך הרבה.

כולם סומכים על האינטרנט שיעשה את העבודה במקום עיתוני הדפוס. אבל האינטרנט איננו קוסם. הוא בימה עיתונאית שהפקתה זולה יותר, אבל במקביל זוהי בימה שמכניסה הרבה פחות כסף לכיסו של המו"ל. ואם באינטרנט לא יקומו עיתונים שעורכיהם יהיו מחויבים לנתח ולהבין תמונות חברתיות ותרבותיות רחבות – האינטרנט לא יוכל להעניק פתרון מתקבל על הדעת לשקיעה הנמשכת של עיתונות הדפוס. עיתוני אינטרנט הם כמו כל העיתונים האחרים: זקוקים לעיתונאים מומחים המחויבים למקצוע, כאלה שעושים עבודת שטח ומספקים תמונת מציאות רחבה במספר רב של תחומים.

ועוד לא אמרנו מילה על הרצון של חברות הטלפון והכבלים להשתלט גם על התחום הזה….
מבשרי הרעיונות
להערכתי, החברה שלנו מצויה כיום במקום שבו המציאות הפיזית של המדינה היתה לעובדה, אך תוכנה של המדינה עודנו לוט בערפל. מצב זה מכריח אותנו ליצור שינוי הגותי, שיאפשר עשיית מקום תודעתי וממשי לכל היהודים שהתקבצו כאן ולמיעוט הערבי הגדול החי בקרבנו. ומכיוון ששינוי כזה איננו אפשרי בעיתונות שעסוקה בעשיית רווחים, ממילא ברור כי תקום עיתונות אחרת.
ההגות היסודית של התנועה הציונית על כל פלגיה נבנתה מעיתונות חופשית ומחויבת. השלב השני של מהלך התחייה היהודי לא יתרחש בלא שיבה אל עיתונות שתהיה עסוקה בהתעניינות אמיתית בעם ובחברה הישראלית על כל מגזריה, ולא למטרות רווח אלא למטרות התאוששות רוחנית ותרבותית. ההתאוששות הרעיונית והערכית שכולם מחכים לה עשויה מעיתונים בדפוס ומעיתוני אינטרנט, שהם הנשאים הגדולים של עולם הרעיונות המודרני, עיתונים שהם תמיד המבשרים הראשונים של שברי רעיונות שהופכים עם הזמן לשלהבת גדולה.
איך אני יודעת? אני מסתכלת על "החבצלת", "הלבנון", "המגיד", "הצפירה", "הצבי", "המליץ" וכל האחרים, ואני יודעת שהאהבה והדאגה לעם לא מתו. לא אז ולא היום. איך אני יודעת? אני יוצאת מהבית ואני מתבוננת בשכנים האהובים שלי, שרבים מהם באו מכל קצוות עולם. והם עובדים כל-כך קשה, והם מטפחים את הילדים באהבה ובמסירות; והם לא הוציאו דרכון של שום מדינה אחרת. הם נשארים כאן בכל מקרה.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 45: "העיתונות הגוועת ומצב האומה". לחצו כאן להזמנת גיליון

במבי שלג היתה העורכת הראשית והמייסדת של "ארץ אחרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה