דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בספטמבר 2006 | מהדורה 35

התהום הפעורה לרגלינו

יסוד האנטישמיות חושף רק טפח אחד, ולא בהכרח מרכזי, מן ההסבר לשינוי במעמדה של ישראל בעולם כיום. כאשר מישירים מבט אל התמורה היסודית שחלה בגישתו של העולם המערבי, מתגלית העוינות העמוקה כלפי הרעיון המכונן הניצב בבסיס קיומה של מדינת ישראל: האתנו-לאומיות              

לאחר נפילת קטיושות, יולי 2006: תהייה מתמשכת ביחס לזכות הקיום צילום: באובאו

"למה התגייסתי?", שאל יונתן ניר את עצמו ואת קוראי "הארץ" (4 באוגוסט 2006) בדרך לחזית, ולא מצא תשובה. "בשביל המשפחה… בשביל המדינה… לתת מעצמך לחברה…" – בכל אלה לא מצא מענה, עד אשר ניצב אל מול הכתובת שעל הקיר: "עם ישראל חי", הצהרה בוטחת ומבטיחה, אלא שבצִדהּ, כך הבחין, נחרת עתה סימן שאלה, צבוע ומודגש בשחור. "סימן שאלה הונח על עצם קיומו של 'עם ישראל' שתחת מטריית הגדרתו חוסים כה רבים מאהוביי, והוא הסיבה לכך שלא בחרתי לוותר על שירות המילואים לפני שנים. כי הפעם לא מדובר במעצרים או במחסומי פתע בתוך שטח אזרחי כבוש. הפעם מדובר במלחמה נגד איום ממשי על זכותנו לחיים…".

עם ישראל חי? המשאלה והשאלה רדפו לא רק את יונתן ניר, ולא רק בדרך למלחמה האחרונה. הן שעיצבו בשיעורים משתנים ובדרכים נפתלות את שלושת הצירים העיקריים של החוסן הלאומי, את שלוש צלעותיו של משולש הקיום היהודי-ישראלי, על תוחלתו, תכולתו ותכליתו.

תוחלת הקיום: החיים על קו הקץ

סימן השאלה אינו חדש. דומה שתמיד היה שם, חותר תחת הוודאות המיוחלת, מציע אפשרות אחרת, מייסרת. "צא וראה: אין לך כמעט דור בדורות תפוצותינו שלא ראה עצמו והוא אחרון, קץ ישראל, טבעת סיום בשלשלתה של האומה", כך כתב הוגה הדעות שמעון ראבידוביץ' בשנת לידתה של מדינת היהודים. "לבו של כל דור היה נתון באותה צבת של קץ-שלא-בקצו. בהקיץ ובחלום ראה את שבט האחרית שלוח אליו, פי תהום-הקץ הפעור לבלעו. בנה והרס, קם ונפל, עקר והניח וחזר ועקר, וכולו פחד: בו יקיץ הקץ לישראל…"(כתב העת "מצודה", גיליון 5-6, 1948) זהו לדידו דיוקנו של "עם ההולך ומת", המהלך על קו הקץ, על פי תהום. אלא שראבידוביץ' כיוון את דבריו אל זמן עבר; הוא כתב אותם בעודו ניצב על קו פרשת המים של הקיום היהודי המודרני, על סף כינונה-מחדש של ריבונות אבודה. והנה דומה כי גם זו לא יכלה לסימן השאלה. סָפֵק הקיום היהודי התגלגל לספק הקיום הישראלי, לאי-הוודאות המתמשכת של היהודים ביחס לתוחלת קיומה של מדינתם.

נחטא לאמת, אם נזהה את אותו סימן שאלה בכל קורותיה של מדינת ישראל. שיעורו וצביונו פשטו ולבשו צורה. הן מלחמת לבנון הראשונה והן האינתיפאדה הראשונה נתפשו על-ידי רוב היהודים הישראלים כמאבקים מוגבלים על מרחבי שליטה והשפעה. גם אם סברו כי מטרת הערבים "להשליך את כל היהודים לים" נשארה בעינה, הנחת היסוד נשארה גם היא בעינה: אם נתמיד בעמידה איתנה על משמר המדינה, יגיעו לבסוף הערבים להכרה שאין בכוחם לחסלה או להשמיד את אוכלוסייתה, וייאלצו בעל-כורחם לבוא לכלל פשרה.

"גרסה 2" של האינתיפאדה ומלחמת לבנון השנייה בישרו תפנית. ספק הקיום הישראלי, שקולותיו לא נדמו גם בעשורים הקודמים (אלא תועלו לאפיקים אחרים), שב ואחז במושכותיו של הסכסוך והגיע לשיאים חדשים בשיח הציבורי. כשלון המשא-ומתן עם סוריה ועם הפלסטינים הציב את הציבור הישראלי בפני מבוי סתום. ההבקעה שנבחרה לבסוף – גדר, חומה מסביב לגדה ושתי הנסיגות, מרצועת עזה ומרצועת הביטחון שבדרום לבנון – התבררה אף היא כמפלט בעייתי. מהלכים אלה היו אמורים להקנות משנה-תוקף לריבונות היהודית, להפגין עוצמה שקטה של ביטחון עצמי. מתוך ויתור על הצבתו של קיר הברזל הז'בוטינסקאי אל מול שכנינו, החלטנו בינינו לבין עצמנו היכן יעבור, ויאשר שהנה כי כן הגענו אל הנחלה, ואת סימן השאלה החלפנו בסימן קריאה.

לא כך היה. בין חורבותיה של בינת ג'בל עדיין מנשבת רוחה של קריאת התיגר הגדולה, זו המציבה מול קיר הברזל את קורי העכביש. את האסכולה האחרונה הציג בחטף חסן נסראללה, ימים ספורים לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון (26 במאי 2000): "אני אומר לכם: 'ישראל' הזאת, שברשותה נשק גרעיני וחיל-האוויר החזק ביותר באזור, היא כיום שברירית יותר מרשת של קורי עכביש". מטאפורה של קורי העכביש אכן הולמת להפליא את דיוקנה של ישראל. קורי העכביש הם המִנסָרָה שדרכה נשקפת התהום.

הנה כך מספר הסוחר-הנוסע מרקו פולו לקיסר האימפריה המונגולית, קובלאי חאן: "אם תיאותו להאמין לי, מוטב. אספר עכשיו כיצד אוקטאביה, עיר של קורי עכביש, עשויה. ישנה תהום בין שני הרים תלולים: העיר תלויה על בלימה, קשורה לשני הרכסים בחבלים, שלשלאות וגשרים עיליים. מהלכים שם על גבי קורות עץ, משגיחים יפה שכף הרגל לא תדרוך בחללים, או שנאחזים בחוליות של רשתות הקנבוס. מתחתינו אין מאומה, בעומק של מאות על מאות מטרים; כמה עננים חולפים שם למטה; בקושי רב ניתן להבחין בתחתית התהום" (איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין, תרגם מאיטלקית גאיו שילוני, ספריית פועלים, 1984 עמ' 74).

"אנחנו לוחמים הפעם מלחמת קיום", הכריז הסופר יורם קניוק לאחר פרוץ מלחמת לבנון השנייה. "[אני] לא מוכן לוותר על המדינה היהודית, ולכן מאמין שניאלץ להילחם עוד מאה שנה כי אין ערבי בעולם, לבד מי שרוצה לסבר את אוזניי, שיקבל אותנו כישראל" (, YNET23 ביולי 2006). מן הראיון שערך ארי שביט עם שלוש מארבע האמהות שדחפו ליציאה מלבנון ("הארץ", 23 ביולי 2006) עלו קולות דומים: "לי כבר התקלפה הקליפה של הפחד. לי כבר יש תחושה של אין מוצא. אני מבינה שרוצים אותנו בים. מה שלא נעשה רוצים אותנו בים… היום אני יודעת מה יהיה: תהיה פה שחיטה. לא נהיה בים כי פשוט ישחטו אותנו. לא יישאר אף אחד מעם ישראל. אם צה"ל יחטוף וירוס, אף אחד לא יגן עלינו, כולל ידידינו בארצות-הברית", אומרת ארנה שמעוני. להרחבתה של יריעת המלחמה, ששורטטה כאקדמה למלחמת עולם שלישית, נודעה השפעה על העמקתה של התהום הפרושה לרגלי הקהילה; ככלות הכל, אם האיום אינו רק מקומי אלא כלל-עולמי, הסכנה הקיומית נשקפת לא רק למדינת ישראל אלא לעם ישראל כולו. "קשה להאמין", כתב יאיר שלג, "אבל רק שישים שנה לאחר השואה, שוב נמצא העם היהודי בסכנת השמדה" ("הארץ", 3 בספטמבר 2006).

תכולת הקיום: עם ישראל ומגדל בבל

מהו אפוא אותו "עם ישראל", שסימן שאלה מטריד ממשיך לרחף מעל חייו ולייסר את בניו? המסך מורם בראשיתו של ספר שמות, בהצהרה רבת-רושם: "הנה עַם בני ישראל" (שמות א', ט'). כאן, לראשונה במקרא, מיוחסת לבני ישראל ההגדרה "עם". אין זה אדם הקם בבוקר ומרגיש כי הוא עם, אף לא מנהיג בתחילת דרכו, גם לא האל שכרת עימם ברית – ה"אחר", פרעה, הוא שמגדיר את ה"עצמי" של בני ישראל ומזהיר את עצמו ואת עמו-שלו מפני העתיד להתחולל. אך פרעה איחר את המֶרכֶּבֶת. התהוות העמים החלה עוד קודם לכן, ואינה מנת חלקו של עם ישראל לבדו, שכשלעצמו עוד יעבור כברת דרך בטרם יעטה אדרת-עם.

זה החל עוד על חורבותיו של מגדל בבל הנטוש, עוד בראשיתה של בראשית. טכנולוגיית הבניין התקדמה בקצב מהיר, והאלוהות נראתה לפתע בהישג יד. "וַיאמרו הָבָה נִבנה לנו עיר וּמִגדל וְראשו בַשָמים וְנעשֶׂה לנו שֵם" (בראשית י"א ד'). אך שֵׁם אחר נכנס לתמונה. הפתרון האלוהי היה מהיר ואלגנטי, הפרד ומשול כהלכתו: פיזור האנושות וחלוקתה לעמים שונים, דוברי לשונות נפרדות. אפשר שהיה זה צחוק הגורל, מקרה קלאסי של הגולם הקם על יוצרו, אך מה ששימש לאל כלי עזר בהבטחת שלטונו על דור הַפַּלָּגָה, היה ברבות הימים למקור העיקרי למפלתו. את הוודאות הקיומית – הגדוּלה במרחב והנצח בזמן – ביקש ומצא האדם בעם, כמו גם בטבע העולם ובעל-טבעי.

העידן המודרני בישר תפנית כבירה. הדת לא סיפקה עוד את צרכיו של האדם, המשתנים במהירות, ובפרט את צורכי האדם המערבי. שתי מסגרות ישנות-חדשות נחלצו לעזרתו: פטריוטיזם אזרחי ואתנו-לאומיות. העוגן של האחת היה מוסד המדינה; השנייה מצאה את אחיזתה בשלשלת הדורות. בשעה שהפטריוטיזם האזרחי שואב את עוצמתו ממוסדותיה (ולרוב גם מחוקתה) של מדינה בעלת טריטוריה מוגדרת (גם אם משתנה לעתים), הרי התופעה האתנו-לאומית יונקת את כוחה מתפישת שְׁאֵרוּת קדמונית, מהתהוותה ההיסטורית של כעין "משפחה מורחבת". מעל שני הנתיבים, שהשתרגו והשתלבו לעתים קרובות, אם כי במינונים משתנים, התנוסס בגאון דגל ה"עם". לא היתה זו כאמור המצאה חדשה, אלא שעתה, בניגוד לעידן הטרום-מודרני, הוענקה לבסיס חברתי זה קדימות אתית-פוליטית. מגדל בבל ננטש מחדש, אך עתה לא בצו האל אלא מכוח רצונו של האדם, שבחר להיות עם. את מקומו של ריבון העולמים תפשה הריבונות העממית. האתניות היתה לאתנו-לאומיות, והמדינה סיפקה בסיס לפטריוטיזם אזרחי. לא עוד ה"אחר" האלוהי או שליט מטעמו; עתה היה זה ה"עצמי" שדרש עצמאות: אוטונומיה, "תחיקה עצמית".

להלכה, שילבה הקריאה המודרנית לאוטונומיה את הטוב שבכל העולמות. ככלות הכל, מראשיתה היא נכרכה לא רק בצמיחת הנאורות, בהתפתחות המדע והטכנולוגיה ובהתהוותה של המסגרת המדינתית-טריטוריאלית, אלא גם בהיווצרותו של הליברליזם הדמוקרטי. "זכות ההגדרה העצמית" נועדה, אפוא, להיות בעלת תוקף אֶתי אוניברסלי: כפולה ואופקית. כפולה, שכן הזכות היתה לזהוּת אישית ולערובה להישרדות קיבוצית גם יחד: זכותו של האדם לִברוֹר בעצמו ולעצמו את בסיס השתייכותו החברתית, וזכותו של העם להכריע בדבר צביונו הפוליטי. אופקית, שכן שתי זכויות אלה נועדו להיות מנת חלקם של האומות והאנשים כולם דא עקא, שבעולם המעשה היה לעתים חלום האוטונומיה לסיוט, ורבות התנועות שבשם הזכות להישרדות הקולקטיב שללו מהפרט את הזכות לזהותו, ולמצער, תבעו לעצמן זכויות אלה אך שללו אותן מפרטים ומעמים אחרים. ייחודו של הרעיון המודרני, חילוניותו המובנית, הם עקב אכילס שלו. כל עוד היה האל מקור הממשל והמשפט, היה לא רק ה"אינדיווידואל" האנושי אלא גם ה"אחר" בטל בשישים. האמונה וההלכה סיפקו את הצורך בזהות ובהישרדות; לעמדתו של ה"אחר" לא היתה חשיבות מכרעת. המודרניות החילונית שינתה מצב עניינים זה מן הקצה אל הקצה. "זכות ההגדרה העצמית", כשמה כן היא, כרוכה בהעברת זכות ההגדרה אל ה"עצמי" האנושי. ה"הגדרה" ממלאת כאן תפקיד כפול, לא רק כביטוי לפענוחה של מהות אלא גם כתהליך של הצבת גדרות בין ה"עצמי" לבין האחר.

בדיוק במובן הזה לכד המקרא נדבך יסוד בהתהוותו של עם. פרעה העניק לעם ישראל את זכות ההגדרה העצמית הראשונה, את הזכות לזהוּת, אך בה-במידה ומתוך פענוחה של זכות זו כסכנה לעמו-שלו, מיהר לשלול ממנו את הזכות השנייה, את זכותו להישרדות. אלפי שנים חלפו, אך אותה שניוּת בעינה עומדת. היא שניצבת ביסוד כשלונו היחסי של קיר הברזל. זאב ז'בוטינסקי הכיר בזכותם של הערבים לזהוּת ולהישרדות, אך בה-בעת הניח כמובנית מאליה את אי-נכונותם להעניק הכרה דומה ליהודים בארץ-ישראל. האם היתה זו הבנה נכוחה של מציאות נטולת סיכוי לשינוי, או נבואה שתרמה להגשמתה? לעולם לא נדע; אף לא אחד מדורות ההנהגה של הציונות לא פתח עם שכנינו בשיג-ושיח נורמטיבי, כזה החותר לא להסכמה-שבדיעבד לקיומה של ישות יהודית ריבונית אלא להכרה בבסיסה האתי, בזכותו של האדם להיות חלק מהעם ובזכותו של העם למדינה משלו בארץ-ישראל.

יריית הפתיחה לתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים – חילופי המכתבים בין ערפאת לרבין – שיקפה את המציאות הזאת בבירור. ערפאת הודיע על הכרתו ב"זכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון"; רבין השיב בהכרה באש"ף כ"נציג העם הפלסטיני". דקויות חשובות. ישראל אישרה מִכְּלָלָא את עצם קיומו של העם הפלסטיני, אך לאו דווקא הכירה בזכותו למדינה. אש"ף הכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים, אך לא בזכותו של העם (היהודי) למדינה. אין אלה זוטות. השם "ישראל", שם-קוד למדינת היהודים במשך עשורים, התגלגל בשנות התשעים לתיוג נייטרלי-למחצה, שתכולתו הערכית אינה בהכרח אתנו-לאומית, אלא עשויה לשמש גם בסיס לפטריוטיזם אזרחי. בשיח הרווח כיום הכרה בקיומה של ישראל, או אף בזכותה להתקיים, אין פירושה עוד בהכרח הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.

תמורה זו כרוכה במידה מכרעת בשינוי הערכי שעובר העולם המערבי. אם הערעור הערבי-מוסלמי על זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית נתפש כגזירת הגורל, הרי באשר למערב, נאבקה הציונות מלכתחילה שלא להפוך לעַרעָר בערבותיו. בקונגרס הציוני הראשון בבאזל (1897) הוגדרה-הוכרזה מטרתה: "להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ-ישראל, מובטח על-פי המשפט הפומבי", כלומר, להבטיח את הסכמתן של המדינות הנאורות לכינונה ולביצורה של הריבונות היהודית בארץ-ישראל. המטרה הושגה בראשיתה, אך לא לעולם חוסן. זה למעלה מעשור נתונות מדינות המערב לתהליך מתמשך של שחיקה בהכרה בזכותם של היהודים למדינה משלהם. החשוד המיידי ממהר להתייצב: האנטישמיות, שנאת היהודים באשר הם שם, כל שכן כאן, בארצם. אין הדברים משוללי יסוד כמובן, וכבר נמצא ותועד המִתאָם בין ראיית ישראל כ"שטן הקטן" לתפישת היהודים כמקור הרוע בעולם. החוקרים אדוארד קפלן וצ'רלס סמול בחנו מדגם מקיף של עשר מדינות אירופיות, ומצאו מתאם מובהק בין נטיות אנטי-ישראליות לאנטישמיות. כך, ממחקרם שפורסם לאחרונה ב-Journal of Conflict Resolution עולה, כי למעלה ממחצית הנשאלים שהביעו עמדות אנטי-ישראליות נחרצות, גילו נטייה מובהקת לגישות אנטישמיות.

אך יסוד האנטישמיות חושף רק טפח אחד, ולא בהכרח מרכזי, מן ההסבר לשינוי במעמדה של ישראל. כאשר מישירים מבט אל התמורה היסודית שחלה בגישתו של העולם המערבי, מתגלית העוינות העמוקה כלפי הרעיון המכונן הניצב בבסיס קיומה של מדינת ישראל: האתנו-לאומיות. המאה העשרים חוללה שינויים בשטח ובתודעה, ובאחריתה היתה האתנו-לאומיות למוקצית מחמת מיאוס בעיני חלק הארי מבני העולם המערבי. זוועותיהן של שתי מלחמות העולם נתפשו כראָיָה מחרידה לכך, שהאתנו-לאומיות טומנת בחוּבּה מנגנון נפיץ והרסני. האתנו-לאומיות נתפשה כמתכון לאלימות, לגזענות ולשפיכות דמים מתמשכת. מדינת ישראל נולדה – צחוק הגורל האכזר – דווקא באותה שעת חסד נדירה שבתום מלחמת העולם השנייה, מתוך תחושת הבושה והכרת האשמה. בסיסה היה אתנו-לאומי מובהק. בהחלטת עצרת האו"ם מספר 181 דוּבּר במפורש על הקמתה של "מדינה יהודית", מדינה שהזכות לקיומה וטעמו מקורם בעם – בקהילה האתנית – שבשמו נקראה. בדמדומי המלחמה הקרה הלכה זכות זו ואבדה, ומאז פרוץ האינתיפאדה השנייה היה לַחֲשָׁם של המערערים עליה לקול תרועה רמה. לעת-עתה היא נשמעת רק בחוגים מצומצמים, אך הלכה למעשה, מבטאת את דעתם של רוב שדרות ההנהגה ומעצבי דעת-הקהל.

מאלפת תגובתו של ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, על תוכנית השלבים של נשיא איראן (הפסקת-אש תחילה, חיסול ישראל אחר-כך). "איזו תועלת יש בכך עתה?", תהה בקול (3 באוגוסט 2006) בלייר אינו אנטישמי, ואפשר שעידון בריטי ודיפלומטי תרם למיתון דבריו, אך יש בהם כדי להעיד על גודל המצוקה הרעיונית שהעולם המערבי נקלע אליה בבואו לטפל בסכסוך הישראלי-ערבי. אם האתנו-לאומיות אכן פסולה, פסול גם קיומה של אותה מדינה שסביבה מתחוללת הילולת הדמים האחרונה. המרצע יוצא מן השק, כאשר לא מנהיגים הם הדוברים. המינוח שבו השתמשו מובילי החרם הבריטי נגד אוניברסיטת בר-אילן ואוניברסיטת חיפה (אפריל 2005) אינו מקרי: הפעלת לחץ על "מדינת ישראל הלא-לגיטימית". גם ביטוי זה עשוי להיחשב למאופק, יחסית להצהרתו של הסופר הנורבגי יוסטיין גורדר, מחברו של רב-המכר "עולמה של סופי", שבמאמר מ-5 באוגוסט קבע ללא כחל וסרק: "איננו מכירים עוד במדינת ישראל. אין עוד דרך חזרה. מדינת ישראל אָנְסה את הכרת העולם ולא תשיג שלום עד שלא תניח את נשקה. מדינת ישראל בצורתה הנוכחית היא היסטוריה". יש, כאמור, הרואים בהצהרות מעין אלה ביטוי לשנאת יהודים; אחרים נוטים לייחסן לביקורת עניינית כנגד מדיניות הממשלה. אלה כן אלה צודקים לעתים, אך לוקים באי-הבנת צוֹק הָעִתים, באי-קריאתו של זרם המעמקים. הבעיה העיקרית אינה איבה היסטורית ליהודים, המבוססת על גזענות, וגם לא קו המדיניות של ממשלה נבחרת זו או אחרת, אלא היותה של ישראל מדינה המשתיתה את זכות קיומה על עיקרון אתנו-לאומי מובהק. כך נכרכה התהום הפעורה למרגלותיו של עם ישראל בתהום הנפערת בינו לבין המערב, ושאלת תוחלת הקיום נעשית תלויה יותר ויותר בתכולתו.

תכלית הקיום: סדר עולמי חדש

ניתן, ואולי גם נכון, להיתפס לייאוש קל. ספק הקיום היהודי-ישראלי נראה היום לרבים וטובים כמבוסס יותר מאי-פעם בעבר. אין זה אך משב רוח חולף של שיח ציבורי עגמומי, הנוטה להיקלע למלכודות פוסט-טראומתיות (בעקבות מלחמת לבנון השנייה), ממש כשם שהוא נוהה אחר מלכודות טרום-טראומתיות (בחודשים הארוכים שלפני ההתנתקות). שלל ביטוייו העדכניים של ספק הקיום הם גם שיקוף אמיתי של מצוקות ממשיות, ועל המבוי הסתום הערכי שישראל הגיעה אליו ביחסיה עם העולם המוסלמי-ערבי ועם העולם המערבי, ניתן להוסיף עוד כהנה וכהנה איומים קיומיים, מבפנים ומבחוץ. ואולם דווקא בעת הזו, שבה גואים האתגרים, מתחוורים גם הקווים המנחים לפתרונם, והם המוליכים אל פשר הקשר שבין חוסן לאומי לחוסן כלל-עולמי. מיקומה הגיאוגרפי ומקומה הערכי של ישראל עושים אותה לא רק לאבן שואבת לסכסוכי דמים בלתי פתירים, כי אם גם לכוח העשוי לסייע לכינונו של סדר עולמי חדש.

כיום מתנהלת המערכת העולמית בשלושה מרחבי זמן שונים בעת ובעונה אחת: מרחב הזמן הטרום-מודרני, שברובו עדיין מושלת הדת בכיפה; מרחב הזמן המודרני, הנאמן לבקשת האוטונומיה האנושית במסגרת עממית; ומרחב הזמן הפוסט-מודרני, המבקש להתנער מעם ומדת לטובת הפרט. שלושת מרחבי הזמן מתקיימים לעתים במקביל, אך תהליכי הגלובליזציה יוצרים ביניהם בהכרח נקודות מפגש וחפיפה. מעטות הן הארצות המגלמות את אחד משלושת מרחבי הזמן בצורתו הצרופה, אך רובן נוטות במובהק לאחד מהם. העולם המוסלמי, והעולם הערבי בפרט, שרוי עדיין במרחב הזמן הטרום-מודרני. עדות איתנה לכך היא העובדה, כי בקרב כל המדינות הערביות מוגדרת להלכה ההלכה המוסלמית ("שַׁריעָה") כמקור העליון לחוק ולמשפט. מכל מדינות המזרח התיכון המוסלמי, תורכיה לבדה נמנעה מכך עד עתה. מנגד, חלק ממדינות המערב נוטות בהדרגה אל מרחב הזמן הפוסט-מודרני. אף שרוב מדינות אירופה חבות את קיומן ההיסטורי לבסיס האתנו-לאומי ו(במידה פחותה) ליסוד הפטריוטי-אזרחי, מבקש הדור החדש להתנער כליל מהיסוד הראשון ולמעט בזיקה ובהידקקות ליסוד השני. בתָווך, במרחב הזמן המודרני, שרויות עדיין רוב ארצות תבל, שם מבקש לעצמו האדם – באמצעות העם – זהות והישרדות, יהא בסיסן מדינתי או אתנו-לאומי. העולם נע כיום לצלילי שלושת המקצבים, אלא שבמקום שתיווצר מהם הרמוניה, רושם הסייסמוגרף הגלובלי אותות של קקופוניה מתמשכת. במקום למצוא הלימה המבוססת על כבוד הדדי, אנו שרויים בעידן של צרימה הגובה מחיר דמים כבד.

המזרח התיכון הוא ללא ספק המקור העיקרי לאותה צרימה המחוללת אלימות מתמשכת, אך אין זו גזירת הגורל. לפני למעלה מ-15 שנה, ב-1990, לאחר התמוטטות הגוש הסובייטי, ידע אזורנו שעת חסד: בין שברי הפסלים והריסותיה של חומת ברלין הסתמנה תפנית אפשרית. לרגע היה נדמה שחזון האוטונומיה אכן קורם עור וגידים. שורה של סימנים מעידים התקבצה לשיירה קצרה של שיח ומעשים, אך מלחמת המפרץ עצרה את מהלכה. בעיני הערבים היתה בשורת המערב בָּאַחת מֵעֶרכית לכוחנית, ואת מקום התקווה תפס הפחד. הנה דוגמה אחת, מאירת עיניים: מקומו של מפעל התרגומים, שהיה בבסיסם של תהליכי החילון המערביים, נפקד כמעט לגמרי מהעולם הערבי. מאז תקופת שלטונו של הח'ליף אל-מאמון (833-813) ועד היום תורגמו לערבית כ-10,000 ספרים, מספר השווה לזה המתורגם בספרד לבדה מדי שנה. מאז כתיבת ספרו המופתי של ג'ורג' אורוול, "1984", ועד תרגומו לערבית חלפו למעלה מארבעה עשורים. הספר ראה אור באוגוסט 1990, כשרוחות השינוי החדשות נשבו בעוז. באותו החודש פלשה עיראק לכוויית. ההמשך ידוע. כיוון הרוח השתנה, ו"קץ ההיסטוריה" נתפש כמאמץ משולב של המערב ושל מושחתי ערב לכפות אינטרסים זרים על עמי האזור. הדברים אמורים גם בגלגולה האחרון של מלחמת המפרץ, שעלותה נאמדת היום בכשני טריליוני דולרים. מנגד, ההשקעה המערבית הכוללת בתרגום ספרים לערבית היא אפסית. ביחסו למזרח התיכון כָּשׁל העולם המערבי בעמידה בשני האתגרים העיקריים: עידודם של תהליכי החילון האתי (במרחב הציבורי-פוליטי) ועיגונה של זהות קיבוצית חלופית. בהזניחו את המיזם הראשון לטובת רב-תרבותיות קהת-חושים, נסוג המערב מבקשת האוטונומיה לטובת הסתפקות באָנוֹמיָה, אי-ודאות ערכית. האדרת הרִיק המוסרי נתפשה בעיני רוב-רובו של העולם הערבי-מוסלמי כהוכחה ניצחת לנפסדוּתן של דרכי המערב.

הכשלון השני הוא לא פחות חמור, אלא דווקא בו מתגלם תפקידה הייחודי של ישראל. ישראל מצויה בטבורה של אותה צרימה נוראה בין שלושת המקצבים. ואולם, דווקא עמדת מפתח זו עשויה להתברר כנקודת ארכימדס, ומתוך כך לסייע לחולל תמורה מרחיקת לכת, ששעתה הגיעה זה כבר. זהו פשר הקשר: תפישת האתנו-לאומיות בידי המערב כאֵם כל חטאת לא רק גורמת לשמיטת הקרקע מתחת לזכותה של ישראל להתקיים, אלא גם מספקת רוח גַבּית לעליית האיסלאם הרדיקלי, המאיים על שלום העולם. ראוי להדגיש: בניגוד למגמות האנטישמיות, הוקעת האתנו-לאומיות היא נחלת העולם המערבי רובו ככולו, ומבחינה זו דין צרפת כדינהּ של ארצות-הברית. זוהי הסיבה הראשונה במעלה להתעקשותה של ארצות-הברית על שמירת אחדותה של עיראק, ולניסיון לצקת את דיוקנה החדש אל תוך התבנית הרפובליקנית-פדרטיבית (ודברים דומים אמורים גם בלבנון). הפטריוטיזם האזרחי, המעוגן בטריטוריה מדינתית ובמורשת תחיקתית, נתפש כחלופה ראויה ועדיפה – מפלטהּ האתי-פוליטי האחרון של הזהות הקיבוצית, לפני זניחתה הסופית לטובת פוסט-מודרניות פרטית (מרחב הזמן שארצות-הברית טרם באה בשעריו).

פסילתה העקרונית של האתנו-לאומיות תהיה בכייה לדורות. קריאה שגויה של העבר זורעת רוח בהווה, ותחייב את כולנו לקצור את סופות העתיד. האלימות שידעה המאה העשרים אינה פועל יוצא של האתנו-לאומיות. האתנו-לאומיות אינה הורתה של הגזענות הלאומנית יותר מכפי שהפטריוטיזם האזרחי-מדינתי אחראי להולדת הפאשיזם, והאידיאולוגיה הליברלית – להיווצרותה של האידיאולוגיה הטוטליטרית.

צא וראה את שנעשה ביוגוסלביה לשעבר, ואת המחיר העצום שגבה המאמץ הנואל לשמר את אחדותה של המדינה כנגד רצון העמים למימוש זכותם להגדרה עצמית. ומנגד, צא ולמד את שהתחולל בחודשים מאי-יוני השנה במונטנגרו, שותפה זוטרה לשעבר באיחוד עם סרביה. שם בחר העם באוטונומיה, במימוש זכות ההגדרה העצמית לזהות (אתנית) נפרדת ולהישרדות (לאומית) במדינה עצמאית. התהליך התנהל על מי מנוחות, ובמשאל-העם זכו מצדדי העצמאות ברוב דחוק אך מספק של 55.5 אחוזים. מונטנגרו העצמאית הוכרה לא רק על-ידי האומות המאוחדות (כמדינה-חברה ה-192) אלא גם על-ידי סרביה, שכנתה החדשה, וזאת אף שכשליש מתושבי מונטנגרו מזהים עצמם כבני המיעוט הסרבי מבחינה אתנית. גם האיחוד האירופי נתן את ברכתו למדינה החדשה, ושב והוכיח את המוסר הכפול שערכיו נגועים בו. האתנו-לאומיות, אשר זוכה לקיתונות של חֲרָפות במקרה הישראלי, נתפשת כבסיס לגיטימי לפועלן של המצטרפות החדשות. אותו מוסר כפול ניכר היטב גם בפרשת "החוק המגיארי". כיום ישנם למעלה מ-14 מיליוני מגיארים/הונגרים ברחבי העולם, כשליש מתוכם חיים מחוץ להונגריה. התפוצה הגדולה ביותר דרה במדינה השכנה, רומניה, המשמשת בית לכמיליון וחצי מגיארים. ב-2001 העביר בית-הנבחרים ההונגרי את "החוק המגיארי", שהעניק זכויות מרחיקות-לכת לבני המיעוט ההונגרי (האתני) בארצות אחרות. רומניה התקוממה, והאיחוד האירופי נדרש לפָּרָשה. והנה, למרות גינויה של האתנו-לאומיות היהודית-ישראלית אוּשׁר החוק, תחילה בוועידת ונציה (2001) ואחר-כך במועצת אירופה (2003).

הניסיון להתעלם מהיסוד האתנו-לאומי בתודעה האנושית, או לבטל אותו, כָּשׁל בבלקן; גם במזרח התיכון דינו כשלון. ואמנם, קִעקוע יסודות העם, המדינה והאידיאולוגיה עשוי אולי להוליך לעידן של זהויות חדשות, פוסט-מודרניות ונזילות בחלק מהעולם המערבי, אך בעולם הערבי-מוסלמי, שלא התחוללו בו תהליכי חילון עמוקים, אינו אלא מתכון לאסון: לשיבה מחודשת ורבת-עוצמה אל מגדל בבל הנטוש, אל בקשת הדת, והפעם בנוסח פוליטי-רדיקלי ובכלים טכנולוגיים מתקדמים מתמיד. במובן מסוים, ולעתים בלא יודעין, נכרתה ברית בין שני אויביה-חלופותיה של המודרניות, המבקשים לקעקע את פרויקט ההגדרה העצמית הכפולה וההדדית: הטרום-מודרניזם – בשם ה"אחר" האלוהי, והפוסט-מודרניזם – בשם ה"עצמי" הפרטי, שזהות קיבוצית היא עול מוסרי בשבילו. אותה ברית לא-קדושה עלולה להתגלגל לברית-דמים איומה. ככלות הכל, מתוך ששללה מהפרט כל ודאות אחרת, הותירה לו הפוסט-מודרניות ודאות אחת ויחידה – את ודאות מותו. אין תמה כי יש הבוחרים לכרוך ודאות נואשת זו בברירת שמשון, בגדוּלה של גאולה לאומית וכלל-עולמית.

ישראל אינה יכולה לשים בכוחות עצמה קץ לתופעת המחבלים המתאבדים, כל שכן להשיב את עטרת המודרניות ליושנהּ. על המערב כולו להתלכד מחדש סביב דגלה של האוטונומיה: זכות ההגדרה העצמית הכפולה – לזהות אישית ולהישרדות קיבוצית – שבהקשרה המזרח תיכוני תישא במובהק גם צביון אתנו-לאומי. העימות הישראלי-ערבי/מוסלמי הנו במובן זה לא רק מדד להווה, אלא גם פתח של תקווה לעתיד. זו צריכה להיות תכליתה החדשה של ישראל: להוכיח בדל"ת אמותיה, שהפרויקט ראוי ורצוי כאחד.

על עם ישראל לשוב ולהשיב ממגדל בבל. ראשית, עלינו לתרום את חלקנו לעידוד תהליכי החילון האתי ולהקניית ההשכלה, למשל באמצעות פתיחת אוניברסיטה ערבית ברמה הגבוהה ביותר. אגב אורחא, כיוון שכבר בחרנו להפיץ דברנו ברבים, מוטב שבמקום לפזר קריקטורות נלעגות, היינו מצניחים אל ארץ הארזים אלפי ספרי מופת מקוריים ומתורגמים. שנית, וחשוב לא פחות: עלינו לטרוף את קלפי הסכסוך ולהעמיד את כל יסודותיו למבחן מחודש, בהתאם לעיקרון האוניברסלי של בקשת האוטונומיה האנושית. יש לכך משמעות פוליטית מעשית: "משאל-על" משולב ודו-שלבי, שיכלול את כל הדרים בין הנהר לים ויכוּון לפענוחה וליישומה של זכות ההגדרה העצמית הכפולה. כל אחד יתבקש להגדיר את זהותו ואת נתיב הביטוי הפוליטי של הקיבוץ שהוא מבקש להשתייך אליו. תוצאותיו של משאל-העל יכריעו לא רק את הגדרת הקיבוצים, אלא גם את הצבת הגדרות הטריטוריאליים. אם רוב הנשאלים יְבַכּרו להגדיר עצמם כאזרחים ולא כבני העמים, כך יהיה. קום תקום מדינה אחת על פני השטח כולו, שתגדיר עצמה על בסיס טריטוריאלי, והנאמנות לה תהיה פטריוטית-אזרחית ולא אתנו-לאומית. מובן מאליו שבאותו הרגע יבוטלו הן חוק השבות והן הטענה הפלסטינית לזכות השיבה. ההגירה תהיה על בסיס סגולות אישיות ולא על יסוד זכות קיבוצית. מנגד, אם ידבקו הפרטים בהשתייכות האתנו-לאומית, יצטרכו להכריע בין שתי אפשרויות: חלוקת הארץ לבין של הקמתה של יחידה מדינית דו-לאומית אחת (בדומה לבלגיה).

הלכה למעשה, שלוש החלופות גוזרות ארבעה פתקי הצבעה אפשריים: מדינת כל אזרחיה; מדינה דו-לאומית; חלוקה, כלומר: בחירה בישראל; בחירה בפלסטין. רוב מיוחס יקבע את הפתרון הנבחר מבין השלושה, אך אם תיטה הכף לטובת החלוקה, ישורטטו גבולותיה על-פי הפריסה הגיאו-אלקטורלית של המצביעים ששמו בקלפי את שני הפתקים האחרונים. לפי תרחיש זה, הן הערבים שיבחרו להיות חלק מישראל (כמדינת העם היהודי) והן היהודים שיבחרו להיות חלק מפלסטין (כמדינת העם הפלסטיני) יוכרו כמיעוטים לאומיים, אך בה-בעת יכירו בזכות ההגדרה העצמית של העם שבמדינתו הם חיים.

תהא אשר תהא ההעדפה האישית של כל אחת ואחד מאיתנו, חיוני להשתית את עתידנו על יסודות מוסריים מוצקים, שחייבים לינוק מעיקרון בעל תוקף אוניברסלי. עלינו לחתור למצב של הכרה שלמה והדדית בזכות לזהות ולהישרדות – "זכות", ולא רק קבלה דה-פאקטו של מצב נתון. אם חירות משמעה אחריות, זו משמעותה במרחב הציבורי של הסכסוך.

"עמים קטנים" נתבעים לבקשת תכלית

חייהם של תושבי אוקטאביה, עיר קורי העכביש, אינם פשוטים. סימן השאלה, המרחף מעל לתוחלת קיומם ומעל לצדקת תכולתו, אינו נותן מנוח. הם שייכים למיעוט מבין עמי תבל. הם, "העמים הקטנים", כלשונו של הסופר הצ'כי מילאן קונדרה, "אינם מכירים את התחושה המאושרת של עבר ועתיד נצחיים… תוך שהם מתעמתים תמיד עם בורותם היהירה של הגדולים, הם רואים את קיומם מאוים באופן קבוע או כמי שמרחף מעליו סימן שאלה; כיוון שקיומם הוא שאלה" ("צוואות נבגדות", זמורה-ביתן 1994 ) אך שמא אותו סימן שאלה, דווקא הוא מקור כוחם? כך סבור היה ראבידוביץ': "עתים דומה עלי כאילו אותה תחושת אחרית תחושת מגן היתה מעיקרה… הִרבָּה ישראל להגות בכליונו, לשוות מיד את אחריתו נגדו – ואותם הגייה ושיווי אחרית הם-הם שסייעו לו להתגבר על האחרית, לעמוד בפניה כל שעת משבר וכליה, כשזו ארבה לו אריבת-ממש; וכך היה עם-אחרית לעם-ראשית, ואחרית לו אין קץ לה…" דברים דומים עולים מהסֵיפָא של סיפור אוקטאביה. מרקו פולו מגלה לקובלאי חאן כי "חייהם של תושבי אוקטאביה, התלויים על פני התהום, בטוחים כלשהו יותר מחיי תושביהן של ערים אחרות. הם יודעים שהרשת לא תוכל לשאת יותר ממשקל מסוים" (הערים הסמויות מעין, עמ' 74).

דברים יפים ומפתים, אלא שכוחם יפה לזמנים אחרים. תודעת התהום היא כוח שטומן בחוּבּו הבטחה בהכרח רק בעידן הטרום-מודרני נטול הבחירה, כשזהות ואופני הישרדות נתפשים כגזירת הגורל ממעל, ואוקטאביה אינה עיר אחת מני רבות. במרחב הזמן המודרני מציאותה של אוקטאביה שונה: האדם נושא עימו מקל נדודים, וכל עיר ניצבת אל מול רעותה (אכן, גם במרחב הזמן הפוסט-מודרני נודד האדם, אך הוא נשאר בבדידותו; משמעות העיר היא זמנית בעליל, חולפת כליל). ישראל, יצירה אתנו-לאומית מודרנית, איננה ברירה יחידה, ואינה יכולה להסתפק בעצם היותה. אם תאומץ גישתו של חבר-הכנסת אריה אלדד, שקבע לאחרונה כי "מדינת ישראל קיימת כדי שנוכל להגן על עצם קיומנו" ("מעריב", 23 באוגוסט 2006), נמשיך להתבוסס במי-אפסיים של קיום לשם קיום ותו לא. אין בכך די. "עמים קטנים" נתבעים לבקשת תכלית. התהייה המתמשכת ביחס לזכות הקיום וטעמו, סימן השאלה המוצב באחרית שמם, הם-הם הצידוק לעצם קיומם. זו דרכו של עם ישראל, שאמנם פרעה הוא שהגדירו, אך רק מקץ שנים רבות, כשניצב אל מול הר סיני ונטל שליחות על שכמו, זכה באמת בשמו.

אוריאל אבולוף הוא דוקטורנט במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" מגזין מספר 35: "דין וחשבון מה מחליש ומה מחזק אותנו"

ד"ר אוריאל אבולוף מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה