דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בדצמבר 2003 | מהדורה 19

השסעים של היום זה לא מה שהיה פעם

העלייה מחבר-המדינות מיצבה מחדש את החברה הישראלית. מספרם הגדול של העולים הביא לשינויים דמוגרפיים ותרבותיים מרחיקי לכת. אבי פיקאר מנתח את השפעת העלייה על עיירות הפיתוח

נתיבות 2002: עיירות הפיתוח היו לזירת התגוששות פוליטית

צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

העלייה מברית-המועצות לשעבר הוסיפה לנו כמה בלבולים באשר לזהות ולקטלוּג של הסקטורים בחברה הישראלית. עד גל העלייה האחרון יכולנו לומר בבירור, שבקרב היהודים בישראל יש חפיפה בין דת ללאום. ואילו עתה אנו נתקלים בשיכבה גדולה של "יהודים בני דת מוסקבה": אזרחי ישראל דוברי עברית המשרתים בצה"ל, אשר אינם מוגדרים כבני הדת היהודית על-פי ההלכה. על תופעה זו נתנו רבים את הדעת; אולם העלייה מחבר-המדינות טרפה גם מוסכמות אחרות.

בשנות השמונים רווחה התפישה בדבר ה"שסע הדיכוטומי" המחלק את החברה הישראלית: הימנים היו ברובם מזרחים, מסורתיים, עניים ותושבי הפריפריה. השמאלנים ייצגו תמונת-ראי: אשכנזים, חילונים ומבוססים, תושבי הקיבוצים ושכונות היוקרה. אמנם היו גם חריגים, כמו הציונות הדתית, האשכנזית באפיוניה התרבותיים ובמידה רבה גם בהרכבה, אך לא היה בזאת כדי לזעזע את הסטטיסטיקה.

החפיפה בין השסעים הפוליטיים, הדתיים, העדתיים והמעמדיים לא תרמה רבות ללכידות החברתית. בהפרזה ניתן היה לומר, שאם יפרוץ עימות אלים על רקע דתי או פוליטי, קל יהיה ל"דתיים" ול"מתנחלים" לגייס את תושבי השכונות העניים, המסורתיים והמזרחים נגד ה"קיבוצניקים המיליונרים עם הבריכות" והחילונים השמאלנים מהרצליה ומאפקה. יחד עם זאת, גם ראשי תנועת העבודה לא יתקשו לגייס את תומכיהם כנגד ה"חומייניסטים" (שם קוד לדת ולמזרחיות] הברברים, "מחרחרי המלחמה".

מיליון העולים מחבר-המדינות בלבלו אותנו לחלוטין. הם אשכנזים עניים, חילונים ימנים ועוד כהנה וכהנה בעלי סתירות פנימיות. כך, למשל, תרמה העלייה הרוסית לנוף הישראלי דמות שהיתה חריגה ביותר בשנות השמונים: אינטלקטואל ימני. שוב לא נמצא כמעט את כל הימנים באותו צד של המפה בשאלות של דת, כפייה דתית וזהות דתית. שוב לא נמצא רק את המזרחים בתחתית הפירמידה החברתית (מעט מעל הערבים) של ישראל. יש גם אשכנזים בעיירות-הפיתוח, והם בעלי ייצוג בעולם הפשע והזנות: עולם שעד שנות התשעים היה מזוהה לחלוטין עם המזרחים.

בקשה מהפנתרים השחורים

בראשיתו של גל העלייה, בשלהי 1989, כאשר החברה היהודית-ישראלית כולה היתה אפופה התלהבות מהתחדשות העלייה, פנה אחד מראשי הפנתרים-השחורים לשעבר למיכאיל גורבצ'וב וביקש ממנו שלא יתיר עוד ליהודים להגר לישראל. הוא נימק את בקשתו במצב הכלכלי בארץ. המברק ששלח זכה לתהודה רבה בכלי התקשורת. ללא ספק, היה מדובר בחריגה ברורה ובוטה מכללי המשחק הישראלי, חריגה שזכתה לגינוי מקיר אל קיר. קריאתו של אותו פעיל מזרחי (כמדומני, זה היה כוכבי שמש) היתה קול בודד, ורוב המזרחים שהשתתפו בדיון הציבורי – פוליטיקאים, סופרים ובעלי טורים – התנגדו לעמדה זו.

העובדה, שדווקא איש הפנתרים-השחורים התבטא בגנות העלייה הרוסית, לא היתה צריכה להפתיע. בשנות השבעים היתה העלייה מברית-המועצות ותנאי הקליטה המועדפים שניתנו לה אחד הגורמים להתפרצות מחאתם של הפנתרים-השחורים. סימני הווִי שסימנו העולים ברדתם מהמטוסים (כאות לנצחונם על המשטר הקומוניסטי בעצם עלייתם) פורשו בציניות כדרישה לווילה וולבו. העולים שבאו בשנות השבעים נשלחו להתגורר במרכז הארץ, וזאת בעת שההפניה לפריפריה עדיין היתה טרייה בזכרונם של העולים מצפון אפריקה.

בראשיתו של גל העלייה האחרון הפער בין התנאים שהוענקו לעולים לבין מצבם של המזרחים הוותיקים לא היה מנקר עיניים. אמנם העולים של שנות התשעים זכו לסל קליטה ולמשאבים מהמדינה, אך בשנים האלו היה גם מצבם החומרי של המזרחים הרבה יותר טוב. ההטבות החומריות שניתנו לעולים לא מיקמו אותם מעל המזרחים, אלא בסמיכות להם ואפילו למטה מהם. אם היתה התמרמרות על יחסה המפלה של המדינה לעולים האשכנזים, סיבתה לא היתה הפער הנוכחי אלא הפער ההיסטורי: מדוע הם זוכים לדירות מסודרות בעוד הורינו מצאו את עצמם, אי-אז בשנות החמישים והשישים, באוהלים ובמעברות.

הפער בין האידיאולוגיה לפרקטיקה

אפרים קישון הגדיר היטב את היחס לעלייה בחברה הישראלית: "אנחנו אוהבים את העלייה אבל לא את העולים". העלייה נחשבת לערך ציוני מרכזי, אך בעוד הרטוריקה השלטת דוגלת ביחס חיובי לעלייה, המציאות בשטח מולידה לעתים יחס שלילי לעולים. המשאבים המוקצים לעולים באים על חשבונן של שכבות האוכלוסייה האחרות. אלה שזקוקים למשאבים הציבוריים – העניים והחלשים – חשים בכך במיוחד. העולים, ברצונם להשתלב בשוק התעסוקה, תופסים מקומות עבודה. לא פחות חשוב מההיבטים הכלכלים הוא הניגוד העדתי. בשנות התשעים, כמו בשנות החמישים, קבוצת הוותיקים חשה שהגל הנוכחי של עולים שונים ומשונים עלול לשנות את צביונה של החברה שהם חיים בה.

סקרים, שנערכו בראשיתו של גל העלייה בנוגע לעמדתם של הישראלים הוותיקים כלפי העלייה, גילו שהפער בין האידיאולוגיה לפרקטיקה יצר קשת רחבה של תשובות על השאלות בדבר חשיבותה של העלייה, קשיים שהיא מערימה בפני הוותיקים בדיור ובתעסוקה ועדיפות שצריכה להינתן לעולים במתן עזרה מהמדינה. חלק מהאוכלוסייה, שעמדתו נגזרה במידה רבה מהאידיאולוגיה הציונית, ראה בעלייה גורם חיוני ולא ייחס חשיבות לקשיים שנגרמו לוותיקים. חלקה האחר, שחש פחות מחויב לרטוריקה הציונית, לא ייחס חשיבות גדולה ביותר לעלייה וציין דווקא את הקשיים.

פילוח התשובות לפי המגזרים העלה שאשכנזים מבוגרים, מבוססים ומשכילים התייחסו באהדה אל העולים, בעוד צעירים מזרחים בעלי רמת הכנסה והשכלה נמוכות חשו עוינות מסוימת כלפיהם. ניתן להסביר זאת במידת החיבור והשייכות לאידיאולוגיה הציונית של המגזר שנקרא בפי כול "מלח הארץ", בצד הניכור שחשים כלפי אתה אידיאולוגיה אנשים החיים בשולי החברה. אולם הצד האידיאולוגי מסביר רק חלק מהתופעה. חלקה האחר קשור להיבט החומרי-כלכלי. האנשים המבוססים מהמוצא האשכנזי מתגוררים בדרך-כלל בשכונות המבוססות, שרוב העולים אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות בהם דירה. גל העלייה גם אינו מאיים על מקומות התעסוקה שלהם, מפני שרובם עוסקים במקצועות החופשיים ומאיישים תפקידים של ניהול. בהקצנה ניתן לומר, שהמגע היחיד של שיכבה זו עם העולים הוא בפעילות הפילנתרופית שלה.

לעומתם, המזרחים העניים נמצאים במגע יותר הדוק עם העולים. הם מתגוררים באותן שכונות ובאותן עיירות, ומתמודדים לעתים על אותם מקומות עבודה. מעל הכול חשים המזרחים, שהעלייה דוחקת אותם שוב לשולי החברה לא רק מבחינה כלכלית אלא גם מבחינה תרבותית. הרוסים שוב, כמו בראשית שנות השבעים, עוקפים את המרוקאים בסיבוב.

ניגוד זה מתבטא בחריפות יתרה בזירה הגיאוגרפית המשותפת לשתי הקבוצות: עיירות-הפיתוח.

להבדיל משנות השבעים, בשנות התשעים הופנה גם חלק ניכר מהעולים מברית-המועצות לשעבר לפריפריה. אולם ברוח השינויים שחלו בחברה הישראלית, מבצע זה לפיזור האוכלוסייה היה שונה מאוד ממצב הדברים בעת קליטתם של העולים מצפון אפריקה. באווירת שנות התשעים מבצע מתוכנן "מהאונייה לכפר", שבו מקום המגורים נכפה על העולים, לעתים במרמה, היה בלתי אפשרי. מעתה זכה כל עולה לחופש בבחירת מקום מגוריו. ההיצע והביקוש בשוק החופשי וגודלו של סל הקליטה היו הגורמים המרכזיים שהכריעו בבחירת מקום המגורים. השפעתה של המדינה הצטמצמה לכדי החלטה לעודד את הבנייה בפריפריה, ואף לסבסד אותה. היצע הדירות הקטן במרכז הארץ העלה את מחיריהן מעבר לרף שאיפשר סל הקליטה. ההיצע הרחב בפריפריה, ודירות באיכות גבוהה יותר מהדירות בשכונות המצוקה בשולי הערים הגדולות, גרמו לעולים רבים לקבוע את מגוריהם בעיירות-הפיתוח. שיעורם שם הוא כפול משיעורם בכלל האוכלוסייה. בעיירות-פיתוח מסוימות מגיע כיום שיעור העולים ל-40% מהתושבים.

פיזור גיאוגרפי זה תרם לגידול ניכר ביותר באוכלוסיית הפריפריה, לראשונה מאז ימי קליטת העלייה מצפון אפריקה בשנות השישים. כל אדם שעיניו פקוחות יכול לראות את השינוי הפיזי העצום שחל ביישובי הפריפריה בעשור האחרון. שכונות נבנו, כבישים נסללו, מרכזים מסחריים נפתחו. אף על פי שהסיבה לתנופת הפיתוח הזו היו העולים מברית-המועצות לשעבר, התברר שהנשכרים העיקריים הם דווקא התושבים הוותיקים, מזרחים ברובם. דירות שיכון, שעמדו שנים ללא קונים והושכרו במחירים אפסיים, הושכרו ונמכרו עתה במחירים שהיו לעתים גבוהים פי עשרה מערכן המקורי. התושבים הוותיקים הצליחו למכור דירות ישנות ולשדרג עצמם לבתי הקרקע. השיפור הזה התבטא לא רק בתחום הדיור.

אולם בצד פיתוח הפריפריה ותיקון האפליה העדתית שמקורה בשנות החמישים, יצר פיזור האוכלוסייה של שנות התשעים מתיחויות חדשות. העולים החלו להתחרות במזרחים על המשאבים. הם תפסו את מקומות עבודתם, בין השאר, בגלל נכונותם לעסוק בכל עבודה, ובשכר נמוך. הם התחרו בהם ועקפו אותם ברמת ההישגים במערכת החינוך. בעיני רבים מתושבי עיירות-הפיתוח ערערו העולים את תחושת הביתיות והמשפחתיות שאפיינה את מקומות מגוריהם עד בואו של גל העלייה האחרון. חנויות חזיר ומנגלים בשבת עוררו אצל רבים עוינות כלפי העולים הרוסים.

עיירות-הפיתוח היו גם לזירה של התגוששות פוליטית. רשימות רוסיות שזכו להצלחה רבה בבחירות המקומיות התחרו על ההגמוניה ועל השלטון. בבחירות לעירייה בקריית-גת ב-1998 התנהלה מערכה רוויַת השמצות כאשר מועמד רוסי התמודד מול מועמד ותיק ממוצא מזרחי על תפקידו של ראש העיר. לחלל נזרקו אמירות רבות בגנות "מכוני ליווי", "מאפיונרים" ו"חנויות חזיר". לבסוף הושגה הסכמה בין שני המחנות, והמועמד הרוסי זכה לתעודת הכשר. כעבור חצי שנה, ב-1999, בעת שבה התנהלה תעמולת הבחירות לכנסת, הגיע העימות גם למישור הארצי. במהלך אותה מערכה פרצו לאוויר העולם כל האמירות שהיו לא-לגיטימיות לחלוטין עשור אחד בלבד קודם כן. העימות בין ש"ס ל'ישראל בעלייה', עימות שזכה לכינוי "ש"ס קונטרול – נאש קונטרול", היה מופע תקשורת וארצי אשר הסגיר את המתיחות שהתקיימה במוקדים רבים בין המזרחים לרוסים, שתי קבוצות הקרובות זו לזו מבחינה מעמדית. אנשי ש"ס תיארו את העלייה מחבר-המדינות כיבוּא של גויים, חזיר ומחלות. תעמולת 'ישראל בעלייה' תיארה את שליטתה של ש"ס במשרד הפנים כהתעמרות מכוונת ברוסים. המעטה הדתי העניק לש"ס לגיטימיות בביטוי הניגוד בין המזרחים לרוסים. מעטה הליברליות והזכות לעלייה איפשר ל'ישראל בעלייה' לבטא את הניגוד בינם לבין המזרחים ואת ההתנשאות כלפיהם. אצל רבים מהרוסים ה"לבנים"-האירופים פורטים הדברים על נימים גזעניות של היחס לקווקזים ול"אסיאתים" אחרים.

תהליכי האינטגרציה וההיבדלות בחברה הרוסית עשויים להשפיע לכאן ולכאן על היחסים בין אנשיה לבין המזרחים. הצטרפותם של הרוסים למעמד הבינוני תגביר את המרחק בינם לבין המזרחים הפריפריאליים, שייוותרו בשולי החברה. הישארותם של הרוסים במעמד הנמוך תעצים את הקונפליקט הכלכלי ואת ההתמודדות על אותו הפלח בשוק העבודה. עם זאת, התגבשות על רקע מעמדי וגיאוגרפי של יושבי עיירות-הפיתוח עשויה דווקא ליצור קירבה בין המזרחים לרוסים.

נכון להיום, הקונפליקטים הכלכליים, הדתיים והתרבותיים מצטברים זה על גבי זה. התרחבות הפערים הכלכליים בחברה הישראלית והתרופפות תחושת הסולידריות בתוכה, כפי שמנבאים כמה חוזי שחורות, עלולות להסיר את המחסומים באשר לעימותים בין יהודים. נקודות המגע – שהן גם נקודות חיכוך – בין המזרחים לרוסים, הן עצבים חשופים בלכידותה של החברה הישראלית.

אבי פיקאר מלמד היסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת הרצוג ועמית מחקר במרכז שלם

המאמר פורסם בגיליון מספר19 של "ארץ אחרת": מיליון עולים רוסים: איך השתנינו ואיך עוד נשתנה . להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה