דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 בנובמבר 2006 | מהדורה 36

השלום מתחיל בכלכלה

בשנת 1976 הקים מוחמד יונוס, כלכלן מבנגלדש, את בנק גְראמִין ('כפר' בבנגלית), שמטרתו היחידה היא להלוות כסף לכפריים עניים בריבית סבירה. הבנק החל לפעול בכפר אחד, ובמהירות הוא התרחב לעשרה כפרים, למאה, ולבסוף לאלפים. אוכלוסיית היעד של גראמין היתה עניים חסרי אדמות, ובעיקר נשים. השנה זכה יונוס בפרס נובל לשלום

מוחמד יונוס: אוכלוסיית היעד של בנק גראמין הייתה

עניים חסרי אדמות ובעיקר נשים. צילום: AFP

מוחמד יונוס, כלכלן מבנגלדש וחתן פרס נובל לשלום, פגש לפני 32 שנה אישה כפרית שמכרה רהיטי במבוק פשוטים שהכינה. למרות הביקוש למוצריה ולמרות שעות העבודה הארוכות והקשות שהושקעו בהם, התפלא יונוס לגלות כי האישה אינה מצליחה להרוויח מעבודתה. יצרנית רהיטים אומללה זו היתה ליונוס מה שהיה לאייזיק ניוטון התפוח הנודע שצנח על ראשו. במהרה נוכח יונוס לגלות כי בעייתה של האישה נעוצה בכך שכדי לרכוש את חומרי הגלם הנחוצים לייצור הרהיטים עליה ללוות כסף בריבית נשכנית ממלווה כספים בכפר, וכמעט כל הכנסותיה מוקדשות לתשלום הריבית. מה יקרה, שאל יונוס את עצמו, אם האישה הזאת, ורבות כמותה, יוכלו ללוות כסף בשיעורי הריבית שווים לאלו שהבנקים גובים מבני המעמד הבינוני ומהעשירים, אך נמוכים מהנשך שגובים מלווי הכספים המקומיים? יונוס גילה כי בדומה ליצרנית של רהיטי הבמבוק, נשים רבות זקוקות לסכומי כסף זעומים בלבד על מנת להיחלץ מחובותיהן ולהתחיל להרוויח כסף מעבודתן. חיש קל הוא איתר עוד 41 משפחות במצב דומה והלווה מכיסו לכל אחת מהן 27 דולר – סכום זה איפשר להן לרכוש את חומרי הגלם הנחוצים לקיום המפעלים הזעירים שלהן ולפרוץ את מעגל החובות. משפחות כאלה אינן תופעה נדירה. מספר האיכרים חסרי האדמות בבנגלדש (שנקראה מזרח פקיסטן מאז 1947 ועד שקיבלה את עצמאותה בשנת 1970) גדל פי שניים ויותר מאז מלחמת העולם השנייה – אז עשרים אחוזים מהאוכלוסיה הכפרית והיום חמישים. רובם ככולם איבדו את אדמתם בגלל חוב כספי. משפחת איכרים המתקיימת בקושי צפויה לסכנת רעב של ממש כאשר מפרנס המשפחה נופל למשכב או מת, כשהיבול אינו עולה יפה, בתקופות בצורת או בשיטפונות. במקרים כאלה המשפחה הנואשת נאלצת ללוות כסף כדי לקנות אוכל וזרעים; ומלווה הכספים המקומי דורש לפעמים ריבית של 150 אחוזים לשנה, ויותר. בדרך-כלל למלווה יש קשרים הדוקים עם ההנהגה הפוליטית והדתית של הכפר, ולפיכך יש בכוחו לאלץ את בעלי החוב לשלם. בסופו של דבר האיכרים נאלצים למכור את אדמתם כדי לשלם את חובם. מיקרו- אשראי יונוס, דוקטור לכלכלה מאוניברסיטת ונדרבילט בארצות הברית, חזר לבנגלדש כדי להשתתף בהקמתה של המדינה החדשה. הוא נפגש עם מנהל הבנק המקומי וניסה לשכנע אותו להסכים לתוכנית שעיקרה הלוואת כספים לעניים. המנהל לא האמין למשמע אוזניו. להלוות כסף לעניים? הרי זה רעיון מופרך מיסודו. הסכומים שהעניים זקוקים להם ומסוגלים להחזיר הם כה פעוטים, אמר ליונוס, שהיה אז מרצה לכלכלה באוניברסיטה המקומית, שערכם אינו מגיע אפילו לעלוּת הניירת הנדרשת לצורך קבלת הלוואה. וחוץ מזה, אילו ערבויות יוכלו העניים לתת? מה ימנע מהם 'לאכול' את ההלוואות – לבזבז אותן על אוכל ומצרכים חיוניים אחרים? שנתיים ימים התעמת יונוס עם פקידוּת בנקאית עוינת שניסתה להכשיל את הרעיון שלו להקים עסק שיעניק לעניים הלוואות זעירות, 'מיקרו-אשראי'. בזכות התערבות של פקיד רם-דרג במימסד הבנקאי, השיג יונוס היתר להקים מחלקה מיוחדת להלוואות מיקרו-אשראי בכמה סניפי בנק מקומיים. אלא שאז הוא גילה שהחזות הצוננת והאדישה של הבנקים ונטייתם לגרור במשך שבועות ארוכים מתן אישור אפילו להלוואה הקטנטנה ביותר שוחקת עד דק את נכונותם של הלקוחות הפוטנציאליים ללוות מהם כספים. לבסוף, בשנת 1976 הוא הקים את בנק גְראמִין ('כפר' בבנגלית), שמטרתו היחידה היא להלוות כסף לכפריים עניים בריבית סבירה. הבנק החל לפעול בכפר אחד, ובמהירות הוא התרחב לעשרה כפרים, למאה, ולבסוף לאלפים. אוכלוסיית היעד של גראמין היתה עניים חסרי אדמות, ובעיקר נשים. בין הלווים היו נשים שלוו כספים כדי לקנות טלפונים סלולריים, והיו למוקד טלפוני בכפרים שאינם מחוברים לרשת הטלפון; נהגי ריקשה שכירים, שלוו כסף לרכישת ריקשה ובתוך שנה הצליחו לפרוע את חובם והיו לבעלי הריקשה; קבצנים לוו כספים לרכישת ממתקים ותבלינים כדי למכור מדלת לדלת. נוסף על מתן הלוואות לעסקים החל בנק גראמין לממן הקמת בתים פשוטים וראויים למגורי אדם, עם מתקני סניטציה סבירים, וכן מגוון שירותים נוספים למען העניים, לרבות ביטוח חיים לחבריו. כמו כן סיפק הבנק תוכניות וחומרים לשם מימוש מטרותיו. בתוך עשר שנים היה הבנק לגורם שיש להתחשב בו בבנגלדש. קרש הצלה בשנת 2006, שלושים שנה לאחר הקמתו, זכו יונוס ובנק גראמין יחד בפרס נובל לשלום. התופעה של הלוואות מיקרו-אשראי המסייעות לעניים להיחלץ ממעגל העוני הולכת ומתפשטת בעולם כולו: בשנה האחרונה לבדה נהנו מהלוואות כאלה מאה מיליון עניים בעולם, הן בעיר הן בכפר. הצלחתן של ההלוואות נזקפת לזכותו של יונוס, שהוכיח כי בשביל משפחות כפריות רבות גם האשראי הצנוע ביותר עשוי לשמש קרש הצלה, למנוע מהן שקיעה במצולות העוני ולסייע להן לבנות לעצמן חיים חדשים – חיים עם שלוש ארוחות ביום, חיים בבית נקי ויבש, חינוך לילדים ואפשרות לגשת לרופא בשעת מחלה. יתר על כן, הסתבר כי יוזמת המיקרו-אשראי מסוגלת לעמוד בזכות עצמה. אחת האמיתות המאלפות שלימדה מהפכת המיקרו-אשראי היא שכאשר רמת הריבית סבירה העניים נוהגים לפרוע את הלוואותיהם לא פחות מהעשירים. בשנה האחרונה הלווה בנק גראמין כחצי מיליארד דולר, והוא מדווח על שיעור פירעון של 99 אחוזים – גבוה משיעור הפירעון המקובל בבנק צ'ייס מנהטן בעיר ניו-יורק. גישתו של יונוס למה שנוהגים לכנות 'כלכלה התפתחותית' מקפלת משמעות רחבה הרבה יותר ממה שנדמה תחילה. שיטותיו ויעילותן המפתיעה מצביעות על מסלול היחלצות אפשרי מן העידן הפוסט-קומוניסטי שזרע בלבול ושיתוק בהיסטוריה הכלכלית והאידיאולוגית שלנו. בעידן פוסט-קומוניסטי זה שולטת בכיפה סתירה מהותית: הקפיטליזם הוכיח את עצמו כמערכת דינאמית, שבידה הכוח לשנות את פניהן של מדינות חלשות מבחינה כלכלית כמו הודו וסין ולהפוך אותן למעצמות-על כלכליות. עם זאת הצמיחה הכלכלית שם לא הביאה לשיפור במצבם של מאות מיליוני העניים בכפרים ובערים, ולא פעם היא אף הרעה את מצבם מפני שהיא ערערה את המרקם החברתי המסורתי שלהם והביאה לזיהום המשאבים הטבעיים שבעבר סייעו לקיומם. בקצרה, מצד אחד אין להתכחש לחיוניותו של הקפיטליזם ולעוצמתו, ומצד אחר אנו עדים יותר מאי פעם לכוחו האכזר וההרסני, הן כלפי האדם הן כלפי הסביבה. יונוס עצמו עמד על הפוטנציאל הגלום בטריטוריה החדשה שגילה לעולם והוא אוהב להתלוצץ ולכנות את עצמו 'קפיטליסט', למרות המרחק הגדול בין הקפיטליזם לבין היבטים מהותיים של שיטתו ולמרות הביקורת החריפה שהוא עצמו הטיח בשיטה הקפיטליסטית. כשהוא מכנה את עצמו קפיטליסט הוא מנסה אולי גם לעקוץ את ההוגים הרדיקלים מן השמאל השולטים בעולם האקדמי של בנגלדש. דייוויד ברונסטין בספרו "מחירו של חלום", העוסק ביונוס ובבנק גראמין, כותב כי ייתכן שיונוס רוחש שמץ של בוז כלפי השמאל האקדמי, המייצר מילים רבות אך עושה כה מעט למען שיפור חייהם של העניים. ביעור העוני כמטרה יונוס הוא בעצם תופעה חדשה: קפיטליסט שהוא גם סוציאליסט, ובעת ובעונה אחת לא זה ולא זה. כשיונוס אומר שהוא קפיטליסט – והאידיאולוגים של הקפיטליזם הזדרזו לאמץ אותו אל חיקם מבלי להבין לאשורן את שיטותיו ואת תפישותיו – הוא מבקש לומר כמה דברים. ראשית הוא מבקש להראות שהדבר החשוב בעיניו, בדיוק כמו בעיני הקפיטליסט, הוא השורה התחתונה, התוצאות, ולא תיאוריות חברתיות או פוליטיקה. אלא שאצלו השורה התחתונה אינה רווח כלכלי, אלא ביעור העוני. שנית הוא מבקש לומר שהוא מאמין בכוחם של כושר ההמצאה והיזמות – ביכולתם של בני-אדם למצוא דרכים לעבוד למחייתם בזכות יוזמות עצמאיות המשרתות, בדרך כלשהי, גם את צורכיהם ורצונותיהם של אחרים. יונוס רואה בעצמו יזם חברתי ומאמין שאנשים המבקשים לעזור לאחרים אינם צריכים לפעול בתנאי הפסד. לתפישתו השינוי החברתי יכול למנף את עצמו ולממן את עצמו במקום להסתמך על הממשלה או על נדיבות לבם של נדבנים עשירים. ולבסוף, יונוס ובנק גראמין מייחסים חשיבות רבה לאחריות האישית. הלוואה אי-אפשר למחוק, אם כי לפעמים אפשר לשנות את תנאיה. בשנות השמונים, אחרי עונה של שיטפונות הרסניים במיוחד, החליט הבנק הלאומי של בנגלדש למחוק הלוואות של איכרים שספגו מכה קשה במיוחד, אך בנק גראמין סירב לעשות זאת – למרות זעמם של לקוחות ממורמרים. יונוס סבור שהתעקשותו של הבנק על אחריות אישית מסייעת לטעת בלב העניים גאווה וביטחון עצמי, ואילו כל דבר המדיף ריח של נדבה שוחק את הדימוי העצמי שלהם. מבקריו של בנק גראמין משמאל טוענים כי רבים מהלווים – לפי אחד המחקרים מדובר ב-55 אחוזים! – עדיין לא הצליחו להשתחרר ממעגל העוני במידה שיוכלו לחלץ את משפחותיהם מהמחסור במזון. הם טוענים גם כי יזמות זעירה אינה אלא דרך בלתי יעילה להסיח את הדעת מהמאבקים הפוליטיים, שרק הם יוכלו באמת לעקור את העוני מן השורש. כמו כן הם מבקרים בחריפות את נכונותו של הבנק לכרות בריתות מזדמנות עם תאגידים רב-לאומיים. בשנת 1998 הכריזו יונוס ובנק גראמין על יוזמה משותפת להם ולתאגיד הרב-לאומי הענק מונסאנטו להפצת זרעים שנוצרו בהנדסה גנטית. מול היוזמה התעוררה תנועת התנגדות בהנהגת ד"ר ואנדאנה שיווה, פמיניסטית ואקולוגית הודית חשובה, שטענה כי הבאתם של הזרעים החדשים "לא תסתמך על המיומנויות והידע והמשאבים של נשות בנגלדש, (אלא) תמחק את הידע שלהן ואת משאביהן ותשבור את מטה לחמן ואת ביטחונן התזונתי". בסופו של דבר יונוס נכנע וביטל את הפרויקט. עיקרי אמונה תמציתיים למרות הביקורת משמאל, תחומי העניין ודרכי הפעולה של יונוס קרובים דווקא לתחומי העניין ולדרכי הפעולה של השמאל. הקפיטליזם, לפחות בצורתו הנוכחית החריפה, מתעניין בעניים רק בהיותם מי שייהנו בסופו של דבר מהצמיחה הכלכלית; ואילו יונוס מעמיד במרכז את העניים, ואף כופר במדדים המקובלים לצמיחה כלכלית, כמו תוצר לאומי גולמי או הכנסה לאומית חציונית. המדד הכלכלי היחיד שנחשב בעיניו הוא השאלה אם חייהם של עשרים האחוזים העניים ביותר באוכלוסיה השתפרו – לא על הנייר, אלא בפועל ממש – אם הם יכולים להרשות לעצמם לאכול שלוש ארוחות ביום. אילו היה בנק גראמין מוסד קפיטליסטי, היה אפשר להניח שיסכים להלוות כסף לכל דכפין. אבל בנק גראמין אינו מעניק הלוואות לכפריים המחזיקים בבעלותם יותר משטח אדמה קטן (יונוס מכנה אותם "כמעט חסרי אדמה"), ושירותיו ניתנים אך ורק לעניים המרודים ביותר. יונוס גם דוחה את הרעיון שהתעסוקה במפעלים המייצרים סחורות לתאגידים מערביים – מודל ההתפתחות שאומץ בקרב כלכלנים קפיטליסטים בעולם כולו – היא הדרך הטובה לעניים, מפני שהיא יוצרת תלות כלכלית גמורה במקום יצירתיות ואוטונומיה. אך לא רק העניין העמוק שיונוס מגלה בעניים – הצבת המציאות של חייהם וחיי היום-יום שלהם בראש סולם העדיפויות שלו – מזכיר את הנושאים המעסיקים את השמאל הרדיקלי. הד נוסף לתפישות השמאל הוא ההבנה שכוחם של העניים טמון ביכולתם להתארגן כקבוצה. גראמין הוא בנק בדיוק כפי שיונוס הוא קפיטליסט. למעשה גראמין הוא תנועה חברתית, עם מערכת ערכים לכידה משלה המנוסחת בעיקרי אמונה תמציתיים, וכל אחד מחברי הבנק – כלומר כל אחד מן הלווים – מכיר אותם בעל-פה. לפי תפישתו של יונוס התשובה לשאלתו של מנהל הבנק "אילו ערבויות יוכלו העניים לתת?" היא – "הקשרים החברתיים שלהם". הלווים של גראמין הם תמיד חלק מקבוצה של חמישה אנשים שאינם קרובי משפחה. תחילה שניים מחברי הקבוצה רשאים ללוות כסף. רק אחרי שההלוואות נפרעות במלואן שלושת החברים האחרים זכאים להלוואה. ורק אם כל חברי הקבוצה מקפידים על החזרים מסודרים של הלוואותיהם החברים רשאים לבקש הלוואות חדשות, כמעט תמיד גדולות מסכום ההלוואה הראשונה. קבוצות החמישה הן רק המעגל הראשון, הפנימי, של הארגון הקיבוצי, שהוא מדרישות הבנק. בכל כפר שהבנק פועל בו מוקמת בקתת פגישות, ובה הלווים נפגשים עם אנשי הבנק לפגישות שבועיות, במעגלים גדולים יותר, של עשרים–שלושים איש. הקבוצות הן ממעמד חברתי וכלכלי אחד – בגראמין גילו כי אפילו הבדלים קלים במידת ההשפעה החברתית או הכלכלית בתוך הקבוצה פותחים פתח לחברים החזקים להשתלט על תשומת לבם של אנשי הצוות ועל משאבי הקבוצה. בפגישות מתבצעים כל תשלומי הפירעון לעיני כל, כדי להבטיח רמת שקיפות גבוהה בכל צעדיו של הבנק. אך לפגישות יש עוד מטרה: לגבש תחושה של קהילה ואחווה וסולם ערכים משותף. כל כפרי הלווה כסף מהבנק מתחייב ל'16 ההחלטות' – עיקרי האמונה החברתיים והמוסריים של גראמין. ה'החלטות' הן מזיגה משונה למדי של רעיונות מעשיים ואידיאליסטיים, ויחד הן מהוות אסטרטגיה לשינוי קיבוצי במציאות החברתית של חברי גראמין. ה'החלטות' מתחילות בארבעת העקרונות של בנק גראמין: 'משמעת, אחדות, אומץ ועבודה קשה', והחברים מתחייבים "למלא אותם ולפעול לחיזוקם בכל שדרות החיים". ההחלטה השנייה, שהיא אולי היעד והמטרה של כל האחרות, היא "נביא לשגשוג במשפחותינו". שמונה ה'החלטות' הבאות מפרטות את הצעדים הנחוצים להצלחה, וביניהן: "לא נחיה בבתים מטים ליפול… נבנה בתים חדשים; נגדל ירקות כל השנה. נאכל ירקות רבים ונמכור את השאר; נקים משפחות קטנות ומתוכננות; נקנה השכלה לילדינו; נבנה בתי-שימוש תקינים ונשתמש בהם; נשתה מי באר… וכשאין מי באר נרתיח את מי השתייה". החלטה 11 היא מתקפה ישירה על אחד המוסדות החזקים ביותר בחברה הבנגלדשית (וההודית), ועל-פי השקפתו של בנק גראמין אחד המוסדות ההרסניים ביותר: "לא נדרוש נדוניה לחתונת בננו ולא ניתן נדוניה לבנותינו. נשחרר את חברי בנק גראמין מקללת הנדוניה. לא ניתן יד לנישואי ילדים". החלטה 12 – "לא נגרום עוול לאיש, ולא ניתן לאיש לגרום עוול לזולתו" – והחלטה 14 – "תמיד נהיה נכונים לעזור זה לזה, נעזור לכל אדם בצרה" – שתיהן הופכות את החברוּת בבנק להתפקדות בקהילה הנוטלת על עצמה את האחריות לרווחתו של כל אחד מאנשיה. בין שני ציוויים מוסריים אלו דחוקה החלטה 13, המעידה על הבנה שרכש הבנק בדי-עמל, שגם ליזמות פרטית יש גבול, ובסופו של דבר רק מאמץ כלכלי קיבוצי יאפשר לאנשים להיחלץ ממעגל העוני. וכך נכתב בה: "כדי להגיע להכנסה גבוהה יותר ניקח על עצמנו כקבוצה השקעות גדולות יותר". גראמין סיפק חסות ושירותי ניהול לבעלות קבוצתית על חוות דגים ועל מערכות השקיה חקלאיות ולהשקעות קיבוציות אחרות, והוא חנך תוכנית נרחבת לביטוח חיים לחבריה. בנק לנשים אחד ההיבטים המרשימים והמשפיעים ביותר בפעולתו של בנק גראמין הוא העובדה שקהל לקוחותיו מורכב כמעט לחלוטין מנשים – 96 אחוזים. כבר בשלב מוקדם יונוס החליט במודע לפנות דווקא לנשים משתי סיבות. ראשית, הוא רצה להגיע אל המיגזר העני ביותר, המנוצל והמדוכא ביותר באוכלוסיה, ואין ספק שהנשים עומדות בקריטריון זה. שנית, גברים רבים מוכנים להשתמש בכסף לרכישה של סמל מעמד – מכשיר רדיו למשל – ואילו נשים נוטות לגלות מידה רבה יותר של אחריות וקשב לצורכי ילדיהן, למשק הבית ולעתיד. בשנים הראשונות לפעילותו של הבנק מקבלי ההלוואות היו ברובם הגדול גברים. מכיוון שבנגלדש היא מדינה אסלאמית היה צריך לפעול להפלתן של חומות חברתיות, שאחת האיתנות בהן היא מנהג ה'פּוּרְדָה' – מערכת הכללים שנועדה למנוע מנשים להיראות לעיני גברים שאינם מחוג המשפחה הקרובה. התפקיד שמילא בנק גראמין בהעצמת נשים ובהכנסתן למעגל היזמות סיפק לאליטות הכפריות, וכמובן גם למלווים בריבית מן הדור הישן, אמתלה דתית לתקוף את הבנק, שכן הוא איים על אחיזתם בכפריים העניים. אך כוחם הקיבוצי של העניים – ושל הנשים – גבר על התנגדות זו, והבנק גבר על מתנגדיו. כמה ממבקריו של בנק גראמין טענו כי גם אם באופן רשמי הנשים לוות כספים מן הבנק, למעשה הגברים משתלטים על חלק גדול מההלוואות. אלא שגם אם הטענה נכונה, קשה שלא לראות כי התפשטות המיקרו-אשראי בעולם המתפתח נושאת עימה את בשורת העצמתן של הנשים. בקיץ האחרון זכיתי לראיין בנפאל קבוצה של כעשרים נשים כפריות, מקאסטות נמוכות (כמה מהן היו שייכות לכת האסורים במגע, הדאליטים) וחסרות אדמות. בעזרת ארגון התנדבות מקומי בנפאל הקימו נשים אלו קבוצת מיקרו-אשראי, ובמשך כשנתיים תרמה כל אחת מהן מדי שבוע בשבוע סכום השווה לכעשרה סנטים מהכנסתה הדלה כדי ליצור קרן משותפת שתאפשר מתן הלוואות. בצד ההלוואות, שנועדו לרכישת חלקות אדמה קטנות, נראה לי שעצם ההשתייכות לקבוצה המחויבת לעזרה הדדית חולל מהפכה בחייהן. הקפיטליזם חייב לשנות את מבנהו במאמר שכותרתו "יזמים עסקיים חברתיים הם הפתרון" פורש יונוס את חזונו בדבר צורה חדשה ורב-ממדית של הקפיטליזם. הבעיה בקפיטליזם איננה טכנית, הוא מסביר; הבעיה היא שהקפיטליזם בצורתו הנוכחית מתמקד אך ורק ברווח הכספי ומתעלם מהטווח הרחב של ההוויה האנושית, ובמיוחד מהשאיפה לתרום לזולת, שאצל אנשים מסוימים איננה פחותה מהדחף של אחרים לצבור כסף וכוח. הקפיטליזם חייב לשנות את מבנהו, טוען יונוס, כדי לפַנות מקום לסוג חדש של התכוונוּתיוּת וליזמים מסוג חדש – יזמים עסקיים חברתיים. מה שמניע את היזמים האלה איננו מיקסום הרווח אלא השאיפה "לשנות משהו בעולם", "לתת לזולת סיכוי טוב יותר". היזם החברתי, כפי שרואה זאת יונוס, נולד מתוך איחוי גנטי של איש העסקים ושוחר-הטוב; כששוחרי-הטוב בונים את פעילותם בצורת עסק הם עשויים לכסות לכל הפחות את העלויות, וכך הם יכולים לשכפל ולהפיץ את הטוב שעשו. "ברגע שיזם חברתי מגיע לנקודה שבה הוא מסוגל לכסות את הוצאותיו, ואולי אף מעבר לה", יונוס כותב, "כבר הוא נכנס לעולם העסקים שבו האפשרויות בלתי מוגבלות. ואת הרגע הזה מן הראוי להעלות על נס. הוא גָבר על כוח הכבידה של התלות הכספית והוא מסוגל להמריא אל החלל!". יונוס רואה בעיני רוחו שוק מניות חברתי שערך המניות בו עולה בהתאם לפוטנציאל שיש ל'חברות' או לארגונים בתוכו ליצור משהו לטובת האנושות. "כל עוד יפעלו היזמים העסקיים והחברתיים (היע"חים, SBE) בסביבה התרבותית של שוקי המניות הנוכחיים", הוא אומר, "הם יישארו כבולים לנורמות הקיימות ולשפה המקובלת במסחר. היע"חים חייבים לפתח נורמות, סטנדרטים, מדדים, קריטריונים למערכת מושגים משל עצמם. הם יוכלו לעשות זאת רק אם ניצור שוק מניות נפרד למיזמים עסקיים חברתיים ולמשקיעים בהם. נוכל לכנות זאת 'שוק המניות החברתי'. המשקיעים יבואו הנה כדי להשקיע את כספם למען המטרה שהם מאמינים בה ובחברה שלדעתם פועלת כמיטב יכולתה כדי להשיג יעד מסוים". על פי חזונו של יונוס אמנם כמה מן המשקיעים בשוק המניות החברתי עשויים לצַפות לרווחים כספיים, אך מניע זה ישתלב ברמה זו או אחרת בשאיפה לעשות טוב. השפה שיונוס משתמש בה כאן עלולה לצרום במקצת. האומנם יוכלו האמת והיופי, הצדק והאהבה, האחווה והרוח, להימכר בשוק המניות? האם אפשר לכלול את השפה של המאבק הפוליטי, השליחות הדתית או זכויות האדם בכפיפה אחת עם הז'רגון של גראפים ודיווחים רבעוניים? אבל אפשר גם לטעון כי יונוס מנסה לקעקע את המונופול על הערך, השייך היום לטובין חומריים. הפורנוגרפיה הצליחה לעשות זאת – היא הקימה אימפריה פיננסית מהפנטזיות האפלות של המתירנות המינית; ומדוע לא נוכל לעשות זאת גם עם הדחף לעשיית טוב? מדוע לא נוכל להביא אל תוך המציאות הקשוחה של השוק, אל שפת הכספים והמסחר, אל אותם גורמים הקובעים במידה רבה את דמותה של החברה שלנו ואת דמותו של כדור הארץ, את השאיפה העזה בלבם של אנשים ליצור עולם טוב יותר ולהפוך אותה לרצוננו הקיבוצי ולחלומנו האישי?

הרב מיכה אודנהיימר הוא עיתונאי

המאמר פורסם במגזין "ארץ אחרת" מספר 36: "פירות באושים משמעות התפוררות המערכת הפוליטית"

הרב מיכה אודנהיימר , עיתונאי ומרצה ליהדות הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "תבל בצדק" להתנדבות של צעירים ישראלים ויהודים במדינות העולם השלישי ובאזורי אסון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה