דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 באוגוסט 2002 | מהדורה 11

השיר האחרון של הנס

"האם אראה אי-פעם את גרמניה/ ארצי שלי, שכה אוהב/ אפליג אליה על ספינת חלום/ ועם חופשי יקרא לי לשלום// צבא אדום מכה אותה עכשיו/ היום קרב, קרבה המטרה/ בשורת חירות אלי ארצי תנוע/ אתה הולך גדל הגעגוע// אם תהיה גרמניה חופשייה/ תיתם גם גלותי בארץ נוכרייה/ ודם אחיי שנטבחו על אדמתי/ לא יחצוץ ביני לארץ אהבתי" רוביק רוזנטל מתחקה אחרי שורשי משפחתו הייקית-קומוניסטית

בערב אחד בחודש מאי 1944 ישבה לוטה פרייער בחברת ידידים מן הפלג היהודי של המפלגה הקומוניסטית בבית קטן בתל-אביב. הם דיברו ביניהם על עניינים ברומו של עולם, אבל שלא כמו השיח הכבד, הקדורני במפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, היה השיח כאן רענן ופתוח ונדון בו עתידו של היישוב העברי לאור הדיבורים המתגברים על מדינה ליהודים, עניין שהדאיג את בני החבורה, אבל הם גם מצאו בו טעמים לחיוב, בתנאי שהמדינה תושתת על יסודות של צדק ושוויון. הנס רוזנטל, שנתקף געגועים לתורת נעוריו ורצה למצוא שוב מקום של אנשים כלבבו, שיוכלו להאזין לשיריו, וגם כפר-סבא נראתה לו עכשיו קרתנית ורחוקה, פקד את החבורה ולאט-לאט נקשר אליה ולב האנשים נקשר אליו לאהבו. וגם הערב בא הנה, אבל הפעם ניגש היישר אל לוטה פרייער ואמר לה, "אני מחפש אותך". לוטה הסמיקה ופניה הצחות אורו. הם ישבו והקשיבו מעט ואחר-כך הציע ללוות אותה לחדרה הקטן ברחוב הירקון. רוח הים עברה בנחיריהם והם עשו את מעשה האהבה כאילו נולדו חבוקים, וידעו שאהבתם נכונה ושלמה ולא תכבה עוד.

אחר-כך הביט הנס בלוטה בעיניים חמות, מתחננות, ואמר, "לוטה אהובתי, בואי, נחזור יחד לגרמניה". לוטה צחקה ואמרה, "מה זה עלה על דעתך", וצל חלף על פניה, ואולי צביטת געגוע, ויותר לא חזרו לדבר על בקשתו הראשונה של הנס, מטוב ועד רע.

הם נישאו אחר-צהריים אחד עם זוג ידידים מחבורת המפלגה, בטקס נישואין קצר שאליו הגיעה לוטה וכרסה כבר בין שיניה, ואת הטבעת האחת העבירו מזוג לזוג. בעמל מצאו חדר בדירה שבה גר ערבי שהתגייר, בקצה הדרומי של שכונת התקווה. המלחמה הגדולה הסתיימה ויהודי פלשתינה המעטים החלו לתור אחר בני משפחותיהם שאבדו, ולא היה בית שלא היו בו מתים רבים. על גורלה של טרודה לא נודע בינתיים דבר, אבל במשפחת פרייער לא היתה תקווה. מתה, אחותו של הנס, שניצלה בעור שיניה ממחנות ההשמדה לאחר שנקלעה באשמת ההיבריס שלה לימי משטר האימים בגרמניה, הגיעה בדרך-לא-דרך לשנחאי בסין, שם נישאה למלצר יורד-ים בשם הרברט, ועם בנם התינוק רוני חזרה לארץ האסיאתים.

ב-7 בנובמבר 1945, כחצי שנה אחרי תום המלחמה, ביום השנה ה-28 למהפכה הסובייטית, יצאתי לאוויר העולם ושמי נקרא ראובן, שם שלא נשא חן בעיניי, וגם סביבתי הקרובה והרחוקה עקפה אותו בכינויים רבים ושונים. על-פי הניב הגרמני כוניתי רובי, בבי"ת דגושה, ולולא יד המקרה זה היה שמי עד היום. עם הוריי הנס ולוטה, זוג הנאהבים החדש של המפלגה, עברתי לגור בצריף קטן ברחוב פינסקר, מוקף שדה בור, צריפים והריסות בתים, שבתוכם התגוררו אנשים וגדלו ילדים. בצריף התכנסו לעתים קרובות חברי הסניף התל-אביבי של ה"קומוניסטים העבריים", חבורה חדשה בראשותו של אליעזר פרמינגר, שכונה יוסי על-פי שמו מימי המחתרת הקומוניסטית, ולימים נהיה חבר בכנסת ישראל. הייתי פעוט זהוב שיער, ועד היום מרצדים בשביבי הזיכרון קטעי קולות עולצים, המולת אנשים הסובבים את הלול שבו עמדתי והאזנתי לשיחות ערניות על עתיד המהפכה ומצבו של הפועל העברי.

אבא קיבל משׂרת פועל במפעל קטן לחשמל ומעיין השירים שלו יבש, אולי לזמן-מה, אולי לתמיד. הוא היה קורא משיריו הקודמים בחבורה והם זכו לאהבה רבה וכונסו בספרון קטן בגרמנית ושמו "Pardess", מלה עברית שאומצה לשירים הגרמניים יחד עם קרובותיה, כמו Pardessan. אבא לא כתב עברית, ומעולם לא שמעתי אותו מדבר עברית. מכל עבר הקיפו אותי אנשים דוברי גרמנית, והשפה הזו, הנחרצת, המתנגנת, טפטפה למחשבות הילד שלי ושוכנת שם עד היום, ניעורה מרבצה ברעננות מפתיעה כאשר הסביבה חוזרת לדבר גרמנית.

לוטה דודתי גרה מעבר לכביש, הפעם בנפרד מסבתא גרטרוד, שאותה ביקרנו מדי פעם בבית המוקף בוסתן ברחוב יהואש. כאשר נשמעו קולות רעמים ופצצות ואזעקות מלחמה היתה אמא לוקחת אותי על זרועותיה אל המקלט של הדודה לוטה. את אבי אהבתי מאוד, אהבה שאין לה שיעור. כשהייתי בן שלוש ראיתי אותו בא מולי ורצתי בשביל המרצפות השבורות המוביל מן הצריף אל קרן הרחוב, והוא אחז בידו האחת את מתנת החלומות שלי, תלת-אופן אדום, ובשנייה יחבקני, ואני חיבקתי אותו ולא ירדתי ממושב התלת-אופן ימים רבים.

*

חבורת הקומוניסטים העבריים לא שקטה. המדינה קמה, ובן-גוריון השנוא, ששנים רבות קודם לכן עמל על הוצאת המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית אל מחוץ לחוק, היה עתה מנהיג המדינה החדשה. ב-7 בנובמבר 1949 התכנסה החבורה בצריף של הנס ולוטה, לציין את יום המהפכה ה-32 וגם את יום-הולדתו של הפעוט רובי בן הארבע. היו שם שמואל אטינגר, שהיה לימים לפרופסור ידוע להיסטוריה, וחיים גיסיס, שהיה איש ספר נבון, ואסיה ודוצי צור, שהיו קרובים להנס ולוטה קירבה רבה, ואלי, וואלטר גראב, ואלטר שהיה מוכר ארנקים בחנות קטנה ברחוב אלנבי וידע על פֶּה ספרי היסטוריה שלמים, ואחרי שגילה אותו פרופסור צבי יעבץ באקראי היה למלומד בעל שם עולמי בהיסטוריה הגרמנית, וגם ואלטר ודבורה, שנישאו יחד עם לוטה והנס והחליפו ביניהם טבעת. אל הצריף הגיעו האנשים ברגל, לאחר שהלכו ברחובות תל-אביב, שכבר לא היתה קטנה כל-כך, אבל כמעט לא עברו בה מכוניות ונח עליה שקט. מן הצריף אפשר היה לשמוע בשעות הקטנות את אוושת המזרקה של כיכר צינה שהיתה לב העיר, ורוח הים הגיעה ישירות משכונת מחלול ומבית-הקברות המוסלמי. הבית נמלא כרגיל קולות ופטפוט, ואני, שכבר לא הייתי פעוט זהוב שיער אלא ילד צנום וכהה, זכיתי לחגיגת יום-הולדת שבמהלכה נכבלתי בעבותות שינה.

הנס ביקש את רשות הדיבור. ספר שיריו היחיד הופיע כבר חמש שנים קודם לכן, אבל הוא עסק מעט בעבודה עיתונאית, כתב באופן מזדמן לעיתון אוסטרי נידח, וכן פרסם סיפורים על חיי המובטל העברי בעיתון הקומוניסטים העבריים. הפעם, כך סיפר הנס, הוא מבקש לקרוא שירים שכתב כבר ב-1943 ולא הראה אותם לאיש, רק שיר אחד הראה לאמיל מן המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, ואז התרחש הפילוג הגדול והוא חש שהזמן אינו מתאים. הנס הוציא מאחת המגירות חבילת דפים שכבר החלה להתכרסם וקרא לאט, בגרמנית שרוב-רובה של החבורה הבינו אותה היטב, מחזור שירים מלא, רחב, הסונטות היהודיות של הנס רוזנטל.

"יהודי אני, בנו של יהודי/ אך כה מעט מזה אלי דיבר/ מדבר תורה וקול האל סלדתי/ גרמניה לי נתנה די והותר.// ואז בא היטלר, עולמי הפך/ יהדותי הפכה גורל, עם הגורל שריתי/ מפרי עמי גרעין אמת דליתי/ את הקליפה השלכתי אל הפח.// ראיתי אז איך בלשון כזב גאה/ לאוּמנים וכוהנים וגזלנים/ נושאים את שם היהדות לרשע ושנאה.// היום אני גאה לאמר כי יהודי אני/ יהדותי אינה גורל, היום בשמה/ על כל כוחות השחור הכרזתי מלחמה".

השתררה שתיקה, וגם לוטה נראתה המומה, מופתעת, שואלת. הנס הביט בחבורה במבט נכלם וחש שאולי גם היום השעה עדיין אינה כשרה, אולי הובן שלא כהלכה, אבל הוא קרא עוד ועוד והפליאה סביבו הלכה וגברה, על היינריך היינה שגם הוא, כמו הנס, היה יהודי שעזב את הקליפה אבל חזר אל הגרעין, ועל שפינוזה שסירב להשאיר את הרוח והאמת בידי כוהני הדת והספרים הקדושים, ועוד קרא הנס שיר על עקידת יצחק שקורבנותיה היו בסופו של חשבון הגר וישמעאל, ועל המכבים שר, ועל גבורת בית"ר, וגם על וילנה וורשה שכבר החלו להגיע מהן ידיעות על אימי השואה, ועל חומות הגטו.

"חומות הגטו נבנו סביבנו/ הפרידו בינינו לבין העולם/ שומרים על כל שער שמו עלינו/ שלא ננסה לברוח משם.// בתוך החומות גדלנו, פרחנו/ לצאת לא יכולנו, אך לא נאנחנו/ קירות שנבנו מאבני מחצבה/ הפכו לחומות מחשבה".

השיר על חומות הגטו נמשך עוד ואחריו סיים הנס את המחזור והחבורה ישבה נבוכה, ואחד הנוכחים אמר, "ואת זה כתבת לפני שש שנים, הנס, ואתה עומד היום מאחורי השירים האלה?". והנס אמר, "ודאי, וכי למה לא?". וואלטר אמר, "אלה שירים קצת לאומיים, אפילו דתיים, תמיד חשבתי שאתה רחוק מזה יותר מכולנו". הנס הסמיק והתכנס בעצמו וואלטר אמר, "לא התכוונתי לבקר, הנס, השירה מביאה אותנו לכל מיני מקומות", אבל הנס נענע בראשו ואמר, "לא, לא, זה לא כך, זה משהו אחר לגמרי, אני תיעבתי את היהדות, אני תיעבתי כל מה שקשור בזה, אבל כשהתפרקה המפלגה הבנתי שעשיתי לעצמי עבודה קלה, אתם מבינים, שלא פיצחתי את התיעוב הזה ולכן אני תקוע איתו, לא לבלוע ולא להקיא".

החבורה השתתקה וגם הנס שתק והשיחה כאילו נמוגה, אבל אז אמר פתאום לעיניה המשתאות של לוטה, "אבא שלי היה פקיד קטן במשרדי הקהילה של שטטין, אני אפילו לא יודע מה היה בדיוק התפקיד שלו, מלחך פנכה של פוגלשטיין, משיח השקר הזה של הגרמניות היהודית, חזן עם קול של זמיר שנתנו לו לעלות לדוכן ולשיר רק כשהחזן הראשי הואיל בטובו לחלות, והוא הלך ואמר תודה על כל הפירורים האלה, ובבית היה יושב ומביט כמו ילד מאוהב איך אמא מבשלת את האוכל הכשר והשמן שלא יכולתי לסבול, וכשהתחלתי להביא ספרים הביתה שלא היו ספרי קודש היה מעווה את הפרצוף, לא היה לנו על מה לדבר, והחום והזיעה של בית-הכנסת ביום-כיפור, והקנוניות בתוך הקהילה, והיהודים שמנסים להיות יותר גרמנים מגרמנים ושרים תפילות לקיסר. כשפגשתי את החברים הקומוניסטים בברלין זה היה רגע של ריחוף, של אושר, רגע של גאולה. כל החומות התמוטטו, אין יותר לאומים, אין יותר אלוהים שלי ואלוהים שלך, אין כמה משפחות עשירות שכולם מתרוצצים סביבן ומבקשים גמילות חסדים, ורק לשבת קרוב אליהן בבית-הכנסת. אתם יודעים, אני הרי רציתי לגור ברוסיה הסובייטית, להיות חלק מעולם המהפכה, עולם שאין בו חומות ואין בו עליונים ותחתונים, אבל הם לא רצו לקבל אותי, תארו לעצמכם".

פרמינגר הביט בהנס בחיוך נבון ואמר, "ובכל זאת, מה קרה כשהמפלגה התפרקה, מה קרה, הנס?". והנס אמר, "אני לא יודע איך בדיוק לנסח את זה". הוא התכנס בעצמו והחבורה הביטה בו ובחנה אותו, ואחר-כך החל לדבר שוב, במשפטים מדודים, ולוטה הביטה בו ולבה נכמר ועיניה היו צחות מתמיד.

"בפעם הראשונה", אמר הנס לאטו, "בפעם הראשונה הלכתי אל התיעוב שלי במקום לברוח ממנו. רציתי לפצח אותו, לדבר דווקא עליו. זה היה קשה. כל-כך קשה. אני אסביר את זה בדוגמה. בשבילי לומר בשיר "אני יהודי" במקום "אני בן-אדם", או "אני פועל" היה כמו לפרוץ מנהרה בתוך הר, היד שלי רעדה, עשרים פעם התחלתי ומחקתי והתחלתי שוב".

הנס שתק לרגע ועכשיו היה בטוח ודבריו שטפו בצריף שהלך והתרחב, הלך והתפעם. "כשגמרתי לכתוב את הסונטות הייתי מאושר כל-כך. הכול התחוור לי בבהירות. אדם לא יכול לברוח מעצמו, יהודי לא יכול לברוח מיהדותו כי היא תרדוף אחריו בכל דרך, בדיוק כפי שגרמני לא יכול לברוח מהגרמניות שלו כי היא ספוגה לו בעור ובבשר".

ואלטר הביט בהנס ונענע בראשו, וחייך מעט, ואחר-כך אמר, "נו, זה לא כל-כך פשוט, הנס, זה בוודאי לא כל-כך פשוט", והנס הביט בו בדאגה וואלטר אמר, "הבעיה היא, הנס, שאי- אפשר להפריד את היהודי מהגרמני, הרי זה כל העניין, שאי-אפשר להפריד".

הנס נדהם ואמר, "הרי זה מדהים, ואלטר, הרי זה מדהים, ועל כך אני רוצה לספר משהו שלא סיפרתי עד כה לאיש, מהימים שלי בכפר-סבא, באותה תקופה שבה כתבתי את הסונטות. היה לי אז נוהג לצאת לפעמים בערבים, אחרי השקיעה, לטייל בפרדסים, ובאחד הימים האלה, אולי זו היתה הצינה שהזכירה לי את האוויר הקריר של ברלין בשלהי הקיץ, אולי הפרדס נדמה לי פתאום כמו אחד היערות שסבבו את שטטין ואהבתי לברוח אליהם כשהייתי נער, ופתאום אחזו אותי געגועים שכאלה… ואז הלכתי לבית-קפה שאהבתי בלב כפר-סבא וכתבתי שיר, שלא קראתי אותו עד היום לאיש, התביישתי בו. הוא אצלי כאן. אני אקרא אותו כאן, ובבקשה, אל תכעסו".

החבורה הביטה בהנס בחיבה ובסקרנות והוא שלף משידה אחרת, בפינת הצריף, נייר מקופל ולוטה צחקה ואמרה, "הצלחת להסתיר את זה ממני, שובב שכמוך, יש לך עוד סודות?". וכולם פרצו בצחוק אבל הנס הביט בהם במבט נכלם והם השתתקו, ואחר-כך קרא בקול צלול.

"האם אראה אי-פעם את גרמניה/ ארצי שלי, שכה אוהב/ אפליג אליה על ספינת חלום/ ועם חופשי יקרא לי לשלום// צבא אדום מכה אותה עכשיו/ היום קרב, קרבה המטרה/ בשורת חירות אלי ארצי תנוע/ אתה הולך גדל הגעגוע// אם תהיה גרמניה חופשייה/ תיתם גם גלותי בארץ נוכרייה/ ודם אחיי שנטבחו על אדמתי/ לא יחצוץ ביני לארץ אהבתי".

הס הושלך בחבורה הנדהמת, ופרמינגר אמר, "המזל שלך שפעמיים לא הלכת אחרי הלב, כלום לא היה נשאר ממך". הכול הביטו בו בתמיהה והוא אמר במלים מדודות, בקול מרוסק, בטוח אך נבהל מעצמו, "אתה יודע היטב מה עשו הגרמנים ליהודים ולאנושות בכלל, ואני יודע היום מה עשו הקומוניסטים בברית-המועצות, ואל תחשוב שיש ביניהם הבדל גדול".

חלק מהנוכחים והנס ביניהם אף נעצו בפרמינגר מבטי תוכחה והוא אמר, "רימו אותנו. רשעים השתלטו על המהפכה שלנו. רצחו מיליונים, עשרות מיליונים, אנשים חפים מפשע. כל השנים, גם עכשיו. רודפים את היהודים, את האינטלקטואלים. הק.ג.ב. שולט במדינה, ואתה, הנס, אתה לא היית שורד שם אפילו חודש". "על מה אתה מדבר", אמר יצחק, "זה נשמע כמו פרופגנדה, אתה הרי לא ראית כלום מזה בעיניך", ופרמינגר אמר, "אני יודע. עוד ועוד שמעתי, ולא האמנתי, אבל עכשיו אני יודע בביטחון, והאמת תצא לאור, אי-אפשר לקבור את האמת".

פרמינגר לא דיבר עוד וגם איש מהחבורה היושבת בצריף הקטן ברחוב פינסקר לא אמר מלה, אבל אוזן רגישה היתה מתפלאת לשמוע את אנחת הרווחה השקטה שעלתה שם. אמונה גדולה יכולה לתת כוח לעייפים, לעשות אותם קלי רגליים, להעיף אותם אל גרמי השמים, אבל כאן, בקרב הקומוניסטים העבריים, החלה זה מכבר להתעייף, הטלאים שבהם הוטלאה החלו כבר להתפוקק, ועתה התפרק משאה באחת, בקול שתיקה גדולה. נשמע רק בכיו של רובי בן הארבע, ילד המהפכה שנולד בחגה של המהפכה, ועתה התעורר מן השקט. לשמע בכיו פרצה החבורה בצחוק גדול, צחוק מתגלגל שיצא מהצריף הקטן ברחוב פינסקר במעלה רחוב בוגרשוב וגלש דרך ימים ואגמים, והשמועות אומרות שהד-הדו נשמע גם מעבר לחומות העבים של הקרמלין.

החבורה פנתה ללכת ולוטה אמרה, "הנס, איך לא סיפרת לי אף פעם על הסונטות האלה", והוא אמר, "התביישתי קצת, מה את חושבת?", והיא אמרה, "אני לא יודעת, אולי הלכת רחוק מדי, אבל אני מקבלת את זה", והנס אמר, "היום לא הייתי כותב את זה, אז זה נשמע נכון יותר", ולוטה אמרה, "מזמן לא כתבת שירים".

הנס הביט בה ואחז בידה ואמר, "שירים באים מתוך סערה גדולה, לוטה, מתוך חרדה, ומאז שיש לנו זה את זו, ואת רובי, והחבורה, הכול מסתדר, אולי מסתדר טוב מדי, לפעמים אני פוחד שהתפקיד שלי נגמר, שכבר אין לי מה לומר", ולוטה אמרה, "התפקיד שלך רק מתחיל". הוא הביט בה תמה, והיא הניחה את ידו על בטנה ואמרה, "בקיץ יהיה לרובי אח, או אחות, מה אתה מעדיף?". והם אחזו זה ביד זו כנער ונערה והוא צחק ובכה ואמר, "יש לנו חיים טובים, לוטה, יש לנו חיים טובים".

*

בימים האחרונים של שנת 1949 יצא הנס אחרי ארוחת הצהריים של יום השבת לשאוף מעט אוויר ליד הצריף והקיא את ארוחתו. אחר-כך שכב לנוח, אבל פלג גופו העליון נתקף התכווצויות קשות, חוזרות ונשנות. בבוקר המחרת לא יכול היה לקום ממיטתו, ובחדר השירותים הצפוף נראו סימני דם. לוטה הזעיקה את אחד מידידיה הרבים מן המפלגה, והם נסעו מיד אל בית-החולים ביילינסון שבפתח-תקווה, ושם נשאר למנוחה ולהשגחה.

הרופאים גילו מיד שהחולה הנס רוזנטל סובל מסרטן במעי הגס ובישרו על כך לאשתו. לאחר טיפולים שונים הוחלט על ניתוח, לאחר שבדיקת רקטוסקופיה שבלשה היטב במעיו גילתה "שׂאֵת קעורה בעלת בסיס קשה בדופן האחורי של הרקטום, כ-6-7 ס"מ מפי הטבעת". לימים בלשתי אחרי המלה "שאת" הכתובה בשי"ן שמאלית, ומצאתי שבספר ויקרא היתה שם ל"תפיחה חולנית בעור הגוף", שם נאמר "כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת", וכי אינה רחוקה משם הפועל "לשאת" ועל כן נכתב בספר דברים, "לא אוכל לבדי שׂאת אתכם", ובשי"ן ימנית היא מלת משנה של "שואה", אבל עבור הרופאים היתה מלת ציון שסימנה את אבא כבעל גידול ממאיר שחייבים להסיר אותו בניתוח.

הניתוח בוצע בשני שלבים. בדו"ח המחלה, שבראשו צוין על אודות אבי "המקצוע: פועל פשוט", נכתב בפירוט הניתוח הראשון כי "הפיתול הפרוקסימלי הוצא בחתך באיליקה השמאלית, והדיסטלי דרך חתך מעל לסימפיזה", וכי "המהלך אחרי ההנתחה היה ללא סיבוכים". כעבור שבועיים בוצע השלב השני, ועתה "הפיתול הדיסטלי של המגמה והרקטום שוחררו ממעלה ואחר-כך נכרתו בדרך הפריניאלית". גם הפעם, בישר הדו"ח, היה המהלך תקין, ו"הפצע הפריניאלי הגליד די מהר". אבא אכן חזר הביתה, אבל הבית התמלא ריחות תרופות ולחישות סוד.

התינוק החדש התגורר לו ברחם אמי וגם על דבר קיומו לא נודע לי, ואולי לא רציתי לדעת. חיים צמחו וחיים דעכו אלה לצד אלה, הבית היטלטל טלטלה עזה, אבל היא התרחשה בלעדי, ואני התוודעתי אליה אחרי שירד המסך. לא יכולתי גם לדעת כי על קיומו העתידי של התינוק התחולל מאבק, ככל שהלך ונסגר המסך על חייו של אבא. הדודה לוטה, ככל הנראה שלוחתה של אמהּ, סבתא גרטרוד, ערכה עם אמא שיחות שבהן ניסתה להסביר לה עד כמה תתקשה לגדל תינוק בלי מקצוע ובלי אב מפרנס, ואילו הנס אמר לאמא, מה שלא יקרה, תשמרי עליו.

ב-30 בחודש יוני 1950, כך נכתב בדו"ח המחלה השני, "הובא הח' הנס רוזנטל באופן דחוף לבית-החולים עם שיתוק שלם של הגפיים התחתונות. מצאנו פרפלגיה שלמה עם חוסר התחושה השטחית וגם העמוקה. החום נע בתנודות מעל ל-39 מעלות. מצבו הכללי קשה. קיים חשד לשלוחות בתוך חוט השדרה". ככל הנראה, חלה הטבה קלה במצבו, מאחר שעל-פי הדו"ח, הוא יצא לביתו ב-9 ביולי. גרנו כבר בדירת מרתף בת שני חדרים ברחוב ישראליס בתל-אביב. שלמה מרמות-השבים הביא אל הבית את אבא שפניו היו לבנות והאור הנבוך בעיניו, שהיה עתה נואש, עוד לא כבה לגמרי, ואמא היתה מעשית, נחושה, מרוכזת בעצמה. אני ביליתי כתמיד במעון-היום של הרמן בונה. במיטת התינוק הגבוהה שכב התינוק גדעון, שנולד חמישה ימים קודם לכן, ולידתו, כמו חייו הדועכים של אביו, עברה בקול דממה דקה, והוא היה תינוק ככל התינוקות, נם את שנתו, התעורר בקול פעייה, ינק מעט ושוב נרדם.

שלמה הלך להביא מעט דברים מחנות המכולת של האדון פופקו שהיתה ספוגה ריח דג מלוח ומלפפונים, ודלפק המכירה היה מאובק באבקת קמח מן הלחם השחור שאותו קנו נשות השכונה בחצאים כשהן מתמקחות ביידיש. הנס ישב, שרוע מעט, מדי פעם נאנק ולוטה אמרה, "אבל קצת יותר טוב לך, נכון? כי אחרת לא היו נותנים לך לצאת", והנס אמר, "קצת יותר טוב". לוטה אמרה, "הוא תינוק נוח, כמו שרובי היה", והתינוק התעורר וצווח מעט בלגלוג על דברי השבח המוקדמים האלה של אמו.

לוטה לקחה אותו בידיה ונענעה אותו וליטפה את ראשו הזהוב, הקירח, וקירבה אותו אל הנס. הנס חייך אבל פניו היו עתה שדופות וגם החיוך היה קטוע ומר, ולוטה אמרה, "תשכב, הנס, תשכב עכשיו, תוכל עוד לראות אותו הרבה", והוא הביט בה ובכה מעט, בכי דק, שקט, ולוטה אמרה, "לא, לא עכשיו, באמת לא, הנס, בבקשה", אבל הוא בכה עוד מעט ואמר, "היו לנו חיים טובים".

לוטה הניחה את גדעון שכבר נרגע, כי אכן היה תינוק נוח בהחלט, במיטתו והלכה אל המטבח ופשפשה שם בכוסות ומזגה מעט מים רותחים, ובתוכם הניחה את הכף הכפולה המלאה עלי תה שחורים, ולא היתה דמעה בעיניה, אבל לרגע אחד התוודע גופה אל אותו רגש נידח, מקולל, המערבל את מחזור הדם. חרון עז תקף אותה, והכוס כמעט נפלה מידיה ונשברה על רצפת המטבח העשויה אריחים צהובים-שחורים, והיא צעקה אל תוככי הכיור בגרמנית, הו אלוהים, אלוהים ארור, וחזרה ובידה כוס התה החם. הנס כבר שכב, נאנק, והביט בה חסר אונים, דומע עדיין, אבל הבכי כבר נמוג ועלה דרך חלונות המרתף אל הרחוב שמעל, עלה כאד השמימה.

שלמה חזר מן המכולת והביא אל הבית חצי לחם שחור, בקבוק זכוכית מלא חלב וחבילת מרגרינה, ומיהר שוב החוצה כי עגלת הקרח עברה שם, וחזר עם גליד קרח רבוע ונוטף והניח אותו במקרר שעמד בחדרון הכניסה. בחוץ עמד חמסין, חמסין של יולי. זכר השלג שירד על תל-אביב בחורף נשכח כבר, אבל דירת המרתף האפלולית היתה צוננת מעט מהבלי הרחוב. התינוק גדעון נם את שנתו, אבל ניעור לרגע כאשר הנס נאנק אנקה עמוקה, חסרת רחמים, וכל גופו התפתל והאנקות נעשו קצובות והוא אמר, "אני לא יכול יותר, לוטשן, Ich kann nicht mehr" וניסה לקום ממיטתו ולא יכול, ושלמה אמר, "אני אחזיר אותך לבית-החולים, זאת היתה שגיאה", והנס אמר, "לא, אני רציתי, באמת רציתי". שלמה נשא אותו תחת שכמו האחת, ובשנייה אחזה בו לוטה. הם עלו לאטם במדרגות העולות מן המרתף, מדרגה אחר מדרגה, צעדו ברחוב כנושאי צלוב אל מכונית המשא הקטנה של שלמה. לרגע קל נותר התינוק גדעון לבדו, נם את שנת התינוק שלו, זהרורי האור והאבק מן החלון האירו את פניו. לוטה ירדה אל המרתף, אבל לא הביטה בתינוק גדעון, אלא ישבה על ספת הלילה שבה שכנתי אני בחיקה בלילות הרבים שבהם שכב אבא על מיטת בית-חולים קשה וקרה, וביקשה את הדמעות, אך הן מיאנו לצאת.

אחר-הצהריים חזרתי מן המעון של הרמן בונה, ואמא קיבלה את פני טרודה, יגעה, ולא אמרה דבר. ואני לא ידעתי שאבא היה כאן היום, אבא בא לומר שלום. גם על דבר מותו על מיטתו בבית-החולים ביילינסון, שישה ימים אחר-כך, לא ידעתי. לא ידעתי, אבא. סלח לי.

רוביק רוזנטל הוא עיתונאי וסופר

הפרק פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 11: "איזו מנהיגות דרושה לנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

רוביק רוזנטל הוא בלשן, סופר ועיתונאי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה