דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 במרץ 2006 | מהדורה 32

"השופט כל הארץ לא יעשה משפט?"

מיכה גודמן נקלע למשבר דתי בעקבות הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. על התעוררותה של מחשבה דתית-אוטונומית הצועדת בעקבות אברהם אבינו

כיצד יכול היה ברוך גולדשטיין, אשר גדל על ברכי התורה,

לבצע פשע בסדר גודל כזה? צילום רפרודוקציה: AFP

אחד הפיתויים הגדולים של המסורת הדתית נעוץ בסמכותה. נדמה שהיא אינה מותירה מרחב רב להכרעה אנושית בקרב אלה המצייתים לה; היא מכריעה במקומם. אדם דתי הנותן אמון עיוור בסמכותה של המסורת, בדומה לאדם מודרני הנותן אמון עיוור בסמכותו של המדע, מאבד את תודעת השליטה על מעשיו. אובדן זה, המתחזה לשחרור גדול מתחושת האחריות של בני-האדם למעשיהם, הוא אחד הפיתויים הגדולים שהדת מציעה למאמיניה.

האמון העיוור בכוחה של ההלכה היה המוטיבציה העיקרית שלי לקיומה במהלך שנות התבגרותי. אמון זה נסדק לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה.

כשהייתי בן 17 שכנעה אותי טענתו של הרמב"ם, שלהלכה נודעת השפעה תרפויטית על מי שמקיים אותה. ההלכה מעצבת את האישיות הבריאה, המוסרית והשלמה של האדם המתהלך לפיה. התורה, שדרכיה דרכי נועם, מעדנת את שומריה וניתן לראות בה מעין תעודת ביטוח לכל המבקש לבנות את אישיותו כאישיות מוסרית. על כן היא פיתתה אותי להתמסר לה. אני מציע את האישיות שלי להלכה, והיא תעצב אותי כהלכתה. עוד סברתי, שככל שיִרבּוּ האנשים שיוותרו על השליטה על ההתנהגות שלהם ויתמסרו להלכה, כן החברה כולה תהיה טובה יותר. יש לתת להלכה את הכוח לעצב את הקלסתרון הרוחני והמוסרי של החברה.

למשבר דתי נקלעתי במהלך שירותי הצבאי. בפורים תשנ"ד נכנס מפקד הצוות לאוהל שבו שהינו, חברי ואני, הסביר לנו ש"יש מהומות בכל השטחים" ואמר שלא נצא הביתה לשבת אלא ניסע להשליט סדר בטול-כרם, משום שיהודי טבח במתפללים בחברון.

במרוצת הזמן פרצו החוצה השאלות. כיצד יכול היה ברוך גולדטשיין, אשר גדל על ברכי התורה, לבצע פשע בסדר-גודל כזה? מדוע גילתה הקהילה הדתית הבנה למעשהו? כיצד ייתכן שרבנים ואנשי תורה, שההלכה טבועה בכל נימי אישיותם, ביטאו הזדהות עם האלימות האכזרית של ברוך ("הגבר", כפי שכינוהו) גולדשטיין? השאלות הללו עוררו אצלי תובנה מפוכחת שגולדשטיין לא טבח בערבים למרות היותו דתי; הוא טבח בהם בגלל היותו דתי. זה היה משבר דתי שלא בנקל השתקמתי ממנו. איבדתי את היכולת להתמסר לתורה התמסרות עיוורת. ההלכה אינה תעודת ביטוח וההליכה העיוורת לאורה אינה ערובה לעדינות.

הנביא הושע אומר: "ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בָם וּפשְׁעים ייכשלו בם" (י"ד, י'). חז"ל מדייקים ואומרים שהפשעים ייכשלו לא בגלל אי-קיומה של התורה, אלא בגלל שמירתה. התורה משולה, על-פי הגמרא, לסם. אם זכה האדם נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מוות (בבלי, יומא, ע"ב). שוב, לא נטישת התורה היא סם המוות, התורה עצמה עלולה להיות סם המוות!

במסורת היהודית יש מודעות לכפל-הפנים שבהשפעה האפשרית של התורה: היא יכולה לכונן אישיות מוסרית, אך בה-במידה גם להרוס אותה. הבנה זו שוללת את ההתמסרות העיוורת. נדמה לי, שתודעה יהודית ביקורתית זו נעשית בהדרגה לנחלתו של ציבור ישראלי הולך וגדל. אמנם המסורת היהודית משפיעה עלינו, אך עלינו להשפיע על דרך השפעתה עלינו. על כן השליטה באישיות שלנו, על-פי מודל זה, חוזרת לידיים שלנו. הדת אינה יכולה להיות עוד מקור סמכות המוחץ את הביקורתיות האנושית; היפוכו של דבר, מן הראוי שתעורר את הביקורתיות האנושית מהתרדמה שהיא נוטה להיכנס אליה בעמידתה מול הסמכות.

הביוגרפיה של אברהם

במחשבה המערבית ההתגלות נתפשת כאירוע מכונן, המשנה את חייו של אדם. בעמידתו מול אלוהים נדרש האדם להכניע את אישיותו; עליו לשנות את דרכו בהתאם לצו האלוהי. מבט בפרקים מתוך הביוגרפיה של אברהם אבינו עשוי להציע מודל הפוך.

כיצד יכול היה ברוך גולדטשיין, אשר גדל על ברכי התורה, לבצע פשע בסדר-גודל כזה? מדוע גילתה הקהילה הדתית הבנה למעשהו? כיצד ייתכן שרבנים ואנשי תורה, שההלכה טבועה בכל נימי אישיותם, ביטאו הזדהות עם האלימות האכזרית של ברוך ("הגבר", כפי שכינוהו) גולדשטיין? השאלות הללו עוררו אצלי תובנה מפוכחת שגולדשטיין לא טבח בערבים למרות היותו דתי; הוא טבח בהם בגלל היותו דתי

אברהם מוצג כאדם העוזב את ביתו ופונה ללכת, ביוזמת משפחתו, אל ארץ כנען. "וייקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הָרָן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו וייצאו איתם מֵאוּר כַּשׂדִּים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חָרָן וַיֵשׁבו שם" (בראשית י"א, ל"א). ומיד, בפרק הבא, מופיע הציווי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", ובהמשך מסופר: "וייצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען" (בראשית י"ב, א, ה'). אברהם נמצא בדרכו אל ארץ כנען, ואז באופן מפתיע מתגלה אליו אלוהים ומצווה אותו ללכת לארץ כנען, אל המקום שהוא התכוון ממילא להגיע אליו. גם בהמשך אנו עדים למוזרות דומה. אברהם מגלם אישיות דינאמית הנמצאת בתנועה מתמדת. הוא מגיע לאלון-מורה, פונה משם למקום שהוא "מִקֶדֶם לבית-אל" (בראשית י"ב, ח'), יורד לנגב ומשם למצרים, שב ממצרים וממשיך ללכת במסעיו "מנגב ועד בית-אל" (בראשית י"ג, ג'). לפתע מתגלה אליו אלוהים ומצווה: "קום התהלך בארץ לאורכהּ ולרוחבָּהּ" (בראשית י"ג, יז'). אברהם, שהכתוב מתאר אותו כמי שלא מפסיק להתהלך בארץ, מצוּוה – ציווי כמעט מיותר – לקום ולהתהלך בארץ.

הרעיון, שהתגלות האל מכוננת מהפך בחייו של אדם החווה אותה, אינו מגולם בחייו של אברהם! יותר משההתגלות מעצבת את חייו של אבהרם, מעצבים חייו את ההתגלות. בסדום אברהם אינו מכניע את מצפונו אל מול האל. היפוכו של דבר, הוא שופט במצפונו את האל. "חלילה לך מֵעֲשׂוֹת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כַצדיק כָּרשע. חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית י"ח, כ"ה). האינטואיציות האתיות האנושיות אינן מכפיפות את עצמן לרצון האלוהי; היפוכו של דבר, הן שופטות את רצון האל, ועל כן ניצבות מעליו.

בפרשת סדום לימד אברהם את העולם שגם הסמכות הגבוהה ביותר אינה דורשת מהאינטואיציות המוסריות של האדם להירדם אלא דווקא להתעורר; להתווכח ולא להיכנע. הטבח שביצע גולדשטיין במערת המכפלה, כשהרג חפים מפשע על קברם של אברהם, יצחק ויעקב, החיה בתודעתי את מורשת האבות ואת דרכם.

עם זאת, הביוגרפיה של אברהם היא מלאת ניגודים. אותה דמות שהעמידה את מצפונה מעל לצו האל בסדום, מכניעה את מצפונה לצו האל במעמד העקדה. היתה זו, במילותיו של קירקגור, לא רק עקדת יצחק אלא גם עקדת המוסר, עקדת האתיקה.דמותו המקראית של אברהם מקפלת בתוכה את טענת חז"ל באשר לתורה כולה. בכוחה לעורר השראה מוסרית, אך גם לדכא אותה. סם חיים וסם המוות כאחד.

ד"ר מיכה גודמן ייסד, יחד עם ארז אשל, את "המדרשה הגבוהה למנהיגות" בכפר-אדומים. הוא מלמד מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטה בתל-אביב

המאמר פורסם בארץ אחרת גיליון מספר 32: "חברון – תשוקות דתיות ונרטיבים סותרים". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר מיכה גודמן הוא חוקר מחשבת ישראל, מורה מן החוץ בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים‏, עמית מחקר במכון הרטמן וראש המדרשה למנהיגות חברתית "עין פרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה