דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בנובמבר 2004 | מהדורה 24

השבר שלנו יקרין על החברה כולה

"חלק מהציבור הדתי-לאומי כבר נסחף אל החרדיות הלאומית, וספק אם הדבר הוא בר-תיקון. חלק אחר, קטן יותר, פונה אל הקנאות. שני הכוחות האלה יתעצמו מאוד אם תיחרב ההתיישבות, חלילה, ואם ייסגרו רוב המכללות התורניות-אקדמיות המובילות. החלק שנותר לא יהיה לו די כוח למלא את תפקידו ההיסטורי, אלא אם יקרה נס והמסורתיות תתנער מתוך החילוניות, תזקוף ראש ותחבור אל הציונות הדתית המתונה כגשר רב-כוח". יואל בן-נון בא חשבון עם הציונות הדתית ועם האליטות הישראליות החילוניות ומתריע מפני פורענות קרובה

הרב יואל בן-נון. צילום: איל יצהר

תנועות אידיאולוגיות ודתיות נוטות להתפלג לנוכח משבר עמוק או מבוי סתום. תופעה זו מוכרת בתולדותיהן של הדתות וברוב התנועות האידיאולוגיות לאורך ההיסטוריה. התפצלות לכמה כיתות, זרמים או כנסיות מחוללת זרמי אנרגיה עצומים המכוּונים לבידול כיתתי, וכל פלג מתמלא כוחות עצומים לשלילת הפלג או הפלגים האחרים.

ייתכן שיש בתופעה זו מעין מנגנון של הישרדות: אולי האנרגיות השוללות מסייעות לפלגים השונים לגייס מקרבם כוחות פנימיים שמאפשרים להם לשרוד, גם אם תרומתם הכללית יורדת.

במצב הזה ה"אני מאמין" והזהות העצמית של הסיעה נבנית על שלילת היריב. כאשר שלילת ה"אחר" נעשית התוכן העיקרי של הזהות העצמית נוצר מצב נורא של שיתוק היצירה והצמיחה, והאנרגיות החיוביות בכלל. העולם היהודי בדורות האחרונים מספק שורה של דוגמאות לתופעה זו. חסידים ומתנגדים, משכילים ולומדי תורה, אורתודוקסים ורפורמים, ציונים וגלותיים בנו את זהותם במידה רבה על שלילת זולתם: "היעלה על דעתך שאני אחיה ואתנהג כמו אלה שם?". משפטים מעין אלה, המשדרים בוז ולעג, או סלידה, משמשים דלק רב-עוצמה משני צדי הקשת.

הסיבה המרכזית להימנעות העיקשת של האורתודוקסיה (גם המודרנית) מהתמודדות עם שאלות הלכתיות חמורות, שפתרונן חיוני לחברה הדתית ולעם ישראל בכללו, היא החשש להיתפש כ"רפורמים" בעיני עצמם ובעיני זולתם. מן העבר השני, סלידה עד כדי תיעוב כלפי למדנות צרת אופקים וכלפי קנאות פונדמנטליסטית היא מרכיב מרכזי בחשיבתם, ברגשותיהם ובהתנהגותם של ה"נאורים" לסוגיהם.

קו פרשת המים

תנועה שקמה לשם קיבוץ גלויות וכינון המדינה מתפצלת כיום (נוסף על הפילוגים ההיסטוריים בתוכה) לקבוצה של פוסט-ציונים תוקפניים ולממשיכי דרך נבוכים, שמחפשים את הדרך. החרדים התפלגו לנוכח האנטישמיות והשואה לאנטי-ציונים רדיקליים ולקבוצת הרוב, שהצטרפה למעשה אל הציונות. תנועת חב"ד ניסתה להקים אלטרנטיבה גאולית לציונות, הגיעה למבוי סתום עם מות הרבי זצ"ל, והתפלגה למשיחיסטים (מכחישי מותו) ולממשיכי הקו החסידי הישן.

גוש-אמונים, שהקים תנועת גאולה בתוך התנועה הציונית, מתנגש עם המציאות הפלסטינית ועם הפתרונות הפוליטיים שמדינת ישראל מנסה להוביל מפעם לפעם, ומתפלג לממלכתיים בכל מחיר ולמורדים בסמכות המדינה כמעט בכל מחיר. יחד עם גוש-אמונים ויצירת כפיו, ההתיישבות ביש"ע, מתפלגת הציוניות הדתית כולה. משפחה במשבר!

קו פרשת המים הסתמן עם צמיחתו של ארגון טרור שֶׁכּונה אז ה"מחתרת היהודית" ונחשף לפני כעשרים שנה, לאחר שורה של מעצרים ומשפט. הארגון הזה צמח מתוך ניסיון נואש לעצור את הנסיגה מסיני, לבלום את בגין ואת שרון בסיבוב הקודם ולמנוע את חורבן חבל ימית. שם זה התחיל! הזעזוע זכור לי כחוויה טראומטית.

בתוך התדהמה העמוקה על המעצרים הראשונים של "טובי הבחורים", ומתוך חשש כבד שכל מפעל ההתיישבות עומד להיהרס, ביקש ממני העיתונאי חגי סגל, שעבד אז במערכת של "נקודה", להתראיין לקול-ישראל, באומרו: "אתה היחיד שיכול לומר משהו כדי להציל את ההתיישבות".

לא ידעתי אז, שגם הוא עצמו קשור ל"מחתרת" וייעצר כעבור כמה ימים. לא חלמתי אז שאחדים מטובי חבריי ידחקו את יש"ע אל פינת "האיום הפוטנציאלי על המשטר הדמוקרטי ועל עתיד המדינה". אם, חלילה, ייעקרו שוב יישובים יהודיים מאדמתם, זה יקרה גם בגלל טרור יהודי שלא השכלנו לעוקרו ממקומותינו, גם בגלל בריונות אלימה בכפרים בשומרון ובשוק בחברון, גם בגלל הטבח במערת המכפלה, וגם בגלל האווירה הציבורית שבעטיה יכול היה רוצח שפל ונתעב לחשוב שהוא "משרת את האומה".

אולם חלק גדול מהציבור הדתי-לאומי יאשים את המדינה בכול ויסרב בכל תוקף לבחון את אחריותו-שלו. ככל שתגדל קירבתם של מנהיגי הציבור הזה ושל האנשים בתוכו אל הקנאות האלימה, שמרחיקה מעלינו חלק גדול מהציבור הישראלי זה עשרים שנה, כן יגדל סירובם להודות בכך. הם מעדיפים פילוג וניכור כלפי המדינה.

גם ראשי המדינה לא למדו שום לקח. אילו הבין ראש הממשלה תהליכי עומק היה מתנהל אחרת, גם בימית וגם כיום. בכוחו למנוע קרע על-ידי עריכת משאל עם, למשל.

הציונית הדתית מתפלגת ביחסה אל המדינה, אל המשטר הדמוקרטי על פגמיו הקשים, אל הדרכים לקבלת ההכרעות ואל כלל הציבור. הפילוג הפנימי הזה, שהתבטא לאחרונה בסרבנות כדגל מול הסירוב לסרב פקודה, חוֹבֵר כעת לפילוג נוסף שהתהווה במשך השנים : הפילוג בין מסורת למודרנה, בין תורה להשכלה ובין דת למדינה בתוככי הציבור הדתי-לאומי.

פחד גדול

לכאורה, הציבור הדתי-לאומי כבר התפלג מן החרדים בכל השאלות האלה והכריע לטובת השילוב בין מסורת ומודרנה, בין תורה והשכלה ובין דת ומדינה. אולם לא היתה זאת הכרעה מוחלטת, אלא הכרעה על תנאי. על תנאי, עד שיוכח שאכן אפשר לקיים את השילוב הזה בלי לפגוע בעוצמתה, עומקה ורצינותה של הדת. רבים יאמרו, ובצדק, שגם זה כבר הוכח: השילוב הוא אפשרי, ודווקא בזכותו של הציבור הדתי-לאומי על מוסדותיו המפוארים ועל הדמויות שצמחו בשני הדורות האחרונים בישיבות ובאקדמיה כאחת. אולם מיעוט חזק ותקיף סבור דווקא, כי השילוב נכשל. ישיבת 'מרכז הרב', פאר יצירתו של הרב קוק בתחום המעשה (לצד הרבנות הראשית לישראל), התפלגה על רקע הדרישה – שלא מומשה – להנהיג בה מסלול של הכשרה להוראה, כמקובל בישיבות ההסדר. שחור על גבי לבן השוו המתפלגים, צדיקי סיעת 'הר המור', את הכוונה הזאת לניסיון של שלטונות רוסיה הצארית לכפות על הנצי"ב מוולוז'ין להנהיג לימודי חול בישיבת וולוז'ין. ההשוואה מיטיבה להראות עד כמה תקועה מחשבתם במעמקי הגלות, בניגוד מוחלט לרב קוק ולדרכו. מי שאינם יודעים להבחין בין דג לבין בשר היו למורי הדור, ומשנתו ודרכו של הרב קוק פורחות כעת דווקא באקדמיה הדתית. מהי סיבת הדבר?

אפשר להתפתות לכל מיני הסברים ולהטיל את האחריות על דמויות של מנהיגים ורבנים, אך מאחורי כל אלה מסתתר פחד גדול. אם קוראים היטב את "צדיק באמונתו יחיה", שיצא כספר הסבר וצידוק לפילוג ב'מרכז הרב' רואים בבירור שראשי 'הר המור', שהתפלגו מ'מרכז הרב' והקימו ישיבה משלהם, אחוזים חששות עמוקים מפני ההשכלה ומפני החילון. הרב קוק קם לסלק את הפחד ולהשתית את עבודת השם על אמונה באחדות הכוללת ובטוב הכללי, המתחייבים מההכרה באל אחד. והנה, לאחר שני דורות מובילים אחדים מתלמידי-תלמידיו אלפי צעירים דתיים-לאומיים בכיוון ההפוך, והפחד מפני ההשכלה והחילון הוא שמניע את חיי הדת וגורם להסתגרות צדיקים באמונתם ולפירוד בין העולמות.

גם הקנאות צומחת מהפחד, פחד העקירה והחורבן לא רק של היישובים אלא של השקפת עולם ושל תנועה שלמה, פחד ממשי מפני חורבן ממשי שעלול לחולל חורבן קשה אף יותר. האם גם הפחד מן החילון שמביאות ההשכלה והחשיפה לתרבות המודרנית הוא ממשי? האומנם מדובר בפחד שווא? הציוניות הדתית המתונה, שהלכה עם הציונות הכללית במשך שני דורות במסירות נפש, שילמה מחיר כבד ביותר: חלק גדול מבניה (ובפרט, בדור תש"ח) נטשו את דתיותם ובחרו בציונות הכללית. בבתיהם של רבנים חשובים הִכּה החילון. אי-אפשר להבין את ההתחרדות בלי לראות ולהבין תופעה זו. בדור הראשון רבו החילונים שצמחו דווקא מבתים חרדיים. הלוא רוב החילונים באו בשלב זה או אחר מבית דתי; "סבא שלי היה רב", כידוע. החרדים הגיבו בהסתגרות כוללת, תוקפנית ונמרצת, וסוף-סוף החלו לראות פרי מעמלם זה: החילון נבלם, לפחות ברובד הגלוי. הביטחון העצמי ושימחת החיים חזרו לרחוב החרדי, ובד-בבד רבים מהחילונים נעשו חרדים, תרתי משמע. הציונות הכללית מאבדת מבטחונה העצמי לטובת החרדים.

בציבור הדתי-לאומי מסיקים מסקנות ומתקרבים לחרדיות. רבים מן ההורים הדתיים מוכנים לסבול הקצנה דתית, התחרדות, ופה ושם אפילו קנאות מסוכנת ואלימה, ובלבד שלא לשאת עוד את חרפת החילון המאיים על עתידם היהודי של "טובי בנינו". גם הורים חילונים רבים מתגאים בנכדים הרבים אשר נולדו לבניהם ש"חזרו בתשובה", בעוד הורים רבים אחרים, דתיים וחילונים, צופים באובדן עצות ועשתונות בהרס ערכי המשפחה ובמגמת פניהם של הצעירים שמעדיפים לממש את עצמם עד תום, במקום לבנות במאמץ גדול את הדורות הבאים. כאשר נראה שהחרדים מצליחים, אין פלא שגם בציבור הדתי-לאומי חותרים להסתגרות ולבניית חומות הפחד, ולעתים בדעה צלולה. נכון שהרוב עדיין מנסה להציל את השילוב הדתי-לאומי, אבל המיעוט צומח בעוצמה ובנחישות וחלק ניכר מן הצעירים נכבשים בקסמיו.

שח לי פעם הרב נריה זצ"ל את תמצית העניין: "אם אני צריך לבחור, אעדיף שבניי לא ירצו לאכול אצלי מאשר שאני לא אוכל לאכול אצלם".

האם הציונות החילונית רוצה בהצלחתה של הציונות הדתית? הלוא הציונות הדתית מחזיקה במפתח של שילוב בין המסורת למודרנה, בין שמירת התורה והמצוות לעלייה ובניין הארץ, התיישבות חלוצית וצה"ל, השכלה ומדע ויצירה. לכאורה, ההעדפה היתה צריכה להינתן לציונות הדתית ולא לחרדים, ואז הצעירים החילונים היו מתבלטים התלבטות של אמת בין הציונות הדתית לחילונית, ולא בין החרדיות לבין ניהיליזם גמור. לשם כך היה על הציונות החילונית ללכת בדרך שונה מאוד מזו שהלכה בה.

ואולם, מנהיגי הציונות החילונית חשבו בשעתם, שאין להם צורך בסינתזה המופלאה של הציונות הדתית, והצרו את צעדיה ככל האפשר. הציונות החילונית האמינה אז בכוחותיה, ממש כשם שהאמינה ב"שמש העולה" של ה"עתיד" הסוציאליסטי. היא בחרה למשוך צעירים דתיים וחרדים לשורותיה; כל מבוקשה היה הגמוניה ולא שילוב והסכמה. מי שלא מאמין, יקרא בבקשה את ספריו של צבי צמרת על משברי החינוך ב"כור ההיתוך", ("ימי כור ההיתוך", אוניברסיטת בן-גוריון 1993, ו"עלי גשר צר", אוניברסיטת בן-גוריון 1997).

כל ויתור חילוני למען הקיום המשותף של העם נעשה בחריקת שיניים קולנית ובסלידה מן ה"כפייה הדתית", וזה נכון עד היום. אין מקבילה להסכם כל-כך לא-מכובד, כמו ה"סטטוס-קוו". כל ויתור של הדתיים מתקבל כמובן מאליו, כדבר-מה ההולם את "רוח הזמן", ובגלל כל ויתור של החילונים מותקף הציבור הדתי ללא רחם, בלי שהמנהיגות והאינטליגנציה החילוניות ייצאו להגנתו. גם כיום, כאשר הציונות החילונית נחלשה והתפלגה לפוסט-ציונות תוקפנית ולציונות מסורתית חסרת ביטחון עצמי אף ביחס לערכי המשפחה, שלא לדבר על ערכים לאומיים וציוניים, לא ניכרת פנייה בעלת תוקף ועוצמה אל עבר הציונות הדתית המתונה ופתרונותיה. שבחים ומחמאות לאותה ציונות אנו שומעים שנים רבות מכל עבר, אבל התייצבות בשער נגד הרדיקלים החילונים אין. הוכחה לדבר – פרשת הקניונים ופריצת המסחר בשבת.

המסחר בשבת הורס את הריקמה המשותפת שעדיין נותרה ומפלג את העם אף יותר מהרס התיישבויות, ואין פוצה פה. היכן הם החילונים שיוצאים מגדרם כדי לשבֵּח כל ויתור מצד הציונות הדתית? היכן כל הרוצים בשבת של תרבות ולא בשבת של מסחר? היכן כל המבינים שתהליך זה לא יישאר בפרברים, וסופו יהיה שדתיים וחילונים אף לא יוכלו לעבוד יחד? כמה אנשים בציבור החילוני מוכנים לקום ולצאת נגד חבריהם הטובים, כמו שעושים מובילי הציונות הדתית המתונה כבר שנים? אילו רצתה הציונות החילונית בגשר של שותפות אמת עם הציונות הדתית, היתה נוהגת אחרת לגמרי; גם הצעירים היו קולטים את המסר. לא אחת ולא שתיים העדיפו החילונים הציונים עיסקאות פוליטיות, תרבותיות ותקציביות עם החרדים על חשבון הציונות הדתית, מפעליה וערכיה. לצורך מימושה של תוכנית אוסלו נוצרה שותפות עם ש"ס; והדבר קורה שוב כעת. דוד בן גוריון העדיף בגלוי ללכת אל ה"חזון איש" במקום לחתור להסכמה אידיאולוגית-ציונית עם הרב הרצוג, שהיה אז הרב הראשי לישראל – ליברל מובהק ואיש מדע בצד למדנותו התורנית, ממש תמצית הסינתזה. בזמן מן הזמנים הייתי בטוח שחילונים וחרדים מעדיפים אלה את אלה. לפעמים נראה שהציונות הדתית מאיימת על שני המחנות, ובמקום שתשמש גשר, מכרסמים בה משני הצדדים: אלה קוטפים תלמידי-חכמים שצמחו בישיבותינו, ואלה מושכים נוער רציני ומתלבט אל קוטב החילון. בנסיבות האלה הגשר אין לו קיום.

נכונות נואשת לקבל את הדין

רוב המחנכים בקרב הציונות הדתית כבר מזמן התייאשו מרעיון הגשר, כי הבינו ששני הקטבים אינם רוצים בו באמת. לעומת זאת, מאז מלחמת ששת-הימים הם מאמינים בתרומה החלוצית האיכותית להתיישבות ולביטחון, במאבק לעיצובם-מחדש של גבולות המדינה. סוף-סוף נמצא המפתח להובלת המדינה אל עתיד יותר מוצק ויותר בטוח, תפקיד שהציונות הדתית תיטול על עצמה.

אין ספק, שכמו בהתיישבות הקיבוצית בדור הקודם, נעשו גם שגיאות רבות. אולם אי-אפשר לשלול את תרומתה העליונה של הציונות הדתית להתיישבות ולביטחון בדור שלאחר מלחמת ששת-הימים, ויעידו על כך בתי-הקברות הצבאיים, כשם שהיה בן גוריון נוהג לומר על חלוצי דורו. עכשיו גם זה נשבר והולך – ודווקא בגוש קטיף, שאין בו דבר מהקנאות שיש בחברון וביצהר. הקנאים כבר אומרים שהאהבה של גוש קטיף לא תנצח, ורק לאלימות יש סיכוי. אוי לנו אם זה יתממש; אוי לכולנו. לכל אלה שמנעו את משאל העם אני אומר: גם אתם תהיו אחראים לאלימות הנוראה, אם חלילה תפרוץ, ולא רק מחולליה.

ביש"ע היתה נכונות חסרת תקדים וכמעט נואשת לקבל את דין המשאל ואת תוצאותיו, באשר הוא היה פותח פתח לשחרור האנרגיה של הציבור הדתי-לאומי ותומכיו במאמץ של שכנוע אנושי ודמוקרטי, מבית לבית, עם סיכוי לא כל-כך רע לזכות. אבל ידינו נשארו באוויר. זכרו זאת ביום הפקודה!

הציונות הדתית מתפלגת, בצר לה, לשני כוחות לא-שווים. הרוב הגדול יישאר בינתיים בצד הציוני, אולם המנהיגות התורנית והחינוכית נוטה כעת אל ההסתגרות. גם אלה שינסו לחנך לממלכתיות בכל מחיר כדי לשמור על המדינה, יפעלו בתנאים בלתי אפשריים, ואם כבר, המדינה מתכוונת לערער ואולי גם להחריב את מפעל ההתיישבות ביש"ע, בפרט בחלקו הציוני-דתי המובהק. כמו שמבין כל בר-דעת שמסרב להשלות את עצמו, לא מדובר רק בגוש קטיף ובאזור ג'נין. במקביל, בעקבות ועדת דוברת, מתכוונת המדינה לסגור את רוב המכללות להוראה, בלי שאיש ייתן את דעתו למשמעויות שאינן תקציביות במובהק. הלוא המכללות התורניות האקדמיות הן פאר השילוב בין תורה למדע. בציבור הדתי-לאומי ינצחו שוב הקנאים והמסתגרים, והבוחרים במתינות יוּכּו שוק על ירך. לאחר ככלות הכול יישפכו "דמעות תנין" על אובדן המתינות בציבור הדתי, כשברור שנכון להיום זו התולדה היחידה האפשרית של תוכניות הממשלה בתחום ההתיישבות והחינוך כאחד.

תוך זמן קצר עלול להתברר, שהחילונים מעדיפים שוב את החרדים כשותף פוליטי רצוי, ומבכרים את הקרע על פני הבסיס המשותף. מי שמצפה בתנאים כאלה לקיומה של ציונות דתית חזקה, אינו מבין כלל במה מדובר. כמי שנשאר על סיפונה של הציונות הדתית בכל מקרה, אני חייב להתריע: השבר הזה יקרין על החברה הישראלית כולה וירחיב ויעמיק את השסע לכדי ייאוש קיומי, גם אם נצליח להיחלץ מאיומי האלימות של הקנאים.

חלק מהציבור הדתי-לאומי כבר נסחף אל החרדיות הלאומית, וספק אם הדבר הוא בר-תיקון. חלק אחר, קטן יותר, פונה אל הקנאות. שני הכוחות האלה יתעצמו מאוד אם תיחרב ההתיישבות, חלילה, ואם ייסגרו רוב המכללות התורניות-אקדמיות המובילות. החלק שנותר לא יהיה לו די כוח למלא את תפקידו ההיסטורי, אלא אם יקרה נס והמסורתיות תתנער מתוך החילוניות, תזקוף ראש ותחבור אל הציונות הדתית המתונה כגשר רב-כוח. הדבר צריך להתרחש קודם-כל בחברה ורק אחר-כך בפוליטיקה, שאם לא כן, לא יהיה לו קיום.

אחד הנסים הגדולים שקרו לנו בשנים האחרונות הוא צמיחתן של קבוצות לימוד והגות משותפות לחילונים ולדתיים, ובכלל זה מכינות קדם-צבאיות לנוער, שמצליחות לחולל תהליך מבורך. משם יכולה לבוא הישועה. אם תימצא מנהיגות ציונית-חילונית בעלת אוריינטציה יהודית וציונית ושילוב של מסורת וקידמה (שלא כדרכי, אני משתמש במאמר זה בביטוי "ציונות חילונית", מאחר שהמנהיגות היא ברובה חילונית והדבר משפיע עד מאוד על הבעיות הנידונות), שתוכל לשאת בעול הכבד יחד עם הציבור הדתי, אזי יש תקווה שייבלם החילון מכאן, וההסתגרות מכאן, וזוהי תקווה יקרה מפז. אינני יודע אם הדבר אפשרי, אבל אני מאמין בנס ומוכן לכל מאמץ נפשי ואינטלקטואלי כדי לאפשר לו להתרחש.

הרב ד"ר יואל בן נון הוא מרבני הציונות הדתית, ממייסדי ישיבת הר עציון,ממקימי גוש אמונים ומחולל מרכזי של "מהפכת התנ"ך" בישיבות הדתיות לאומיות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה