דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

חסידיו של ר' שלמה מלווים אותו בדרכו האחרונה, ניו-יורק, 1994 / צילום: מרק ברגהאש

השבר דורש חידוש

אנשים נחשפו לאורך השנים לניגונים של הרב שלמה קרליבך, לתורות מתוקות הארוזות לנוחותנו, אך העובדה שיש לו אמירה מצטברת המגיעה לכלל תיאולוגיה של ממש לא נאמרה, וממילא לא חדרה לתודעה הכללית. תלמידתו, רות יאיר-נוסבאום, מספרת על ממדים תיאולוגיים בתורתו

פעם אחת ניגש אדם אל הרֵבּי מקוֹצק וביקש לראות את בית הכנסת שלו. הוא שמע עליו הרבה ורצה לראות אותו בעצמו. הקוצקר הסכים והאיש ביקר בבית הכנסת, העיף מבט אחד שמאלה, מבט אחד ימינה, ורץ אל הקוצקר כולו מבועת. רבי! רבי! מה קורה בבית הכנסת שלך? מה מתרחש שם? בפינה אחת מישהו זרק את הבגד שלו, בפינה אחרת מישהו זרק את הנעליים שלו, ופה תיקים זרוקים… מה זה? איפה הכבוד שלך? לזה אתה קורא בית כנסת?!

הקוצקר הקשיב ואמר: אני לא יודע אם זה מה שאתה קורא לו בית כנסת, אבל אני יודע שזה מה שאני קורא לו בית. ואני רוצה שכולם כאן ירגישו בבית.

מה זה "להיות בבית"?

כל מי שלמד קצת חסידות יודע שלהיות בבית זה לא רק להיות במקום שבו אני יכול באמת להיות עצמי; להיות בבית פירושו להיות במקום שבו אני יכול ללכת אל מעבר לעצמי. אל מעבר לגבולות המוכרים לי, אל האינסוף שלי, הנצח שבי.

שלמה – שעמד על כך שנקרא לו בשמו הפרטי – לימד לא רק את תורת ה"בית", על כל משמעויותיו, אלא איך להיות בבית בתוך ה"בית". איך חיים עם ה"מעֵבר" הזה, עם ה-beyondness שעליו הִרבּה כל כך לדבר. בדברים הבאים אנסה להתייחס למה שעשוי להיתפש כחוסר סדר או חוסר עקביות בעולמו של שלמה ולנסות לתת לו הקשר ופשר.

התורה הנסתרת

כל ניסיון לומר משהו על התורה של שלמה מעורר התלבטות גדולה. איך לדבר על התורה שלו. אני מרגישה אחריות גדולה בעיקר משום שהתורה שלו, באופן יחסי לכל שאר מפעליו, היא הצד הפחות ידוע שלו. אנשים נחשפו לאורך השנים לניגונים שעברו דרכו, לסיפורים שעברו דרכו, לתורות מתוקות ארוזות לנוחותנו בין בתימצות של סאונד בייט ובין בהיקף רחב יותר, אך העובדה שיש לו אמירה מצטברת המגיעה לכלל תיאולוגיה של ממש לא נאמרה, וממילא לא חדרה לתודעה הכללית – מה שלי עצמי תמיד חרה.

אז איזו גישה נכון לנקוט? דרך איזה פתח ראוי להיכנס בשערי תורתו? האם לדבר דיבור של יין, שפירושו מילים מעובדות, תוצר של עבודה קשה ומאמץ רב כהפקת היין מן הפרי, או לדבר דיבור של מים: כמה שפחות תיגע בהם, כך ייטב להם.

שלמה, כמו החסידות בכללה, הוא כולו מים. אם נוגעים בתורה שלו באופן ישיר, בצורתה הטבעית, היא מגיעה אלינו נפלאה, מחיה, אך אם מבקשים לומר עליה דברים כלליים, לאתר בה מוטיבים תת-קרקעיים המופיעים שוב ושוב בתורתו

– אי אפשר לחמוק מן הצורך בהסברים, קשרים, תובנות וכו'. אנחנו נעשה כאן עבודה של יין, אבל אני מקווה שדרך זה נטעם גם טעם של מים.

לא אתייחס כאן לאהבה יוצאת הדופן שהוא הכיל, לחסד יוצא הדופן שהוא העניק. איך בשבילו פתיחת הלב היתה דרגה גבוהה של הכנסת אורחים. על כך נכתב רבות. אני מרגישה שזו הזדמנות לומר משהו, טיפה מִים, דווקא על מה שלא דובר בו.

כמו כן לא אספר כאן בהרחבה על חוויות הלימוד שלי עם שלמה, אבל כן אתייחס לפריזמה שדרכה אני חווה את התורה שלו. אני מודעת לכך שיש דברים שאני בוחרת להדגיש, ובעיני אחרים בעלי רקע אחר ייתכן שהם פחות משמעותיים. ברור לי שהחינוך הציוני-דתי שקיבלתי גם הוא יתנגן פה ברקע.

הומור הוא ריבוי פרספקטיבות

בהומור אין הכוונה ליכולת לספר בדיחה, או ליכולת לצחוק ממנה (למרות ששלמה היה אדם מאוד מצחיק! ומאוד נהנה לצחוק), אלא בהפנמה עמוקה של יסוד הפרספקטיבה.

בואו נדמיין חבורה יושבת בחדר ומתבוננת בספל קפה. אני מסתכלת על ספל הקפה מן הזווית שלי, והזווית שלי בשבילי היא מאה אחוז המציאות. קשה לי לדמיין את אותו ספל נצפה מזווית אחרת בזמן שזו שלי חובקת כל, אך זהו, לדעתי, בדיוק יסוד ההומור. זו היכולת להפנים את העובדה שאף שכולנו רואים את אותו הספל, כל אחד בחדר רואה אותו מן הזווית שלו ובשבילו זו כל המציאות. ובאמת, יש אינסוף זוויות שבהן אפשר לראות את הספל הזה, המציאות הזו.
אני נכנסת לפרטים רק כדי לדייק: אם יש X זוויות, אפשר לומר – טוב, אני אשב ואלמד את כל הזוויות ואהיה גם משכיל וגם פלורליסט. אבל יש אינסוף זוויות! אי אפשר לכבוש אינסוף. וכאן אתה מתחיל לעבור תהליך פנימי מורכב. פיתוח החוש הזה, ההכרה הזו, ההומור הזה, הוא, כפי שלמדתי משלמה, קודש הקודשים ממש; ולדעתי הוא למד את זה ממורו ורבו האיז'ביצר, ר' מרדכי יוסף ליינר משושלת חסידות ראדזין, שההומור הזה זועק, לדעתי, מכל עמוד בספרו "מי השילוח".

אם כל החיים גדלת על כך שעשיו הוא רשע ויעקב הוא צדיק, שקורח הוא רע וזמרי חוטא וכו' וכו' – אתה קורא את האיז'ביצר והכל מתהפך! שחור הוא כבר לא כל כך שחור, לבן הוא כבר לא כל כך לבן, כל הבּרירוּת החד-משמעית שגדלת עליה דורשת לימוד מחודש – לא שבירת כלים ולא אנרכיה (אם כי אפשר לקחת את זה לכיוון הזה, זה באמת מפתה, אבל לא זו הכוונה). מי שמפנים את תורת ההומור הזאת, לא יכול שלא לעבור טלטלה רצינית, וזה מוביל אותנו לנקודה הבאה – השליטה.

לפי שלמה, החטא הכי גדול בימינו הוא לחיות חיים שטחיים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, אחרי השואה, לחיות חיים שטוחים, ובכלל, אחרי השואה, התורה כולה זקוקה לפשט חדש. לא ייתכן, למשל, שאדם שבור ייגש אל התורה ולא ימצא בה משהו חדש שלא שם לב אליו קודם לכן. משהו שיעורר את פעולת היציאה מן החושך

תפילה ללא שליטה

זוהי אולי התורה הכי עמוקה שאני מכירה ממנו, מר' שלמה, ואפשר לסכם אותה בארבע מילים:
What do we know?

מה אנחנו יודעים? מה אנחנו מבינים?

למציאות המודרנית שאנו חיים בה יש אובססיה עם נושא השליטה. נדמה כאילו זה העיסוק המרכזי של כל המערכות סביבנו. עם התפתחות הטכנולוגיה מצד אחד נוצר סוג אחד של שליטה, חיצונית; והתפתחות מדעי הנפש מצד שני הביאה ליצירת סוג אחר של שליטה, פנימית יותר. כאילו מפמפמים בנו כל הזמן את התחושה שהכל בידינו, והדברים ידועים. אין צורך להרחיב. ומה קורה באותם רגעים שבהם אנו חווים חוסר שליטה? גם את זה אנחנו מכירים. אנחנו נוטים ללכת קצת לאיבוד, להיעלם אל תוך כעסים ותחושות של בגידה.

שלמה דיבר על כך הרבה בהקשרים שונים. למשל, ביחס לחגים. כל חג והדיאלוג המיוחד שלו עם נושא השליטה. לכל מועד נקשרו, כמובן, גם פנים רבות אחרות, אך ההקשר הזה, של השליטה, דרש תמיד תזוזה פנימית עמוקה מאוד, ובאופן פרדוקסלי הידיעה שאין לנו ידיעה (בשונה אולי מאצל ר' נחמן מברסלב) אינה גורמת לנו להרגיש קטנים, אליבא דשלמה, אלא דווקא גדולים!

דומה שאין זה מקרה, ששלמה סבר (כך הבנתי) כי רמת הקיום הגבוהה ביותר היא של מה שהוא כינה holy shlepper, לא shlepper, אלא holy shlepper; לא קל לחיות את החיים כל הזמן עם תודעת שחרור פנימית כזאת של what do we know, שה' הוא באמת בעל הבית, שאנחנו לא בשליטה למרות כל האשליות שמנפיקה לנו המציאות; ואגב, אתה יכול להיות "שלעפער קדוש" ולעבוד כפקיד בבנק, במחילה מכל הפקידים. אתה לא חייב ללכת יחף או להיות בעל שיער ארוך. הנקודה המרכזית היא העבודה התודעתית-רוחנית, שבמהותה היא נסתרת.

את אחד הביטויים ליחסו של שלמה לשליטה ניתן למצוא, לדעתי, בעמדתו כלפי האינטואיציה. שלמה, שוב בעקבות האיז'ביצר והשושלת המשפחתית שלו, ראה את האינטואיציה ככלי קדוש שמאפשר קשר ישיר, מיידי, עם הקב"ה, ללא מתווכים, ללא סוכנים, ללא רבנים.

האיז'ביצר לא קורא לזה כמובן אינטואיציה, אבל נדמה לי שבסוף תהליך הבירור, כאשר הכוח הזה מזוקק ומגיע בוודאות ממקור קדוש, אינטואיציה היא שֵם מקביל למה שהוא קרא בלשונו "רצון ה'"; הקול הפנימי, קול הבירור הפנימי, בירור ללא פניות. זהו אותו הקול שאִפשר לדמויות מקראיות שונות לעשות מעשים לא צפויים, עד כדי אסורים, רק מפני שהיה ברור להם שה' בוחר לחצות את המערכת ההלכתית הממוסדת ולדבר איתם ממש עכשיו, מעין "עת לעשות לה' הפרו תורתך" פנימי שבו האדם מקבל הכרעה במקום. כך לימד האיז'ביצר, וכך לימד גם שלמה, ולדעתי כך הוא גם נהג.

האינטואיציה נתפשה תמיד בחברה הדתית, לפחות בזמן שאני הייתי צעירה, כדבר מאיים. כוח המייצג חוסר שליטה, חוסר גבולות, משהו ש"שייך" לחילוניים ומי יודע לאן הוא עשוי לקחת אותנו… (באופן אישי אני שמחה שבתחום זה יש שינוי של ממש, לפחות בחוגים מסוימים בעולם הדתי. כבר לא כל כך ברור שיש צורך ללכת לרב כדי שהוא יגלה לי מה האינטואיציה שלי אומרת לי).

אגב שליטה – אחד הדברים שאפיינו את שלמה, ולא רק את התורה שלו, היה חוסר היכולת לצפות מה הוא עשוי לומר בכל רגע נתון. אני חושבת שכל תלמיד שלו הרגיש מיד עם פטירתו איך ניכסו ו"כבשו" אותו קולות שונים, והדבר הראשון שלקחו ממנו היה חוסר היכולת לצפות אותו. הגורם הנעלם. אני יכולה להבין למה ? זה היה מאיים, זה היה לא מובן, לפעמים זה היה מביך, אך אני עדיין זוכרת את ההשתאות המהולה בכאב נוכח ההספדים הנפלאים שנכתבו עליו שעה אחרי שנפטר, ואיכשהו היה ברור ששירי הלל אלו מעולם לא היו נאמרים – שעה לפני שנפטר…

הנטייה לשלוט בדמותו של שלמה וכך לצמצם אותו מורגשת בהקשרים שונים. הקשר אחד הוא עניין התפילה. כל "מנייני קרליבך" למיניהם. it?s cute, כמו ששלמה היה אומר, אבל זה לא בהכרח "שלמה". גם אני, כמו רבים אחרים, אסירת תודה עד בלי די על עצם קיומם של המניינים האלה וחושבת שהם משרתים צורך אמיתי, אך בדחילו ורחימו גדול אעז לומר שמה שעמד בבסיס התפילה עם שלמה לא רק שלא בא לידי ביטוי בחלק מן המניינים האלה אלא ההפך הוא הנכון.

שלמה ראה את התפילה כיציאה למסע שסופו לא ידוע – איך תצא אליו והיכן "תנחת", האם תנסק ואולי תיפול. טבעה של החוויה הוא בחוסר הידיעה ובנכונות לקבל את חוסר השליטה שלנו עליה. לפעמים התפילה שרוטה, מגומגמת, עמוסת חריקות, ולפעמים היא חלקה ונדמית כמושלמת. מוקד העניין אינו בצורה, "הנוסח" של שלמה והדרך בה היא נשמעת – אלא באופן שבו הצורה משרתת את התפילה.

"מושלם" הוא לא ביצוע יפהפה ומדויק של הנוסח הזה (כפי שנמצא לפעמים במניינים הקיימים), ללא חריגות מרמת השליטה הנדרשת ועם יכולת קבועה לצפות כיצד התהליך יתפתח ולאיזה מקום הוא בדיוק יוביל, אלא מעמד התפילה עצמה – האם באמת יצאת לדרך?

זכורים לי המקרים שבהם שלמה עצר את התפילה באמצע וזעק: "חבר'ה! אי אפשר להמשיך ככה!" גם אם לאוזן הכל היה נשמע טוב. שלמה לא אִפשר לקיים את התפילה במצב של פיזור נפש ונוכחות חצויה. כל אחד נדרש למצוא את נקודת הכוונה האישית שלו ודרכה למצוא את הקשר.

לפעמים אני חשה שיש בעולם הרבני, או בשכבה המחנכת, מי שמאמצים את הצורה כאמצעי המאפשר שחרור מבוקר עבור בני הדור הזה, על כל האנרגיות האינסופיות שלו; שירקדו, שיתנגנו, שיתפרקו, אך שיחוו את החוויה הזו במרחב המווסת שיצרנו עבורו – שלא בידיעתו – ויחזרו מיד למסלול. אין לי טענה עקרונית נגד הרצון ליצור מרחב מוגן (הצורך הזה מוכר לי והוא לגיטימי), אך יש לי קושי עם עצם ויסות דרגת הטמפרטורה הרוחנית כשהיא אינה מוצגת ככזו, וודאי שאני מתוסכלת מכך שזה לא "שלמה". אני מניחה שכמוני יש עוד תלמידים שמצטערים צער רב על כך שהמשתתף בתפילות מן הסוג הזה חושב, אולי, שבכך הוא ממצה כל מה שצריך לדעת על עולמו של שלמה, וכל זה ללא ידיעה את הקשר האימננטי שבין התורה שלו לתפילה בדרכו.

הקשר אחר שבו שלמה צומצם הוא ההקשר הפוליטי. מי שרצה להפוך אותו ל"ימני" קנאי, שמדבר כל היום על עם סגולה ואור לגויים, הפך אותו לכזה; ומי שרצה להציג אותו כ"שמאלני" מן הגרעין הקשה, שמדבר כל היום על חופש ושלום, אהבה ואושר ושאר הסיסמאות של שנות השישים, הפך אותו לכזה.

ואני רוצה לומר, שכמי שהיתה איתו גם בביקורים בחברון וגם בביקורים ברמת השרון, אני יודעת שהוא היה גם כזה וגם כזה. לא רק שבאותו רגע זה היה אמת וגם זה היה אמת. זה יותר מזה. זה חוזר לעניין ההומור – אני חי לעומק שני הפכים שקיימים בי בו זמנית, כל הזמן, ואם נשבור את תפישת הדיכוטומיוּת נגלה שבעצם זו לא צריכה להיות סתירה, וזה מתקשר, לדעתי, באופן ישיר לתפישת השואה של שלמה.

השואה והחובה להשתנות

שלמה לא ראה את עצמו כאיש של בתי קברות, אלא כאיש של אנשים חיים. זו הסיבה לכך שגם כשנסע לפולין ולרוסיה, הוא עשה זאת כדי לראות אנשים חיים. אני מציינת את זה אפרופו השליטה, כי זה אותו הדבר – במוות אין שום דבר דינמי; המפתחות הן כולן בידך, הנשאר. אתה הרי מחליט מי ומה ואיך אתה זוכר, ובעצם אתה רק עוסק בהקמת מצבות. לבוא במגע עם החיים זה הרבה יותר מסובך. לאן זה ייקח אותי? אילו התמודדויות זה יעלה בפני?

שלמה היה הרב היחיד שהכרתי שהתייחס לשואה לא בהקשר הצדיקי, הפולקלורי או ההיסטורי בלבד, אלא גם כחלק ממבנה תיאולוגי רחב שנוגע גם בעכשיו ממש – איך להתנהל ביומיום אחרת, בגלל השואה. איך ללמוד תורה אחרת, בגלל השואה.

אני חוזרת לעניין חברון/רמת השרון:
מצד אחד, תהיה לגמרי בבית בתוך הנִבחרוּת של עם ישראל – עם סגולה, אור לגויים, אתה בחרתנו וכו'. תהיה בבית בזה, עמוק עמוק מושרש וחי ועם כל הצבע – אולי רק כפי שיהודי שקשור בדמו גם לשטייטל מסוגל, ולא בוורסיה הציונית הקצת מגוהצת שלנו – זה מצד אחד; ובו בזמן תהיה לגמרי בבית בתוך עולם השוויון המוחלט, עולם ערך האדם, כבוד האדם המלא, השווה לך כאח ממש ויחיד במינו, כמוך, ללא חילוק ולא כהתייפייפות או כחלק מניסיון להראות את האור, וגם לא כסוג של משחק מניפולטיבי, אלא באופן הפשוט ביותר – זה מן הצד השני.

בשבילי, כציונית שגדלה במסורת הנִבחרות וכבת של מי שעברה את השואה, זה נתפש כשניות בלתי אפשרית שאינה ניתנת להכלה. נדמה לי שמשום כך גם פחדתי לנסוע איתו לפולין בפעם הראשונה, אף על פי שהוא ניסה לשכנע אותי ועוד רבים אחרים מן החברים. אני חושבת שהרגשתי שלא יהיה אפשר להישמר מפני העוצמות שיעלו שם, שזה יחייב אותי לפרוץ כל מיני גדרות ומחסומים שגדלתי עליהם, ואפילו לא ידעתי שגדלתי איתם עד שהבנתי שאפשר גם אחרת.

האמירה שלו כפתה הכרעה תיאולוגית; ורק להזכיר – כשגדלנו, אני לפחות, לא הכרתי מישהו שדרש שינוי יסודי בחיים הדתיים שלנו בגלל השואה. לא בבית הספר, לא באולפנא, ולא בבני עקיבא.

איך חיים באופן מלא את שתי התפישות האלה שנראות סותרות? הנִבחרות ודרישת ההתבדלות שלנו מן העולם מול הרגילות ודרישת המעורבות שלנו בעולם? התשובה שהוא נתן, לעניות דעתי, היתה שכל בני האדם הם קדושים. כל אדם, מטבע היותו נברא, מטבע היותו בצלם אלוהים, הוא קדוש, ולכן חובה להתייחס אליו כאל אח ממש, ולרעיון זה יש השלכות רבות, שחלקן אכן לא קלות לחלק מן הציבור.

ומעבר לכך, השואה מחייבת שידוד מערכות מוחלט.
האהבה הופכת, בעולמו של שלמה, לתשובה לחוסר המשמעות. שמעתי אותו נותן שיעורים שלמים, מהלכים מדהימים, עמוקים, על האהבה – מה היא פותרת, איך היא מתקנת, איך חיים של עומק דורשים אהבה, איך היא ממוססת תפישות מקובלות של "טוב" ו"רע", ופתאום אתה מבין שברוב המקרים אין טוב ורע, אלא "בפנים" ו"בחוץ".

לפי שלמה, החטא הכי גדול בימינו הוא לחיות חיים שטחיים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, אחרי השואה, לחיות חיים שטוחים, ובכלל, אחרי השואה, התורה כולה זקוקה לפשט חדש. לא ייתכן, למשל, שאדם שבור ייגש אל התורה ולא ימצא בה משהו חדש שלא שם לב אליו קודם לכן. משהו שיעורר את פעולת היציאה מן החושך. שבר הדורש חידוש – גם זה סוג של פשט חדש.

גרעין היסוד הזה האומר שכל בני האדם קדושים – שכולנו באמת ילדים של הקב"ה – מתברר לדעתי כמסד של שלמה בנוגע ליחסים שונים שאנו מקיימים, ולא רק עם לא-יהודים, כפי שציינו.

אני רוצה לעסוק במאמר מוסגר בשני עניינים שלכאורה אינם קשורים לשואה, אך התפתחותם אצל שלמה קשורה בה, לדעתי, גם אם בעקיפין.

נשים והקב"ה, נשים ותורה

עם כל האפשרויות שנפרשו לפני נשים, המקום היחיד שהרגשתי בו טוב באמת כאישה בעולם היהודי המתפלל היה עם שלמה בבית הכנסת. יחד עם הצורך הפנימי החזק להיות במקומות שבהם נשים נשמעות, אני מסתובבת שנים עם התחושה שאני לכודה במלכודת של תיוגים שאין מהם מוצא. אם אני בוחרת לעשות X – אני מכריזה בכך על משהו, ואם אני בוחרת שלא לעשות X – גם אז אני מכריזה על משהו. זהו מבוך של סטיקרים שאין מהם מוצא, כי כל מה שתעשה או לא תעשה יזוהה כאמירה פוליטית, גם אם אתה חף מזה וגם עייף מזה.

אצל שלמה כל זה היה לא רלוונטי. החיבור היהודי שלנו היה כל כך גדול יותר מסך כל הפרטים המרכיבים את זהותנו, וממילא היה ברור שעלינו לראות אחד את השני שלא דרך ה"לבוש" שהקב"ה עטה עלינו – זכרי או נקבי ובוודאי לא "לבוש" חיצוני יותר – יפה או מכוער, מושך או דוחה וכו', אלא מן השלד ממש. ושם, אחרי שקילפנו וקילפנו את השונות בינינו, אנחנו אותו הדבר ממש. כולנו נבראנו בצלם אלוהים, כולנו קשורים לקב"ה. אתה נבראת בצלם אלוהים, גם אני נבראתי בצלם אלוהים! זה כל כך פשוט, ומכאן ברור שמתחייב לכבד כל אדם, להנכיח אותו, לתת לו מקום ? גברים ונשים כאחד.

זה נשמע כל כך טריוויאלי, אבל זה לא. לעניות דעתי, כל מי שנכח עם שלמה בתפילה, או בכל מעמד דתי אחר, חש בזה מיד. הנשים השונות שלצידן ישבתי בעזרת הנשים בבית הכנסת של שלמה – מן החרדיות ועד אלו שלהן סמיכה לרבנות – תמיד נראו לי כמי שמרגישות לחלוטין בבית והן יודעות שתרומתן לתהליך התפילה היא הכרחית. לי נדמה שהעוצמה שנחוותה כאן קשורה ל"שם", לשואה ולחותם שהיא השאירה בשלמה.

שלמה סירב בעקביות להיכנס לוויכוחים, ונמנע מכל מחלוקת. גישה זו לא נבעה מאי עמידה על עקרונות, אלא דווקא מעמידה עיקשת על עיקרון אחד: החובה לרומם כל אדם.

לעובדה שכל אדם בבסיסו הוא קדוש יש משמעות לא רק כלפי הקדוש ברוך הוא, אלא גם כלפי כל אדם אחר. אני קדוש משמע אתה קדוש. לא ייתכן שנאמין באחדות ובשלום ולא נתייחס אל כל אדם כאילו הוא מלך. ומה המשמעות של להיות מלך? כפי שהקדוש ברוך הוא הוא מלך העולם, "מקומו של עולם" כי הוא עושה לכולם מקום, כך גם אנו צריכים לנהוג. להיות מלך פירושו לא להפוך אחרים לעבדים, אלא לאפשר לכולם להיות מלכים. העובדה שאני נושא אמת, אין משמעה שכולם צריכים להיחשף בשקריותם או בקטנותם, כי כל אדם, מטבע היותו קדוש, קשור באמת כלשהי, גם אם באופן אישי היא לא נוגעת בי כלל.

שלמה ראה כמשימה לאומית את הצורך לחזק כל אדם שיאמין בעצמו, שיאהב את עצמו, שיכבד את עצמו, שיֵחשף דרך מי שמולו אל הטוב שבו. כדי להביא גאולה לעולם אנחנו מחויבים בהתייחסות מרוממת אל כל אדם. אסור לטשטש את הקשר שבין האידיאלים הגדולים למציאות היומיומית של מי שחי בעולם הזה. האם אנשים שמחים, מממשים את הטוב שבהם, נוגעים בקדושה שלהם ובוטחים בעצמם – או שמא הם חווים ביזיון, עלבון, רמיסה, השפלה, וממילא תנועתם בעולם היא שפלת רוח.

השואה השאירה אותנו עם עולם חרב. עולם של שבר ונשמות מרוסקות. ששת המיליונים היו צרובים עמוק בתודעה של שלמה, משמשים כמכווני תנועה, מושכים אותו בכוח לראות טוב ויופי, ולפעמים כופים עליו ללכת בדרכים לא שגרתיות. לי נראה שבנוסף לכל, משקלם הכבד גם ריכך כל נטייה להיסחף אחר מחלוקת

שלמה לא יכול היה לעבור ליד אדם שפל רוח ולא להפוך עולמות כדי לרומם את רוחו. הדחיפות האנושית לנהוג כך ספוגה לחלוטין בתפישת האחריות המוסרית שלנו לטובת הכלל, ואל שניהם אנו מחוייבים באותה מידה.

כאמור, כל אדם – גדול וקטן, אישה ואיש, עשיר ועני, דחוי ומקובל – הוא מלך. זוהי הנחת היסוד.

פירוש הדבר הוא שאם אדם אומר לך דברים שאינך מסכים איתם, אם אדם משתף אותך בדבר תורה שאולי צורם לך, אל תתעמת – הנהן בראשך, אל תלבין את פניו, הכל את דבריו והמחש לו עד כמה הוא אהוב ויקר באותם תחומים שאתה כן יכול להתחבר אליהם.

מעבר לעובדה שגישה זו דורשת ביטחון עצמי רב, יש אולי מי שיראה בה גישה חסרת עמוד שדרה (אם יש לך אמת, התעמת והוכח זאת!). גישה זו דורשת עמדה נפשית לא פשוטה ואני רואה אותה כעמדה מוסרית ששורשיה תיאולוגיים. תפקידנו לקדם את העולם אל מקום טוב יותר, והדבר יכול להיעשות אך ורק בדרך של התקשרות אינדיווידואלית מרוממת עם האדם האחר.

השואה השאירה אותנו עם עולם חרב. עולם של שבר ונשמות מרוסקות. ששת המיליונים היו צרובים עמוק בתודעה של שלמה, משמשים כמכווני תנועה, מושכים אותו בכוח לראות טוב ויופי, ולפעמים כופים עליו ללכת בדרכים לא שגרתיות. לי נראה שבנוסף לכל, משקלם הכבד גם ריכך כל נטייה להיסחף אחר מחלוקת.

הפעמים היחידות שבהן ראיתי את שלמה מאבד משיווי משקלו, כועס ואפילו זועם, היו כשחוקי המשחק השתנו ומי שעמד לפניו התגלה כמתחזה. מציג את עצמו כדבר אחד בעוד הוא באמת משהו אחר. התחפשות מכוונת זו, רמייה זו, יש לה שמות שונים בתורות חסידיות שונות. שם קוד אחד כזה הוא – "עמלק"; וכששלמה בא במגע עם ייצוג של כוח "עמלקי" בעולם הוא הפעיל מנגנון פנימי אחר לגמרי.

אני זוכרת לילה אחד שקיימנו בו לימוד רגיל, והצטרפה אלינו חבורה של תיירים חביבים מארצות הברית. הם השתתפו בשיעור, ולאחר שחברים אחדים נתבקשו לומר דברי תורה או לשיר בסיום הלימוד, ביקשו גם הם לדבר. רק אחרי שיחה נעימה, חילופים של דברי תורה וצחוק משוחרר, החל ישו להופיע מתוך דברי התורה שלהם; הופעה מינורית, תמוהה ולא מובנת בתחילה – זכורים לי מבטי המבוכה ואי הנוחות שהחלפנו – ואחר כך בשטף, והתמונה התבהרה: אלו הם יהודים משיחיים המאמינים בישו. מעולם לא ראיתי את שלמה מתפרץ כפי שהתפרץ אז. הוא זעם, ציווה עליהם לצאת ולא יכול היה להירגע זמן רב אחר כך. אחד המאפיינים של "עמלק" הוא היכולת לגרום לך להשיל סוגים שונים של התנגדויות אינסטינקטיביות מתוך תחושה שמי שעומד מולך הוא בן בית, שעימו אתה מוגן לחלוטין. רק כשאתה חשוף ופגיע הכוח ה"עמלקי" מתגלה ומוציא לפועל את כוונתו המקורית. אני חושבת שהערב ההוא הפגיש את שלמה עם סוג מסוים של "עמלק", ואני מציינת זאת רק כדי לומר שלא בכל מציאות נכון ליישם את דרכו. גם שלמה חשב שיש מצבים שבהם חובה להזדעק ולהילחם.

שבירת הדיכוטומיות

שלמה לא חי בתוך כל דיבורי הדיכוטומיה שהחברה הדתית כל כך מתמחית בהם: שכל מול רגש, הרמב"ם מול "הכוזרי", רגע מול נצח, תיקון (פרטי) מול תיקון עולם, חסד מול גבורה, צדיק/ רשע, טוב/ רע וכו'.

אין צורך אלא להסתכל על מוסדות הלימוד שלנו (לפחות בזמני) כדי להיווכח בכל הדיכוטומיה הזאת. הישיבות נחלקו לישיבות ה"שכל" ולישיבות ה"רגש", והחלוקה הזאת הגיעה תמיד עם עסקאות חבילה עמוסות. אם אתה ב"רגש", למשל, יש להניח שיש סיכוי גדול יותר שאתה מתעניין במיחזור, אוכל מזון אורגני, שומע יותר מוזיקה, ואולי גם יש לך מראה מסוים וכן הלאה.
שלמה הרגיש בבית בכל הגישות לא משום שהיה פוסט-דיכוטומי, וגם לא משום שהיה טרום-דיכוטומי. הוא פשוט לא היה! זה לא היה רלוונטי בשבילו – כל החלוקות האלו, כל עסקאות החבילה האלו. כאן המקום להעיר שהכינוי שניתן לו, "הרבי המרקד", נבע מתפישה דיכוטומית, וממילא לא אִפשר את הכרת תורתו. כי אם הוא מרקד, נראה שאין בו עומק, כי אדם בעל תפישת עולם רצינית אינו מרקד! אין לבחון חלוקה זו, כמו את חלוקת הישיבות לישיבות "שכל" ו"רגש", בעיניים של היום, כשהגבולות קצת ניטשטשו, אלא בעיניים של פעם ? יש מי שנותן שיעור ויש מי שמרקד. חלוקות אלו לא השפיעו עליו. הוא דיבר על הרמב"ם באותה תחושת קירבה ושייכות שבה דיבר על האיז'ביצר וחידש בשניהם. ובשביל מישהי כמוני, שהרגישה כל החיים שהמאבק שלה הוא על ביטול הדיכוטומיוּת הזו, שלא צריכה להיות שום סתירה בין העובדה שאני לגמרי בבית בעולם החסידות ומה שמצטייר כעולם הרגש לבין העובדה שאני לגמרי בבית גם בעולם החשיבה הלוגית וברמב"ם ועוד אוהבת אותו אהבה עזה – בשביל אלה מאיתנו שמבקשים לחיות בשני העולמות ולא מבינים את הצורך הכפייתי, לפעמים, לבסס ביצורים נגד האיום של הצד השני – שלמה אִפשר, סוף-סוף, לחוות חוויה אורגנית מלאה, עמוקה, תלת-ממדית, לא רק של החיים, אלא גם של התורה.

לדעתי, שלמה הוא המבשר של שבירת הדיכוטומיוּת הזאת ובעקבותיה את התרחבות הגבולות. הוא שחרר שסתום, ועל ידי כך אפשר זליגה מצד אחד לשני ובתחומים שונים. לא רק בענייני "שכל" ו"רגש", אלא גם בעניינים אחרים, ואני רוצה להדגים את הקביעה הזאת בשלושה תחומים:

התחום הראשון הוא הרגע והנצח (ולא הרגע מול הנצח, כנהוג בתפישתנו הדיכוטומית). שלמה חי את תורת הרגע ותורת הנצח כל הזמן ובמקביל. אפשר לכנות שני כוחות אלו בשמות שונים. למשל, תורת ה"בשבתך בביתך" – הנצח, מול תורת ה"ובלכתך בדרך"- הרגע.

שלמה הזדהה יותר עם הרגע, בעיקר משום הכלל של "עת לעשות לה' הפרו תורתך": יש צורך לחרוג מן הנורמה ההלכתית-תרבותית כדי להציל, בסופו של דבר, את ההלכה ואת התרבות גם יחד. הוא דיבר על כך הרבה בהקשרים שונים. לשלמה היתה ביקורת קשה על הממסד הרבני, שנוטה לפעמים להתעסק בזוטות בזמן שאנשים הולכים לאיבוד. הוא דיבר על כך בחריפות רבה ובכאב גדול.

הוא הזדהה עם תורת הרגע, אבל היה נטוע כולו בתורת הנצח. הוא חי את הרגע והבין את הצורך הדחוף בלהיות נוכח עכשיו (מה האינטואיציה הקדושה שלנו אומרת לנו? מהו קול ה' ברגע זה? איך להתקשר עם אנשים בכל מקום, בכל מצב, גם במצב הכי רחוק שאפשר להעלות על הדעת – זוהי תורת הרגע), ועם זאת הוא היה יצוק עמוק בתוך תורת הנצח. כל חיותו וכל חייו נבעו משם. הוא היה מחובר בנימי נפשו לכל מי שהוא חלק משרשרת המסורה היהודית לדורותיה, והוא היה מחובר גם למי שטוען שהוא אוחז בכתר ה"נצח" בעולם שלנו, קרי העולם החרדי. שלמה היה קשור מאוד לעולם החרדי. משם הרי הוא בא.

זה גם, לדעתי, אחד המקורות לבדידות האיומה שלו. מי שהבין אותו לעומק וקיבל את מה שעשה – ואני מדברת על העבר, כשלא קיבלו אותו כפי שמקבלים אותו היום – מי שהבין אותו, היה בדרך כלל מזוהה עם הרגע! שלמה התגעגע כל ימיו לקבלה של עולם הנצח, אף על פי שמעולם לא עזב את הנצח.

הקונפליקט הזה הורגש בסיטואציות רבות, ומן הבחינה הזו היה שלמה דמות טרגית הנושאת כאב רב.

בכל פעם ששלמה הגיע לארץ, גם אם יצא ממנה לימים ספורים, בלילה הראשון בירושלים היינו יורדים לכותל אחרי לימוד ארוך. עד שהגענו, החברים הקבועים, השמועה כבר פשטה בעיר, ובמקום חיכו לנו, באחת או שתיים לפנות בוקר, עשרות עד מאות בחורים, תלמידי ישיבות חרדיות כדוגמת "חברון" ו"מיר". כולם השתוקקו להיות עם שלמה, להתפלל עם שלמה… התמונה הזו חקוקה על לוח ליבי. אנחנו, מעט הנשים שבחבורה, עומדות מאחורי המחיצה בעזרת הנשים וצופות במחזה סוריאליסטי: נקודה קטנה של שיער לבן ובמרכזה כיפת קטיפה מצחיקה בצבע כחול או תכלת – שלמה – וסביבה ים של צבע שחור מתנועע כמו גלים סביב נקודת הצבע הזו באמצע: מתפלל, מתכוון, מתנגן…
כך שעות אחדות, עד שעלה השחר, ואז, בתוך דקות ספורות, כמו באגדות, כולם נעלמו, חזרו למקומותיהם וליחס המקובל במקומותיהם אל שלמה – קצת זלזול, קצת ביטול (ולהזכיר, אסור היה אז אפילו לשמוע את המוזיקה שלו בחדרים, כך אמר לי אז חבר שלמד בישיבת "חברון". היום קשה לדמיין את זה, כל כך הרבה השתנה כאמור מאז נפטר). אני זוכרת היטב איך הרגשתי אז. כאילו יש יחס אנשי היום ויחס אנשי הלילה. ביום – מזלזלים ומחרימים, ובלילה – אפשר לצאת מן ה"מחילות", להציץ ימינה ושמאלה, לראות שאין סכנה ולבוא להיות עם שלמה עד עלות השחר החדש. שוב עולה היום – ושוב נעלמים, אל המרחק ואל הניכור. אני זוכרת שהרגשתי אז שאף על פי שאנחנו, התלמידים שלו, אינם נעלמים לשום מקום, אותם בחורי "נצח" כביכול הם מקור עמוק של געגוע בשבילו.

השואה מחייבת שידוד מערכות מוחלט. האהבה הופכת, בעולמו של שלמה, לתשובה לחוסר המשמעות. שמעתי אותו נותן שיעורים שלמים, מהלכים מדהימים, עמוקים, על האהבה – מה היא פותרת, איך היא מתקנת, איך חיים של עומק דורשים אהבה, איך היא ממוססת תפישות מקובלות של "טוב" ו"רע",

על כל פנים, אם נחזור לענייננו, לא קל לחיות את שני העולמות האלה, הרגע והנצח, לעומק, כפי שדרש. כולנו מכירים רבנים של "רגע" – יש זרמים יהודיים שלמים שקמו על בסיס "תורת הרגע" הזו למשל, וכולנו מכירים גם רבנים של "נצח". חלק מחוסר היכולת לצפות את שלמה נבע מכך שלא היה ניתן לדעת מתי ישים במילים את הנצח ומתי ישים במילים את הרגע. כל מי שניסה להפוך אותו, לאורך השנים, לסטיקר של נצח או לסטיקר של רגע, לא הבין שהדיכוטומיה הזו לא היתה רלוונטית עבורו. הוא התעקש לקחת את הרגע במסע שלו אל תוך הנצח, והתעקש להנכיח את הנצח בכל רגע ממש.

מודלים לחיקוי

עוד דוגמה לאופן שבו שלמה שבר דיכוטומיות היא הבחירה שלו במודלים לחיקוי ? את מי הוא הפך לרבּי?
המודלים שלו באו מעולמות שונים. לא רק האיזביצ'ר ורבי נחמן שאליהם היה קשור, וכן הרב קוק וכל הצדיקים הגדולים שעימם עשה לנו היכרות עמוקה, אלא גם זמר פולק אמריקאי היה יכול להיות הרבי שלו לעניין מסוים, אולי תיקון עולם, וכומר לותרני עשוי היה להיות מודל לענווה וכן הלאה.

בשביל מי שעייף מחלוקות סכמטיות, גם זה שחרר שסתומים ואִפשר לנשום באופן אחר: המודל שלי לא חייב להיראות בדיוק כמוני (כיפה כמו שלי, ציצית כמו שלי וכו').

דוגמה שלישית לעניין זה של שבירת דיכוטומיות אצל שלמה היא יחסו לחטא. שלמה לימד שבכל פעם שאנחנו טועים, אנחנו מתחילים לשנוא מישהו שאנחנו אוהבים. אני לא רוצה לכעוס על עצמי, ולכן אני מתמלא קודם כל כעס על אחרים. אדם הראשון עשה טעות וכעס על חווה, חווה עשתה טעות וכעסה על אדם, שניהם כעסו על הילדים שלהם וכן הלאה.

וכשאתה עושה הרבה טעויות, אתה כבר לא יודע מה רצונך ואתה נכנס לסחרור של כעסים ואשמה; וככל שאתה מרגיש אשם יותר, כך אתה מתרחק יותר ויותר. רבי נחמן מברסלב אמר שכשאדם עושה משהו לא בסדר, זה רע, אך להסתובב עם אשמה על כך זה רֶשע. למה? כי האשמה, ולא החטא, היא שהורסת לנו את החיים. האשמה היא זו שמרחיקה אותנו מבסיס האם הטוב שלנו – מעצמנו.

נאמר שאדם נמצא בקומה 100 מבחינה תודעתית-רוחנית והוא עושה טעות, לוקח את המעלית הלא נכונה, עושה משהו לא בסדר וצונח צניחה חופשית למטה. שלמה היה אומר: תחזור מיד למעלה! המקום שלך עוד שם, מחכה תמיד! אל תתחיל לבכות, אוי, אני בקומה כל כך נמוכה, אני אפס… לא רק בגלל שזו לא האמת האחרונה, אלא בגלל שכך תמצא את עצמך יורד קומה נוספת למטה ומחשבתך היחידה היא – מה הטעם? אין סיכוי שאעלה שוב… המסע הזה שיצאת אליו בעקבות החטא הוא רֶשע.

יום כיפור, על-פי שלמה, לא נועד לכך שה' יסלח לנו. את זה הוא יכול לעשות בכל יום. זה פספוס גמור של היום הזה, על-פי שלמה. הרי כמה דקות אחרי תחילת התפילה אנחנו אומרים, "ויאמר ה' – סלחתי כדבריך". היינו יכולים להפסיק את יום כיפור בנקודה זו ולומר – ה' סולח.

יום כיפור הוא לא יום שמוקדש לבקשת סליחה, אלא הוא יום שמוקדש לעבודת ניקיון. אפשר לומר שזה יום הספונג'ה הפנימי. אני משחרר את החטאים, אני משחרר את האשמות. זהו יום שבו הרצון האמיתי של האדם רוצה להתברר ושם, בעקבות זאת, גם תתרחש ממילא הסליחה.

רבי נחמן מלמד על הפסוק "באהבה וברצון שבת קדשך", שרק כשה' שולח אלינו אהבה גדולה כמו שהוא יכול, רק אז הרצון שלנו מתברר. שלמה דיבר על כך שיש אנשים שמפחדים מן האהבה הגדולה הזו ונמנעים מלפגוש אותה בצמתים הקבועים שבה היא מתגלית, כמו למשל יום כיפור או סעודה שלישית בשבת – כאשר המצב התודעתי גבוה מאוד. אנשים מסרבים לפגוש שם את האהבה כי הם מפחדים מן הרצון, כי עם הרצון באה גם הבּרִירוּת: מה צריך לעשות? מה לאמץ? על מה לוותר? (קול ה' הפנימי, האינטואיציה הקדושה), ובבִּרירוּת הנקייה הזו אתה גם מבין שאין באמת טוב ורע, כמו שאמרנו, אלא רק בפנים ובחוץ – וגם עם זה קשה יותר לחיות מאשר עם הטוב והרע שהם כל כך דיכוטומיים.

שלמה דיבר הרבה פעמים על עבודת יום כיפור, והדימויים שבחר בהם היו חזקים עד כדי בוטות: אדם, במחילה, עושה את צרכיו, ויש לו עכשיו שתי ברירות. או שיראה את שיצא ממנו ויתבוסס בזה – הדבר הזה יצא ממני? איזה גועל יש בי – או שפשוט יוריד את המים ויראה איזו זכות יוצאת דופן ניתנה לו שהוא יכול להיפטר מכל מה שלא נקי בו: נכון שעשיתי הרבה טעויות, אבל כמה אני קדוש, כמה ערך יש בי, אני הרי נבראתי בצלמו.

אנשים נוטים להשתמש ביום כיפור כיום של התבכיינות כללית, ומפספסים בכך את העיקר. דבר זה לא נובע רק מטעות, אלא גם מפחד. זו גם הסיבה שאנשים מפעילים מניפולציה פנימית ? הם בוחרים להיאחז בכעסים שלהם, בתחושות האשמה שלהם, כדי להימנע מלצאת למסע של עבודה על הרצון.

שלמה סיפר שאחת התורות ששינתה את חייו היתה תורה של הרבי מצ'רנוביל. הוא אמר שאם אתה עושה את הדבר הכי נורא בעולם ואחר כך אינך מסוגל להתפלל מנחה כמו מנחה של יום כיפור – שבו אמנם שורה מתח רב לפני תפילת "נעילה" החותמת את היום, אך הדבקות עצומה ותחושת הקירבה גדולה ומנחמת – אז אתה לא קרוב לקב"ה. אתה בעצם עובד עבודה זרה. אתה לא מאמין באמת בקב"ה ובקשר המוצק שלו איתך.

הלימוד הזה של שלמה שינה את יחסי ליום הזה שינוי מוחלט. אם בעבר, מרוב רצון להגיע לכדי ענווה מלאה בתקופה הזו של השנה, הגעתי לנגיעות של שלילה עצמית, לימוד זה, כחלק ממכלול רחב יותר, החזיר אותי אל עצמי ואל גישה בריאה וישרה יותר כלפי היום וכוונתו, ועל כך אני אסירת תודה לשלמה בכל שנה מחדש.

תורה שבעל-פה

בגלל קוצר היריעה אתייחס לפרק זה לממד אחד בלבד: איך התורה שבעל-פה הופכת לתורה על הפה ממש.

עם שלמה היה לי תמיד יצר להציץ לא רק מאחורי הגב של הדף שלימד ממנו – הקולות, מוזיקת הרקע; אני בטוחה שרבים מכם מכירים את התחושה הזאת מן המורים הגדולים שלכם – אלא להציץ גם מאחורי הגב של שלמה עצמו! מי עומד מאחוריו? מי לוחש לו באוזן?

מדי פעם קרה שאנשים התחילו לדבר פתאום ברקע, במהלך הלימוד, ושלמה היה עוצר ואומר – "חבר'ה, חבר'ה, אתם לא יודעים מה אתם עושים לי" ? והרגשתי ממש איך זה קורע אותו מן החיבור הזה שהוא "על הפה", משרשרת המסורה שהוא קשור בה. לא רק העילוי שבו – החיבור לתורה ופרשנות – אלא החיבורים המדהימים שהתרחשו לעינינו ממש.

ברור לי שאני לא היחידה שהלכה הביתה אחרי לימוד עם שלמה וניסתה פה ושם לפתוח כמה מן הספרים שלימד מהם, ותמיד, תמיד, אם הצלחתי לאתר את קרש הקפיצה שלו ולעקוב אחר מהלך שלם, הרגשתי שחזיתי במין נס של תורה שבעל-פה שמתרחשת לנגד עיני ממש, וזה המחיש לי עד כמה התורה שלנו יפה ועד כמה שלמה הצניע את הגאונות שלו. יכול להיות שיש בין הקוראים עוד אנשים שחוו דבר דומה עם מורים גדולים, אבל אני חוויתי לראשונה עם שלמה את משמעות ה"על פה" הזה, את התלת-ממדיות של התורה שלנו. אין זה מקרה שחומרים שונים שיוצאים על שלמה – קונטרסים, ספרים וכו' – בדרך כלל לא מסכמים את דבריו אלא פשוט מביאים דברים בשם אומרם. אני חושבת שזה בגלל ממד ה"על פה" הזה.

מי יתרגם עכשיו

מאז ומעולם נקשרה התורה בטקסט. היא דו-ממדית – יש בה אורך ורוחב. אבל אני חייבת לספר שכשהתקשרו אלי לפנות בוקר לספר לי ששלמה נפטר, אני זוכרת שהמחשבה הצלולה הראשונה שלי היתה – מה יעשו כל המילים האלו בספרים הקדושים שהוא תרגם לנו? המילים לכודות עכשיו בתוך הספרים, כך הרגשתי, מי ימשוך אותן החוצה ויעביר אותן לעולם?

שלמה כאילו לקח את הממדים הקיימים, אורך ורוחב, ומתח את הגבולות שלהם. נפח בהם נשמת חיים. הוא כאילו כפה על האותיות לצאת מתוך הדף, הקפיץ אותן החוצה, וכך הוסיף להן את הממד השלישי – ממד העומק.

ממש ראיתי את הדמעות שלהם זולגות. לא האיז'ביצר בכה, אלא הספר שלו "מי השילוח". לא ר' יעקב ליינער בכה, אלא הספר שלו "הבית יעקב". כל מדף איז'ביץ בכה, מי ישאיר אותנו תלת-ממדיים? מי יתרגם אותנו לעולם?

יש המפרשים את הפסוק "משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" כך שהמענה בקול הוא בעצם ה"תרגום" של התורה; והאיז'ביצר, בפירושו על הפסוק, מדגיש של"מתרגם" התורה יש חשיבות עליונה יותר אפילו ממוסר התורה עצמה. עובדה היא שהקב"ה הוא מי שממונה על תרגום התורה בפסוק עצמו – "והאלוהים יעננו בקול". תרגום התורה – היכולת להעביר אותה מהמקור שלה אל המציאות שלנו, היכולת להוציא את האותיות מתוך הדף – דורש כוחות אלוהיים. לא כל אחד יכול להיות מתרגם, ואני מרגישה ששלמה היה מתרגם כזה. לא רק גאון בתורה כפי שהיה, אלא גאון בתרגום, ואנחנו הרי זקוקים למתרגמים.

לסיים בסיפור קצר

לילה אחד הגענו עם שלמה, ארבעה מאיתנו, לחתונה של הבת של הרבי מאמשינוב. הרבי מאמשינוב ידוע כמי שחי "מעל הזמן", והחופה החלה קצת אחר חצות. בסביבות שתיים לפנות בוקר החלטנו לחזור למלון ששלמה השתכן בו ומשם להתפזר. נכנסנו למונית שלושה – שלמה, מימי פייגלסון (תלמידתו המובהקת של שלמה וחברה טובה שלי) ואני. שלמה ישב במושב הקדמי ובידו, כרגיל, ספר פתוח, ומימי ואני התיישבנו מאחור. אף על פי שהמקום היה חשוך, והאור היחיד בו בא מפנס רחוב אחד, שקע שלמה מיד בלימוד.

מישהו השגיח כנראה ששלמה נכנס למונית, ובתוך רגעים ספורים היתה המונית מוקפת בחורים שהיו בחתונה, והם החלו לדפוק על החלונות ולצעוק "שלמה!" "שלמה!" בגלל החבטות החלה המונית לנוע בעוצמה מצד לצד. מזמן לזמן הרים שלמה את ראשו מן הספר ונופף בידו בעייפות. מימי ואני קפאנו במקומנו. זה היה רגע של אימה. "שלמה!" "שלמה!" "שלמה!" לא היה ברור מה הם אומרים. מצד אחד זה נשמע כמו כעס, התרסה, עצבנות. "שלמה!", "שלמה!" ומצד שני זה נשמע כמו געגוע עצום, בקשה לחיבור – "שלמה…" "שלמה…" "שלמה…"

למה אני מספרת את הסיפור הזה?
כי מאז ששלמה נפטר ברור לי שיש צעקה כזו שמסתובבת בעולם, דרישה כזו – "שלמה!" "שלמה!" אבל לא תמיד ברור לי מה היא אומרת, באיזו אינטונציה היא נאמרת, מה היא מבקשת.

לפעמים נדמה שאנחנו יושבים בתוך חללית סגורה שמתנועעת בחלל מצד לצד, סופגים את הקריאות, ולא תמיד מבינים מה הן אומרות.

אם נחזור לסיפור על הקוצקר וה"בלגן", אני רוצה לומר שאף על פי שאנחנו לא תמיד מבינים לא את הקריאות ולא את המהלכים, ודברים נתפשים בעינינו כבלגן אחד גדול – בגד אחד פה, נעל אחת שם – למרות זאת עומדת בפנינו הזמנה קבועה ללכת מעֵבר, וככל שנענה יותר להזמנה, כך נהיה יותר בבית.

כל הנקודות שהבאנו כאן – הומור, אינטואיציה, שליטה, מי אנחנו אחרי השואה, שבירת דיכוטומיות, תורה שבעל-פה ועוד – כל הנקודות האלה הן לעניות דעתי דרכים ששלמה סלל כדי לאפשר חיים של מעֵבר, כדי להיות "באמת" בבית.
אני מקווה שכל היין שנמזג כאן לא מנע את טעם המים.
אני רוצה לסיים בברכה שנדע מה זה בית, שנלמד לחיות בתוכו ושלא נפחד ללכת "מעֵבר".

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 47: "למה ביאליק: לחזור לשאלות הגדולות". לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה