דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2003 | מהדורה 15

הרעב ליצירת מופת

"צריך סוף-סוף לדבר בבהירות על הסוציו-פסיכולוגיה של הקוראים. העליזות הקרנבלית האפלה של הספרות הפוסט-מודרנית מותאמת לסוג קוראים מאוד מסוים. אבל מזונה לא ישביע לעולם את השכן המיוסר, הרפלקטיבי, המסוגל לקדושה, החש בושה נוקבת על היזדקקותו הנלעגת ל'עומק'. השכן המיוסר הזה מתוקמם: הרי גם לו מגיע לחיות. והוא צודק: גם לו מגיע". אריק גלסנר מסביר מדוע הספרות הפוסט-מודרנית מיצתה את עצמה

צילום: אריק גלסנר

א

ב-1997 התחלתי בלימודי ספרות באוניברסיטת תל-אביב. עדיין בעיצומו של הוואקום – עם תחילתו של הרעב. בעבור גבר צעיר, שבא מן הפרובינציה וחשב לתומו שהאקזיסטנציאליזם שטעם לֵחוֹ המר עוד לא נס מפיו, הוא המילה האחרונה, היה מראה הכיתה הצוהלת, מדושנת העונג מ"מותו של המחבר", מחזה זוועה גרוטסקי. כי "מהו מחבר", שאלה המרצה בזלזול, מהו יעקב שבתאי, לדוגמה? הרי כבר פסק פוקו: יעקב אבינו מת… .

ב

לאורך כל שנות התשעים היה פה ואקום. מותם המוחשי של ה"מחברים", ענקי הרוח הירושלמים שמתו בזה אחר זה, וישעיהו (ליבוביץ) השני בסופם, התווסף לתשישותם של ספרי עוז, הנערמים בזה אחר זה, נסמך להידלדלות כוח הגברא של קנז החסכן, שהצטרפה לחדירתה האלימה של "תרבות ההמונים" ללב ההוויה הציבורית (ערוץ-2), שהתחברה למשבר המנהיגות הכללי בחברה הישראלית (רצח רבין), שנתמך בחדוות הפירוק הכללי, שיסודותיו – בניגוד לגילוייו – עמוקים. כמו היצורים השטניים מההצגה "ויאמר וילך", המתרוצצים משולחים, בגיחוך פרוץ, בהעדר קולו הסמכותי של הסופר-אגו האלוהי ("לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תנאף" וגו'), כמו החדווה הכבושה והמוצנעת היטב, המפעפעת עם היוודע דבר מותו של קובע טעם, דעתן עריץ.

ג

כי צריך סוף-סוף לדבר בבהירות על הסוציו-פסיכולוגיה של הקוראים. הקלילות והעליזות האפלה, הניהיליסטית, הקרנבלית, של הספרות הפוסט-מודרנית, בניגוד לבקשת הדיוק והאמת, בניגוד לחומרה, לקדושה של… ובכן, לקדושה של הריאליזם הפלובריאני, של האינטרוספקציה הפרוסטיאנית, של המודרניזם, וכן הלאה וכו'. העליזות הקרנבלית האפלה הזו מותאמת בפשטות לסוג קוראים מסוים. סוג שאמנם יכול לחיות בשכנות-צמודה-ולא-טובה, באותו גוף, עם הסוג האחר ("מותו של הסובייקט", הלוא כן?), אבל מזונו לא ישביע לעולם, לעולם את שכנו המיוסר, הרפלקטיבי, המסוגל לקדושה, החש בושה נוקבת על היזקקותו הנלעגת ל"עומק", החושד בגניאולוגיה של הצורך הזה שלו-עצמו. והשכן המיוסר, המובס לאורך כל החזיתות בשנות התשעים, היודע גם עד כמה הצורך שלו בתרבות "גבוהה" אינו תמים כלל ועיקר, עד כמה הוא נובע בחלקו מבקשת תוארי אצולה, מרדיפת הייררכיה אחרת בעולם של מין וכסף (גם הוא נהיה וולגרי ופשטני באבחנותיו – רוח הזמן), המלא שנאה ובוז עצמיים על האנינות והעדר הקלילות שלו, השכן המיוסר הזה מתקומם: הרי גם לו מגיע לחיות. והוא צודק: גם לו מגיע.

ד

וכך נולד הרעב. הרעב ל"יצירת מופת". הרעב הפאתטי ליצירת מופת. הרעב המוצדק ליצירת מופת. שמישהו יבוא ויעשה קצת סדר, שמישהו… שאיזה גאון מקומי, נחבא אל הכלים אולם משכמו ומעלה, יחזיר את אמות-המידה. אולי "חדר" של יובל שמעוני? אולי "חמסין וציפורים משוגעות"? אולי "שואה שלנו"? אולי זה ואולי זה. רק ברעב הזה ניתן להבין קביעה של חוקר ספרות מרכזי כגרשון שקד, כי מ"סוף דבר" של שבתאי ועד ספרה של גבריאלה אביגור-רותם לא קם כשמעוני. באלגנטיות קלילה הוא מדלג על "התגנבות יחידים"(1987), על "ספר הדקדוק הפנימי" (1990). אלא שהרעב טשטש אותו, עִרפּל את ראייתו.

ה

והרעב כפול בבסיסו: רעב לנארטיב ורעב למציאות. רק על גבי המסד הזה ניצב הצמא ל"עומק" – שאין מושג רחוק ממנו כמו ה"תחכום", שהציעה כנחמה דלוחה הספרות הפוסט-מודרנית. ולאור הרעב הזה אפשר להבין תופעה ספרותית ומו"לית כמו ההצלחה של סופרת כצרויה שלו. המציאות היומיומית הדחויה, המפוקפקת (כי, כידוע, אין "מציאות"), גבר ואישה, מילים (וראה זה פלא: עם "רפרנס" ברור ולא אירוני או מצטט!), חיי אהבה, נארטיב יציב, זוגיות רעועה וסקס, לחם וחמאה.

אחרי שכבר כמעט האמנו כי במאשטה המושחזת ביותר לא נוכל לפלס לנו, דרך יער הייצוגים הממסכים, שביל חזרה אל ה"מציאות". כשכבר שוכנענו ש"הכול נאמר" וכו'. והנה… אתה קורא, זה מושך לקריאה, זה רלבנטי, זה לא זול, זה מסעיר, זה זה. לא "יצירת מופת" אבל זה זה. זו ספרות.

ו

ובהערת אגב: אולי מה שבאמת הוליד את הכתיבה הפוסט-מודרנית אינו מבוכה פילוסופית-אפיסטמולוגית עמוקה, אינו המשבר של החברה המערבית הפוסט-אידיאולוגית, אינו שפע הייצוגים, וגו' וכו'. לכל הפחות, אינו כל אלה בלבד. אולי מה שהוליד את הז'אנר הוא מצוקת תוכן פשוטה, פרטיקולרית ו"מקצועית". רצון ותיק-ותיק של סופרים ל"הזרה". העולם הרי כבר נכתב, אז בוא ונכתוב על כתיבתו.

וכשחוזר הרעב למציאות, מה נעשה? מה נעשה? הרי העולם כבר נכתב? הרי הכול כבר נאמר? הרי והרי? באה צרויה שלו ומוכיחה שאפשר. ובעצם, ברור שאפשר. כמו שכבר אמר ניטשה ב"במה מזיקה ומועילה ההיסטוריה לחיים", בואו ונכתוב נשכח. שפע הייצוגים אינו באמת בעיה כה חריפה. זו, למעשה, בעיה שנראית טוב בעיקר "על הנייר". בשביל לחיות, בשביל לחוות ברעננות, צריך לשכוח, גם בשביל לכתוב צריך לשכוח. וגם בשביל לקרוא. בשביל להיפגש מחדש עם הדברים. וזה אפשרי.

ז

מפליא איך הספרות, שבדרך-כלל מרחרחת בשלב מוקדם לאן נושבת הרוח, פיגרה אחרי הקולנוע הישראלי, שהחל מראשית שנות התשעים הבין שתפקידו לייצג, לספר סיפור "פשוט", לרגש ("חולה אהבה משיכון ג'", "שׁחוּר", "מר באום", "ההסדר", "חתונה מאוחרת").

בספרות הפוסט-מודרנית לעומת זאת, גם בגילוייה המבריקים ביותר (קסטל-בלום וקסטל-בלום) ובטח בגילוייה הוולגרים (הרי הטשטוש בין ספרות "גבוהה" ל"נמוכה", ערוב הסגנונות והאינטרטקסטואליות, יכולים בקלות להפוך למקום מפלטו של השרלטן וחסר הכשרון – הרי המרחק בין ייצוג של בליל כאוטי לבליל הכאוטי עצמו הוא כה דק) לא היה בכדי להשביע סוג מסוים של קוראים, הלך-רוח אנושי מסוים, עקשני כיבלית, שמסרב להיעלם (נבואה: הוא גם לא ייעלם).

לא מפליא בכלל. אני חוזר בי. ה"גל" הפוסט-מודרני הקשיח ש"שטף" פה לא היה למעשה אלא קילוח אוונגרדיסטי שנכשל. שאמנם עורר בדין חרדה קמאית אבל לא יצא, למעשה, מכלל זילוף. אבל גם תופעות מרכזיות כמו סיפוריו של אתגר קרת, שניתן לתאר אותם כפוסט-מודרניים רק בגלל הדופק-החלוש-במכוון שפועם בהם, הנארטיבים הקטנטנים, אם כי המבריקים, שמותווים בהם, המציאות המרוקנת שהשתקפה בהם, עומדות על פרשת דרכים, אולי לקראת סיום תפקידן הספרותי ההיסטורי.

כי לא רק הנארטיב הפשוט חוזר, אלא נדמה שגם נארטיב-העל – עם חזרתה של ההיסטוריה (11 בספטמבר, כן?), שובו של הצורך בנארטיב בהיר ומסודר (הספר האחרון, והטוב מכולם, של עוז). ולא רק ה"מציאות" חוזרת, אלא גם הצורך בריאליזם חד, בניאו-ניאו-ריאליזם, בעולם שבו, רבותי, לא רק ההיסטוריה חוזרת אלא גם הכלכלה.

ח

רבות כבר נכתב על שיתוף הפעולה של הפוסט-מודרנה עם ה"קפיטליזם המאוחר". אבל הקריסה של ה"ספֵירה הציבורית", שמבקרי הפוסט-מודרניזם מדברים עליה, אינה רלבנטית רק כקינה חסרת ישע, אלא יש בה גם כדי להתוות אופציה ז'אנרית ראויה לספרות העתידית.

כי כמו התיזה המפורסמת של ישעיהו ברלין, התולה את הסיבה שבגינה נדחקו אל הספרות הרוסית הקלאסית דיונים ומִקטעים שמהותם פוליטית ופילוסופית בעיקרה, ולאו דווקא אמנותית "טהורה", בקיומן של האוטוקרטיה הרומאנובית והצנזורה הצאריסטית שמנעה מדיונים כאלה להתפתח במסלולים נפרדים, כן הצנזורה הרייטינגית ה"טבעית" ועריצות שדות הכוח הקפיטליסטיים מונעות מדיווחי אמת להגיע אל הספֵירה הציבורית. ובניגוד לאישה מ"האישה ממול" של טריפו, האומרת שהיא מקשיבה לפזמונים מולחנים ופשוטים, כי "הם מדברים אמת", הטשטוש בין אמנות "נמוכה" ו"גבוהה" והפקרת האמנות לשיקולי רייטינג מונעים מאמת-המציאות להגיע לקהל "הצרכנים".

וכך, הצורך ב"ספֵירה ציבורית" ובדיווחי אמת מהמציאות הופך בעיניי לפרוגרמה ולייעוד ראוי ליוצרים ההווים והעתידיים, לפחות למי מביניהם שזקוק לייעוד כזה. והז'אנר הנצרך: ריאליזם (ליתר דיוק ובקיצור, ניאו-ניאו-ריאליזם-לא-נאיבי).

ט

כידוע, לפסיכואנליזה לא היה אפשר להתנגד בזמנה. כל התנגדות נתפשה על-ידי הפסיכואנליטיקאים כ"התנגדות", כל פקפוק כ"הכחשה". גם לפוסט-מודרניזם נשק כזה. כל סטייה ממנו אל דרכי ייצוג קודמים היא "רטרו".

אבל כמו שנדמה שאת "חזרתו של רוק הגיטרות", הניאו-רוק, בשנים האחרונות, לא ניתן לפטור כ"רטרו" בלבד, אלא כצמא אמיתי לאנשים עם גיטרות שרוצים רגע אחד של רעש בבקשה, כי ברצונם לומר דבר-מה לאנשים אחרים (אחרי הוואקום האלקטרוני), כן גם ניצני ההתקוממות הספרותית הם אותנטיים.

כי הפוסט-מודרניזם, הרגיש כל-כך ל"אחר" ולצרכיו, הפך בשנים האחרונות לדכאני הן בגילומיו האלקטרוניים והן בגילומיו הספרותיים, והמתגעגעים ללד זפלין ולסמיתס מוצאים את עצמם, לתדהמתם ולתפלצתם-לעתים, בסירה אחת עם המתגעגעים לביאליק ולעגנון. והרצון הזה במסורת ובהקשר, רצון כל-כך אנטי-מהפכני לכאורה, מפעם פתאום בילדי ובנכדי "המורדים" (של שנות השישים, כן?).

י

ומעבר לצורך האנושי בנארטיב, במגע עם המציאות, בסדר ובמשמעות, בדיווחי אמת, במסורת, בפאתוס ויטאלי, באמנות רלוונטית, מעבר לכך, גם הצורך בהייררכיות אינו נובע ממקורות בזויים כל-כך.

הצורך בהבחנה בין תרבות "גבוהה" ל"נמוכה", בהחייאתו של המחבר כדמות נפילית ויוצאת דופן, אינו רק מנגנון שנועד לשמר סטרוקטורות הייררכיות בחברה, כפי שהלעיטו אותנו שנים ארוכות כל-כך.

ביסודו של דבר, הצורך הזה הנו צורך דתי. צורך ב"קדושה". בהבדלה בין קודש לחול. גם אם ספֵירות ה"קודש" וה"חול" הללו מעשי ידי אדם הן.

ולכן הפלירט שמנהלים זרמים בהגות הפוסט-מודרנית עם הדת, כמו גם חדוות הגילוי המאוחר של ה"פוסט-מודרניות" מצדם של אלה המכונים בארץ ה"דתיים החדשים", הוא בעייתי מאוד, בלשון המעטה.

כי הפוסט-מודרנה היא מסקנתו הסופית והמחויבת של החילון. מות האל הוא המקור הראשי לנפילתו של מבנה העומק אל פני השטח. מות האל, הננעץ "עמוק" לאין-חקר בחלל, אובדן הקוטב החיובי של ההייררכיות, משמעו אבדן ההייררכיות. עם מותו של קוטב חיובי זה: מה באמת יתרון "יוליסס" ופרוסט על ערוץ האופנה?

וספרות פוסט-פוסט-מודרנית צריכה לתת על כך את הדעת. האם ניתן לשוב ל"עומק" בלי לשוב לאלוהים? האם קיומו של מבנה העומק, כמיגדל שראשו בשמים, אבל תוך ויתור על השמים, אינו מועד לקריסה מחודשת? האם ניתן לעבוד את הצורך האנושי הזה לגופו, בלי לתהות על מקורו? האם אפשר להתעלם מההשלכות המטאפיזיות של התשוקה הזו לספרות לא-פוסט-מודרנית, ורק לכתוב ולצרוך אותה? האם ניתן לא להיות עקביים ומסקניים, ועדיין בלי לשחק ב"רליגיוזיות" וב"רטרו"? האם בן-אדם חושב יכול להיעצר בנקודה מסוימת, באופן שרירותי, בלי לנתח את ההשלכות של בחירותיו האמנותיות?

לדעתי, לכל השאלות, התשובה היא כן.

אריק גלסנר הוא סופר ומבקר ספרות

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מס' 15: "התבהרות: לאחר הפוסט-מודרניזם". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר אריק גלסנר הוא סופר ומבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה