דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 ביולי 2004 | מהדורה 22

הרי את מחודשת לי

דווקא מתוך נאמנות למסורת היהודית צומחים בשנים האחרונות טקסי נישואין אלטרנטיביים- חתרניים, שאותם יוזמות ומעצבות נשים דתיות-אורתודוקסיות, העסוקות ביצירה חדשה החיונית בעיניהן להישרדות היהודית; יצירה המבקשת לחדש את המסורת ולשמור על תקפותה. עירית קורן כתבה דוקטורט על מניעי הנשים הללו, המחלחלים אל תוככי העולם הדתי ויש להם פוטנציאל להפוך מתופעת שוליים אוונגרדית לתופעה חברתית מרכזית

"הנישואים ההלכתיים מקבעים את המעמד של האדם כקניין, וכמובן, זה לא חל על הגבר…אני חושבת שזה לא בריא לבני-זוג לחיות בתודעה של יחסי כוחות כאלה. זה לא מכובד למוסד, זה לא מכובד לבני-הזוג…. וזה מיותר לחלוטין, שאישה בריאה ונורמלית תכניס את עצמה לשטות כזאת"

תהילה, שאמרה את הדברים האלו לפני נישואיה, היא אישה אחת מתוך קבוצה של נשים דתיות בעלות מודעות פמיניסטית, המבקשות לאתגר את טקס נישואיהן הדתי, ועמדתה מבטאת את הקושי שיש לה – כמו לנשים נוספות שראיינתי במסגרת עבודת הדוקטורט שלי – עם הטקס המסורתי בהיותו טקס קנייני. אחד המאפיינים של קבוצת הנשים הנחקרת הוא מקום מגוריהן סמוך למועד נישואיהן. סיבת ההצטמצמות למיקום הגיאוגרפי הנוכחי – השכונות הירושלמיות בקעה, המושבה הגרמנית וקטמון – היא ששכונות אלו היו למגנט לגברים ולנשים המבקשים לאתגר את ההלכה ואת המימסד האורתודוקסי, ועם זאת, להישאר בתוך מסגרת זו. הנשים האלו הן עדיין בגדר תופעה מקומית ומספרן מצומצם; אף על פי כן, ניכר שתופעה זו מתרחבת ויש לה השפעה הולכת וגוברת על הציבור, על המימסד הרבני ועל השיח הדתי-אורתודוקסי במדינת ישראל.

נשים אלו מביאות, למעשה, את השיח האישי והפנימי שלהן לקידמת הבמה הטקסית, ושם הן "מציגות" את פרשנותן ואת התנגדותן לטקס המסורתי. אני רואה בפעולה הזו "פרפורמנס", העוסק בזהותן. החוקרת הפמיניסטית המרכזית, ג'ודית באטלר, היא שטבעה את המושג "פרפורמנס", שתרגומו "מבעים ביצועיים". לטענתה, רוב המבעים הביצועיים (הפרפורמטיביים) הם הצהרות שמבצעות פעולה מסוימת ומפעילות כוח מחייב בעצם הגייתן – למשל, ההצהרה "הרי את מקודשת לי" – מאחר שהם כרוכים ברשת של הסמכה וענישה. מבעים ביצועיים כוללים על-פי רוב פסקי-דין, טקסי טבילה וחניכה, הכרזות בעלוּת – הצהרות שלא רק מבצעות פעולה, אלא גם מזַכּות את הפעולה המבוצעת בתוקף מחייב. לפיכך, ה"פרפורמנס" הוא אחד התחומים שבמסגרתו פועל הכוח השלטוני. פעולה תיאטרלית חדשה , כמו זו הנוצרת כיום, מקעקעת את האופן שבו הטקסטים התרבותיים מַבנים את המציאות ופותחת אופציות קיום חדשות.

בטקס הנישואים המסורתי, כפי שהוא מתקיים כיום, החתן חותם על הכתובה ואז הוא מובל אל הכלה ומכסה את פניה בהינומה. אחר-כך עושה החתן את דרכו אל החופה – על-פי רוב מלוּוה בקהל – ומחכה שם לכלה. הכלה מובלת אף היא אל החופה. בטקס האשכנזי נהוג שהכלה תקיף את החתן שבע פעמים עם בואה אל מתחת לחופה. כעת מתחיל הטקס עצמו, המורכב משני חלקים. החלק הראשון הוא הקידושין: אמירתה של ברכת האירוסין, שאליה נלווית ברכת היין. לאחר מכן האיש מקדש את האישה באמירה: "הרי את מקודשת לי" ובטבעת נישואים. אז מקריאים את הכתובה, דבר המפריד בין החלק הראשון של הטקס, הקידושין, לחלקו השני, הנישואים. בחלק השני שבעה גברים מברכים את "שבע הברכות", ובסוף הטקס החתן שובר את הכוס ברגלו.

החוקרת היהודייה הפמיניסטית סוזן סֶרֶד, אשר מחקריה מתרכזים בין השאר בצמתים של דת ומיגדר, טוענת שטקס הנישואים היהודי המסורתי מבטא את השליטה הפטריארכלית על גופן ועל מיניותן של הנשים. על-פי סרד, טקס המיקווה, היותו של טקס הנישואים טקס קנייני, כיסוי הכלה בהינומה ומראה הכלה בכללותה הנָּם מרכיבים של טקס הנישואים שבאמצעותם ניתן לתאר שליטה זו. כדי להבין את הדילמות שמציב טקס הנישואים המסורתי בפני האישה המודרנית, אבחר להתמקד כאן רק בשניים ממרכיבים אלו, והם: מהותו הקניינית של הטקס וכיסוי הכלה בהינומה.

טקס הקידושין כטקס קנייני

המשנה קובעת שהאישה "… נקנית בשלוש דרכים… בכסף, בשטר ובביאה" (מסכת קידושין, א', א'). על-פי החוקרת התלמודית ג'ודית ווגנר, משמעות הקידושין היא שהבעל קונה בעלות על מיניותה של האישה וגם זיקה מסוימת ביחס לכישורי ההולדה שלה. מעשה הקידושין הוא פעולת גישור בין המעבר של האישה מרשות האב לרשות הבעל, המונעת את שהייתה באזור המעורפל והמסוכן של עצמאות מינית נשית.

בטקס עצמו מדקלם הגבר לאישה נוסחה קניינית: "הרי את מקודשת לי", ונותן לה טבעת המסמלת את הכסף שבו הכלה נקנית. הכלה שותקת במעמד זה. אם כן, הכניסה לקידושין היא חד-צדדית. גם אילו הצהירה האישה הצהרה משלה בעלת תוכן זהה, לא היה למילותיה שום תוקף חוקי (תוספתא, קידושין א', א').

מהותו הקניינית של טקס הנישואים באה לידי ביטוי במלוא חריפותה בזמן הגירושים. שהרי הנישואים מופקעים בשתי דרכים: במיתת האיש או האישה, ובשטר גט שהאיש מגרש בו את אשתו. המשנה קובעת, כי הדרך שבה נערכים הגירושים היא פועל יוצא מתהליך הקניין של האישה. תפקידה של האישה בתהליך הגירושים נשאר פסיבי, בדיוק כמו בטקס הנישואים. רוב התַנָּאים מדגישים את העובדה שהגירושים, כמוהם כנישואים, הם העברה של נכס שהוא מיניותה של האישה, ואכן המסמך המשפטי לגירוש האישה זהה לכל טופס משפטי אחר שמשתמשים בו לצורך העברת רכוש (משנה, גִטין ב', ג').

אחת התוצאות הקשות של הסדר משפטי זה, התָקֵף גם כיום בבתי-הדין הרבניים במדינת ישראל ובעולם, היא שנשים יהודיות אשר נישאו על-פי דין תורה ובן-זוגן מסרב לשחררן ב"גט" נשארות "מסורבות גט" או עגונות, ואין כל דרך לשחררן. בכך מפלה הדין היהודי בגלוי ובמפורש את הנשים לעומת הגברים, שכן גבר יכול לקבל היתר של מאה רבנים לשאת אישה שנייה ולעקוף את הצורך בגירושים. יתר על כן, אישה מסורבת גט או עגונה, החיה עם גבר אחר ויולדת ילדים במסגרת הקשר הזוגי החדש, משלמת מחיר כבד. ילדיה ייחשבו ל"ממזרים" על-פי דין תורה ולא יוכלו להתחתן במדינת ישראל או לבוא בקהל ישראל בעשרת הדורות הקרובים. לעומת זאת, גבר נשוי רשאי להוליד ילדים מנשים אחרות בלא כל סנקציה משפטית או חברתית כנגדו או כנגד ילדיו.

למהותו הקניינית של טקס הנישואים יש השלכות על החברה כולה. שתי הוגות מרכזיות, שאינן אורתודוקסיות אך עוסקות בפמיניזם דתי, מתייחסות למשמעות החברתית של הטקס. סוזן אוֹקין טוענת, שכל עוד הטקס מוסיף להיות טקס קנייני על כל המשתמע מכך, הוא יוצר יחסי אובייקט–סובייקט. הדבר גורם לאי-שוויון בנישואים ומשפיע על יחסיהם של בני-הזוג בכל תחום, כולל היחסים המשפחתיים הנבנים על יסוד זה. היא טוענת, ש"תנאי הנישואים והגירושים הם קריטיים, בגלל השפעתם העמוקה ביותר על טבעם של היחסים הזוגיים ולפיכך, על משפחה הנבנית על בסיס זה" Susan Okin, "Marriage, Divorce and the Politics of Family Life", pp. 7–26). בתוך "האישה ביהדות – נישואים, חירות ושוויון: הילכו שלושתם יחדיו", ערכה טובה כהן, אוניברסיטת בר-אילן, המרכז לחקר האישה ביהדות, 2000). רייצ'ל אדלר, העוסקת בתיאולוגיה פמיניסטית מפרספקטיבה יהודית ממשיכה בקו זה וטוענת שהקידושין החד-צדדיים, ההופכים את האישה לחפץ, אינם עומדים בקנה אחד עם מערכת ערכים מוסרית הרווחת כיום, מערכת המבטלת את התפישה הקניינית ושוללת את בעלותו של אדם על זולתו.

נתייחס כעת אל המרכיב השני המסמל את השליטה הפטריארכלית על גופה של הכלה בטקס נישואיה, והוא הפעולה הטקסית של כיסוי פני הכלה בהינומה, קרי: ה"באדעקין די כלה" (יידיש: כיסוי הכלה). בפעולה זו החתן ניגש אל הכלה שיושבת בפסיביות על כיסא הכלה, ומכסה את פניה. המשמעות המיתית-קולקטיבית של טקס זה מתקשרת לרבקה, שעליה מסופר: "ותישא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותיפול מעל הגמל; ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדוני ותיקח הצעיף ותתכָּס" (בראשית כ"ד, ס"ד–ס"ה).

לפיכך, טקס ההינומה הוא הדמיה דרמטית של גוף הכלה לגופה המיתי והציבורי של רבקה האם. הכלה המכוסה נושאת את ההנחלה הטקסטואלית של רבקה, את עול השחזור וההולדה של המורשת ההיא. רק החתן יכול להרים את ההינומה מפניה של הכלה הטהורה והצנועה. הבעלות מופגנת בכך, שרק הוא יכול לגלות את מה שמכוסה מהאחרים, למרות הבעייתיות של טקס הנישואים המסורתי שעמדתי עליה, רוב הנשים הישראליות – דתיות וחילוניות, פמיניסטיות ולא פמיניסטיות כאחת – מתחתנות בטקס האורתודוקסי, ללא ניסיון לשנותו. אך בעיני קבוצה של נשים דתיות – משכילות, מודעות לעצמן ובוגרות, שנישאו בגיל 25 ומעלה – טקס הנישואים הוא סוגיה קונפליקטואלית ורבת-משמעות. נשים אלו מבקשות לאתגר את הטקס המסורתי על-ידי יצירת פרקטיקות שונות של פעולות טקסיות חלופיות.

יצירת פעולה מקבילה

אסטרטגיה זו משמעה פעולות שונות, שמטרתן ליצור הקבלה לפעולות הטקסיות הגבריות, במסגרת המגבלות ההלכתיות. בדרך זו נוצר פרפורמנס שוויוני. במילים אחרות, נשים הבוחרות בכך מבקשות לחקות את הפעולה הגברית על-ידי יצירת פעולה נשית שכנגד. אף שאין לפעולתן משמעות שווַת ערך מבחינה הלכתית, יש לה משמעות חברתית. יעל, לדוגמה, יצרה פעולה כנגד הפעולה הטקסית של ההינומה. לרוב הטקס של כיסוי הכלה בהינומה נערך לפני קהל, אך כיוון שיעל ביקשה להכפיל את הפעולה הגברית בפעולה משלה, היא עשתה זאת, על-פי בקשת הרב, בצד, ורק משפחתה ומשפחתו של בן-זוגה נכחו במעמד. היא מתארת זאת כך:

"… הפתרון שלי לדברים האלה תמיד … היה להכפיל את זה… אז החלטנו שבאמת נעשה באדעקין כפול כזה. אבל זה לא יקרה לעיני כל הציבור… היתה לי הינומה מאוד-מאוד ארוכה כזאת, עד הרצפה. אודי כיסה אותי בהינומה… ואני כיסיתי את אודי בטלית ואודי עשה שם משהו חמוד כזה, הוא הכניס את שנינו מתחת לטלית שלו וזה היה באמת, אני חושבת, הקטע הכי מרגש בשבילי… כי היינו לבד".

הפעולה שבה הבעל מכסה את האישה היא בגדר חובה, ומתקיימת תמיד לעיני הציבור. במקרה שתוּאר נוצרה פעולה טקסית חדשה, שהיא פועל יוצא מצמצום פעולתו של הגבר הנעשית הרחק מעיני הציבור, ומהוספת פעולתה של האישה. אף על פי שפעולתה של יעל מקבילה לפעולתו של בן-זוגה, היא אינה מקבילה במשמעותה לפעולה הטקסית המקורית שאמורה להתבצע לפני הקהל כולו. על אף הצמצום, משמעותה של פעולה זו, לדברי יעל, היא הדגשת המימד הרומנטי והאינטימי שהיא יוצרת, ואשר עומד בסתירה למימד הדכאני שהיא חווה בגלל כיסוי פניה (חוויה הבאה לידי ביטוי בכך, שלאורך כל הראיון יעל קוראת להינומה שלה "רעלה").

למרות משמעותן ועוצמתן של פעולות ההקבלה כדוגמת זו שתיארנו, הן מדגישות דווקא את כוחו של הטקס. בעוד הנשים רוצות ליצור פעולה שתביע הדדיות, נוכחוּת שווה ואקטיביות, הרבנים מבקשים, בשם ההלכה, ליצור חיץ בין פעולתו של הגבר לבין פעולתן ולהדגיש את מעמדו השונה של המעשה, ולא את ההדדיות שבו. אם כן, נסיון החיקוי הנאלץ לצמצם את עצמו אל מול הכוח ההגמוני, ההלכתי והחברתי יוצר פעולה אירונית המדגישה, מחד גיסא, את השתתפותן האקטיבית ואת עוצמתן של הנשים, ומאידך גיסא, את הדרתן ואת שוויונן החלקי בלבד.

וריאציות על הפעולה הטקסית

בפרקטיקה זו השינוי נעשה לא כתוספת לפעולה הגברית, אלא כחלק מהפעולה של האישה עצמה. כדוגמה, אתאר את הווריאציות שנשים שונות עשו על הפעולה הטקסית של הורדת ההינומה. תהילה מספרת על כך:

"סיכמתי עם דוד שאחרי שהוא מכסה אותי… הוא ילך ואני אסיר את ההינומה. ואני אלך לחופה בלי הינומה ואני אהיה בטקס בלי ההינומה… את הורדת ההינומה למדתי מחברה שלי… זו היתה החתונה הראשונה שראיתי בחיים של כלה לא מכוסה… היא הלכה לחופה בגאווה ובשימחה ובעוצמה. וגיליתי, שכשהיא לא מכוסה אז היא מעורבת, והיא נמצאת שם בדיוק כמו בעלה. כשראיתי כלה בלי הינומה, הבנתי שכלה עם הינומה היא צל והיא לא נמצאת שם באמת. היא, אני לא יודעת אם להגיד כבויה אבל שקופה איכשהו… לי יש צורך לא להתבטל ולא להיות אובייקט, אז אני משליכה את זה על ההינומה…".

תהילה ונשים אחרות מרגישות שטקס ההינומה עושה אותן לנוכחות-נפקדות ומסמל את חוסר הנראוּת שלהן כנשים, ועל כן הן חוזרות על דימויים כגון צל, שקיפות, כיסוי, רעלה ואובייקט. מילים אלו מבטאות חוסר נראוּת ברמה העמוקה ביותר, שכן הן מתארות לא רק מצב של כיסוי פיזי אלא גם מצב של כיסוי נפשי: הוויה שמצטמצמת. התיקון הוא בהפיכת חוסר הנראות שלהן לנוכחות גלויה. הנשים יוצרות שיח המקשר בין נראוּת פיזית – גילוי הפנים – לנראות מהותית-נפשית כסובייקט, כאדם בעל אחריות, שווה ערך ומעמד, ובעיקר נוכח. בכך הן מציגות זהות פמיניסטית, שוויונית ובעלת עוצמה.

אי-עשיית הפעולה הטקסית

מצאתי רק פעולה אחת בטקס הנישואים שהנשים בחרו ליישם ביחס אליה פרקטיקה זו, והיא שבע ההקפות. פעולה זו נעשית בתחילת הטקס הנערך תחת החופה, ובה כאמור, לפי המסורת האשכנזית, האישה מקיפה את החתן העומד במרכז החופה שבע פעמים, כשלצדה אִמהּ וחמותה. רבקי מתארת את הסיבה לאי-עשיית פעולה טקסית זו:

"לא רציתי להסתובב, אף על פי שלמדתי על זה שאפשר להבין את זה בהמון דרכים פמיניסטיות… ההרגשה, החוויה של ההסתובבות לא נראתה לי מתאימה".

הקפות אלו מרמזות על סדר חברתי של מרכז ושוליים, מסובב ומסובבת, אובייקט וסובייקט. כיוון שנשים תופשות פעולה זו כביטוי של סדר חברתי וכמנהג בלבד, הן מרשות לעצמן לסרב לבצע אותה, בניגוד לפעולות טקסיות אחרות. אי-קיום הטקס אינו מבטא חוסר מחשבה אלא מחאה. במקרה זה האי-עשייה היא הפרפורמנס.

יצירת פעולות טקסיות חדשות

הפעולות הטקסיות החדשות שנשים יוצרות נועדו לייצג את הניגוד לטקסים הממוסדים. פרקטיקה זו שונה מפרקטיקות אחרות בשני היבטים: ראשית, פעולות טקסיות אלו נתפשות כחיצוניות לטקס המסורתי, ועל כן אינן מצריכות את אישורו של הרב; שנית, נשים שבוחרות בדרך החידוש נאלצות להמציא את תוכנן של פעולות אלו. אביא כדוגמה רק פעולה אחת מן הסוג הזה, והיא הטיש הנשי.

טקס ה"טיש" נערך לפני החופה, כשבן-הזוג חותם על הכתובה במעמד של רב ושני עדים. יש שנוהגים להפוך חתימה זו לטקס, שמהדהד בו זכרו של הטיש החסידי, מעמד שבו החסידים היו יושבים סביב הצדיק ושרים ניגונים. הנשים מכנות גם את הפעולות הטקסיות שלהן, הנערכות במקביל, בשם "טיש", אך לפחות אצל חלקן תכניו של הטקס שונים מתוכני הטקס הגברי, ולפיכך נוצרת פעולה טקסית חדשה. תהילה מתארת את ה"טיש" שהיא חפצה בו:

"אני רוצה שלפני החופה בערך, כשדוד יהיה בטיש שלו בעודו חותם על הכתובה, שיהיה לי 'טיש' משלי, לשם אזמין את כל הנשים… ואז אני אעשה את הטקס שרותי, חברה שלי, המציאה…. במקום שבע ברכות קונבנציונלי נקיים שבע ברכות אלטרנטיביות, וזה טקס שבעת הפרחים, ששבע נשים יברכו אותי שבע ברכות. כל אחת תיתן לי פרח בצבע אחר. עכשיו, היא המציאה כבר שבע ברכות לפי שבעת הצבעים שהיא רצתה, והיא גם עשתה ברכה בשם ה'. אבל אני לא רוצה לכפות על הנשים את הברכה, אני לא רוצה לעשות את זה כך, אני רוצה פשוט ברכה משבע נשים משמעותיות לי, שינסחו ברכה מתוך נסיון חייהן ויברכו אותי וייתנו לי פרח. אני אאגוד את הפרחים וזה יהיה הזר שאני אקח איתי לחופה. כך ארגיש שאני לוקחת איתי את הביטחון הזה שהחברות שלי והנשים והדודות שלי [נתנו לי]. זה נורא משמעותי לי, הטקס הזה… זה נחמד שזה שבע מול שבע ברכות, שזה איזה תיקון בשבילי של השבע ברכות הגבריות של החופה".

ה"טיש" של תהילה, שהיא מכנה אותו טקס שבעת הפרחים, מאתגר את הטקס המסורתי של שבע הברכות שאומרים אותן גברים בלבד תחת החופה. תהילה רוצה ליצור טקס חדש, שיהיה בו היפוך לערכים המימסדיים-הלכתיים, טקס שיאפשר לה להביע את ערכיה הפמיניסטיים. הטקס שלה אינו הייררכי, אינו כפוי ומקובע; ניתן בו מקום לקול הנשי, לנסיון חייהן ולחוויותיהן האישיות של הנשים. טקס זה מעצים את תהילה, שמאגדת את זר הפרחים הניתנים לה והולכת איתו לחופה, וגם את הנשים המשתתפות בטקס, אשר משמיעות את קולן דרך ברכתן האישית.

שלוש הפרקטיקות הראשונות – חיקוי הפעולה הטקסית הגברית, וריאציה על הפעולה הטקסית וביטול הפעולה הטקסית – נעשות מתוך משא-ומתן עם המימסד ומתוך הצורך באישורו. נשים הבוחרות בפרקטיקות אלה מנסות – תוך כדי יצירת פעולות מקבילות , שינויָן או ויתור עליהן – להישאר בתוך המסגרת ההלכתית והערכית של המימסד והחברה. במובן זה, פעולותיהן מבטאות גישה פמיניסטית ליברלית שאינה מבקשת לערער מהיסוד את המערכת כולה או לבטל אותה. אף כי פעולות אלו הן חסרות תוקף משפטי ואינן משנות את מהותו הקניינית של הטקס, יש להן משמעות חתרנית. נשים הבוחרות בהן עושות מעשה חברתי ופוליטי שמעמיד אותן במרכז הטקס ומציב אותן, לפחות מבחינה טקסית, כישות דתית העומדת בפני עצמה: לא רק מכוסה אלא גם מכסה, לא רק נלקחת אלא גם לוקחת, לא רק מובדלת אלא גם מבדילה.

בפעולות הנשים שבחרו בפרקטיקה הרביעית – יצירת טקסים או פעולות טקסיות חדשות –ניתן למצוא הד לתפישה פמיניסטית רדיקלית, המבקשת ליצור סדר חברתי חדש. מרואיינות אלו, גם אם הן יוצרות פעולה מקבילה, ממלאות אותה תכנים חדשים לגמרי. הן מבטאות את מחאתן באי-שיתוף פעולה עם המימסד ובניסיון ליצור שיח חלופי שאינו דכאני ופטור מהצורך לשאת ולתת עם הכוח ההגמוני. פעולות אלה הן על-פי רוב חיצוניות לטקס או מקבילות לו, ויש בהן תמונת-ראי פמיניסטית לערכים ההגמוניים. נשים הנמנות עם הקבוצה הזאת משמיעות את קולן בדרך אחרת. הן יוצרות טקסים חדשים, שעל אף הקשר בינם לבין המינוח הקיים או טקסים אחרים, הם שונים מהם במהותם, בשפתם ובתוכניהם.

למרבה האירוניה, נראה שדווקא התמודדות הנראית כקרובה לתפישה הרדיקלית נתפשת כפחות מאיימת בעיני הציבור והמימסד, שכן היא אינה מבקשת לכאורה לערער על המסגרת הקיימת ועל הגבולות ההלכתיים וליצור היפוך תפקידים מיגדרי. לעומת זאת, נשים המבקשות לערער את הסדר המיגדרי וליצור היפוך תפקידים נתפשות כמאיימות על המימסד ועל החברה, מפני שרצונן לשחק עם הגבולות הדקים של ההלכה ולתמרן בין מותר לאסור, דבר הגורר את הרבנים למשא-ומתן מורכב מבחינה הלכתית ומבחינה ציבורית-פוליטית כאחת.

פרקטיקה של התנגדות משפטית

ברצוני לסיים את המאמר בהתייחסות לפרקטיקה החמישית, הכרוכה בטקס הנישואים. הפרדתי פרקטיקה זו – ניסוח של הסכמים משפטיים – מן הפתרונות היצירתיים האחרים, מפני שזוהי הפרקטיקה היחידה אשר מנסה להתמודד באופן מהותי עם הבעייתיות של הטקס הקנייני ועם הבעייתיות של מעמד האישה הנובע מכך. יתר על כן, פרקטיקה זו על-פי רוב אינה נעשית בפומבי, לעיני הקהל הרחב; ואם היא אמנם נעשית בפומבי, הרי על-פי רוב בפני קהל מצומצם. לפיכך, הפרקטיקה האמורה אינה פרפורמטיבית מבחינה טקסית. הפעולות שהגדרתי אותן כ"התנגדות משפטית" מבקשות ליצור שינוי משפטי ולהחליש את כוחה של הפעולה הקניינית. ההסכם הידוע ביותר כיום מבין ההסכמים המשפטיים החיצוניים לטקס הדתי הוא "הסכם קדם-נישואים". הסכם זה, שארגון הנשים הדתי-פמיניסטי 'קולך', ארגון 'עיקר' – קואליציה בינלאומית של עגונות ומסורבות גט, ארגון 'מבוי סתום' וארגונים נוספים (עוד על פעילותם של ארגונים אלו לקידומו של הסכם קדם-נישואים ניתן למצוא באינטרנט באתר של 'קולך': http://www.kolech.org/, באתר של 'עיקר': http://www.shatil.org.il/site/static.asp?apd=29&scd=113&pd=187 ובאתר של 'מבוי סתום': http://www.agunot.org) מבקשים לקדם אותו, אינו מחליף את הכתובה אלא נחתם בנוסף לה: "מאחר שלפי ההלכה הגבר הוא זה המחליט אם ייתן גט ומתי ייתן אותו, מנסה ההסכם לאזן במידת האפשר את יחסי הכוחות הלא-שוויוניים שבין בני-הזוג. הדבר נעשה על-ידי הפעלת לחץ כלכלי ולפיו, אם יסרב הגבר לתת גט יהיה עליו לשלם דמי-מזונות מוגדלים לאישה עד למתן הגט. הסכם כזה מחייב את בני-הזוג מבחינה משפטית-חוזית ומבחינה הלכתית" (ראו http://www.snunit.k12.il/seder/agunot/solutions.html#aa). את הצורך בהסכמים משפטיים הוליד נסיון ההתמודדות הקשה של עגונות ומסורבות גט במסגרת של בתי-הדין הרבניים (לפי הדיווחים של שדולת הנשים, במדינת ישראל יש היום כ-10,000 נשים מסורבות גט ועוד כ – 20 נשים עגונות).

כל הנשים שהשתתפו במחקר התייחסו לנושא של הסכם קדם-נישואים. רובן הגדול הדגישו את רצונן לחתום על הסכם מהסוג הזה, אך בפועל חתמו עליו פחות ממחצית המרואיינות. הנשים הביאו שלל הסברים לפער הזה בין כוונה למעשה: הכרה בכך שההסכם אין בו כדי לעקוף את המבוי הסתום; הקושי שבהתמודדות עם נושא הגירושים לפני הנישואים והחשש מפני הפגיעה בבן-הזוג; האמונה שבן-הזוג לא ינצל את כוחו; יכולתו של הרב להתערב בהסכם ולהגבילו; אמונות תפלות וכורח הנסיבות. גם כאן, כמו במקרים קודמים, נעשתה הבחנה בין המשמעות הציבורית למשמעות האישית של המעשה. במישור האישי הנשים מרגישות ביטחון ביחס לבן-זוגן, דבר העושה את החתימה על הסכם משפטי לפּחות רלבנטית בעיניהן, על אף הכרתן במשמעותה החברתית.

שירה, עורכת-דין במקצועה, מייצגת את הנשים שבחרו לחתום על הסכם לפני טקס הנישואים או במהלכו. היא המתקשה לקבל את המעמד שמעניק הטקס המסורתי לאישה לאחר נישואיה:

"ברור שבשורה התחתונה, לדעתי לפחות, הטקס משקף את כל העיוות שבמעמד. התחושה הזו, שאת שם אבל את דחויה מאוד, התגברה לקראת החתונה, כי היינו צריכים להחליט איך אנחנו עושים את הטקס ומה אנחנו עושים אם חס וחלילה קורה לשחר משהו אחרי שאנחנו נישאים… כי הטקס הוא מאוד-מאוד בעייתי. המעמד [של האישה] יותר בעייתי מהטקס… אמרתי לשחר בזמנו, 'גם אם אתה רוצה להיות האדם הכי נפלא בעולם, אם חס וחלילה קורה לך משהו ואתה לא יכול להפגין רצון, אז אני תקועה, ולמה?'. אין לזה שום הצדקה הנראית לעין… אז חתמנו על הסכם ממון… אנחנו חתמנו על זה בין האירוסין לקידושין, כלומר, מתחת לחופה. לאחר מכן שחר אמר לי שאחד הגיסים שלי שמע מישהו שאמר, שכנראה אני אהיה זאת שאלבש את המכנסיים בבית. איזה אנשים! אמרתי: חבל שבזבנו עליו מנה".

שירה מתייחסת בדבריה לקשיים המשפטיים הנובעים מטקס הנישואים בכל הנוגע למעמד האישה, ומספרת על דרכי התמודדותה עם בעיה זו. נוסף לכך, היא מעידה על חוסר הנחת הציבורי, שבא לידי ביטוי בהתבטאותו של אחד האורחים. חוסר נחת הוא לרוב תגובה אופיינית של הקהל הרחב לנוכח פרקטיקה זו, שאינה מבקשת רק למרוד בסדר החברתי אלא לחולל מהפכה של ממש.

ברצוני לטעון שאולי במפתיע, בבחירה בין פרקטיקות של פרפורמנס תיאטרלי ביחס לזהותן לבין פרקטיקות ההתמודדות עם הקושי המשפטי של הטקס הקנייני, ללא פרפורמנס ציבורי, יכריעו הנשים לטובת הדרך הראשונה. ניכרת העדפתן ביצירת פרקטיקה חברתית של הצהרת כוונות, מחאה והבניית זהות אישית וחברתית שתיעשה בציבור על פני ההתמודדות המשפטית, שאינה פומבית אך היותר עמוקה. גם רוב הנשים שבחרו בסופו של דבר לחתום על הסכם קדם-נישואים לא עשו זאת בדרך פרפורמטיבית: על הבמה ולעיני הציבור. נראה שהסיבה להעדפה זו היא הקושי הגדול הכרוך בחתימה על הסכם משפטי לפני הנישואים הן מבחינה אישית-זוגית והן מבחינת ההצהרה הפוליטית-חברתית שהיא טומנת בחובה.

השילוב המשנה

אני סבורה כי לכל פרקטיקה שנשים אלו בוחרות ליישם יש משמעות וכוח משלה, וכל אחת מהן מטפלת בדרכה הייחודית בסוגיות העולות מתוך טקס הנישואים. נראה שהשילוב של כל הפרקטיקות האלה הוא שמחולל את השינוי ברמה הציבורית, והופך את התופעה מתופעת שוליים אוונגרדית לתופעה שכבר כיום נודעת לה השפעה חברתית נרחבת. פרופ' ישעיהו ליבמן ז"ל וברוך זיסר, שעסקו בנושא של המשכיות הזהות היהודית בארץ ובארצות-הברית, כתבו על דרכי הישרדותה של זהות זו: "אנו מבחינים רק בתוכנית נלהבת, נרחבת וחדשנית אחת…שמרוממת את רוחנו הנכאה: התנועה הפמיניסטים היהודית…ישנן פמיניסטיות יהודיות רבות, שנאמנותן ומחויבותן לרצף הקיום היהודי אינן מוטלות בספק. מאמציהן תואמים בהחלט קטיגוריה של חידושים שנובעים מתוך התעסקות אינטנסיבית במסורת…" (ברוך זיסר וישעיהו ליברן, "לבחור בחיים: אסטרטגיות לעתיד", תרגם מאנגלית אלון אשפר, הקיבוץ-המאוחד, 2004, עמ' 147). נשים אלה עסוקות ביצירה חדשה החיונית להישרדות היהודית, יצירה המבקשת לחדש את המסורת ולשמור על תקפותה; זאת, מתוך חיבור אליה. זיסר וליברמן טוענים, בין השאר, שזוהי אבן-הבוחן להישרדות היהודית: מבחנו של החידוש "איננו ברדיקליות שלו אלא בצמיחתו הדינאמית מתוך ערכים יהודיים עמוקים והתהוותו תוך כדי התחככות פעילה במקורות יהודיים" (שם, עמ' 146-147).

יחד עם זאת, דומני שלמרות החשיבות המרובה של השינויים שהנשים עושות ואף כי הן יוצרות במובנים רבים טקס חדש שבא לבטא שוויון מיגדרי, הן עדיין אינן נוגעות בפועליהן במהותו הבעייתית והכואבת של הטקס הקנייני. יש במעשיהן קריאת תיגר על הטקס, אך ללא ערעור ההגמוניה הגברית והסדר החברתי שהוא מניח אותו. ערעור זה חיוני כדי שהטקס ימשיך להיות רלבנטי גם בדורות הבאים. משמעו יצירת טקסים חלופיים חדשים, שנעדר מהם היסוד הקנייני ושיתבססו, יחד עם זאת, על מרכיבים במסורת היהודית ויקיימו שיח איתה. ערעור מן הסוג הזה יכול לצמוח רק מתוך פמיניזם רדיקלי, המבקש לא רק לאתגר את הסדר ההגמוני הדתי אלא לערער אותו מיסודו. ניצניה של תפישה זו ניכרו בדברי חלק קטן מהמרואיינות, והמשכה מי ישורֶנּוּ.

עירית קורן היא דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן

המאמר פורסם בגיליון מספר 22 : "החתונות שלנו: הטקס כתעודת זהות ישראלית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה