דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
10 באוגוסט 2011 | מהדורה 61א

הרגשה של שליטה

האם מערך הפיקוח הענק על מערכת החינוך הבריטית שהוקם ב- 1992 שיפר את רמת החינוך בממלכה? ממש לא בטוח. מה כן בטוח? שהפיקוח העניק להורים הבריטים את ההרגשה שהם יודעים מה קורה בבתי-הספר שלהם – ולפוליטיקאים, את ההרגשה שהם נותנים לבוחריהם את מה שהם מבקשים. אנשיל פפר כותב על "אופסטד", מערך פיקוח שעולה למשלם המיסים מאתיים מיליון לירות      בית-הספר לבנים, איטון, אנגליה. צילום: סימון רוברטס   

שטרלינג בשנה, ומנציח את עליונותה

של הביקורת על פני כל דבר אחר

אין כנראה הורה, שבבואו לקבל את ההחלטה הגורלית, לאיזה בית-ספר לרשום את ילדו או את ילדתו, לא חלם על קיומו של מאגר מידע אמין, שהוא יוכל ללמוד ממנו על טיב המוסדות השונים. במקום להסתמך על שמועות, התרשמויות חטופות ועלונים שמציעים שלל תמונות צבעוניות אבל מקמצים במידע הממשי, מי לא היה רוצה לעיין בדו"ח מעמיק ומקצועי הבוחן את איכות ההוראה בבית-הספר, את האקלים בו, את הישגי התלמידים במהלך שנים ואת המדיניות החינוכית של צוות המורים וההנהלה. הרי כשאנחנו עומדים בפני רכישת רכב, מוצע לנו שפע של מבחני דרכים, בדיקות בטיחות, הערכות של מכונים מוסמכים ונתונים טכניים, אבל כשאנחנו נדרשים להפקיד את הרכים היקרים לנו מכול למשך שעות ושנים ארוכות בידיהם של אנשים זרים, אין לנו ברירה אלא להסתכן ולקוות שהילד לא יֹאבַד בסביבה מנוכרת, מוקף במורים אדישים.

הכתבות והדו"חות, שמתפרסמים חדשות לבקרים, מוכיחים שיש לנו ממה לחשוש: אלימות בכיתות, הידרדרות ברכישת מיומנויות קריאה וחשבון ושאר רעות חולות. אבל כמעט כל הפרסומים הם כלליים ומתייחסים לכל מערכת החינוך או לכל היותר, לעיר מסוימת. משרד החינוך אמנם מחזיק במסד נתונים עצום: דו"חות של מפקחים, מבחני המיצ"ב ותוצאותיהם של מבחני הבגרות; אבל כל הנתונים האלה נשמרים תחת מעטה חשאיות שלא היתה מביישת גם את אלה המופקדים על שמירת סודות הגרעין של המדינה, ולהורים לא נותר אלא להתעניין אצל השכנים כדי להעריך את איכותם של בתי-הספר באזור מגוריהם.

שילוב של חוסר מודעות, נושאים בוערים יותר, לכאורה, שעומדים על הפרק וחולשתם של ארגוני ההורים גרמו לכך, שבישראל עוד לא נפוצה הדרישה לפרסם מדדי איכות של בתי-הספר. זהו מצב נוח מאוד למערכת. משרד החינוך לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי להשקיע בבתי-ספר חלשים, ארגוני המורים שומרים על חבריהם מפני הביקורת הציבורית ובתי-הספר יכולים להמשיך ולפאר את עצמם, בלי שההורים והקהילה יוכלו לברר את מצב הדברים לאשורו. משרד החינוך משחרר את המידע באופן מבוקר ומצומצם, בעיקר במסיבות עיתונאים שנתיות, שמודיעים בהן על אחוזי הזכאות לבגרות ועל התוצאות של מבחני המיצ"ב. כל בית-ספר מקבל את הנתונים הנוגעים לו, ובדרך-כלל שומר אותם לעצמו. מחלקות החינוך של השלטון המקומי מנהלות מדי כמה שנים מאבק כנגד משרד החינוך, שמעדיף לא להעביר להן את הנתונים ביחס לכל בתי-הספר הנמצאים בשטח שיפוטן של הרשויות המקומיות, מחשש שמא ראש המועצה יעשה בהם שימוש פוליטי. לבד מנסיונות בודדים של העיתונות המקומית להתייחס למִפגעים אלה ואחרים, מסתפקת התקשורת בכותרות כלליות ועוברת לסדר-היום.

המעניין הוא שהביקורת הקשה כנגד 'אופסטד', מקורה בשני קצות הקשת החברתית-אידיאולוגית. ארגוני המורים בבריטניה, שהתאפיינו תמיד בנטייתם המובהקת שמאלה, ראו בו כלי שנועד להכפיף את בתי-הספר ואת חברי האיגודים שלהם לכוחות השוק הדורסניים. לעומתם, בעל הטור השמרני, פיטר היצ'נס, כינה את 'אופסטד' "כלי סטאליניסטי בעיקרו, שנוצר כדי להתיש ולהפחיד את המערכת, שהנטייה נגד סלקציה ואיכות בה הביאה לכך שחינוך אמיתי ייתכן רק במקומות שאישים ומוסדות נלחמים בהם כנגד כל הסיכויים"

לכאורה, מי שמאמין בשקיפות שלטונית ובזכותם של האזרחים לקבל נתונים הנוגעים לחייהם ולהיות מעורבים בחינוך ילדיהם, חייב להתקומם נגד המצב הקיים. עם זאת, למשרד החינוך ולאנשי חינוך רבים יש נימוקים כבדי משקל, מדוע יש להמשיך במדיניות ההסתרה.
הם חוששים כי פרסומם ברבים של ציוני בחינות הבגרות או תוצאות מבחני המיצ"ב של כל בית-ספר ייצור טבלאות רייטינג, יגרום לתחרות פרועה בין המוסדות ולנסיונות של מורים ומנהלים להטות את הנתונים באמצעים פסולים. כבר היום, במצב שבו שתוצאותיהם של מבחני המיצ"ב ידועות רק למשרד החינוך ולבית-הספר עצמו, נכנסים במוסדות רבים ל"כוננות מיצ"ב" ויש תופעות כמו הוצאת תלמידים חלשים לחצר או אפילו השארתם בבית ביום המבחן, כדי "לא להוריד את הממוצע". יש גם חטיבות עליונות, שאינן מאפשרות לתלמידים מתקשים לגשת לבחינות הבגרות, מאותה סיבה. אם ללחץ הזה יתווסף גם החשש מפני פרסום שעלול להוביל לירידה תלולה בהרשמה, ואולי אף לסגירתו של בית-הספר, תופעות כאלה עלולות רק להתרחב ולהעמיק.

והציונים, האם הם חזות הכול? המצדדים בחשאיות טוענים שפרסום הציונים יגרום לכך, שהם יהיו למדד הבלעדי להערכתם של בתי-הספר ולדירוגם, ויתבטל משקלה של העשייה החינוכית והחברתית. נוסף לכך, כאשר מתייחסים לציונים בלבד, מתעלמים מנתוני הפתיחה של התלמידים וממצבם הסוציו-אקונומי. כיצד אפשר להשוות בין תוצאותיהם של מבחני הבגרות בבית-ספר תיכון, שתלמידיו גדלו בבתים מבוססים והוריהם משלמים על שעות תגבור ועל צמצום מספר הילדים בכיתה, לבין התוצאות בבית-ספר מקיף בעיירת-פיתוח, שאחוזים גדולים מהלומדים בו הם עולים חדשים שבקושי יודעים עברית?

בינתיים ידו של המימסד נשארת על העליונה, ולא ניכרת התקדמות לקראת הגברת השקיפות במערכת החינוך. ואולם, קשה להניח שבסביבה חברתית ופוליטית משתנה לא יגיע הרייטינג במוקדם או במאוחר גם אל בתי-הספר; נטייה שכבר הסתמנה בהנחות העבודה של ועדת דברת. מעניין, אם כן, ללמוד מה קורה במדינה שבה הוקמה מערכת למדידה של מוסדות החינוך ולהערכתם, שהיא שקופה ופתוחה לגמרי בפני הציבור.

מערכת פיקוח ממלכתית
שני גורמים מרכזיים הובילו להחלטה להקים את אופסטד (Ofsted – Office for Standards in Education), מערכת הפיקוח הממלכתית על בתי-הספר באנגליה.
לנוכח הנתונים המצטברים של המבחנים הארציים והבינלאומיים כאחד, שהעידו על ירידה מתמשכת בהישגי התלמידים וביכולותיהם, גברה הדאגה בקרב הציבור והשלטון הבריטי, והובע החשש שמשרד החינוך לא מצליח להשתלט על המצב. נשמעה שוב ושוב התביעה להקים גוף חזק בעל סמכויות סטָטוּטוריות, שמתפקידו יהיה לאכוף על בתי-הספר תקני איכות מחמירים. העֶמדה הזאת חָבְרה למגמה ציבורית אחרת, שהתחזקה בבריטניה מאז ימיה של ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר, שלפיה יש להתייחס אל הרשויות השלטוניות כאל ספקי שירותים האמורים להבטיח ללקוחותיהם, האזרחים, מגוון רחב של אפשרויות בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה.

'אופסטד' הוקם ב-1992 בידי הממשלה השמרנית של ג'ון מייג'ור, אבל למרות הביקורת הגוברת כנגד מוסד זה, המשיכה ממשלת הלייבור של טוני בלייר לטפח אותו, והיא אף הרחיבה את סמכויותיו. הממשלות אהבו את 'אופסטד', כיוון שהוא נתן בידיהן כלי רב-עצמה ליישום המדיניות החינוכית, ואיפשר להן לספק להורים, הבוחרים הפוטנציאליים, את מה שהם תמיד רצו, גוף בעל שיניים המפקח על משרד החינוך. ואכן, בתקופות שלפני הבחירות מתחרים ביניהם נציגי המפלגות השונות בהצהרות על העברת סמכויות נוספות ל'אופסטד', ובהבטחות לא לוותר על חומרת הדרישות שלו. גם בלייר מתמיד בכך, אף שארגוני המורים, האויבים המוצהרים של 'אופסטד', נחשבו בעבר לתומכיה המובהקים של מפלגת הלייבור.
המעניין הוא שהביקורת הקשה כנגד 'אופסטד', מקורה בשני קצות הקשת החברתית-אידיאולוגית. ארגוני המורים בבריטניה, שהתאפיינו תמיד בנטייתם המובהקת שמאלה, ראו בו כלי שנועד להכפיף את בתי-הספר ואת חברי האיגודים שלהם לכוחות השוק הדורסניים. הם ניסו – ללא הצלחה רבה – להילחם ב'אופסטד', בין השאר באמצעים משפטיים ובאיומים להשבתות. באשר לגורמים בצד השמרני-קפיטליסטי של המפה, הם רואים ב'אופסטד' גוף שכל מטרתו להנציח את שליטת הממשלה במערכת החינוך, ולדכא את ביטויי העצמאות המחשבתית והכלכלית. בעל הטור השמרני, פיטר היצ'נס, כינה את 'אופסטד' "כלי סטאליניסטי בעיקרו, שנוצר כדי להתיש ולהפחיד את המערכת, שהנטייה נגד סלקציה ואיכות בה הביאה לכך שחינוך אמיתי ייתכן רק במקומות שאישים ומוסדות נלחמים בהם כנגד כל הסיכויים".

ביסודו, 'אופסטד' הוא צי ענקי של מפקחים, המגיעים לבתי-הספר לביקורות תקופתיות מעמיקות. גוף הפיקוח הזה פועל בתיאום עם יחידות במשרד החינוך, שתפקידן לקבוע מדדים חינוכיים ולערוך את המבחנים הארציים השונים, אבל שלא כמוהן, 'אופסטד' פועל באופן עצמאי והיה במשך השנים לגוף רב-עוצמה בזכות עצמו. אמנם ראש 'אופסטד', הנושא בתואר המהודר "המפקח הראשי של הוד מלכותה על בתי-הספר", ממונה בידי שר החינוך, אבל הוא רשאי למתוח ביקורת נוקבת גם על מדיניות המשרד ועל תפקודו. על יוקרתו של התפקיד ועל היקף סמכויותיו של הנושא בו אפשר ללמוד מהעובדה שדייוויד בל, העומד בראש המוסד כיום, יתמנה בעוד כמה חודשים למנכ"ל משרד החינוך, ומחליפתו המיועדת היא אשתו של אחד השרים בממשלה.

ד"וח מפורט ביותר
באנגליה נהוג כבר שנים ארוכות לפרסם את תוצאות המבחנים הארציים, הנערכים לילדי הממלכה בשלושה שלבים (key stages) במהלך שנות לימודיהם, וכן את תוצאותיהם של מבחני הבגרות. לפרסום הזה יש, כמובן, השפעה רבה על יוקרתם ועל הצלחתם של בתי-הספר, אבל השלכותיהם של הדו"חות התקופתיים המפורטים של 'אופסטד' ביחס לכל בית-ספר הן הרבה יותר מרחיקות לכת. בסקירות הנדל"ן שמתפרסמות כיום באנגליה, נהוג לכלול גם את המסקנות של דו"חות ה'אופסטד' ביחס לבתי-הספר שבקרבת הנכסים; וכך בכוחם של דו"חות הביקורת ומסקנותיהם לא רק להביא לסגירתם של בתי-ספר, אלא אף להעלות או להוריד באחוזים ניכרים את ערך הנכסים שבית-ספר זה או אחר נמצא בסביבתם.

ב-12 השנים הראשונות לפעילותו של ה'אופסטד', הגיעו צוותי המפקחים לכל אחד מ-25 אלף בתי-הספר שבאחריותו לביקורת ממושכת של שבוע לפחות, פעם בשש שנים. בתי-הספר נהגו לקבל התראה של כחודשיים לפני מועד הביקורת, ונדרשו להכין דו"חות מקיפים, הצהרות מדיניוּת וחוות דעת על כל אחד מאנשי צוות המורים והתלמידים, ועל תחומי ההוראה. אנשי 'אופסטד' בדקו את איכות הלמידה, את האקלים, את רמת האלימות והמשמעת בבית-הספר; את השכלתם של המורים, את הישגי התלמידים במשך השנים, את המדיניות החינוכית הכוללת וכיצד היא מיושמת הלכה למעשה במוסד הנתון.

לאחר כל ביקורת נכתב דו"ח מפורט, שנמנו בו היתרונות והחסרונות של בית-הספר, ובסיכומו צורפה חוות דעת שמשייכת את בית-הספר לקטיגוריית איכות זו או אחרת וקובעת את מיקומו בדירוג הכללי. בתי-ספר טובים זכו לציון "מעולה" (outstanding) ו"טוב באופן כללי" (good overall), או "משביע רצון" (satisfactory). המוסדות הפחות טובים סווגו כ"לא הישגיים" (underachieving), והגרועים במיוחד – כבעלי "כשלים חמורים" (special weaknesses), או במקרה הרע מכול, כזקוקים ל"אמצעים מיוחדים" (special measures), שפירושו למעשה התראה על סגירת המוסד, אם לא יבוצע בו שיפור כולל. בתי-הספר המצטיינים מיהרו לפרסם בחדווה את הציונים שקיבלו ולהתהדר ברייטינג הגבוה שלהם. הציונים הנמוכים, שהתפרסמו אף הם, הובילו לביקורת קשה כנגד 'אופסטד', בייחוד מכיוונם של ארגוני המנהלים והמורים, אבל גם מצד הפוליטיקאים ואנשי האקדמיה.

אחת הטענות הראשונות והנשנות היתה, שהדו"חות לא התחשבו בנתוני הפתיחה של בתי-הספר הממוקמים בשכונות עוני ובאזורים המרוחקים. הביקורת והלחצים הפוליטיים הביאו לשינוי בסגנון הדו"חות, ובתי-ספר שלא הגיעו להישגים גבוהים במבחנים, צוינו לשבח אם הוכח שהם הצליחו למרות הכול לקיים סביבה לימודית טובה. עם זאת, הוחמרה ההתייחסות לבתי-ספר באזורים אמידים שקיבלו ציונים סבירים, אבל המפקחים סברו שיכלו להתאמץ ולהגיע לרמה גבוהה יותר. אך גם הניסיון הזה ל"התאמה חברתית" ספג ביקורת, כשהוחלט להעביר את הציון "משביע רצון" מקטיגוריה חיובית לשלילית, כיוון ש"חסרה כאן שאיפה ליותר מזה". ארגוני המורים סברו, שהשיטה יוצרת לחץ לא הוגן על בתי-ספר רבים.

"עוד אופסטד אחד וזהו"
ובאמת, מערכת הלחצים, שמשטר הביקורת החדש הפעיל על המנהלים והמורים, עמדה במוקד הביקורת. ארגוני המורים התלוננו על "אווירה של טרור" וקראו לדו"חות 'אופסטד' "אינקוויזיציה ספרדית". הם האשימו את מפקחי 'אופסטד' בהתאבדויות של מורים, ותבעו לבטל את המדיניות שבמסגרתה ספגו בתי-ספר מסוימים, ולעתים אף תחום לימוד מסוים בבית-ספר, ביקורת קטלנית, ואשר הביאה להלבנת פניהם של מורים ומנהלים.

ראשי הארגונים התקוממו כנגד סגנון העבודה של המפקחים, שהם ראו בו מעילה באמונם של בתי-הספר, המנהלים והמורים. הם טענו שהררי הניירת המתחייבים מהביקורת, והמתח הרב שמלווה את הראיונות עם המפקחים ואת ההמתנה לדו"ח, טראומטיים למורים, ורבים מהם עוזבים את המקצוע, שוקלים פרישה מוקדמת או מצהירים: "עוד 'אופסטד' אחד וזהו". מתשובות על השאלונים שהפיצו ארגוני המורים בין חבריהם עלה, כי המורים נפגעו מגישתם השלילית של המבקרים. הם קיבלו רושם, שהמבקרים נוטים להדגיש את הבעיות שמופיעות בדו"חות ההערכה העצמית, ואינם מתעכבים על ההצלחות החינוכיות.

מנהלים רבים, המחויבים במסירת דין וחשבון למשרד החינוך, לרשויות המקומיות, לוועדי המנהלים שלהם, להורים ולעוד מגוון רשויות חוק ואכיפה, ראו ב'אופסטד' מערכת נוספת של מעקב ובקרה, שפירושה תוספת של מאות שעות שנדרשה מהם כדי למלא טפסים ולנסות לעמוד בדרישות. אנשי 'אופסטד' אף הואשמו בכך, שהם מגיעים לעבודה מצוידים ברשימות של פרטים שיש לבדוק, במקום לבחון את מוסדות החינוך על-פי מדדים איכותיים. הם הואשמו גם, שבמקרים רבים לא התכוננו לקראת הביקורת ולא היו ערוכים לבחינת סוגי האוכלוסייה השונים, שעימם נמנים הלומדים במוסד. במקרה אחד, שבו נבדק בית-ספר הממוקם בשכונה המאוכלסת בבניהם של מהגרים מארצות אפריקה, הם אף הואשמו בהשמעת אמירות גזעניות.

המורים כעסו גם על כך, ש'אופסטד' לא הסתפק בראיונות עם מורים ומנהלים, אלא עירב גם את ההורים, בניסיון לבדוק את שביעות רצונם מבית-הספר, ואפילו שקל בשלב מסוים לחלק שאלונים לתלמידים. ארגוני המורים טענו, שזה יאפשר לילדים "להתנקם" במוריהם. חלק מהביקורת השיגה את יעדיה; כך, הוחלט לא לכלול בדו"חות ה'אופסטד' הערכות המתייחסות לכל מורה בנפרד.

כאמור, במקרים הקיצוניים מורים ומנהלים התאבדו לאחר קבלת דו"ח קשה. היו גם מקרים, שבהם כל המורים בבית-הספר החליטו להתפטר אחרי שהדו"ח דן אותם ברותחין, שלא בצדק, לדעתם.

ראשיהם של ארגוני המורים קראו לביטולו של 'אופסטד' ולהפסקת פרסום "ליגות הציונים" של בתי-הספר, אך ללא הועיל; הממשלה, ההורים ורוב כלי התקשורת ראו בהם ארגוני עובדים, שדואגים רק לרווחת חבריהם.

המפתח לשיפור
ואולם, ארגוני המורים והמנהלים לא היו היחידים, שמתחו ביקורת על מערכת הפיקוח הממלכתית על בתי-הספר. מחקר שהזמינה ועדת החינוך של הפרלמנט הבריטי קבע, שבמקרים רבים בתי-ספר שמקבלים חוות דעת רעות מ'אופסטד', אינם זוכים למעשה לסיוע ולייעוץ; לכן במקום לעזור לבית-ספר להשתפר, דו"ח של 'אופסטד' בעצם מביא לסופו. מורים חדשים וטובים אינם מוכנים להגיע ללמד בו, ההרשמה צוללת והמוסד נקלע למעגל קסמים בלתי נסבל, שמוביל לסגירתו.

ועדת החינוך הציגה שאלות קשות גם בדבר כדאיות ההשקעה הרַבּה בגוף הביקורת, שעומדת על כמאתיים מיליון לירות שטרלינג בשנה. 'אופסטד' הגיב בדו"ח פנימי משלו, שקבע כי הארגון יעיל, מביא תועלת לבתי-הספר והדו"חות שלו דווקא מתקבלים בהם בברכה, מה שכנראה נכון בעיקר ביחס לבתי-הספר הטובים, שאף ביקשו שיערכו אצלם ביקורות חוזרות ומקיפות יותר, כדי לספק להם יותר נתונים שימושיים. לעומת זאת, מחקר שערכה אוניברסיטת ניוקסל בכ-3,000 בתי-ספר תיכוניים גילה, שדו"חות 'אופסטד' לא סייעו לשפר את ציוני המבחנים ברוב בתי-הספר; להפך, במרביתם הסתמנה ירידה של כחצי אחוז ברמת הציונים בעקבות הביקורות.

ארגוני המורים התלוננו על "אווירה של טרור" וקראו לדו"חות 'אופסטד' "אינקוויזיציה ספרדית". הם האשימו את מפקחי 'אופסטד' בהתאבדויות של מורים, ותבעו לבטל את המדיניות שבמסגרתה ספגו בתי-ספר מסוימים, ולעתים אף תחום לימוד מסוים בבית-ספר, ביקורת קטלנית, ואשר הביאה להלבנת פניהם של מורים ומנהלים

חלק מהפוליטיקאים הביעו דעה שלאחר 12 שנות פעילות, שבמהלכן זכה כל בית-ספר באנגליה לפחות לשני דו"חות ביקורת מקיפים, אין יותר צורך ב'אופסטד'; אפשר להמשיך לעבוד על בסיס מסד הנתונים הקיים, ולשפר את בתי-הספר באווירה נינוחה יותר. ההצעה לא התקבלה; הממשלה התעלמה גם מהמלצתו של ארגון ה-OECD, שהשווה בין השיטה לביקורת בתי-הספר הנהוגה באנגליה לשיטות הנהוגות במדינות אחרות, והמליץ על שיטה שמבוססת בעיקר על הערכה עצמית של בתי-הספר.

אפשר לומר, שאת דברי הביקורת המעניינים ביותר השמיע פרופ' כריס וודהד, שעמד במשך שש שנים בראש 'אופסטד'. הוא טען שלא ניתן לתקן את מערכת החינוך הממלכתית, ואין פתרון, לבד מסגירתה. וודהד הודה, כי התבטאויותיו הפומביות בתקופת כהונתו בתפקיד, שהביקורות של 'אופסטד' משפרות כביכול את התוצאות של בתי-הספר, היו מן השפה ולחוץ, והוא השמיע אותן כדי להתאים את עצמו לקו שהתוו לו הפוליטיקאים.

"למה שזה יקרה?", שאל בראיון שנערך איתו. "הרי המפתח לשיפור בבית-הספר הוא בידי המנהלים והמורים. אם הם לא יכולים לפעול באופן אינטליגנטי על בסיס ממצאי הביקורת, המצב לא ישתפר". עם זאת, אמר שהוא ממשיך לדבוק באמונתו שיש לספק מידע להורים, ולדאוג לשקיפות המערכת ולהעמדתה לביקורת.

ואף על פי כן
לא זו בלבד שהביקורת כנגד ה'אופסטד' לא התקבלה; הממשלה המשיכה להרחיב את סמכויותיו, וראש הארגון אף הרשה לעצמו למתוח ביקורת על תחומים רחבים יותר. 'אופסטד' לא הסתפק בביקורת פרטנית על בתי-הספר, אלא הנפיק דו"חות שסקרו את הרמה הכללית של מוסדות החינוך בממלכה. הדו"חות התייחסו להישגי התלמידים, לאוריינות ולמיומנויות חשבוניות, וכן לנושאים כגון הדרכה לתזונה נכונה וחינוך מיני, ובדקו גם את ההליכים של קבלת העובדים לבתי-הספר, שנערכו כדי לסנן עברייני מין. כמו כן, כללו הדו"חות השנתיים ביקורת כנגד מדיניות משרד החינוך בתחומי לימוד וניהול שונים, ואף המלצות לשינויים בחקיקה. כך, המפקח הראשי, דייוויד בל, הציע לבטל את החקיקה המחייבת את בתי-הספר לקיים פעילות דתית, בטענה שבמציאות הרב-דתית והאתיאיסטית בבריטניה כיום, מדובר בחוק אנכרוניסטי שבין כה וכה אינו מיושם.

מחקר שהזמינה ועדת החינוך של הפרלמנט הבריטי קבע, שבמקרים רבים בתי-ספר שמקבלים חוות דעת רעות מ'אופסטד', אינם זוכים למעשה לסיוע ולייעוץ; לכן במקום לעזור לבית-ספר להשתפר, דו"ח של 'אופסטד' בעצם מביא לסופו. מורים חדשים וטובים אינם מוכנים להגיע ללמד בו, ההרשמה צוללת והמוסד נקלע למעגל קסמים בלתי נסבל, שמוביל לסגירתו

'אופסטד' גם פרסם דו"ח, המותח ביקורת על הדרך שבה ההורים מחנכים את ילדיהם ומכינים אותם לקראת הלימודים בבית-הספר. לפי דו"ח זה, ההורים מאפשרים לילדים לחיות חיים "לא מאורגנים" כשהם מושיבים אותם מול הטלוויזיה, במקום לדבר ולשחק איתם. הפעם ארגוני המורים דווקא היו מרוצים מהדו"ח, כיוון שהוא הסיר את האחריות החינוכית מבתי-הספר והטיל אותה על ההורים. הם תמכו במפקח הראשי, דייוויד בל, גם כשהוא טען שמגמת השילוב של ילדים עם המוגבלויות בכיתות הרגילות מוגזמת ולא צריכה להיעשות בכל המקרים; מוטב לא להקריב לשם כך מטרות חינוכיות אחרות.

העיסוק ברב-תרבותיות בחינוך התברר כהליכה בשדה מוקשים, וגרם ל'אופסטד' להשמיע התייחסויות סותרות. לדוגמה, ב-2002 הטיח דו"ח של 'אופסטד' ביקורת בבית-ספר יסודי באזור כפרי נידח, מפני שהוא "נכשל בהכנת תלמידיו לחיים בבריטניה הרב-אתנית של היום". מחברי הדו"ח הכירו בכך שלבית-הספר יש קשר טוב עם הקהילה, ובכל זאת ציינו שלא הובאו בפני התלמידים די "דוגמאות של אישים בולטים בעלי רקע תרבותי מגוון, עם הישגים אישיים". הדו"ח התעלם מהעובדה, שבמחוז שדוּבּר בו כמעט לא השתקעו אנשים מקבוצות המיעוטים. בהזדמנות אחרת עורר המפקח הראשי, דייוויד בל, סערה בקרב הארגונים המוסלמיים בבריטניה, כשאמר בהרצאתו שבתי-ספר דתיים מוסלמיים אינם מחנכים את תלמידיהם ליחס של כבוד כלפי בני דתות אחרות וכלפי אנשים שרואים את עצמם כחסרי דת, ואף איים שבתי-הספר שלא יעמדו בקריטריונים אלה ייסגרו.

'אופסטד' התערב גם בתכנים של תוכניות הלימוד. בין השאר, המליץ המפקח הראשי ב-2004, שהתלמידים ילמדו יותר על "הירושה השנויה במחלוקת" של האימפריה הבריטית.
יתר על כן, 'אופסטד' לא היה ערוך להתמודדות עם בתי-ספר ניסויים ופתוחים. שר החינוך הבריטי הוציא צו סגירה לבית-הספר הידוע 'סאמרהיל', שדוגל באי-כפייה מוחלטת, 79 שנה לאחר הקמתו, כיוון שבדו"ח 'אופסטד' נכתב שהתלמידים במוסד "טועים לחשוב שבטלה זו חירות אישית". בית-הספר הוותיק תבע את משרד החינוך לדין, זכה במשפט וקיבל התחייבות מ'אופסטד' להכיר במשנתו החינוכית הייחודית, כשיערוך בו ביקורת נוספת. בתי-ספר אחרים תבעו את 'אופסטד' בבתי-המשפט על הוצאת דיבה; לא פעם הם הצליחו להוכיח טעויות שנפלו בדו"חות ולשנות אותן.

במהלך שנות פעילותו של 'אופסטד' הורחבו סמכויותיו גם לפיקוח על גני-ילדים, על בתי-ספר מקצועיים לבוגריהם של בתי-ספר תיכוניים ואפילו על מסגרות חינוך למבוגרים. משנת הלימודים 2007-2006 יוטל על 'אופסטד' גם פיקוח על פעוטונים ומטפלות, שיצטרכו לקבל רישיון. 'אופסטד' היה בעצם לבד"ץ החינוך של בריטניה, שכל מטפלת ומדריך בחוג לילדים מתהדר בחותמת הכשרות שלו.

לא נראה שהציבור הבריטי הרחב מתלונן על כך; להפך, כשהועלתה בשנה שעברה הצעת חוק ממשלתית לבטל את הפיקוח למטפלות ולשמרטפים מקצועיים לילדים מגיל חמש ומעלה, היא נתקלה בהתנגדות של ארגוני ההורים ואיגוד המטפלות, כאחד. בסופו של תהליך יהיה 'אופסטד' למינסטריון-על הדואג לרווחתם של ילדי בריטניה, משעת לידתם ועד סיום לימודיהם.

בסוף 2005 קיבל 'אופסטד' לידיו גם את הסמכות לסגור בתי-ספר על דעת עצמו. זה כבר ממש הרתיח את ארגוני המורים. ההתמרמרות גואה, משום שבה-בעת מעודדת הממשלה קבוצות של הורים, ארגונים דתיים וחברות פרטיות להיכנס לתחום החינוך, להקים בתי-ספר ולנהל אותם. המזכ"לים של ארגוני המורים טענו שהתהליך יגרום להדרה חברתית של התלמידים העניים, והוסיפו: "'אופסטד' אינן חסין מטעויות, וסגירתו של בית-ספר היא החלטה קשה מכדי שלא תתקבל ברמה הממלכתית הגבוהה ביותר. גם כך, 'אופסטד' נתפש כגוף ענישה".

ואולם, מבחינתה של ממשלת בריטניה, 'אופסטד' הוא סיפור הצלחה ואין שום תוכניות לקצץ את כנפיו הרחבות. התוכנית הבאה היא לשכפל אותו ולהקים חיל מבקרים דומה למערכת הבריאות הבריטית. הרופאים ומנהליהם של בתי-החולים נכנסים עתה לכוננות ספיגה.

אנשיל פפר הוא עיתונאי

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מס' 34: "הכל מדיד- על מותם של "דברים שאין להם שיעור". לחצו כאןלהזמנת הגיליון

אנשיל פפר הוא עיתונאי ופובליציסט ב"הארץ"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה