דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 בינואר 2011 | מהדורה 59

הרב חיים אירם. צילום: ענבל רוס

"הרבנים חייבים להבין שהמתגייר איננו נאשם"

אנשים שאינם מתאימים להיות דיינים מגיירים, אינטרסים זרים, ברית בין פוליטיקאים חילוניים לחרדיים קיצוניים, ההקצנה שפושה בחלק מן הדיינים של הציונות הדתית; הרב חיים אירם, מנהל מדור הכנה לגיור במכון ללימודי היהדות, משרטט תמונה מדכדכת של טירוף המערכת בתחום הגיור ומציע שינויים. האם יש מי ששומע?

לפני כשנה פרסם הרב אליהו אמסלם מש"ס את הספר "זרע ישראל", והתמודד בו עם שאלת הגיור. לדעת אמסלם, העולים מברית המועצות לשעבר וצאצאיהם מוגדרים "זרע ישראל", ולפיכך הגישה לגיורם צריכה להיות מכילה ומקילה, ושונה לחלוטין מהגישה לגויים גמורים. מאז, וביתר שאת בחודשים האחרונים, אמסלם עומד תחת מתקפה חזיתית של הציבור החרדי, משום שהעז להביע עמדות מתונות וציוניות.

הבעיה היא שגלינו מארצנו, והאתגר שלנו עכשיו הוא לחזור הביתה ולהחזיר איתנו את כל מי שאנחנו יכולים. האנשים שבאו לכאן כשהם לא-יהודים על פי ההלכה הם ניצולי שואה רוחנית. לא מדובר בגר הקלאסי שאין לו שום קשר ליהדות והוא בא להתעניין כאיזה תיאולוג, אלא מדובר בבני משפחה ממש

לפני יותר מעשור הוקם, בהחלטת ממשלה, המכון ללימודי היהדות. המכון הוא תולדה של הסכמה היסטורית בין כל הזרמים ביהדות על מסלול הכשרה משותף של לימודי יהדות, שבסופו מגייר בית הדין האורתודוקסי של הרבנות הראשית לישראל את החפצים בגיור. הרב חיים אירם, מנהל מדור הכנה לגיור במכון ללימודי היהדות, מתקומם על המתקפה הזאת ועל אופיה: "האם מצאת בכל הגלריה החרדית מישהו שמתווכח איתו הלכתית", שואל הרב אירם. "הוא העלה טענה הלכתית – תתמודד הלכתית! אבל לא. מה פתאום? במקום זה ישר יורים לבנאדם בראש". אירם, מעיד אירם, הוא היחיד שמנהל ויכוח הלכתי עם אמסלם. "אני יושב עם הרב אמסלם ומתווכח איתו. אני לא אומר לו: יש לך כובע שחור. אתה טועה. אלא אנחנו פותחים את הספרים".

דומה שהרב אירם הוא הכתובת הנכונה לנסות ולהבין את מורכבותה של שאלת הגיור במדינת ישראל, ואת הצורך הבוער להתמודד איתה הן מול מתגיירים בארץ והן מול מתגיירים בחו"ל. זה 18 שנה הוא עוסק בסוגיה באינטנסיביות, ועבר בכל התחנות האפשריות בתהליך הגיור: הוא היה מורה בכיתה לגיור באזרחות ובצבא, שימש כדיין וכשליח בבית הדין לגיור, היה סגן מנהל בתי הדין לגיור ("תשעים אחוז מהשערות הלבנות שלי הן מזה"), וכיום, כאמור, הוא מנהל מדור הכנה לגיור ורב היישוב אלעזר בגוש עציון. בעבודתו דבק הרב אירם בפתרונות הלכתיים לשאלת הגיור, פתרונות אשר להשקפתו מצויים בידינו, וכל שנותר הוא להשתמש בהם כיאות.

איך אתה רואה את בעיית הגיור?

קודם כל אני משתדל, גם אם לא תמיד מצליח, להימנע מלדבר על "בעיה". זו לא בעיה. זה אתגר. הבעיה היא שגלינו מארצנו, והאתגר שלנו עכשיו הוא לחזור הביתה ולהחזיר איתנו את כל מי שאנחנו יכולים. האנשים שבאו לכאן כשהם לא-יהודים על פי ההלכה הם ניצולי שואה רוחנית. לא מדובר בגר הקלאסי שאין לו שום קשר ליהדות והוא בא להתעניין כאיזה תיאולוג, אלא מדובר בבני משפחה ממש. יותר מכך: בין אם נאהב את זה ובין אם לא, אנחנו נמצאים כיום בתקופה של קיבוץ גלויות, ובתקופה של קיבוץ גלויות מגיעים כל הנקבצים. אז כמו שאת ואני הגענו לפה, או הורינו וסבינו, כך עתה מגיעים כולם. מאחר שהשואה הרוחנית הזאת היתה יכולה לקרות לסבא ולסבתא של כל אחד מאיתנו, כל אחד מאיתנו צריך להודות לקב"ה על ששמר על משפחתו לאורך הגלות, ולא להתנשא על האנשים האלה. צריך לחזור להלכות גרוּת, כמו שהיה נהוג בעם ישראל מימים ימימה, ולפתוח מחדש את הספרים וללמוד מחדש את ההלכה, ולראות אם ההלכה מסוגלת לתת לנו כלים ועצות ודרכי התנהגות להתמודדות עם המציאות.

מה יקרה אם לא נתמודד עם האתגר הזה?

מה שאני תמיד אומר הוא שמה שלא יעשה המקווה יעשה הים. כך או כך או כך, האנשים האלה יהיו חלק מעם ישראל. אם אנחנו לא נכניס אותם דרך המקווה, אם לא נגייר אותם, הם ייכנסו דרך הים. החברה פשוט תכיל אותם ואף אחד לא יחכה לנו… אז השאלה היא האם אנחנו נעמוד מהצד, או שננסה להקדים ולתת מענה שכל הצדדים רוצים בו.
אם כך, אולי הפתרון האמיתי הוא הים. אולי צריך לתת לזמן לעשות את שלו, ולהניח לאנשים האלה להיעשות יהודים דרך ההיטמעות בחיים. אחרי הכל, מדובר בתהליך שכבר התרחש בעבר. כאשר אתה נתקל כיום ביהודי, אינך יודע אם הוא יהודי "מקורי" או יהודי שסב-סבו נטמע בעם היהודי.

זה נכון שההלכה אומרת שכל המשפחות בחזקת כשרות, אבל האם כל החיים שלנו אנחנו צריכים לסמוך על חזקה? לא. הרי אפשר לעשות את הדברים מלכתחילה, ולא לאשר אותם אחר כך, כשכבר אין את מי לשאול ואיך לברר. אני אומר את זה לעצמי לא רק בעניין הגיור: לקב"ה יש גם פתרונות, לא רק לנו, אבל כשפותחים את התנ"ך רואים שהקב"ה כל הזמן אומר לנו דבר אחד: הפתרון הכי טוב שלי יהיה תמיד יותר גרוע מהפתרון הכי גרוע שלכם. אני חושב שהאחריות שלנו היא לדאוג לכך שכשהקב"ה נותן לך כלים – תשתמש בהם.

המניע של רוב האנשים, אם להשתמש בעברית מודרנית, הוא להיות סגורים על עצמם. כלומר, מי אני? מה אני? אני חי כיהודי אבל אני לא-יהודי, אני חי כלא-יהודי אבל אני כן יהודי, מניעים נוספים הם שייכות חברתית, זהות חברתית, רצון להיות כמו כולם, בשביל הילדים, אפשר למצוא את כל הגלריה

הכלים שאתה מדבר עליהם הם הכלים ההלכתיים. מה מוצאים שם לצורך ההתמודדות עם אתגר הגיור בצורתו הנוכחית – ההמונית?

ב"שולחן ערוך", בגמרות ואצל הפוסקים מוצאים שכשאדם בא להתגייר, השאלה הראשונה ששואלים אותו היא "מה ראית שבאת להתגייר". כיום, כפי שכתב הרב יצחק הרצוג, זאת שאלה שקשה לשאול, שכן איך אתה יכול לשאול בן לאב יהודי מדוע הוא בא להתגייר? הוא כמעט יכול לשאול אותך למה בכלל הוא צריך להתגייר, הלא הוא חצי יהודי. ובכל זאת, אנו משאירים את השאלה הזאת כדי להציף את המניעים של המתגייר – לא כולם באים מתוך תחושה שהאוויר פה כל כך מלא קדושה ואלוקות שהם חייבים את זה, אנשים כאלה בדרך כלל מסיימים אצל הפסיכיאטר, לא אצלנו. המניע של רוב האנשים, אם להשתמש בעברית מודרנית, הוא להיות סגורים על עצמם. כלומר, מי אני? מה אני? אני חי כיהודי אבל אני לא-יהודי, אני חי כלא-יהודי אבל אני כן יהודי, מניעים נוספים הם שייכות חברתית, זהות חברתית, רצון להיות כמו כולם, בשביל הילדים, אפשר למצוא את כל הגלריה.

וכל המניעים האלה מתקבלים כמניעים מספקים הלכתית עבור גיור?

אנחנו מבחינים בין גרות לשם אישות לבין גרות מתוך אישות, מונח שטבע הרב יחיאל יעקב וינברג, מחבר ספר השו"ת "שרידי אש". בראשונה, אדם שאין לו שום עניין עם היהדות פגש בחורה יהודייה נחמדה והוא צריך להתחתן באיזושהי דרך. בשנייה, אדם שהוא חלק ממשפחה יהודית, אך איננו יהודי בעצמו, בוחר ביהדות. השאלה היא מה קורה איתו בתחנה האחרונה של ההפיכה ליהודי. אם ברגע הזה הוא בא ואומר: "תשמע, באמת התחלתי סתם בתהליך הגיור, אבל בסופו של דבר אני מבין על מה אני מדבר ואני רוצה להיות יהודי" – אין לי בעיה עם זה. אבל במקרים רבים האנשים האלה מרגישים את עצמם מלכתחילה כחלק מהעם היהודי – הם חטפו מכות בבית הספר בתור יהודים בגלל האב היהודי, שם המשפחה שלהם יהודי – כך שאצלם שאלת המניע כמעט לא רלוונטית.

אז מה כן רלוונטי?

אחרי שהמניע מתקבל על פי ההלכה, עיקר המלאכה הוא להסביר למתגייר מהי היהדות. מערכת של אמונה, מערכת של ערכים, מערכת של מעשים, והצטרפות לעם מיוחד. האתגר הוא לא כל כך קיום המצוות המעשי כמו ההבנה שאתה חלק מעם.

הרב אברהם שרמן, שפסל גיור של אישה לאחר שנודע כי היא לא שומרת שבת, יחלוק על ההשקפה שאתה מציג כאן.

נכון. תשעים ותשעה אחוזים מהבלגן מתחוללים בגלל שאלת המצוות. נוהגים לתקוף אותנו שאנחנו בעד גיור בלי קבלת מצוות. זה כמובן לא נכון. אני רק שואל מה הדיין מחפש אצל המתגייר – שהוא יהיה כמוהו? שהוא יצביע האיחוד הלאומי? הבית היהודי? דגל התורה? שיתפלל תפילה בנוסח אשכנז או ספרד? שיהיה דתי לאומי או חרדי? כדי להימנע מזה אני אומר: תגדיר את הגבולות האדומים שלך וזהו. אגב, ברוב הוויכוחים שיש סביב הגיור, ההלכה בכלל לא משחקת תפקיד ראשון, היא משחקת לצערי תפקיד משני.

מי ממלא את התפקיד הראשי?

המון מניעים.

כמו מה?

מניעים אישיים ומניעים של קנאות ומניעים של סגירת חשבון ושנאת זרים. לא שנאת זרים במובן האכזרי, אלא שנאה יותר מעודנת, כזו שאומרת "מי שלא נראה כמוני נראה שהוא לא יהודי". יש סוג של היררכיה – יש חצי יהודים, יש שלושת רבעי יהודים ויש מאה אחוז יהודים, שהם כמובן אני ומי שבדיוק כמוני – ופה מתחיל הוויכוח.
אתה אומר בעצם שפסילה של גיורים נעשית על בסיס אישי ולא הלכתי.

חברי הכנסת החילוניים צועקים עלינו, "למה אתם לא מגיירים", אבל האם הם נתנו לנו את הכוח? את ההסכמים הקואליציוניים הם חותמים עם הציבור החרדי, אז מה רוצים מהציבור הדתי?

קודם כל רוצים שלא יהיו גיורים, ואז מגייסים את הצידוקים ההלכתיים לכאורה כדי לפסול. קשה מאוד לזקק מכל הוויכוחים את התמצית ההלכתית שלהם, כי אתה רואה שמעורבים בזה המון-המון דברים שהם לא הלכה.

למה זה קורה?

קודם כל, הממסד הרבני מסוכסך בתוך עצמו; ובאופן טבעי, כשכל אחד רוצה לגיטימיות ומחפש שלא לפרוץ את המסגרת, מתיישרים על פי הקו המחמיר. מעבר לכך, ואני אתבטא בזהירות, נראה שזה קורה גם בגלל שאין הכשרה נכונה של העוסקים בגיור: כדי לגייר היטב, אתה צריך להבין מאין המתגייר שלך הגיע. מה הרקע שלו, מה הלשון הסוציולוגית שלו, מהם דפוסי החשיבה שלו, מה הוא חושב על המילה "אמונה" וכן הלאה. בנוסף, צריך להבין, כמו שאמר הרב אונטרמן, "בשים לב מה עבר על אחינו במציאות שם". דיין שלא מבין את זה – פשוט לא יכול לעמוד מול המתגייר. לדיינים כיום יש בדמיונם תמונה של איזה בחור ישיבה מוולוז'ין, ממיר, מסלובודקה, או מבעלז – עילוי שהציעו לו את כל מעדני העולם, וכל מה שהיה לו בראש זה איך לברוח עם הגויה בבית שממול, ועכשיו הבן או הנכדה שלו מגיעים לארץ על פי חוק השבות, ואני הדיין צריך למלא תפקיד של פנצ'ר-מאכער שצריך לתקן להם את הסטטוס. אז מי רוצה לעשות דבר כזה? אבל אם אתה מבין שאותו אחד לא ישב בסלובודקה או במיר, אלא קפא מקור במחנה בסיביר וסבל מה שסבל ושטפו לו את המוח שאין אלוהים, וזה שהוא התחתן עם לא-יהודייה זה משום שזה מה שהיה, אתה מתחיל להבין מנין הוא בא.

איך גורמים לדיינים להבין את הדברים הללו?

לדעתי, כל דיין צריך ללמד מחזור שלם של מתגיירים. והרי שופט בבית משפט צריך להיות עורך דין במשך חמש שנים לפני שהוא שופט. למה זה לא קורה אצל הדיינים? ושאלה נוספת: האם הדיין שיושב בבית הדין צריך לגלם באישיותו את אלילת המשפט קשורת עיניים שבוחנת את העניינים כאילו בריחוק אובייקטיבי, או שמא הדיין צריך "לאהוב את הגר"? אחד הדברים שאסור להכניס לבית המשפט הוא אהבה, בטח לא בין השופט לנאשם, אבל המתגייר הוא לא נאשם! דיין שמתחיל פרוטוקול בבית דין לגיור במילים "הופיעה בפנינו המבקשת", לא מבין איפה הוא נמצא. משפט כזה הוא משפט שפותחים בו דיון בגיטין – אתה מתייחס לדיון בגיור כמו אל דיון בגיטין? לא יעלה על הדעת.

האהבה מקלקלת את השורה

הדיינים ששואפים לאובייקטיביות חשים אולי שהאהבה מקלקלת את השורה, ותגרום להכניס אנשים שצריכים להישאר בחוץ.

הנחה כזאת אומרת שכולם מצוּוים על אהבת הגר, חוץ מהדיין. זה לא יכול להיות. משהו פה משובש. אתן לך דוגמה קטנה מדיון שנכחתי בו: הגיעה מתגיירת ושאלו אותה אם היא היתה בבית כנסת. היא אמרה שכן וסיפרה על קריאת התורה, על שעלו לתורה כהן ולוי וישראל, וידעה יפה מאוד. ואז שאלו אותה אם היא יודעת עוד דברים על כוהנים, והיא הסבירה מה זה כהן, שהוא משבט לוי וכו'. ואז שאלו אותה מה עוד כהן עושה, אז היא אמרה שהכוהן גם עולה לדוכן ונושא כפיים ומברך את ישראל. ואז שאלו אותה – ויש דברים שלכהן אסור לעשות? והיא ענתה שכן, שאסור לו להיכנס לבית קברות. יפה. ומה עוד אסור לכהן? והיא ענתה שאסור לו להתחתן עם גרושה. אני ישבתי בצד בדיון הזה, והבנתי בדיוק לאן זה הולך. בכל פעם הדיין שאל אותה "ומה עוד" כדי להגיע לרגע שבו היא השפילה עיניים ואמרה: "כן, וגם עם אחת כמוני אסור לו להתחתן". בשביל מה היית צריך להגיע לזה? זאת השפלה לשמה.

זאת דוגמה שמבהירה שיש דיינים שאינם צריכים להיות דיינים.

נכון, ואחראי לכך מי שלא מכשיר את הדיינים בשום דבר. כלומר, מי שאחראי על המערכת.

במילים אחרות, אשמה בכך הרבנות הראשית. "ארץ אחרת" הקדישה גיליון שלם לרבנות הראשית (גיליון מס' 46, יולי-אוגוסט 2008), ושם למדנו שלמצבה של הרבנות אחראים מי שמעמידים רבנים ראשיים שאינם ראויים לעמוד בראש המערכת. דהיינו – הפוליטיקאים. משיקולים לא עניינים הם בוחרים לשים בראש הרבנות הראשית אנשים שאינם בעלי שיעור קומה, רבנים שאינם מסוגלים לקבל החלטות אמיצות בנושא הגיור ובנושאים אחרים.

נכון, אבל הכל מתחיל בחברה הישראלית. אומרים: פני הדור כפני הכלב. מה פירוש הדבר? הכלב תמיד הולך כמה צעדים לפני הבעלים שלו, אבל תמיד מסתכל אחורה לוודא לאן לפנות. כלומר, פני הדור כפני המנהיגים, והמנהיגים אמנם הולכים בראש אך למעשה מצייתים לכיוון שמתווה הציבור. את מערך הגיור ואת הרבנות הראשית הקימו פוליטיקאים. הם הקימו והם יחריבו. אך הפוליטיקאים מסתכלים על מה שהחברה רוצה.

העניין הוא שהחברה החילונית סומכת על החברה הדתית-לאומית שתדאג לתחום הזה, והציבור הדתי-לאומי יוצא בהמוניו להפגנות על ארץ ישראל ולא על הגיור. בהפגנה על הגיור, שנועדה להגן על גיוריו של הרב דרוקמן, היו אולי מאתיים מפגינים.

יש לך גר בבית? אין לך. אבל בית יש לך. זה ההבדל. רוב הציבור הדתי-לאומי לא נמצא במקומות שרוב עולי רוסיה נמצאים בהם. החייל שאני צריך לגייר גר בעכו או בנצרת עלית, ואילו המשפחה שרוצה לקרב אותו גרה בפסגות או בעפרה. זה לא ליד הבית שלהם, ולכן זה פחות מטריד אותם. אנשים עדיין מסתובבים בהרגשה של "טוב, זה לא אצלי בבית, נכון? אז אני אפתור את זה מחר, לא עכשיו, עכשיו עלי לשמור על הבית"… בכל מקרה, הבעיה היא גם פוליטית. חברי הכנסת החילוניים צועקים עלינו, "למה אתם לא מגיירים", אבל האם הם נתנו לנו את הכוח? את ההסכמים הקואליציוניים הם חותמים עם הציבור החרדי, אז מה רוצים מהציבור הדתי? יש מושג אחד שנקרא "כלל ישראל", ויש מושג שני שנקרא "כל אחד ואחד מישראל", וזה לא אותו הדבר. יש הרבה פוסקים שאינם ציונים והמדינה לא משחקת אצלם תפקיד, אבל המושג "כל אחד ואחד מישראל" חשוב להם ולכן הם אומרים: עזוב אותי עכשיו מהבעיות הכלליות, יש פה אדם שאני צריך לפתור לו את הבעיה, נפתור לו את הבעיה.

אני חושב שאם רוצים להרחיב באמת את הדלת, צריך להפוך את הגיור לקהילתי יותר. זה מחייב שינוי מבחינת המערכת, אבל הגר צריך להתגייר בקהילתו. כיום עשוי להיות מצב שבו המתגייר גר בפתח תקווה, מלמדת אותו מורה מקרני שומרון, המשפחה המארחת שלו נמצאת  בלוד והדיין הוא ירושלמי. אבל הרי בית הכנסת שלו הוא בפתח תקווה! למה שרב בית הכנסת שלו לא ילווה אותו ויגייר אותו?

אגב, רוב הפסקים של הרב עובדיה יוסף הם פסקים בסגנון הזה. כשהרב עובדיה פתח את הדלת לעולים מאתיופיה, הוא לא תלה את זה במדינת ישראל ובגאולה, אלא אמר, יש לנו פה אנשים, פרטים, שצריך לפתור להם את הבעיה. בסופו של דבר אתה מתמודד עם הפרט שבא לבית הדין, ופה נכנסים לרבנים, גם ציונים-דתיים וגם חרדים, שיקולים אחרים, לא ענייניים.

כמו מה?

כמו הרצון להיות רב עיר. דיין שרוצה להיות רב עיר ינסה לרצות את מי שיושבים בוועדה למינוי רבני עיר. זה דבר שפועל בלא-מודע ומשפיע על הפסקים. הרבה פעמים הוא משפיע דווקא על רבנים ציונים-דתיים, שרוצים "לכפר" על הציונות שלהם בעזרת פסיקה חרדית בכל תחום אחר – הצניעות, הכשרות, השבת וכיוצא באלה. הם תופשים את הציונות כמעין כתם בדתיות, וכדי לכסות עליו, הם ינסו להיות המאה-שערניקים הכי קיצוניים שאפשר בכל התחומים האחרים.

צריך להבין שדיין בבית הדין לגיור הוא קודם כל מחנך ואחרי זה שופט, ולא ההפך. בכלל, כל המושג של אולפן גיור הוא דבר שלא נמצא ב"שולחן ערוך". ב"שולחן ערוך" המתגייר בא, שואלים אותו, מודיעים אותו על חובותיו ותודה רבה. אף אחד לא בודק מה למדת ומה לא למדת. יוצא שבעצם מבחינה הגדרתית בית הדין הוא גורם מחנך יותר מאשר גורם שופט. היום, לצערנו, יש דיכוטומיה. יש גוף מכין ויש גוף שופט, וכתוצאה מכך המכין מאוד מכין והשופט מאוד שופט, אבל הוא שכח שהוא צריך למעשה להיות מכין. הדבר הטוב ביותר היה שהדיין יהיה המורה שלימד, וכך הוא יכיר את המתגייר טוב מכולם. גם כשאני הייתי דיין – גם לימדתי וגם הייתי דיין; רק מה – אפילו עם כל מה שאני אומר לך פה, מאוד-מאוד הקפדתי לא לדון את התלמידים שלי, או לא לשבת בבית הדין כשהם מופיעים.

אף שההיגיון אומר ההפך.

בדיוק. למה עשיתי זאת? כי גם אני התיישרתי לפי הקו העקום הקיים.

הפתרון שאתה מציע הוא להפוך את הדיינים למורים-דיינים.

כן. רק שזה פתרון סיזיפי מאוד. זה פתרון שעובד אחד-אחד.

אך הרי אי אפשר להתמודד עם המסות של היום באמצעות פתרון שמתאים ליחידים. הכמות שינתה את המהות וצריך למצוא פתרון גיורי אחר, פתרון שמתאים להמון. בגיליון של "ארץ אחרת" על הגיור הרב יואל בן נון הציע פתרון של גיור המוני.
הרב בן נון הציע שנביא את כולם אל חוף הים, ולא נביא אותם לבדם, אלא עם תלמידי ישיבות ואולפנות וכן הלאה, ואז נעמוד יחד כולנו על החוף, נגיד "נעשה ונשמע", ניכנס לים לטבילה ונצא. אני דיברתי על זה עם הרב בן נון ואמרתי לו שמה שיקרה זה שכל הישיבות והאולפנות יגיעו, אבל לא יגיעו אפילו שני מתגיירים. למה? כי המתגיירים רוצים גיור אמיתי.

גם לגיור האמיתי רובם לא מגיעים.

נכון. כי הם יודעים שלא בטוח שמחכה להם גיור בסוף הדרך. המתגייר מוכן לעבור תהליך מאוד קשה אם הוא יודע שבסופו של דבר יחכה לו הגיור. אבל אם הוא יודע שאחרי כל הדרך אולי יעמידו בפניו משוכה כזאת שהוא לא יוכל לעבור, הוא לא ייכנס לתהליך. התחנה האחרונה משפיעה מאוד על הראשונה. צריך להבין: גיור המוני לא יתפוס אצל עולי רוסיה. הרי הם כבר היו במכבסה הזאת. ככה הם נעשו קומוניסטים. הם לא רוצים את זה. מתגייר שבא לבית הדין הוא אדם כן בכוונותיו. גם אם אחרי הגיור הוא לא ישמור מצוות, כשהוא בבית הדין הוא באמת רוצה להיות יהודי. כל זה מעבר לעובדה שגיור המוני אינו נכון מבחינה הלכתית: אין דבר כזה גיור קבוצתי או קהילתי. גיור הוא אישי.

אבל הגיור האישי לא מגיע לכל הזקוקים לגיור.

אני חושב שאם רוצים להרחיב באמת את הדלת, צריך להפוך את הגיור לקהילתי יותר. זה מחייב שינוי מבחינת המערכת, אבל הגר צריך להתגייר בקהילתו. כיום עשוי להיות מצב שבו המתגייר גר בפתח תקווה, מלמדת אותו מורה מקרני שומרון, המשפחה המארחת שלו נמצאת בלוד והדיין הוא ירושלמי. אבל הרי בית הכנסת שלו הוא בפתח תקווה! למה שרב בית הכנסת שלו לא ילווה אותו ויגייר אותו? אז נניח שלא לכל רב יש זמן ללמד, אבל הוא לפחות יהיה איתו בקשר. זהו שינוי מערכתי קשה, אבל לדעתי צריך לשאוף לכך שהמתגייר יתגייר בתוך בית הכנסת שלו ובתוך הקהילה שלו. רב בית הכנסת יצרף לעצמו עוד שני דיינים ויגייר, והמתגייר יכיר אותו אישית ויהיה חלק מקהילה.כך הגיור ייראה אחרת לגמרי.

איך הדברים נראים מהצד של המתגיירים? אם הם נתקלים בסוף התהליך בדיין קשה או בסרבול בירוקרטי, איפה זה מעמיד אותם ביחס לחברה ולנכונות להשתייך אליה?

יש ספר של פרימו לוי שנקרא "השוקעים והניצולים". כך אפשר לחלק גם את המתגיירים. יש כאלה שבאמת מאוד רוצים להיות יהודים אבל דברים ביורוקרטים שוברים אותם, והם אומרים "תודה ושלום", מוותרים על היהדות של עצמם ומקווים שהבן שלהם כבר יתחתן איכשהו. ויש האנשים שממשיכים את התהליך בכל זאת, וסוחבים הרבה מאוד מרירות. בשלב מסוים הם מתחילים להבין שכנראה הם צריכים לשלם אגרה למישהו, כלומר הצהרות מהפה ולחוץ. אם אדם יושב באולפן, לומד בכיתת גיור עשרה חודשים ומספרים לו שהיהדות היא דבר נפלא ונרות שבת וזה וזה וזה, ואז הוא מגיע לבית הדין ומה שמעניין את בית הדין זה מי היו הבנים של עשיו, ושלושה סוגי עירוב, אז האדם מרגיש שרימו אותו, ומבין שכדי לעבור את הגיור הוא צריך לרמות בחזרה, וללמוד לא את מה שמשמעותי ונחוץ, אלא את מה שבית הדין רוצה לשמוע. אם האדם מוכשר, הוא עובר, ואם הוא לא מוכשר, הוא יצטרך לגשת שוב ושוב עד שבסוף הוא יעבור, כאשר יעלה בידו לקלוע לידע הלא רלוונטי שהדיינים דורשים.

איך אתה קובע איזה ידע רלוונטי ואיזה לא?

גם בדברים האלה יש הלכות מפורשות. אנחנו לא צריכים להמציא גלגלים. פותחים את הרמב"ם והרמב"ם אומר במה להאריך עם המתגייר ובמה לא, איך צריך להיראות הדיון ואיך לא. היום כל אחד אומר "כן, אבל היום", ואני שואל: "מה היום?! מה?!" נכחתי בדיון כשדיין שאל מתגיירת: "אדם שאכל בשר ונעשה צמחוני, ואחרי שנה מחליט לחזור לאכול בשר, האם הוא צריך לברך שהחיינו"? זאת שאלה נחמדה כדי לחשוב עליה, אבל זה גיור?! ואלה הפנים של היהדות שהמתגייר פוגש.

מה בנוגע למתגיירים בחו"ל?

באופן עקרוני הכלל הוא שכל אדם מתגייר במדינה שהוא שייך לה. וזה הגיוני. אדם מתגייר בתוך הקהילה שלו. וכי יעלה על הדעת שאדם שחי בישראל ילך להתגייר בבית הדין של העדה החרדית בקפריסין? זה לא לעניין. אבל מה שקורה היום הוא שמבחינת המדינה אם אדם מתגייר גיור לא אורתודוקסי בחו"ל, הוא מגיע לארץ והוא זכאי שבות, עם תנאים והגבלות מסוימים שהמדינה יצרה. לעומת זאת, אם התגיירת גיור אורתודוקסי בחו"ל, רוב הסיכויים שלא תקבל זכאות שבות, כי רוב בתי הדין האורתודוקסים בחו"ל לא מוכרים על ידי המדינה, כולל בתי דין שאין ספק שהם מגיירים כהלכה.

אז יכול להיות מצב שמישהו בארצות הברית יתגייר גיור אורתודוקסי, וכאשר הוא יבוא לארץ יגידו לו שעליו לעבור הכל מההתחלה.

זה קרה וקורה הרבה פעמים.

זה בלתי מתקבל על הדעת.

נכון. זו אחת ההשלכות של בעיות הגיור בארץ.

השורה התחתונה די מדכדכת.

בבית הדין לגיור אנחנו תמיד אומרים: כשקורה משהו טוב בגיור, שמח מהר. אל תדחה את השמחה למחר, כי אין לדעת מה יהיה מחר. תמיד ככה אנחנו פועלים. אז זהו. כשיש משהו טוב, אנחנו שמחים ומהר.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 59 של "ארץ אחרת": שתי מדינות לשני עמים? יהודי אמריקה ואנחנו. להזמנת הגיליון לחצו כאן

רבקה רוזנר היא עיתונאית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה