דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 באוגוסט 2003 | מהדורה 17

"הרבנות נמצאת בהכחשה גמורה"

חיים פרי, מנהלו מזה 25 שנה של כפר הנוער הדתי "ימין אורד", הקולט בני נוער מתבגרים מחבר העמים, יוצא במתקפה חסרת תקדים על עולם הרבנות והחינוך של הציונות הדתית, אותו הוא מאשים בהחמצת השעה הגדולה של העלייה: "אנחנו, אנשי הציונות הדתית, רואים לנגד עינינו את נס הצטרפותם של יהודי ברית-המועצות לשעבר אל העם היהודי; ואנחנו, שבכל שנות נעורינו והתבגרותנו הקולקטיביים השארנו בכל ליל סדר כיסא ריק למענם והנה, הגם שהכיסא התמלא אנשים בשר-ודם, הוא נשאר ריק"

צילום: גור סלומון

ד"ר חיים פרי משמש כמנהלו של 'ימין אורד' – יישוב של עליית-הנוער הממוקם על הכרמל, סמוך לעין-הוד – זה 25 שנה. פרי הוא מומחה לגיל ההתבגרות, תקופה שהוא מגדיר אותה כמעצבת לא פחות מן הילדות המוקדמת. את רעיונותיו בנושא הגיור יש להבין בהקשר של אמונתו בכוחם של אנשי החינוך ושל החֶברה הקרובה להשפיע על התפתחותה של זהות המתבגר, בדרכים שיכולות לפצוע אך גם לרפא.

מאז החל 'ימין אורד' לשמש מדי שנה כבית ל-400 ילדים ובני-נוער, המגיעים ממדינות ברית-המועצות לשעבר ומאתיופיה, מזהיר פרי את המנהיגות החינוכית בישראל לא להמעיט בערך שמייחסים העולים הצעירים לזהות הדתית או הלאומית. ב-1991 הקים פרי ביישוב מכון מיוחד: 'שבות – המכון לזהות וגיור לבני-נוער'. בעשר השנים האחרונות למדו במכון מאות בני-נוער, שעברו את תהליכי הגיור של בתי-הדין הרבניים. למרות ההצלחה מרגיש פרי, כי העם היהודי מחמיץ הזדמנות היסטורית להשיב אל חיקו את הניצוצות האובדים שפיזרה המאה החולפת, הטראומטית, ברחבי מזרח אירופה ובאתיופיה. כדי לנצל את ההזדמנות דרושה תפישת גיור חדשה.

אמרת לי שהמשימה החינוכית היא לתקוף את הבעיות החשובות ביותר של החברה, ושאתה רואה בגיור את אחד האתגרים החשובים ביותר. מדוע?

הדור שלנו בציונות הדתית, שגדל על המושג של אתחלתא דגאולה, ספג הרבה מאוד מרכיבים רעיוניים שקשורים בארץ-ישראל ובעם ישראל. יש חוסר התאמה מזעזע, אם לא אבסורדי לחלוטין, בין התפישה שגדלנו עליה לבין תרגום התפישה הזאת בהקשר של כל מה שקרה כאן מאז שהתחילה העלייה הרוסית. מיליון איש הגיעו לכאן, והרבנות הממוסדת לא התארגנה מול הקריאה הגדולה של ההשגחה שאומרת לנו במילים אלו: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" (שפחה שיצאה ממצרים ראתה את חצייתו של ים סוף, דבר שלא ראה אחד מגדולי הנביאים; מ. א). כלומר, אנחנו רואים לנגד עינינו את נס הצטרפותם של יהודי ברית-המועצות לשעבר אל העם היהודי; ואנחנו, שבכל שנות נעורינו והתבגרותנו הקולקטיביים השארנו בכל ליל סדר כיסא ריק למענם והנה, הגם שהכיסא התמלא אנשים בשר-ודם, הוא נשאר ריק.

למה אתה מתכוון?

מסתבר עתה שעבורנו, בני החמישים והשישים, הכיסא שהחזקנו בליל הסדר וייחסנו לו את המעמד של "שומר אחי אנוכי", לא היה אלא חלק מהנוסטלגיה ומהריגושים שיצרנו לעצמנו במשך שנות דור. זאת אומרת, אנחנו כאנשים מבוגרים נשארנו למעשה תקועים בשלב ילדותי של אידיאליזם וה"קולקטיב", וכשנפתחו שערי ברית-המועצות לשעבר לא שאלנו את עצמנו: הנה הקדוש-ברוך-הוא עשה את שלו, ועתה איך אנחנו מתמודדים עם האתגר הזה?

כאשר התחילה העלייה הגדולה, ניגשתי אל זבולון המר, שהיה שר החינוך. אמרתי לו: "כמו שאני רואה היום את המצב של עולם ההלכה, לא יהיו פתרונות מהיום למחר. ישנם מתחים בין הזרמים השונים, אנשים חיים באים. המתבגרים הם המסה הקריטית ביניהם. אני עובד עם מתבגרים, ואני יודע שלמתבגרים יש שעת חסד אחת, ושאלת הזהות היא לא שאלה שאפשר לדחות אותה, לחכות בנחת להתפתחויות ולהבשלה וליום שבו נגיע לתובנות הנכונות, ואז תבוא ההלכה ותפגוש אותנו בחצי הדרך…". מאות אלפים של מתבגרים באים לארץ ומושלכים למציאות, שהיא אבסורדית מבחינתם. הם, בני ה-14, ה-15, ה-16, נושאים על הכתפיים הצרות שלהם את המסע הכבד של ההיסטוריה היהודית ואתחלתא דגאולה. עלינו לפתור את הבעיה החברתית של הזהות של המתבגרים בדרכים הלא קונבנציונאליות ביותר שאפשר, חרף המצב התקוע שבו נמצאת ההלכה בנושא זה. מולנו ניצב מתבגר שחושב שאבא שלו יהודי ולכן הוא יהודי, כשהוא גדל בחוץ-לארץ קראו לו יֵבְרֵיי, ולהגיע לארץ זהו אחד השיאים של הזהות שלו. בידינו ההזדמנות החד-פעמית לחנך אנשים נהדרים, בעלי שלמות. מה! אחרי שבעים שנים של קומוניזם אתה באמת ציפית שיגיעו לכאן אתיאיסטים בנוסח דגניה של ראשית המאה הקודמת? משהו קרה, זה מחייב אותנו לתשובה ראויה. אז הם באים היום אלינו עם הפגם הזהותי הזה, ההלכתי הזה, אבל זה מה שיש. כאדם מאמין, האם אני יכול לדחות אותם ולומר: "אני סגור בתוך עצמי, אלה הם הדפוסים, ומה שקורה בחוץ – אפילו יהיו אלו ברקים ורעמים והקדוש-ברוך-הוא מראה לי דברים שלא הראה אף לשפחה על שפת הים, והוא מראה לי מיליונים מגיעים – לא מעניין אותי"? שתי ברירות בידי: אני יכול להשפיע על עולם הרבנות לעכל ולעשות; אבל זה לא הולך, יש שם הכחשה גמורה. אז אני יכול לומר: אני מחנך, זה השדה שלי ואני בתחום הזה אעשה מה שאני יכול, גם אם המשמעות היא להעביר את כובד המשקל של האחריות והעשייה לתחום החינוכי. ואני לא רוצה להישמע כמתנשא, אבל צעקתי את הדברים האלה באוזניו של זבולון המר בראשית שנות התשעים, והוא אמר לי אז: "אם אכניס את זה למערכת החינוך, אז שולמית אלוני תעשה לי צרות צרורות בכנסת". ודווקא שולמית אלוני, כשהתמנתה לשרת החינוך, הבינה את הקשר בין העשייה החינוכית היהודית ובין קליטתם של יהודים מברית-המועצות לשעבר, אבל אנשי החינוך הממלכתי-דתי פחדו פן יגידו: "השפעה דתית".

טענתי לכל אורך הדרך, שעלינו להכיר בכך שהמצוקה הזאת של עשרות ומאות אלפי בני-נוער היא אתגר של החינוך הדתי, לא של החינוך החרדי ולא של החילוני. הממלכתיות והדתיות של החינוך הממלכתי-דתי חייבה אותו לצאת מגדרו בדרכים יצירתיות, לתת פתרונות ולתווך בין המציאות שנוצרה לבין עולם ההלכה.

אתה מדבר על הממלכתיות ועל הדתיות, אבל בו-בזמן גם על הצומת הפסיכולוגי, אתה רואה כאן את המצוקה של הילדים, את שאלת הזהות. האינך תופש את העניין כדרכם של הרבנים: כשאלה של הלכה ודת?

אני רואה את זה קודם-כול כמצוקה של החברה הישראלית. שהחברה הישראלית, עם כל המרקם העדין שלה וכל מה שקורה בה, לא היתה צריכה גם את הצרה הזאת. אחד האסונות הוא היחס ליהדות, הצומח עם דחיית העולים. עולם ההלכה צריך להביא בחשבון שיש פה עניין של פיקוח נפש לדורות הבאים. אנחנו מפקירים את הדורות הבאים של צאצאינו וצאצאי צאצאינו, שיצטרכו להתמודד עם שנאה מושרשת לכל מה ששם ישראל נקרא עליו. אנשים מבקשים להתנחם בכך שיש לנו קצת "רוסים" בישיבות ויש בעלי תשובה, אבל הם לא רואים את מה שרוחש מתחת לפני השטח. צומח מולנו שבט ענקי של אנשים מנוכרים. הם באו מרוסיה, הם חיים את התרבות שלהם, הם מסתגרים ביערות ומשחקים משחקים ימי-ביניימיים בסגנון "שר הטבעות" של תרבות רוסית. שמעת על התופעה הזו? שמעת על קיומן של קבוצות שעושות מחזות ביחד, אימפרוביזציה של כל מיני תכנים מהתרבות הרוסית? יש היום כל מיני קבוצות שאומרות לעצמן: "אנחנו רוסים בישראל", והמתבגרים הם הבולטים ביותר בשטח.

האל"ף-בי"ת של ההתבגרות, אפילו בתוככי המרי של המתבגר, הוא השאיפה להיות שייך למרכז החברה. אם המתבגר אינו מצליח בכך במידה זו או אחרת, אם דרכו אל התרבות הכללית חסומה, אין לו ברירה אלא ליצור תת-הזרמים שיבעבעו לצִדה – כמו זרמים עברייניים או תת-תרבויות אחרות – או להצטרף אליהם. אתה יכול לצפות בז'אנר של סרטים המספרים על מתבגרים דחויים. התגובה שלהם לדחייה היא הדחף להרוס ולערער את מרכז החברה הדוחה אותם, בצורה האגרסיבית והברוטלית ביותר שהם מסוגלים לה. וכאן אנחנו בפירוש החמצנו הזדמנות עצומה להפוך את הקערה על פיה. יותר משאני מאשים את הרבנות, אני מאשים את החינוך. אני מכיר היטב את הקונסטלציה של המערכת הדתית, ומה מקומה על רצף הזמן היום מול הזרמים האחרים. שאלת הגיור רחבה, אבל המערכת החינוכית היתה צריכה לייצר תשובות המבוססות קודם-כול על הבנת השאלה, מהו גיל ההתבגרות.

הנחת העבודה שלי היתה שאין הזדמנות שנייה. הדחיפות מכתיבה את הדרך, ולכן, גם אם אני לא מצליח להביא את הילדים האלה לידי גיור, אני צריך קודם-כול לשדר להם שאנו מקבלים אותם, מחבקים אותם ואוהבים אותם. גם אם הם דוחים את היהדות, גם אם הם דוחים את הנסיונות שלי לגרום להם לאהוב את היהדות, עלי לפרש את זה כחלק מהביטויים של מרי גיל ההתבגרות שמקורם בחוויית המעבר, הפרידה והנטישה. לכן, גם כשהם בשלבים הראשונים מגלים התנגדות, עלי לראות את זה כהתנגדות שהיא מעיקרה התנגדות טאקטית של ילד שנמצא עתה בלי תמיכה של בית ובלי סביבה ובלי שום דבר, ועליו לבדוק את הכנות של הרצון שלי לחבק ולקבל אותו ולהכיל אותו בתוכי. כי מתבגר צריך למרוד, והמרד שלהם מועצם על רקע של מעברי פרידה לא-מעובדים והיחלשות כוחם של ההורים. אם אציב מולם זהות חלופית-"יהודית", ובהינף יד אפסול את הזהות שהם חשבו לתומם כי הם חלק ממנה – שהרי הם היו סבורים שבאו לארץ בגלל היותם יהודים – הדבר יעורר כעס והסתגרות, והתוצאה עלולה להיות ברוטלית לכולנו.

אתה אומר שרוב הילדים, גם אם אינם יהודים לפי ההלכה, באים עם שמץ של תודעה בדבר היותם יהודים. מי הם, למעשה? האם יש להם סב יהודי, אב יהודי?

תראה, מגיעים זכאי עלייה. על-פי חוק השבות שנחקק בשנות החמישים, אם יש לך סבא יהודי אתה יהודי. יש אפשרות לומר, בסדר, הוא הגיע. אמנם הוא לא שייך, אבל צריך לקרב אותו. ויש אפשרות לומר: "מה רבו מעשיך ה'", ושזה עניין של "מקבץ נידחי ישראל". חינכנו את עצמו ב'ימין אורד' לראות בכל ילד זרע מישראל ולשמוח שלא אבד לנו. על זה בנינו תורה פדגוגית שלמה. מבחינה מתודולוגית, אנחנו מניחים שהילד בא עם מערך מנטלי מסוים – שעתה, בגיל ההתבגרות, הוא כבר מבוסס למדי – בכל הנוגע ללימודים ולהישגים. אומרים שהרוסים באים מתרבות מסודרת, הדוגלת ברכישת ידע שקשורה במעמד ובתעודות, והם ילמדו לגיור כמו שהם באים ללמוד כל דבר אחר.

אני לא פוסל את הגישה הזאת. קודם-כול, יש העניין האינטלקטואלי של לימוד, יש תוכנית לימודית פשוטה מאוד שראשיתה יסודות היהדות, היסטוריה יהודית, הכרתן של הלכות שנדרשות על-ידי בית-הדין והתמצאות במה שנקרא "ארון הספרים היהודי". אבל במקביל, הוספנו מסלול של התפתחות רגשית. בנינו את זה בצורה הדרגתית, על-פי עיקרון של התפתחות העונה על קריטריונים פסיכולוגיים בסיסיים ומתאים בה-בעת גם לתביעות ההלכה. המתבגר שלנו לא חווה, כאשר היה ילד, חוויות תשתית שבונות את הקשר עם התרבות שלנו, כמו חגיגת הסידור, הדלקת נרות חנוכה או חגיגות חג הביכורים – כל הדברים הרגשיים שהם מנת חלקו של ילד שהולך עם אבא לבית-הכנסת.

המסלול הזה של ההתפתחות הרגשית הוא בעל חמישה שלבים. שלב "בראשית" הוא השלב ההתחלתי: של בירור הרצון. הילד בסופו של דבר אומר רוצה אני, או איני רוצה.

ואיך אתם עושים את זה? מנסים לשכנע אותם?

לא, הכול בנוי על שיחות. כולנו פה נמצאים יחד. מתקיים דו-שיח, ילדים יושבים במעגל, מדברים על המצב החדש עבורם, שהיהדות שלהם היא לפתע בעייתית. "היהודים מקבלים אותי או לא מקבלים אותי?", הם שואלים את עצמם; "מדוע הרבנים רוצים כך וכך ממני, ואיך זה קרה לי?". עכשיו, כשהילד מבין איך זה קרה, הוא צריך להגיע למצב של תובנה. הוא אומר: "אני עכשיו בא מתוך רצוני". ואם הוא אומר: "איני רוצה, תנו לי לחשוב על זה", גם זה טוב. הרעיון הוא להתחיל תהליך. סיומו של כל שלב שזור בטקסטים סימבוליים של ריטואל ושל מוזיקה, ובו עירוב של אלמנטים מהתרבות הקודמת. אחד כותב שיר בשפת אמו, שני קורא שיר של פושקין.

לכל שלב נקצב פרק זמן של שלושה חודשים?

לא. כל שלב זה עניין של בשלות. שלב "בראשית", אם כן, הוא בירור הרצון.

"שמות" משמעו שורשים. כל ילד מחפש את עץ המשפחה. הם חוקרים במשפחה עצמה, מחפשים מידע במוזיאון בית-התפוצות. יש דברים נפלאים שהילדים כותבים על השורשים שלהם, על מלחמת העולם. מתגלים סיפורים מדהימים, למשל, ילד שהסבא שלו היה מצ'רנוביץ. חודשיים לפני בר-המצווה ההורים פינו אותו עם גוי לטבילסי. כל משפחתו נספתה בשואה, הוא עצמו היה בבית-יתומים רוסי, התחתן עם בחורה רוסייה מבית-היתומים, ותמיד הם דאגו למצות בפסח. לפני עשר שנים הוא הגיע עם ילדיו לארץ. כשהבן הראשון שלו יצא מהמיקווה, הוא עמד שם וחזר בפניו על הפסוק מישעיה ס': "קומי אוֹרי כי בא אורך… בנייך מרחוק יבואו ובנותייך…".

אני אומר לך, בכיתי… אומרים שזה שמאלץ. הילד הזה, שמעולם לא התקיים טקס הבר-מצווה שלו, למראה הנכדים היוצאים מהמיקווה פתאום באים לו שברי פסוקים, וזה לא השגחה? זה לא נצח ישראל? והסבתא הגויה, ששמרה מצוות כל החיים? סיפורים כאלה בלי סוף. ומטיה הוא ילד נוסף, שהגיע מקייב ומסתבר שהמשפחה כולה מאוּמן, אבל הסבא אף פעם לא ידע לספר לו מאיפה הוא. ברגע שהוא גילה שהשורשים הם באומן, הוא לא נעשה חסיד, אבל בכל זאת התחבר. ונוצרת הכרת ערך עצמי, כשהוא עומד בפני בית-הדין. אני אומר את זה גם לילדים מרקע של מצוקה: אין ילד שלא מוצא שורשים. והכרת השורשים תורמת מאוד לבגרות הנפשית.

בסוף, כשאתה מדבר עם מבוגרים שעתה הם בני שלושים וארבעים, מאלו שעברו גיור אצלנו, הם אומרים: "תשמע, ההבשלה האישית שלי כאדם יצאה נשכרת מזה". גם מי שלא עבר את כל הגיור, זוהי הזדמנות להעשרה פנימית שיכולה להפוך את המצוקה של מי שבא לארץ כעולה חדש ואינו מתקבל בה, והזהות שלו בעייתית – להפוך את זה לנכס. יש ילדים שהיו קצינים בצנחנים ובגולני, שלא עברו גיור אבל הם מרגישים בני מזל, מרגישים שהקדוש-ברוך-הוא בחר בהם. אנחנו ה"נבחרים". לכל אורך הדרך גם חשוב מאוד לעצב את קהילת המחנכים כך, שכשמורֶה מדבר לילד כזה הוא משדר לו: אתה הדבר החשוב ביותר שקרה לי בחיים. אתה ההתגשמות של כל האידיאולוגיות שלי.

ילד אחד אמר לי: "אני לא מבין. היה לי שכן שגם סבא שלו היה יהודי והוא לא עלה לארץ". אז שאלתי אותו: "למה?". ואז הוא אמר לי: "כי לי יש זכות אבות, זכות האבות שלי יותר גדולה". יש ילדים שהם נצר של הרבי יצחק מברדיצ'ב. הילד אומר: "יש לי זכויות".

בשלב של "שמות" אני מצפה שהילד יגיע לידי הכרת ערכו העצמי מבחינת זכות האבות שלו. אנשים יוצאים נשכרים מזה מבחינה אישיותית. הם עוברים תהליך שבמהלכו מוענקים להם המון תשומת-לב, המון חשיבות, המון אהבה, המון תרבות, כי המצב הבסיסי של ילד עולה זה שוליים. פתאום הרעיון הוא שהחינוך לוקח את הסיטואציה של הצורך בגיור ועושה אותה מנוף לגדלות, למנהיגות, ליצירת אנשים גדולים. אני באמת מאמין בדברים האלה.

השלב הקרוי "ויקרא" הוא השלב של "יבואו טהורים ויעסקו בטהורות". משמעו פשוט מאוד להיות בפועל ילדים של שרה אמנו ואברהם אבינו, של עשיית חסד: יוצאים החוצה ועובדים. כל הפרויקטים של חסד ב'ימין אורד' – הגרים הם הראשונים בהם. אם אתה שואל ילד ב'ימין אורד', לאן אתה הולך, והוא עונה שהוא הולך לשיעור גיור, אתה שומע בקול שלו כמה הוא גאה בזה.

"ויקרא" כולל בתוכו הכול: אימוץ נפגעי הטרור – הם מבשלים ועובדים, מכינים ועושים – אימוץ ילדים של עובדים זרים. אנחנו מזמינים ילדים של עובדים זרים מדרום תל-אביב, והילדים שלנו עושים להם קייטנה. הם עכשיו במצב של הנותן, השייך ללב החברה. מי שמרגיש שהוא הנותן, שהוא המעניק, מצוי במרכז החברה, והחלק הנותן שבתוכו הוא החלק האמיתי שבו.

כל שלב הוא הרחבה של השלב הקודם. הרצון שלי גורם לי להרחיב את ה"אני" שלי, להגיע אל השורשים שלי, ועכשיו ה"אני" הזה הגדול פועל כמו אבות אבותי, בנתינה. אחרי שלב הנתינה מגיע שלב "במדבר", השלב של "וייסעו ויחנו". הילדים צריכים לראות צורות של עבודת ה' בארץ-ישראל, אם זה קיבוץ דתי, אם זה ישיבות ועולם הישיבות, ישיבות ההסדר. הם נוסעים לטיולים, לומדים בסמינרים מיוחדים. "במדבר": הילד צריך ללכת כברת דרך מרצונו, כמו בן-חורין שמצא את עצמו, את זהותו. זה הרעיון של "במדבר". כאמור, בין שלב לשלב יש חגיגה, טקס, ולמעבר משלב לשלב מיוחסת חשיבות, ויש צילום, ותיעוד, וגאווה.

בשלב של "דברים" נוסף אל המשקע הרגשי שצבר הנער עד עתה המסלול האינטלקטואלי, ההתמצאות והידע, כמו שדורש מעצמו אדם שבא מרוסיה הסובייטית לשעבר. הילד אורג ושוזר באומנות, הוא מבטא את עצמו בכתיבה "סתם", או בכתיבה היסטורית או הלכתית, יוצר דבר-מה שהוא יכול להגיש לחבריו. היצירה היא המרחב המשותף של האלמנטים שהילד חווה עד עכשיו: האלמנט האינטלקטואלי והאלמנט הרגשי. זהו ההיגיון הבסיסי של התפישה הזאת.

התפישה האמורה יכלה להיות מיושמת בהדגשים שונים בכל מסגרת חילונית או דתית, אילו מישהו במשרד החינוך היה מחליט שהדברים הם באחריותנו-שלנו, המחנכים. אבל כנראה אף אחד לא רואה שום בעיה בכך, שמאות אלפי צעירים אשר נעשים בהדרגה בעלי משפחות מסתובבים עם התחושה שהם פגומים.

כמה עמוק מרגישים בני-הנוער את העניין של אני יהודי או לא-יהודי?

כל זמן שבתעודת הזהות היה כתוב הלאום – יהודי או רוסי או אחר – להתרשמותי, היה יותר דחף לפתירת הבעיה. מתוך שלא לשמה היה אפשר להגיע לשמה. היום הורידו את זה. בתעודת הזהות כבר לא כתוב, ומורגשת אפתיה. יש משפחות שאכפת להן, אבל זה כבר לא האינטרס של המאסות. זה נגמר.

זה פותר את הבעיה, במידה מסוימת: הגיור נעשה עניין אישי, פרטי. האם אין אפשרות של יצירת זהות ישראלית בלי שאנשים יעברו גיור ליהדות?

בדיעבד, זה מה שקורה בתוך הזהות הישראלית. מה הסיכויים של המרכיב היהודי האותנטי להיות מרכיב חי ומשפיע ומרתק ומלהיב, את זה חנקו מתחת לאפר של מה שעברנו בעשר השנים האחרונות. תהיה זהות ישראלית, אבל היא תחבור לזהות הישראלית הרדודה ביותר, או שזו תצמח כזהות המשמרת את יסודות התרבות הרוסית, ששם יש תרבות של שירה ופרוזה, שהיא ראויה ביותר. אחזור שוב למה שאמרתי בהתחלה: כיהודים דתיים-לאומיים החמצנו את השעה, היינו עסוקים בדברים אחרים. אולי זה עניין של חוק שימור האנרגיה, לא היו לנו אנרגיות פנויות לזה. אבל כמי שהיה תלמידו של הרב נריה ואחרים, אני חושב שראשוני הציונות הדתית, ובהם מורי ורבי דוד בית-אריה, ממקימי הקיבוץ הדתי, שהביא אותי ל'ימין אורד', והיה ראש המחלקה לחינוך בגולה, ויוסף גולדשמידט, שהיה ראש החינוך הדתי במִנהל החינוך הדתי – כמו שאני מפרש את ראשוני החינוך, את האבות המייסדים של החינוך הממלכתי-דתי, הם היו מתרגמים את זה אחרת.

רוב הרוסים לא הגיעו לחינוך הממלכתי-דתי.

משום שהחינוך הדתי סגר את עצמו מראש בפניהם; אנשיו היו עסוקים יותר באתיופים. החינוך הדתי החמיץ את ההזדמנות, ובגדול.

כמה בני-נוער מתגיירים במכון 'שבות' במהלך שנה?

לא יודע להגיד מספרים; אנחנו תמיד סופרים אותם ביחד עם האתיופים. מדובר בעשרות כל שנה, במהלך עשר השנים האחרונות. אבל שם הרעיון הוא שאם מתוך מאה איש שנמצאים בתהליך עשרה מתגיירים, כל האחרים היו חשופים לאותה חוויה, ואפילו אם לא התגיירו בבית-דין הם נמצאים בתוך התהליך. מ'ימין אורד' יצאו קצינים וחיילים קרביים, שבכיס החולצה שלהם טמון הפתק שקיבלו בסיום שלב "שמות" או "במדבר".

יש מרכיב נוסף שלא דיברתי עליו. אנחנו משקיעים הרבה מאוד בלתת לילדים, לייצר אצל הנוער תובנות ביחס למצבים שבהם נדחו בבתי-הדין. מאוד חשוב שהתגובה לא תהיה תגובה שפורצת מהמעמקים הפגועים שלהם – מהתסכול, מהזעם על הדחייה – או לנטרל החמרה של רב מזדון. אנחנו לא מסתירים מהם את מצב ההלכה בימינו. אם נצליח לרכך את הדברים זהו הישג גדול, משום שכך הילד לא יפתח שנאה כלפי היהדות והיהודים; הוא ילך לצבא ועכשיו יש פתרונות בצבא. מחשבה וחיפוש פתרונות לבעיות האלה יוכלו להיות גם גשר של שיתוף פעולה עם מערכות חינוך ממלכתיות לא-דתיות, אשר עשויות לבחור מסלול דומה עבור האוכלוסיות שלהן, שלא בהכרח מוביל לגיור אבל בונה את התשתית לגיור של הילדים כשיהיו מבוגרים.

מה אתה אומר לילד שהולך לעמוד בפני בית-דין? איך אתה מכין אותו?

אנחנו משתדלים בכל דרך אפשרית שבמפגש הדרכים הזה בין העולם של הנער לבין בית-הדין ברגע מסוים, הנקודה הזאת תהיה חתומה בחותם של אמת. ילד אחד אמר לי: "ישבתי מול בית-הדין ואחד הרבנים שאל אותי על שמירת שבת; מאוד היה קשה לי העניין, כולי הייתי אכול ספקות מבפנים". ישבתי והקשבתי לילד הזה והוא המשיך: "שמעתי מבפנים זעקה: 'הקדוש-ברוך-הוא, אני אוהב אותך, תעזור לי להיות חזק ולא לאכזב את הרב הזה'". זה מייצג את המורכבות של הסיטואציה של הילד שעומד שם. מעטים הם הילדים שטבועה בהם הנטייה להתחבר לרליגיוזיות, לקדושה, ומהם יוצאים תלמידי חכמים גדולים. אבל אנו מדברים כאן על תהליך שעוברים רבים ולא במנגנון שמטפל בבודדים, וזאת הטרגדיה! המערכת והמנגנונים וכל התפישות בנויים ליחידי סגולה. הם לא בנויים לצאן, לחסד האלוהי הזה שהביא לנו את האנשים האלה שאנחנו זקוקים להם כדי לשרוד, כדי להתפתח מבחינה חברתית וכלכלית! כאן מתווך המחנך. עליו מוטלת מלאכת הגישור בין התפישה הרבנית, המכוונת מראש לאליטה נבחרת של מסוגלים, לבין הצורך שרבים יעברו את התהליך הזה וירגישו את השלמות הזאת. עבודת המחנך היא שעושה זאת. לא עליך המלאכה לגמור; אבל מה המלאכה שעשינו עד אז?

מה יש בו בגיור, שכל-כך מקשה על הרבנים להשתחרר מהרצון להקשות על ציבור המתגיירים ולקבל לתוכנו רק פרטים בודדים? מדוע אינם יכולים להתמודד עם הסוגיה בגדלות נפש?

התשובה פשוטה מאוד ומאוד כואבת. האפשרות של העולם הרבני להתבונן בעולם שממנו באים העולים היא מוגבלת. הרבנים היו יכולים להתייחס אל התרבות רוסית, למשל, באהדה מסוימת, באהדה שפותחת אנשים ויוצרת אמפתיה. זהו העולם של מזרח אירופה, העולם הרוסי של האתמול. היכולת שלהם להבחין בעולם הזה היא מוגבלת בגלל הרקע האישי שלהם, בגלל ההתפתחות האינטלקטואלית של המסלול המרכזי של הרבנים בארץ. העולם הרוסי שניצב עתה מולנו אינו מדהים אותם, אינו מעורר בהם השתאות.

במה אין הם מבחינים?

צריך לעשות הבחנה בין התרבות הרוסית שצמחה על חורבות השטעטל, על החמימות היהודית ופריחת התורה שבה, לבין בני-האדם שבאים אלינו. באיזשהו מקום האנשים האלו הם תוצריו של כל מה שהרס את העולם היהודי שלפני המהפכה. הקומוניזם דאג להרס, לחורבן, לדחיית היהדות ולהשכנת האתיאיזם בכוח, ואת זה רואה המימסד הרבני. במקום זאת עליהם לדלג אל מעבר לזה ולומר, יש פרוזדור שחור באמצע ובו אש גדולה וחורבות איים והכול. אבל במקום שמעבר לאותו פרוזדור, כשעוברים את הגשר, שם צומחים הפרחים האלה. הם מחוברים להיסטוריה המפוארת הזאת של ברדיצ'ב וכו'. המדובר הוא ברמה הפשוטה ביותר, של התקשורת הבין-אישית, שמשפיעה על כינונן של עמדות חדשות. כל זה לא קיים.

הדור שלי גדל על הספר של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "בסוד היחיד והיחד". זה היה כלול גם בחומר שלמדנו לבגרות. הנה תראה, אקרא לך מתוך ספרו:

"באותו לילה סודי ומוזר עלה הדוד פתאום מתוך האפלה ודפק בפתח רעייתו. דפק והתחנן לה, שתפתח לו את דלת אוהלה. הרגע הגדול שאליו חיכתה בכליון עיניים ובלב הומה בא מתוך היסח הדעת. הדוד המתחמק והמסתתר שבע הנדודים והתלאות… עמד ליד פתחה… ביקש מחסה מרטיבות הלילה… ודווקא באותו לילה עצלות בת עקשנות מוזרה תקפה עליה. שותקו רגשותיה ונשתתקו חלומותיה… טירוף דעת אכזרי גרפהּ לתוך תהום הנשייה והאדישות". סולובייצ'יק מפרש כאן את הקשר בין האלוהים לבין כנסת ישראל לאור שיר השירים. שהרי שולמית מחפשת אחרי דודהּ (כלומר, הקדוש-ברוך-הוא; מ. א) לאורך כל השירה הזו, וכשהוא ניצב על דלתה היא מחמיצה את השעה הגדולה. הרב סולובייצ'יק מונה שש החמצות חברתיות-מדיניות שבאו יחד עם הקמת המדינה. כמו שאני רואה זאת היום, הכשלון בפתיחת זרועותינו לקראת העולים מברית-המועצות לשעבר – מה גם שהדברים התרחשו אחרי כשלון הקליטה של גלי העלייה הראשונים – הוא ההחמצה השביעית.

מיכה אודנהיימר הוא רב ועיתונאי

הכתבה פורסמה בגיליון מספר17 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

הרב מיכה אודנהיימר , עיתונאי ומרצה ליהדות הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "תבל בצדק" להתנדבות של צעירים ישראלים ויהודים במדינות העולם השלישי ובאזורי אסון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה