דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2008 | מהדורה 47

"הקרע בין אמונה לכפירה עדיין רלוונטי"

פרופ' אליעזר שביד סבור כי החזון של ביאליק על החברה הישראלית הוגשם עד לשלב שבו מדינת ישראל החליטה שיש לה דברים חשובים יותר לעשות. או-אז היא הרסה במו-ידיה את כל התשתית שהחברה היישובית בנתה: את חברת העובדים, את המשק השיתופי, את רעיון הלשון ואת היחס אל השבת כיום מנוחה מקודש. לרבקה רוזנר הוא אמר: "אני מרשה לעצמי לומר שהתופעה הזאת היא חלק מן הטמטום שחדר לעולם החשיבה שלנו"

בערב שבת, י"ט בסיוון התרצ"ד (1934), בא חיים נחמן ביאליק לאולם "אוהל שם" בתל-אביב, להשתתף כמדי ערב שבת ב"עונג שבת" שהוא היה מייסדו. הוא עמד לצאת לווינה לניתוח, וביקש לומר דברים לנוכחים לפני צאתו לחו"ל. ניתן לשער כי לא ביאליק ולא שומעיו לא שיערו שאלה יהיו הדברים האחרונים שישמעו מפיו, אבל במבט לאחור אנו יודעים כי הם ירושתו האחרונה:

  • הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל-אביב שלנו והיישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם להכין פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולו יהא בצריפים, ניצלנו את אסונם למען בצע כסף […]
  • הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סימא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עלייה וגאות. […]
  • סימן רביעי למחלת השעה – העבודה הזרה. הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המבצר הלאומי הגדול, העבודה העברית, הולך ונחרב לעינינו ואין אנו שואלים את עצמנו, מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה, כשפועלים נוכרים ימלאו את מושבותינו, מי יעמוד לנו, מי יגן עלינו ביום סערה ושואה […]
  • והנה הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבוי המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחורבן הפנימי של המפלגות הקיצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע.
  • חולה הוא היישוב, וחולה תל-אביב שלנו, ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה.

הדברים נאמרו לפני יותר משבעים שנה, ומעורר השתאות הוא דמיונם למצב הדברים הנוכחי. היום אנו נוהגים להביט בערגה אל דור התחייה ומדמים בנפשנו שאז, כן אז, האנשים היו אידיאליסטים יותר, הרגשות היו נעלים יותר וההתנהגות היתה נאותה יותר. והנה אנו נוכחים לדעת שגם אז עמד מנהיג הדור ושפך את חמתו והביע את דאגתו מפני אותם הדברים המדאיגים אותנו כיום.

אולי יתרון הדור ההוא טמון בכך שמנהיגיו עמדו לפחות בשער והתריעו, בעוד מנהיגינו שלנו עסוקים בשררה, בבצע כסף ובכבוד, ואולי בכל דור ודור חשים בהתדרדרות. הדבר הוודאי הוא כי ביאליק נחן בראייה חדה כתער וביכולת מופלאה לקרוא את המציאות. ואולם בשנים האחרונות הולכת ומתחדדת ההכרה כי בני הדור הצעיר לא רק שאינם אוהבים לקרוא את ביאליק, אלא אפילו אינם מסוגל לכך. השפה השתנתה, עולם המחשבה השתנה, וביאליק, עם המשבר האמוני שלו ועם קיומו היהודי המתחבט, נעשה זר לישראליות התזזיתית וצמאת הריגושים.

פרופ' אליעזר שביד, חתן פרס ישראל לשנת 1994, עסק רבות בעולמו ההגותי של ביאליק וכתב על כך בעיקר בספרו "תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש" (עם עובד, תל אביב, תשס"א). בשיחה עמו שאלנו מדוע ביאליק עודנו חשוב לשיח הישראלי, מה היתה תרומתו לעיצוב הישראליות, וכיצד קרה שכיום מתקשים לקוראו ולאוהבו.

פרופ' שביד, אילו היית אתה עורך "ארץ אחרת", כיצד היית מנמק את הבחירה להוציא גיליון על ביאליק? מה עושה אותו רלוונטי לשיח הציבורי הישראלי?

היום חוזרים ומדברים על ארון הספרים הישראלי, בלי להבין לחלוטין את משמעותו ואת תכניו. ובכן, ביאליק הוא ההוגה שהעמיד את הרעיון של "יהדות כתרבות" והציג אותו לכל עומקו הפילוסופי על כל מה שמשתמע מזה. אולם ביאליק לא רק העמיד את הרעיון התיאורטי, אלא היה גם המגשים הגדול. ביאליק הוא האיש שהניח כמה מהיסודות הבסיסיים של מה שנוצר כתרבות יהודית מודרנית מתחדשת בארץ ישראל.

ביאליק הוא האיש שעיצב את המיתוס הציוני כמיתוס שמתקשר הן אל המיתוס היהודי, מיתוס בראשית, והן אל מיתוס הגלות והגאולה, המיתוס ההיסטורי. ביאליק הוא גם מי שעיצב את דפוסי החינוך והנחלת המורשת, על ידי כך שייסד בפועל את הקונספציה של בית ספר עברי חילוני-לאומי, גם בארץ וגם בחו"ל. ומנקודת הראות של חקר היהדות האוניברסיטאית ביאליק הוא למעשה אבי התפישה שמקיימת עד היום את החוגים למדעי היהדות באוניברסיטאות בארץ.

המונח "יהדות כתרבות" דורש הבהרה. ביאליק עצמו כתב כך: "אותה שעה, שהיהודי עולה לארץ-ישראל, מיד נעשה אצלו המושג 'תרבות' רחב ומקיף עד אין שיעור. אותה שעה מקבל אצלו המושג הזה אותו תוכן, שיש לו אצל כל העמים הנורמלים האחרים: כלכלה, חקלאות, תעשייה, מסחר, מלאכה, צורת חיי יום-יום, הכל נעשה אז 'תרבות עברית' […] המחיצה, אשר הועמדה אצלנו בין התרבות החומרית והרוחנית, יש לה אולי מקום בגלות; […] בארץ ישראל כבר חדלו לחטט במיני פרובלמות כאלו. חיים יהודיים וחיים אנושיים נצטרפו ונדבקו יחד והיו שם לדבר אחד". ביאליק ניסה להמיר את היהדות מדת ללאומיות ולתרבות, אבל איך הוא ראה את החיים האלה ואת הייחוד שלהם?

השאלה היא, למעשה, מה יוצר את הזהות של יהודי? הרוב המכריע של הוגי הדעות שהתמודדו עם הבעיה הזאת, התמודדו איתה על רקע ההנחה שהיהדות מגובשת פחות או יותר בתוך הדפוסים הדתיים שלה, וניתן לתת ליהדות את ההגדרה שלה במונחים של תיאולוגיה יהודית ובמונחים של הלכה מבחינת אורח החיים. בתפישה כזאת הבעיה הגדולה היא כמובן איך אתה הופך דבר שהוא דתי במהותו – לחילוני.

אחד העם אמר: אנחנו יכולים לגלות שמאחורי כל רעיון דתי יש איזושהי אמת שנובעת מניסיון החיים הבלתי אמצעי שלנו, שהאדם הדתי מלביש אותו במלבוש של תיאולוגיה. האתגר והשאיפה הם לגלות מחדש את האמת האנושית שמאחורי הפרקטיקה הדתית. למשל, משה של אחד-העם הוא איש האמת והצדק. האמירה שהוא "מדבר עם אלוהים" היא בעיניו רק צורת ביטוי לרעיון של נאמנות לאמת המוחלטת, ונאמנות לצדק שזו אמת במעשים. כשאתה עושה רדוקציה של רעיון האלוהים לאמת במובנה הקנטיאני, כמו שעשה אחד העם באופן שיטתי, אתה מגלה מחדש את התוכן היהודי במונחים חילוניים. למעשה, בשיטה הזאת אתה לוקח תרבות ועושה טרנספורמציה מושלמת של כל משמעותה. אבל בסופו של דבר יהודי דתי יאמר לך: "אתה משקר, זאת לא האמת, זה סילוף; אתה רוצה לומר לי שאלוהים זה האמת במובן הקנטיאני?! לא מתקבל על הדעת".

ביאליק, שהושפע עמוקות מאחד העם, עשה מהלך אחר. ביאליק אמר שהרצף הפנימי של היהדות איננו קשור לא לדוגמטיקה ולא להשקפת עולם, אלא לרצף הפנימי של ההתבטאות האנושית, לרצף לשוני ולרצף טקסטואלי, לכל מה שצומח מתוך החיים הפנימיים של היצירה באקטים מתמידים של פרשנות אין-סופית. יהדות לא היתה אף פעם השקפת עולם אחידה. בתוך התפישות הדתיות שלה יש עולמות מנוגדים, ויש ויכוחים עד אין סוף בכל התחומים. אם כן, מה עושה את היהדות לאחת? הרצף שלה בתוך מקורותיה, אחדות המקורות. החשיבות של התנ"ך היא לא רק מכוח מה שנאמר בו, אלא בעיקר ממה שאפשר לומר מכוחו – זאת אומרת, מה שאתה יכול ליצור מתוך הרצף הפנימי הרעיוני שלו. כשביאליק מדבר על ארון הספרים היהודי, הוא מדבר על נתינת היהדות, הטקסטים עצמם, לתלמיד, כדי שיבין אותם וייצור מהם תצורות חדשות – זה החלק החשוב. לא ללמוד את מה שכתוב, אלא לפרש את מה שכתוב, שכן כשאתה מפרש אתה יוצר מחדש. הזיקה אל הרצף היא שיוצרת את הזהות המקורית. זוהי תנועת הרנסנס, וזה מה שביאליק עשה.

נאמן להשקפה הזאת ביאליק חיבר את "ספר האגדה". הוא ראה שברגע שיהודי יצא מבית המדרש, הפסיק ללמוד גמרא כפי שלומדים בבית המדרש והתחיל ללמוד בבית ספר עברי מודרני, התלמוד נעשה עבורו לטקסט בלתי קריא. לא רק בגלל המילים הארמיות, על זה אפשר להתגבר בקלות, אלא בגלל צורת החשיבה. היהודי החילוני לא מבין את ההיגיון הפנימי שבונה את הטקסט הזה. "ספר האגדה" באמת החזיר לנוער ישראלי שהתחנך בארץ לפני הרפורמה של שנות השמונים את היכולת לקרוא את המקורות. זה מה שביאליק עשה בצורה מפליאה ב"ספר האגדה", והמדרש אכן נעשה לחלק מהתרבות הישראלית.

מתוך התפישה הזאת הוא פעל רבות גם למען תחיית הלשון העברית, שהיא הבסיס לקיומו החי והתוסס של הרצף הזה.

ביאליק היה אחד המחדשים הגדולים של הלשון העברית. יש שכבה שלמה של מילים וביטויים שביאליק הכניס לעולם, ושהיתה להם חשיבות עצומה מבחינת הפיכת העברית ללשון מדוברת, וללשון שניתן לתאר בה מציאות חיים קונקרטית גם מחוץ לכותלי בית הכנסת ובית המדרש וליצור בה יצירה ספרותית שמשקפת את החיים ואת הציוויליזציה. הדבר הזה נבע מתפישה פילוסופית שביאליק פיתח ב"גילוי וכיסוי בלשון", תפישה ששאפה ליצור יצירה עברית מלאה שמתארת את מציאות הציוויליזציה המודרנית בשלמותה בלי להתנתק מן הרצף ההיסטורי שלה.

צריך להזכיר כאן שלא היה קושי יוצא מגדר הרגיל לחדש את העברית כשפת דיבור. הטענה כאילו העברית היתה שפה מתה, ושהתנועה הציונית החל מאליעזר בן יהודה החייתה אותה, היא טענה מוטעית. יהודים ידעו עברית, והיא היתה השפה הלאומית שגישרה בין היהודים בגלויות השונות. העברית לא היתה שפה מתה, אלא שפה מצומצמת לתחום הקודש ולא לתחום החיים בשלמותם. היה צריך כאן מפעל עצום של הרחבת הלשון והקמתה. אגב, התהליך הזה קרה עם ראשית העת החדשה בכל התנועות הלאומיות. הבעיה הגדולה שהתעוררה היתה שהשפה המדוברת בכל הלשונות האלה נותקה לחלוטין מן השפה המקורית. אין שום קשר בין הרומית העתיקה לבין האיטלקית של ימינו ובין היוונית העתיקה לבין היוונית של זמננו.

הסכנה היתה שגם בעברית ייווצר נתק כזה בין הטקסטים לבין השפה המדוברת המתחדשת, וכאן ביאליק ראה את החשיבות העצומה בשמירה על רצף לשוני פנימי מלשון המקרא ועד לשון ימינו. זה דבר שמתפרק היום, ולכן חשוב להזכיר אותו. היום, כשזנחו את ביאליק, בני הנוער לא יכולים לקרוא ולהבין את לשון התורה או המשנה, והנתק שביאליק חשש ממנו – הנתק בין הטקסטים לבין השפה המדוברת – אכן הולך ונוצר וקוטע את הרצף הלשוני הפנימי של היהדות.

תפישת העולם המייחסת את עיקר החשיבות לרצף ההיסטורי של הטקסטים מתעלמת למעשה משאלת יסוד קריטית, והיא שאלת הסמכות של הטקסט. אם מדובר בטקסט התגלותי-אלוהי, סמכותו ברורה, אך אם מלכתחילה מדובר ביצירה אנושית גרידא, המחויבות של הפרט לדבר הזה מתערערת. איזו קדושה נותרת בטקסט שהוא מלכתחילה מעשה ידי אדם?

יש כאן קונספציה שאומרת – וכאן נמצא הקשר בין אחד העם לביאליק – שהטקסט אינו טקסט התגלותי אלא יצירה של העם היהודי, שהוא ביטוי של הרוח הלאומית של העם היהודי. אך בניגוד לאחד העם, ביאליק לא ויתר על המושג ספרות קודש. בזכות היותו משורר היתה לו היכולת לחולל את הטרנספורמציה של הקודש מהרובד ההתגלותי לרבדים אחרים, וכך ליצור מחדש את המיתוס היהודי.

בשירים "זוהר" ו"הבריכה" אפשר לראות כיצד עשה ביאליק טרנספורמציה של הזוהר המיסטי מספר הזוהר אל החוויה של המפגש בטבע הריאלי. בשירי בית המדרש שלו, ובייחוד ב"מגילת האש", ביאליק הרחיב את רעיון הגלות והגאולה. ביאליק עשה את הטרנספורמציה שלו עם כל העומק הרוחני והתרבותי שמשבר האמונה והציונות הביאו לעולם; זה לא רק הבדל פוליטי, זה מהפך תרבותי, מהפך רוחני וחווייתי עמוק, והוא התמודד עם כל זה מן הפרספקטיבה האנושית.

ביאליק עשה טרנספורמציה גם למושג ההלכה. לא להסתפק רק ברעיונות, במה שהוא קורא לו "אגדה", אלא גם לגבש מחדש את הנורמות שמעצבות, מתוך רעיונות או לאור רעיונות, דפוס התנהגות. אגב, מדברים שנמצאו בעיזבון שלו עולה שהוא ניסה ליצור, בצד "ספר האגדה", גם "ספר ההלכה". זה לא הגיע לדרגה שהוא יכול היה להדפיס, אבל הוא עשה מאמצים לכתוב ספר כזה, שמטרתו היתה להציג את עולם ההלכה באופן שבו תלמיד בבית ספר עברי מודרני יהיה מסוגל לקרוא את הטקסטים ההלכתיים, להבינם ולהכניסם לתוך תהליך היצירה המחשבתית שלו.

"ספר האגדה", והרצון ליצור גם "ספר ההלכה", הם חלק מהשקפה כללית יותר של ביאליק, שלפיה יש צורך בכינוס ספרותי ובחתימה. הוא הרגיש שהחומר הספרותי "נצבר במשך תקופה מסוימת על שכמה של האומה כהר והיה עליה לטורח", כפי שכתב, ושיש צורך לערוך עבודת ניפוי של הטקסטים, ולהכריע אילו מהם שייכים לקאנון ואילו לא, על מנת לפנות מקום לטקסטים חדשים.

צריך להדגיש שהחתימה היא לא חתימה במובן הזה שהיא סוגרת את התהליך, אלא להפך – אתה חותם כדי שתהיה מסוגל להתחיל תהליך מחדש. הטענה של ביאליק היתה שכך פעלה היהדות מראשיתה: בשלב הראשון היה תנ"ך והיה צריך לחתום את התנ"ך כדי ליצור משנה. לאחר מכן היה צריך לחתום את המשנה כדי ליצור גמרא. וכך צריך לעשות שוב. תהליך החתימה אומר: עד כאן שלב מסוים, מכאן מתחיל תהליך סלקטיבי חדש שמתוכו אני צריך לפנות אל מציאות אקטואלית חדשה וליצור יצירה חדשה שעל בסיס מיטב המורשת של העבר מתמודדת עם האתגרים של ההווה החדש. זהו הרעיון. אתה צריך ליצור סלקציה של מקורות, שמאפשרת לך גם להכיר אותם וגם לצאת מהם ולהמשיך הלאה, מפני שאם המקורות הקודמים דורשים ממך כל הזמן ללמוד רק אותם, להשתקע רק בהם – הרוח משותקת.

כך ביאליק הבין את מה שהרמב"ם ניסה לעשות, ובצדק. כשהרמב"ם כתב את "משנה תורה", הרעיון שהוא דיבר עליו הוא זה. הוא רצה לשבור את המעגל של יהדות אשכנז, שלפיו "תורה לשמה" זה לעסוק כל הזמן בהלכות אביי ורבא כאילו זה הכל ואין שום דבר מלבד זה. מאחר שהרמב"ם חשב שיהודי בן זמנו צריך להתמודד עם הפילוסופיה האריסטוטלית, מפני שזוהי תרבות הזמן, והדבר המרכזי הוא להגיע אל הרמה הפילוסופית, אז הוא חשב שצריך לסכם, צריך לחתום את התהליך הלימודי ולהעמיד אותו כמורשת מוגבלת ומוגדרת שעל יסודה אתה יכול ללכת הלאה. מה שביאליק הציע הוא לעשות את אותו הדבר.

ביאליק עשה את זה גם באופן מעשי. למשל, הוא ביקש להישען על השבת המסורתית, ובה בעת לתת לה פנים חדשות. לשם כך הוא הקים את "אוהל שם", שבו קיים בערבי שבת מפגשי תרבות ורוח. בהנחת אבן הפינה ל"אוהל שם" הוא אמר: "אמנם השבת היא אבן השתייה של כל היהדות. אם אנו חוזרים לארץ ישראל, עלינו לחזור עם השבת. זה הסמל שלנו, המלא יופי וחן, ממנו נוכל לשאוב יופי לכל צורות החיים שלנו". הוא לא ראה סתירה בין היותו חילוני לבין רצונו לייחד את השבת כיום המוקדש לרוח.

דומני, ויעידו התורים במרכזי הקניות בשבת, שזאת חשיבה שמעט נעלמה מהישראליות של ימינו.

אני מרשה לעצמי לומר שהתופעה הזאת היא חלק מן הטמטום שחדר לעולם החשיבה שלנו.

החשיבה של אחד העם, של ביאליק, של הרב קוק, היתה חשיבה דיאלקטית. זו היתה חשיבה שראתה את המורכבות של המציאות, שראתה שלכל מציאות יש שני צדדים. כיום הפכנו להיות הוגים חד-צדדיים. הרב קוק היה מסוגל לראות שבכל דעה יש גרעין של אמת, לראות את הדיאלקטיקה שטמונה בכל עניין, אבל תלמידיו אינם מסוגלים לעשות זאת. המציאות רחבה וצריך לראות את פניה השונות. ביאליק אמר שהשבת איננה מהווה עבורו רעיון דתי אלא רעיון חברתי עמוק ביותר. מהו הקשר בין שבת ליציאת מצרים? ההיבט של היציאה מעבדות לחירות. ולא צריך להיות דתי על מנת לרצות בו ואף לקדשו. המציאות כיום היא ניצחון אנטי-הומניסטי. העולם שאנו חיים בו הוא עולם אלילי. הפוסט-מודרנה מעמידה במרכז את ערכי הציוויליזציה ולא את הרוח. מה שחשוב הוא העושר החומרי, ההנאה החומרית. זה לא שהקמח אינו חשוב, אבל הוא חשוב על מנת שתהיה תורה. כשהקמח הופך למטרה זהו עולם אלילי. החזון של ביאליק הוגשם עד לשלב שבו מדינת ישראל החליטה שיש לה דברים חשובים יותר והרסה לחלוטין את כל התשתית שהחברה היישובית בנתה. היא הרסה את חברת העובדים, את המשק השיתופי, את רעיון הלשון. תלמיד של בית ספר עברי לא מסוגל לקרוא ביאליק, תנ"ך או עגנון. בני נוער מצטטים היום פרסומות מהטלוויזיה, לא מצטטים שירים.

כיצד זה קרה?

על ידי קונספציה פוליטית מגובשת. הדברים האלה לא התפתחו מעצמם. התרבות הישראלית למשל עברה אקדמיזציה. האקדמיזציה פירושה להפוך את ההתמחות במובנה המצומצם ביותר למטרת החיים. החינוך הקלאסי הבין את החינוך כתהליך סוציאליזציה תרבותית של האדם. המטרה היתה להכניס אדם לתפקוד במערכת הכוללת, כאשר כחלק מכך הוא יצטרך להיות גם מפרנס, אך לא פחות מכך הוא יצטרך להיות איש תרבות. היה מדובר בקוּריקוּלוּם לימודי, באיזשהו מחזור שבאמצעותו אתה נכנס למערכת הכוללת של תרבותך. לאחר מכן אתה בוחר לתפקד בתחום שבו אתה מוכשר ביותר, אתה יוצר בתחום אחד שאתה מתמחה בו, אבל אתה נותר קליינט בהרבה תחומים. עד ראשית שנות השמונים חינכו בישראל מתוך כך. הרפורמה עצרה את זה. משמעות ההפרטה היא לא רק הטלת התשלום על ההורים. הדבר המרכזי בה הוא שלא מתייחסים אל התלמיד כאל סובייקט ואל הכיתה כחברה של סובייקטים שהמורה הוא המדריך שלהם. במערכת החדשה יש יחידים שבאים כדי שתקנה להם ידע מסוג מסוים. צריך לבנות כיתות על פי רמת היכולת של כל אחד ואחד, ולספק לכל פרט את מנת הדעת המקסימלית שלו, כדי שיעמוד בסופו של דבר בבחינה. התלמידים הם כאילו מכוניות, ותפקיד בית הספר הוא להזרים לשם דלק. התלמיד בודק שהמכל מלא, ונוסע.

ובכל זאת, גם בקרב הדור הצעיר יש משוררים שנהנים מפופולריות רבה מזו של ביאליק. אולי הוא איבד את מקומו משום שהקרע שהעסיק אותו, הקרע בין אמונה לכפירה ובין גלות לגאולה, כבר לא קיים אצל בני הדור השני והשלישי בארץ, שהישראליות והיהדות שלהם שלובות זו בזו מלידה ובלי צורך לעסוק בזה. הקרע אצלם אוחה.

נדמה אולי שהקרע הזה לא קיים, מפני שלא מתמודדים איתו כלל, אבל בעומק הוא קיים גם קיים. איך אפשר להבין כיום את החזרה בתשובה? מאין זה נובע אם לא מתחושות של חסר? כשאתה לא מתייחס לבעיה הזאת של חיי נפש, אז היא לכאורה לא קיימת. לגבי רובם אתה יודע שמשהו חסר להם, אבל הם אפילו לא יודעים מה. מה מריץ אותם להודו? למזרח?

אם כך, האם יש יכולת תקומה לחזון של ביאליק וליכולת של הדור הבא לקרוא את ביאליק ולהבינו?

בוודאי. זהו דבר פשוט ביותר לעשותו. כשם ששינית פעם אחת את המדיניות, כך אתה יכול לשנות אותה שוב ולהנהיג מדיניות שעקרונותיה אחרים: עקרונות יסוד של צדק חברתי, של מוסר, ולא רק של כפייה משפטית. הרי כיום לא מדברים עוד על מצפון, אלא אך ורק על מה שמותר או אסור בבית המשפט. השאלה היחידה הנשאלת היא האם עורך הדין אומר שזה עובר בבית המשפט, ולא השאלה האם זה נכון או לא נכון. זה מה שנקרא להמליך את היעילות, במובנה החומרי ביותר. ברגע שהמדיניות תשונה, גם עולמות העניין של האנשים ישתנו, ובהתאם ביאליק ימצא מחדש את מקומו הראוי.

מה היה מקומה של מדינת ישראל בחזונו של ביאליק?

ביאליק האמין – וכאן הוא היה תלמידו של אחד העם – ברעיון של המרכז הרוחני. הוא לא התנגד כמובן לרעיון המדינה של הרצל, אבל הוא הבין שמדובר בתהליך ארוך שאי אפשר לצפות את סופו. ב"ברכת עם" הוא כותב: "אם לא את הטפחות – רק מסד יסדתם – רב לכם, אחי, עמלכם לא שווא. הבאים – ובניתם וטחתם ושדתם, עתה רב לנו אם נטוי הקו". זאת אומרת, אנחנו נמצאים בתוך תהליך של יצירה, ועיקר הציונות הוא הימשכותו של תהליך היצירה. ההימצאות בתהליך הזה היא-היא הגאולה. הוא לא ראה את זה כאיזו משימה שצריך להשלימה באופן מיידי. לכן, ההנחה שרוב היהודים יהיו בגלות היתה מובנת לו מאליה. בדומה לאחד העם גם הוא הבין, וזאת היתה הרי בסופו של דבר המציאות, שאם יש שאלה של מקלט בטוח לעם ישראל מפני הסכנה שאורבת לו, אז המקום שאליו אפשר להימלט הוא אמריקה. לארץ ישראל אי אפשר היה להימלט, בארץ ישראל לא היה שום משק שאפשר היה לפרנס ממנו המוני בני אדם. לקרוא להם לבוא לארץ ישראל זה לקרוא להם למות ברעב בארץ ישראל, לא היה ממה להתקיים פה. אחד העם אמר וביאליק איתו: לפתור את בעיית היהודים – זה באמריקה. לפתור את בעיית היהדות – זה ארץ ישראל.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 47: "למה ביאליק: לחזור לשאלות הגדולות". לחצו כאן להזמנת הגיליון

רבקה רוזנר היא עיתונאית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה