דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 באוקטובר 2000 | מהדורה 01

הצעה לסדר יום

ספרי ההלכה אינם נמצאים על מדף הספרים הישראלי, כיוון שההלכה נתפשת בעיני הציבור כמערכת חיצונית לאדם. האם מבשרים ספריהם של אדם ברוך ודניאל בויארין את תחילתו של ז'אנר חדש המחפש בספרי ההלכה, המוסר וההגות היהודיים כללי התנהגות רלבנטיים לזמננו?

סדר יום, אדם ברוך, הוצאת כתר

הבשר שברוח, דניאל בויארין, הוצאת עם עובד

 

אני נכנס לחנות ספרים מפעם לפעם וכל פעם אני מופתע מחדש מהתרחבותו הבלתי נלאית של מדור הספרים שכותרתו "העידן החדש". מצוקות הנפש, המתח המתמיד, המחסור החריף בתחושת בית ובטחון, מולידים צורך בפתרונות ובעצות לחיים טובים יותר. "איכות" החיים הטכנולוגית פתרה רבות מבעיות הקיום הפיזי אך מבחינה נפשית ובינאישית נדמה שהמצב יותר גרוע מבעבר.

על כל פנים, לא נמצא על מדפי העידן החדש את השולחן ערוך ואת אגרות משה. ובעצם, מדוע לא? גם אלו מציעים דרך חיים, גם הם מנסים להסדיר את יחסנו עם בני ובנות הזוג, עם ילדנו, עם קהילתנו, גם הם מציעים איזון בין עבודה למנוחה, בין רכושנות לחיים רוחניים. הם אינם יוצאים על המדף מסיבה פשוטה: ההלכה נתפשת בעיני הציבור ואף בעיני בעלי ההלכה עצמם כמערכת חיצונית לאדם. כציוויו של הקב"ה שאת רצונו יש למלא. נכון הוא שאנשי ההלכה ומקיימיה מאמינים שאכן ההלכה כמכלול היא דרך חיים ראויה אך מחוייבותם הראשונית אינה אלא למילוי המשימה של קיום ההלכה.

אורח חיים או "איסור והיתר"

הדיון ההלכתי סובב רבות סביב שאלות "איסור והיתר". דומה הדבר לבעל עסק הרוצה לשמור על יחסיו הטובים עם שלטונות המס ולפיכך הוא מתייעץ לעתים קרובות עם רואה החשבון שלו כדי לדעת את המותר והאסור בחוקי המס. גם הוא, כשומר ההלכה, מודע לכך שתשלום מיסים הוא הכרחי לקיומה התקין של המדינה בה הוא אזרח אך עיקר דאגתו היא שלא יעבור על החוק פן יבולע לו. בסוג כזה של דיון אין מקום ואף אין צורך בשכנוע שפרט זה או אחר אכן מועילים לחיים. ההלכה במצג כזה פונה אך ורק למאמינים מלכתחילה ואין לה מה לומר לאדם שאינו מאמין.

הדגש הרב על ענייני איסור והיתר משפיע על הדרך בה מכשירים את תלמידי החכמים המבקשים להיות רבנים בישראל. הם נדרשים לעמוד במספר בחינות בנושאים הבאים: הלכות כשרות, הלכות שבת, הלכות נדה ומקוואות, והלכות אבלות. עיקר עניינם של הלומדים הוא בהבנת הפרטים ופרטי הפרטים של המותר והאסור, כך הם רואים את תפקידם. הם אינם נבחנים בהלכות שכנים והלכות פועלים, הם אינם מתעמקים בנושאים חשובים כאהבה, זוגיות, יחסי אנוש, פתרון סיכסוכים, חינוך, היחס למיעוטים ולחריגים בחברה, נושאים אשר עומדים במרכז סדר היום של כל אדם ושל כל חברה.

גם חז"ל ביררו ובחרו את הפסוקים שאותם הם ביקשו לדרוש, ועשו זאת בצורה שתשקף את הבנתם את התורה. מה שחכמי האגדה עשו למקרא מבקש בויארין לעשות לאגדה עצמה

"סדר יום" הוא גם שם ספרו של אדם ברוך שיצא לאור לאחרונה בהוצאת כתר. כותרת המשנה של הספר היא "חיי יום-יום בראי ההלכה". אדם ברוך מציע לנו סדר יום חדש ואולי אף עידן חדש. אדם ברוך מציע לנו לראות בהלכה דרך חיים שנועדה לאדם ושמציעה פתרונות מעניינים וטובים למצוקות הממשיות של האדם כפרט וכחבר בקהילה. לטענתו של אדם ברוך אפשר למצוא בספרי הפסק ובספרי השו"ת (שאלות ותשובות) התמודדות מורכבת לבעיות שאנו נתקלים בהם, ולבעיות שעלולות להתעורר אם לא נתקן את הטעון תיקון.

האם אפשר לראות בספר זה את תחילתו של ז'אנר חדש? פתח לדרך חדשה שתחזיר תובנות ודרכי התנהגויות שעברו מבחנים רבים, שנלושו ושוכללו במשך דורות במצבים שונים ומשונים, ושעתה, לדאבוני, נדחקה לקרן זווית?

הנה דוגמא לרעיון מקורי של אדם ברוך, הלוקח מקור חז"לי ונותן לו פרשנות רלוונטית. ברוך מצטט את המשנה המספרת על נוהגי הלוויה הצנועים אותם הנהיג רבן גמליאל הנשיא בלוויתו שלו. וזאת כדי ליצור נורמה של לוויות צנועות שלא תכביד על אבלים שאינם מסוגלים לממן לוויה יקרה. את הרלוונטיות של הלכה זו מוצא ברוך במדור מודעות האבל בעיתונות: "הלך לעולמו גביר אחד והעיתונות כולה מלאה מודעות אבל. אילי הון וראשי מוסדות ומפעלים מבעים תנחומים למשפחה. יכלו לנחמם במכתב או בעל פה, אבל לא. רק במודעות גדולות שמחירן גבוה. רק בפומבי. רק ראווה. רק תנחומים שיש בהם כוחניות ופרסום למנחם ולמת, ובסך הכל, לפנינו חלוקה קשוחה: גביר או תקיף, הכל מתאבלים עליו בפומבי וביוקר – ואילו סתם-ישראל מת לו עלום, בקרב בני משפחתו. זהו המנהג כאן…. (עמ' 45). זוהי אמירה מוסרית על נושא רגיש וכואב שגם בו, במסווה של אכפתיות, מנצלים את מותו של אדם לעשיית רווח של פרסום וכבוד.

לא נתין כבוש

בהקדמה לספר, אומר ברוך את משפט המפתח החוזר עוד פעמים רבות במהלך הספר (עמ' 15, 18, 98, 186) "הלכה: הדרך בה אנשים הולכים. הדרך בה אנשים מגיעים ליעדיהם. ההלכה נועדה לאדם, ואין האדם נתין כבוש של ההלכה". מקריאת הספר נדמה שברוך באמת מאמין שכך גם חושבים בעלי ההלכה הקלאסיים אותם הוא מרבה לצטט. לדעתי, הבנתה העצמית של ההלכה אינה כזו. אך דווקא התפנית של אדם ברוך, שהיא בעיקרה תפנית פרשנית, המציעה לראות את ההלכה כמערכת שנועדה לאדם, שמטרתה לאפשר את זרימת החיים עצמם, היא היסוד החשוב ביותר של הספר הזה.

תהליך החילון של העם היהודי הוליד בתוך המסגרת האורתודוקסית צורך עז לעסוק דווקא בעניינים ריטואליים שהמימד העיקרי בהם הוא הביצוע המדוקדק של פרטי ההלכה. ההלכה דחקה עצמה לאותם תחומים שבהם אין לתנועות החילוניות מה לומר

אדם ברוך בורר לו את אותם תחומים, אותם נושאים הנראים לו כעונים על מצוקות אנושיות, הפותרים בעיות חברתיות ואישיות, המציעים דרך חיים ראויה שאפשר להסביר את פרטיה. ואם בבורר עסקינן הרי שבפסקה קצרה העוסקת במלאכת בורר בשבת מגלה ברוך את דעתו על החלקים בהלכה, הנראים לו בלתי רלוונטיים. "בורר- לא אסתיר ממך מר פ.צ., כי צדיקים כמוך מפחידים אותי: אתה שואל האם מותר לסדר בשבת את הסכינים והמזלגות בין הסעודות? האם אין בסידור הסכו"ם, לקראת הארוחה הבאה, משום "בורר" (מלאכה האסורה בשבת)? ובכן, כל מה שאומר לך הוא זה: התעמר רק בבני ביתך, והנח לכל ישראל מהצקותיך". בקטע זה גלומה הרבה מהשקפתו של אדם ברוך. ישנם נושאים או פרטי נושאים שאין להם משמעות, שאינם משנים דבר בחיינו, התעסקויות פורמליסטיות כאלו אינם מעניינו של אדם ברוך. יש לציין ששאלה כזו בדיוק נשאל הרב עובדיה יוסף והוא עונה עליה בהרחבה רבה בספרו "יביע אומר" חלק ה- או"ח סימן לא. לדידו של הרב יוסף ושל פוסקים אחרים שאלות כגון אלו מקבלים את אותו כובד ראש הניתן לשאלות העוסקות במעמדו של השוחט שאשתו אינה מכסה את ראשה, או לשאלת פיקוח נפש ותהליך השלום.

אסייג מעט את הדברים. פוסקי ההלכה אינם רובוטים, הם מפעילים שיקול דעת הגיוני, מוסרי, רגיש ואנושי. אלו בדיוק הדברים אותם מבקש אדם ברוך. ברם, פוסקי ההלכה עוסקים גם באותם תחומים א-מוסריים, ככשרות ופרטי הלכות שבת שם הם מפעילים את כשרונם כמשפטנים, הדנים בצדדים הפורמליים והטכניים של ההלכה, משל היו רואי חשבון.

מה קרה להלכה?

תהליך החילון של העם היהודי הוליד בתוך המסגרת האורתודוקסית צורך עז לעסוק דווקא באותם ענינים ריטואליים, שהמימד העיקרי בהם הוא הביצוע המדוקדק של פרטי ההלכה. הסיבה לכך היא שנושאים מוסריים, אנושיים כצדק חברתי, צרכנות, ניצול עובדים וזכויות הפרט, נושאים הקשורים בנפש כזוגיות, אהבה ויחסי אנוש, ואף נושאים הקשורים בדאגה לאיכות הסביבה, נתפסו על ידי מערכות חשיבה חילוניות מובהקות כמו הסוציאליזם, הפסיכולוגיה, ההומניזם והתנועה לזכויות האזרח. ההלכה דחקה אפוא את עצמה לקרן זווית לאותם תחומים בהם אין לתנועות החילוניות מה לומר; אף באותם נושאים שיש בהם פנים רבות כמו השבת, עיקר העיסוק ההלכתי הוא בפרטי הדינים הטכניים של בישול, בורר, והוצאה מרשות לרשות ולא בהפסקת המרוץ המטורף של הרכושנות והצרכנות.

הדיון ההלכתי דומה למצב שבו בעל עסק, הרוצה לשמור על יחסיו הטובים עם שלטונות המס, מתייעץ לעתים קרובות עם רואה-החשבון שלו

בשנה שעברה דרשתי בבית כנסת בירושלים בחג הפסח על חובתנו המוסרית, כמי שהיו עבדים במצרים, לעשות חסד, לעזור ולסייע לרעבי אתיופיה. לאחר הדרשה ניגש אלי אדם ואמר לי שנשמעתי כמטיף נוצרי. שאלתי מדוע? והוא אמר לי: "מה זה הענין הזה של חסד לגויים, זה ענין נוצרי! אנחנו סבלנו מהגוים ואין לנו כל מחויבות כלפיהם". אנקדוטה עצובה זו מסמלת את ההטיה של יהודים רבים פנימה אל היחודי והשונה שביהדות והפקרת העיסוק בכל ענין אוניברסלי אנושי לתרבות הכללית.

ביקורת נדיבה

הדרך אותה פתח בפנינו אדם ברוך הינה דרך ביקורתית. ברוך אינו נמנע מלהראות את צדדיה הבעייתיים של ההלכה מבחינה מוסרית. "היררכיה. התלמוד דוחק את עם הארץ עד כמעט גבולה החיצוני של הקהילה…כך התלמוד מבודד את עם הארץ. התלמוד נהגה ונערך על ידי האליטה." (עמ' 233) לעומתו, מציע לנו דניאל בויארין "ביקורת נדיבה". במבוא לספרו, 'הבשר והרוח', נותן בויארין דין וחשבון על המתודה המנחה אותו בקריאת ספרות חז"ל. בויארין נע בין שתי עמדות כלפי הטקסט: "אני גם 'יהודי רבני' וגם 'פמיניסט' (עמ' 28) הוא אומר, "שני מושגים הנתפסים כסותרים זה את זה". מה יעשה אדם כזה? האם יזניח ויתעלם מאותם כתבים מקודשים המהווים אבן יסוד לתרבות היהודית? או האם יידרש לוותר על השקפת עולמו ועל תפיסתו המוסרית בנוגע לחברה ולמעמד הנשים בתוכה? בויארין מבקש לשמר את שניהם, שניות זו מחייבת אותו לקריאה דיאלקטית.

מחד מבקש בויארין להבין את דברי חז"ל ללא שיפוט מוקדם, ללא פניות, מתוך כבוד והערכה: "השאלה העומדת בפני היא, כיצד לעסוק בביקורת של תרבות מן העבר, ובעיקר של תרבות שאני מזדהה איתה?… זוהי הצגה המסרבת להתמסר לשחצנותו של הדרוויניזם התרבותי, לרעיון לפיו התרבות מתפתחת מצורות פחות מתקדמות לצורות יותר מתקדמות. זהו דין וחשבון ביקורתי שאיננו שיפוטי. במקום אפולוגטיקה אקרא לצורה זו של ביקורת תרבות ביקורת נדיבה". (עמ' 30) הביקורת הנדיבה היא אפוא סוג של ענווה כלפי התרבות ונסיון להבינה מתוך הקשריה הפנימיים ללא שיפוט מוקדם.

מאידך, מנסה בויארין לחשוף את הקולות המושתקים של התרבות היהודית: "אני מקווה שאוכל לזרוע אור על קווי העימות והמתיחות הפרושים לאורכה ולרוחבה של התרבות, תוך שימוש ברגישות ובטכניקות השאולות מסוגים שונים של "הרמנויטיקה של חשד" (עמ' 23). העמדה המנוכרת, הכאילו אוביקטיבית של החוקר, שכלל אינו מעורב באופן אישי וקיומי עם מושא מחקרו, אינה מקובלת על בויארין. לפיכך חשוב לו להסביר את מניעיו ואת רצונו ב"תיקון עולם", שהמחקר מהווה חלק ממנו. "אני מניח שאין בידינו לשנות את העבר הממשי, אלא רק את ההווה והעתיד. אנו יכולים לעשות זאת בין השאר על ידי שינוי בהבנת העבר שלנו. רבים חווים את העבר רק כמועקה שיש להשתחרר ממנה; אבל אם אין מקבלים תפישה זו של העבר, כי אז לעיצוב תמונה שלילית חד גוני של העבר ולטיפוח כעס כלפיו יש תרומה שלילית המעכבת כל ניסיון לשינוי. מי שמוצא בעבר רק שנאת נשים, משכפל שנאת נשים…."(עמ' 211)

בויארין מפעיל את המתודה שלו על עולמה של האגדה, שממילא מובנית כבר בצורה חופשית יותר, שבה אלמנט הבחירה בין הטקסטים גדול יותר. הרי גם חז"ל ביררו ובחרו את הפסוקים אותם ביקשו לדרוש ועשו זאת בצורה שתשקף את הבנתם את התורה. מה שחכמי האגדה עשו למקרא מבקש בויארין לעשות לאגדה עצמה.

יומרתו של אדם ברוך גדולה יותר, שהרי עולם ההלכה הוא עיקר מקור השראתו. ההלכה נוקשה יותר, מחייבת יותר. האם גם בה ניתן לברור את אותם מסרים הנראים כמשמעותיים לעולמנו מבלי להתחייב לכוליות, מבלי להיות "נתין כבוש של ההלכה"? אך יותר מכך: האם אנחנו יכולים לשמור על ההלכה מבלי להתחייב לכוליות?

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 1: "האוונגרד היהודי – האם צומח מיגזר ישראלי חדש?". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר הרב אריאל פיקאר שימש כרב הקיבוץ שלוחות בעמק בית שאן במשך שבע שנים, וכר"מ בישיבת מעלה גלבוע. כיום גר בירושלים ומלמד בתכנית להתחדשות לימודי היהדות במכון הרטמן בירושלים, ובמרכז יעקב הרצוג בעין צורים.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה