דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

ניצן נוריאל, ראש הלוט"ר לשעבר. צילום: לע"מ

"הציבור כבר ויתר על הפרטיות שלו"

מדוע דווקא מטה הלוחמה בטרור עיצב את העקרונות המנחים של תעודות הזהות החכמות והמאגר הביומטרי? שאלה טובה. ניצן נוריאל, ראש המטה היוצא, מדבר בשבח המאגר והיכולת למנוע "הרכשה כפולה" – גניבת זהות של אדם אחר

תת-אלוף במילואים ניצן נוריאל מגלם את הדמות הקלאסית של הקצין הישראלי. הוא איש גבוה, חתך דיבורו קצר ושיערו המכסיף מסופר בתספורת קצוצה, לחיצת היד שלו איתנה. נוריאל שימש עד לפני כחודש כראש מטה הלוחמה בטרור במועצה לביטחון לאומי. במסגרת תפקידו, ביצע המטה, לפי פניית משרד הפנים, את העבודה שעיצבה את ויצרה את המאגר הביומטרי. בביתו המשקיף לנוף המרהיב של עמק יזרעאל, דנו ארוכות בפרטיות, ביטחון, אוטונומיה גופנית ובשאלת נחיצות המאגר הביומטרי.

מטה לוט"ר קיבל משימה

מלכתחילה, נשאלה השאלה מדוע שר הפנים בשעתו שטרית ולאחר מכן ראש הוועדה המשותפת שטרית, פנה לגוף שעוסק בנושאים בטחוניים כמו מטה הלוחמה בטרור, על מנת שהוא יהיה זה שיעצב מסמך אזרחי חשוב כמו תעודת זהות – תהייה שגם נשאלה ממשרד מבקר המדינה.

ניצן נוריאל: "האם אני חושב שהמדינה תעשה שימוש לרעה בנתונים שהיא קיבלה ממני לטובת איזה אינטרס-על אישי, פיננסי, מפלגתי או מעמדי? אני לא יכול לנהל שיחה כזו. זה משהו שבניגוד לדנ"א שלי. אני לא יכול להבין על מה מדברים"

נוריאל: "אני כופר בהגדרה של המטה כגוף בטחוני", אומר נוריאל. "גם על פי חוק, המטה ללוחמה בטרור והמועצה לביטחון לאומי – הם לא גופים בטחוניים. ובכן – הפניה של שטרית אלי נבעה מהבנה של שלושה דברים: שאנחנו יודעים לתכלל את הגופים הבטחוניים, שאנחנו שוקלים שיקול אזרחי רחב בכל מה שאנחנו עושים ובסופו של דבר, זה מהות קיומנו – להסדיר בין משרדי ממשלה. כשהוא הבין את זה, הוא פנה אלינו".

"אנחנו המלצנו על המאגר. הנחנו משנה סדורה של המלצות, ותשעים אחוז מהן התקבלו. וכך גם השבנו למבקר המדינה. יש לנו פרוטוקולים מסודרים של מאות שעות של דיונים, על תפישת ההפעלה, על איך זה צריך לעבוד, על הממונה ליישומים ביומטריים ועוד…".

"שטרית, אם הזמינו אותו להתייעצויות, זה לא היה איתנו. כשהוא לא גורם רשמי, אני לא יודע לדבר איתו. אני יכול לפגוש אותו לרכל על כוס קפה, אבל זה לא דיון מסודר, עם פרוטוקול, מהסוג הזה.
"מיכאל איתן אמר לי – מה אתה מתערב בכלל? מה מטה לוט"ר קשור לזה? הוא קשור לזה כי הוא קיבל משימה", פוסק נוריאל.

המאגר דרוש בראיה של ביטחון לאומי

"התרומה לביטחון היחידה היא אותה יכולת למנוע הרכשה כפולה", אומר נוריאל. "היא קריטית, כי היא לא מחייבת אותך לעשות את כל מעגל הרמיה הביומטרית – אם הצלחת למנוע את העניין הזה של זהות כפולה בסבירות גבוהה, ואני מכיר את הנתונים הסטטיסטיים. אנחנו צריכים להיות עירניים ולאו דווקא משיקולי ביטחון. למשל, האוכלוסיה הבדואית, החרדית – את זה אנחנו צריכים לא מטעמי ביטחון".

בראיה של ביטחון לאומי, אנחנו צריכים את זה לעצמנו. להחליף את התיעוד הישראלי ושיהיה לנו מאגר כדי למנוע הרכשות כפולות, בעיקר בקרב האוכלוסיות שציינתי, שהמדינה משקיעה בהן המון כסף, ושכל הסיוטים שאתה יכול לדמיין (במובן השלילי של זיוף זהות – נ.ל.) אכן מתרחשים.

ויש גם שימושים בטחוניים לעניין הזה. למשל, שוליים מסויימים באוכלוסיה הבדואית יכולים לגלוש לאותה ג'יהאדיסטיות קיצונית, ועכשיו יש להם מגרש מצוין לשחק עליו. וערביי ישראל, לצערי, הם גם חלק מהעניין. ולהתחפש לחרדי? זו נראית לי תחפושת סבירה למי שרוצה לעשות צרות. הוא לא האדם החשוד שאתה רוצה לטפל בו", מנמק נוריאל את הצורך.

"הציבור הישראלי לא מבין על מה המהומה. הוא באמת לא. זה בסטטיסטיקה הדפוקה של המכרים שלי, אבל גם לפי סקרים שעשה משרד הפנים. קח את הסיפור של כרטיסי האשראי, הציבור לא נבהל. הוא נבהל קצת, עברו עשרים וארבע שעות ולא קרה כלום. מה המשמעות האמיתית? לא האפוקליפטית של 2049? אז גנבו לי את הזהות. אז מה? הרבה יותר מטריד אותי שיגנבו לי את המספר הסלולרי", הוא טוען.

לא מתרגש מהפגיעה בפרטיות

כפי שהוא מאמין בצורך להקים מאגר כדי למנוע הרכשה כפולה ולא מתרגש מאפשרות של גניבת פרטיו הביומטריים של פלוני, הוא לא מתרגש מהפגיעה בפרטיות. לדידו, אנחנו כבר מזמן מסרנו את הפרטיות שלנו, ומרצון, כך שהמאגר לא מהווה החמרה מיוחדת במצב.

"עד כמה הציבור מודע לזה שהוא כבר ויתר על הפרטיות שלו, זו שאלה כללית. שאתה בא לציבור ומבקש שיתרום טיפה מהפרטיות שלו לביטחון, אז הוא נלחץ. הוא תרם את הפרטיות בהמון דברים, הוא לא תמיד בשליטה, לא תמיד יודע מה עושים עם זה, אבל שאומרים לו זה לצורכי ביטחון או הביטחון האישי שלך או ביטחון המדינה, אז הוא נלחץ ומקבל כל מיני אינפורמציות".

"נגיד שיש דבר כזה מאה אחוז פרטיות, ואני מחלק אותו לכרכים. על הפרטיות הפיננסית שלנו, ויתרנו כבר מזמן, דרך כרטיסי אשראי. יודעים מה אנחנו קונים, יודעים מה אנחנו אוהבים. הפרטיות הסלולרית, ויתרנו גם עליה. ברצוננו או שלא. יושב איתי מכשיר שהופך אותי עירום ועריה", הוא מסביר.

"הפרטיות המחשבית, האינטרנטית – גם עליה הזדכינו לגמרי. אז נשארנו עם כרך עם הפרטיות הגופנית. אבל, בשניה שהתגייסנו, נתנו אותה, לכאורה, לגוף שיודע לשמור עליה ואני שם סימן שאלה. לכאורה לצרכים בטחוניים מאוד חשובים, אבל נתנו אותה כבר. הביומטריה שלנו כבר ברצוננו או שלא ברצוננו, כבר נתנו אותה".

"אם אתה חותך את אוכלוסיית ישראל, בין 800 אלף למיליון ישראלים כבר נתנו אותה לאמריקאים. יש ועדי בתים שהתקינו זיהוי ביומטרי. אחד הדברים שאני התעקשתי, שבחוק הזה, גם את זה נסדיר. המאגר, המאגר, המאגר הוא נדבך חשוב, אבל על בדרך הסדרנו גם דברים אחרים.

הממונה על היישומים הביומטריים במשרד ראש הממשלה, אחראי לקביעת המדיניות והוא אחראי לה אישית. זה לא עוד מקרה פרטי – יש נהלים, ויהיו כללים. ייתכן שהאחראי גם יורה למחוק מאגרים ביומטריים קיימים. ולכן, שאני לוקח את ארבעת מרכיבי הפרטיות שלנו – כבר העברנו אותם", הוא טוען.

גם בתחום השימוש במצלמות אבטחה תוך דריסה משמעותית של פרטיות האזרחים לצורכי ביטחון, נוריאל די נחרץ:
"הרכיב החמישי הוא תצלום הפנים, כמות מצלמות הרחוב בישראל היא בעליה בטור הנדסי. זה לא מעודד מבחינת פרטיות, אבל אני יכול להביא לך בשלוף ארבעה-חמישה מקרים, שבלעדי מצלמות אבטחה, לא היה ניתן לפענח את הפשעים. החל ברצח ברמלה, דרך הרצח בירושלים של ההומלס ואפילו רצח של אזרח בתל-ברוך, שאלה בכלל היו מצלמות אבטחה של שדה דב.

אבל שאני ונוריאל יורדים לעומקם של דברים, גם הוא מודה בקיומו של אפקט מצנן בשל המצלמות והיכולת לזהות אדם ספציפי.

"אם אני צריך להשוות עם תחושותיו של מר קליין מרעננה שלא יכול לפגוש את המאהבת בריצת לילה, אם במקרה תהיה תאונה, וזה יצולם וזה ישודר בחדשות, לעומת הרצון שנהג דורס ייתפס תוך 24 שעות. אצלי זו התחושה החזקה יותר. ומי שאצלו לא – אני שואל למה. במדינה האוטופית שלי, אני רוצה שכל שודד בנק, יתפס אחרי 24 שעות". חורץ נוריאל.

כשאני מעמת אותו עם הסיפור של לונדון והתרומה השולית של מצלמות האבטחה הרבות שם לביטחון הציבורי – נוריאל מעדיף להתמקד בסיפור הישראלי.

"אם מצלמת רחוב זיהתה מישהו מתנשק עם מישהי שאיננה אשתו, מוסרית זה פסול, בפועל זה לא מעניין אף אחד. אבל אם אותה מצלמת רחוב זיהתה נהג דורס, נורמטיבית, אני יודע איפה למקם את זה ולכן אני לא מרגיש מאויים", הוא משיב וחוזר ואומר: "אתה לוקח את כל מרכיבי הפרטיות, לא נעים לנו להודות בזה, אבל כבר נתנו אותם", הוא קובע.
"שיטת שמיר לא מתאימה לחיים האמיתיים"

ומה לגבי אלטרנטיבות? האם המאגר המתוכנן הוא האפשרות הטובה ביותר? האם ניתן לספק איזון טוב יותר בין פרטיות לצורכי הביטחון? גם כאן, אין לנוריאל ספקות, גם ביחס לאלטרנטיבה שזכתה לפרסום הרב ביותר, הצעתו של פרופסור עדי שמיר למאגר מעומעם. נוריאל מסביר מדוע היה שינוי בעמדת מטה הלוט"ר ביחס להצעתו של המתמטיקאי.

"…אני גרסתי שצריך גם וגם. גם עדי שמיר וגם מאגר (מלא, לא מעומעם – נ.ל.), בפיילוט. ואז אמרתי לעצמי, בוא נעשה ניתוח יותר עמוק על משמעויות שיטת עדי שמיר. הטלתי את זה על אחת העובדות שלי, ובמשך כשלושה שבועות, ישבנו בשולחנות עגולים ואז עלו כל המשמעויות שדברנו עליהן. ואז נסוגנו מההסכמה לעשות גם וגם. אין סיבה לעשות פיילוט על משהו שאני יודע שהוא לא טוב. לקח זמן, אבל קיבלו את דעתי", הוא מספר.

"בשיטת עדי שמיר, במקום שאתה תבדוק מול כל המאגר, תבדוק מול מגירה של 700 איש, בממוצע. אם הלכתי לכל המאגר, בדקתי, הגעתי לבנאדם. אין 700. יש אחד, עם סטיית תקן קטנה. בשיטה של עדי שמיר, הגעתי ל-700. הצמצום שלו, אני יודע אם זה גבר או אישה, הגעתי ל-350 איש, ואני יודע אם זה אדם בן 80 או 20".

"בדקנו את זה על מקרה חקירה אמיתי. לפי שיטת שמיר, היו מגיעים ל-50 איש. והנה, חקירה פלילית במקום להיגמר באחד על אחד, מתחילה מ-50 איש. נגיד, נוריד אפילו עוד, הגעתי ל-30 איש. ו-30 איש צריך לקרוא להם, רק בגלל שרנדומלית הגיעו למגירה הזו, הם נקראים לחקירה. ומתחילים לשאול אותם שאלות – איפה היית? מה עשית? אבל זה החלק הקל".

"החלק הקשה הוא אם אני עבריין גדול. מספיק שאני יודע מי האנשים שדומים לי במגירה, החיים שלי נהיו דבש. דבש! אני יכול לפזר את המאפיינים שלהם בזירות פשע. אז גם פגעתי בפרטיות של יותר אנשים, וגם אם גניבת זהות זה משהו שארגון פשע לא יודע לעשות, דבר כזה, ארגון פשע יודע לעשות. לכן אמרנו לעדי שמיר – שיטה מתמטית מעולה, אבל לא מתאימה לחיים האמיתיים".

אותה תחושת ביטחון מלווה את נוריאל גם ביחס לניסוי (הפיילוט) של המאגר, אבטחתו וקבלתו בציבור.

"אני לא רוצה להתמם. שביקש מיקי איתן שהחוק יהיה פיילוט, אני לא התנגדתי. יכולתי לעשות מהומת אלוהים, לא התנגדתי. אפילו הסכמה שבשתיקה. נקרא לזה פיילוט אמיתי: נתקוף את עצמנו, נעשה תרגילי חדירה על ידי הגורמים הבטחוניים שעושים זאת וגם חברות חיצוניות, תרגילים מול המשטרה. זה יהיה על מאגר דמה, אבל מנגנוני ההגנה הם המנגנונים האמיתיים", הוא מתאר את התרגילים הצפויים.

"נתרגל עם המשטרה תרגיל של זירת פשע, שכמוצא אחרון, הם צריכים לפנות למאגר הביומטרי כדי לקבל זיהוי של גופה. ונבדוק באמת איך זה עובד. והתהליך יהיה מנוטר לגמרי לכל אורכו. והאם קורה באמת מה שחשבנו שצריך לקרות. ואם לא, נתקן. אני באמת חושב שזה דבר שצריך לעשות אותו".

"התניתי חמישה תנאים לצאת לפיילוט. שרשות אבטחת מידע הממלכתית בשב"כ יאשרו את איכות הצופן, שהמשטרה תסכם את נוהל הפניה אליה בהינתן ניסיון להרכשה כפולה, שרשות אבטחת מידע ממלכתית תדע שיש לה זכות לעצור את הניסוי בכל שלב, ושכל דרישות האבטחה מולאו ולבסוף, ששנה לאחרי תחילת הפיילוט תיעשה הערכה בשלוש רמות: איום הייחוס, הצגת לקחים מתרגילים ושתתקבל החלטה מה מפרסמים לציבור בעקבות הפיילוט. כל החבילה הזו, צריכה ללוות את הניסוי מהיום הראשון. אני מרגיש איתה מאוד בנוח".

במהלך הדיון על קיומו של המאגר הביומטרי ואפשרויות השימוש לרעה בטכנולוגיה, עלתה הסוגיה של שימוש לרעה על ידי ממשלה עתידית כלשהי, עם נטיות לא דמוקרטיות (ולא צריך ללכת רחוק, אם מסתכלים על יחס המשטרה הנוכחי למחאה החברתית שהתלבתה מחדש…) – עם טענות כאלה, מסרב נוריאל להתמודד:

"אני לא יודע להתמודד עם משטר צבאי שיהיה פה ב-2086. האם אני חושב שהמדינה תעשה שימוש לרעה בנתונים שהיא קיבלה ממני לטובת איזה אינטרס-על אישי, פיננסי, מפלגתי או מעמדי? אני לא יכול לנהל שיחה כזו. זה משהו שבניגוד לדנא שלי. אני לא יכול להבין על מה מדברים", הוא מציג את השקפת עולמו.

"בהסכם הבלתי כתוב, בין האזרחים לבין המדינה מתקיים סוג של איזון. אני לא יודע מה עושים כשהוא מופר באופן דרמטי לכאן או לכאן. אם האזרחים עושים כאוס או שהמדינה עושה כאוס. מנקודת המבט של ניצן נוריאל, במנותק מהתפקידים שמילאתי או אמלא – אני לא יודע להתמודד עם מצבים שבהם הציבור יתהפך על המדינה או המדינה תתהפך על הציבור. ולכן – השאלה היא לא שאלה ערכית, אלא איך זה ישפיע על חיי היומיום של האזרחים, של ניצן נוריאל, של אזרח אחר. ל-99,9 אחוז זה לא יעשה שינוי. ול-0.01 אחוז שזה כן יעשה שינוי – אני מברך על השינוי הזה.

"נכון, לכולם יש מה להסתיר. כולם לא רוצים להיות מרוחים על העמוד הראשון בעיתון או בחדרי חקירות. השאלה מה המאגר הביומטרי יעשה לתהליכיות שמביאה אותך לחדרי חקירות? הוא לא יגרום לך להגיע לשם, הוא יחסוך לך להגיע לשם", גורס נוריאל.

לא כל האמצעים כשרים

כדי למנוע תרחישים אפשריים של שימוש לרעה על ידי הממשלה במאגר, עולה השאלה והצורך בשקיפות של השימושים היומיומיים שנעשים במאגר ועל ידי מי, במיוחד על ידי המשטרה, שלה היסטוריה עשירה של שימוש מופרז ולרעה באמצעי חקירה טכנולוגיים. נוריאל ממהר להפנות את האחריות להיעדר הביקורת השיפוטית ולהסביר את הצורך במעטה הסודיות הכבד שהוטל:

"המשטרה צריכה להשקיע מאה אחוז מאמץ, מאה אחוז אנרגיה כדי לפענח פשעים מהר. האם כל האמצעים כשרים? כמובן שלא. ולכן בין המשטרה והאזרח קיים גוף, שאומר – את זה תעבירו, את זה אל תעבירו – הרשות השופטת. אליהם צריך לבוא בטענות.

"אני אם הייתי צריך להעביר על זה היום ביקורת, הייתי בא אל השופט גרוניס ואומר לו – גרוניס היקר, אתה עומד בראש הרשות השופטת, בוא תגדיר ענישה, בוא תיתן הנחיות ותן היתרים ומה הדירקטיבה שלך בעניין הזה. אבל זו לא המשטרה. מה באים בטענות למשטרה? את המשטרה סופרים בכמות תיקים שהיא פענחה", מסנגר נוריאל על כחולי המדים.
חושד בכשרים

"יש פיקוח על הרשות, הוא פשוט חסוי. כמו השב"כ. אנחנו צריכים לצאת לדרך עם שולי ביטחון גדולים. האם זה יהיה אותו דבר בעוד עשר שנים? אני לא יודע. כל הדברים הללו, ראוי שיטופלו בבקרה ממשלתית ופרלמנטרית, ולא מעל דפי העיתונות. ואני חושד פה בכשרים, בסדר? כי בעיתונות, מביאים את הדיון לקצה של הקצה של הקצה, ואני לא רוצה לעשות דיון כזה.

אני לא רוצה להעביר שיפוט ערכי על מה שאתה עושה כעיתונאי, בטווח הקצר לרשות השופטת, לרשות החוקרת לרשות המחוקקת ללוות את התהליך. אני מוטרד במעבר מסוף הפיילוט לחיים, יצטרכו לצאת לציבור.
"אתה, כעיתונאי, צריך להיות ערוך ליום הזה. עם כל השאלות הנכונות, עם כל הדוגמאות הנכונות. וההחלטה האם הפיילוט ימות לבין סיומו וכניסה לייצור סדרתי – בתווך הזה, שלושה-ארבעה חודשים, תשאלו את כל השאלות. מיכאל איתן הזה או הבא, יצטרך לשאול את השאלה הפרלמנטרית האם הייתה דליפה? האם הייתה חדירה למאגר? ואלה השאלות שיישאלו בין כיבוי המאגר, לבין מעבר לייצור סדרתי", הוא מסביר.

לא ישן טוב בלילה

שאני שואל אותו אם הוא ישן טוב הלילה אחרי ההחלטות שקיבל שמובילות את ישראל בנתיב למאגר, הוא משיב שכן, אבל מוסיף על עניין אחר: "קמתי בבוקר, הלכתי לרופא. במקרה הטוב, הרופא לא ימצא אותי. במקרה הרע, הוא ימצא מישהו אחר ואני אקבל טיפול לא נכון. הלכתי לאוניברסיטה. במקרה הטוב, לא ימצאו אותי. במקרה הרע, יגידו שאני לא זכאי לתואר כי כל הציונים שלי התפוגגו והקורסים נעלמו. ומשם אני ממשיך לעיריה, שגם שם, במקרה הטוב, לא ימצאו אותי, ובמקרה הרע, יהיה שם רשום שאני חייב להם שני מיליון שקל ארנונה. שאני גומר את היום הזה, אני לא מאמין במדינה שלי יותר. את זה – לא סידרנו.

המטה הקיברנטי (המטה שאמור להגן על כל תשתיות המחשוב בישראל ובכלל מפריצה – נ.ל.) עוד לא מבין את זה. הוא יבין. שאלה איזה מחיר נשלם עד שהוא יבין את זה. אני לא פוחד שנאבד את האמון במדינה במאגר, אני פוחד שנאבד את האמון במדינה בגלל הדברים הקטנים האלה. הרכבת צופרת, צריך מהר לעלות עליה", מסכם נוריאל.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 64 של "ארץ אחרת": מדינת מעקב – המאגר הביומטרי ומאגרים אחרים. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ניב ליליאן, חוקר הכותב עבודת מאסטר על המאגר הביומטרי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה