דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2002 | מהדורה 09

הציבור הבא

עכשיו, בימים הקשים העוברים עלינו, שאיננו יודעים איך, מתי וכיצד יסתיימו, יש בהחלט דברים שאנו מסוגלים לעשות. מתחת להריסות של הרבה חלומות סקטוריאליים שלמים צומח חלום על ציבור חדש, המורכב מאנשים הבאים מכל העולמות הישראליים, ציבור שהאחריות שהוא חש לעתידו של העם כולו גדולה בעיניו עשרות מונים מן האחריות שהוא חש לגורל הסקטור שלו. ציבור היודע שהמציאות עשויה מקרעי חלומות ולא מחלומות שלמים

המשפט "אין דבר כזה שקוראים לו 'מסירות נפש של מתונים'" מלווה אותי במשך כל חיי הבוגרים. משנות נעוריי נמצאתי בתוך עולמות חברתיים שהוקירו עד בלי גבול את ה"אותנטיות": דהיינו, את הקיצוניות הפוליטית, החברתית והדתית. להיות פשרן היה ועודנו מלת גנאי; סימן לליקוי בסיסי באישיות; סימן לרפיסות אידיאית ורגשית; סימן לחוסר נכונות "ללכת עם הדברים עד הסוף".

החיפוש אחר השלמות הוא חיפוש אנושי עתיק יומין. ימיו כימי החיפוש אחר האמת: זו האחת שאין בלתה. אלא שהחיפוש אחר האמת הוא חיפוש חמקמק: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז', כ"ג).

מי שחי בישראלי בשנים האחרונות הולך ומתוודע, באופן המכאיב ביותר, למחיר שהנסיונות לממש את ה"אמיתות" השלמות גובה מאיתנו. בעיקרו של דבר, אנו ניצבים מול תהליך המוכיח לנו בריבוי פנים, כי ישנו פער בלתי ניתן לגישור בין אמונות, ויהיו צודקות וטהורות ככל שיהיו, לבין המציאות. נדמה לי שאחת הסיבות למצוקה העמוקה שאנו חווים היא הנסיונות של כל המחנות להסביר זה לזה כי "האמונה שלהם" היא האמונה הכוללת, ועל כן גם הנכונה והראויה להתגשם כאן ועכשיו.

בעשורים הראשונים של המדינה נדמה היה לרבים מאיתנו שהכול ברור. האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית, שדיברה גם בשם הסולידרית החברתית, כיסתה את כולנו בשמיכה רחבה. אבל התרגשו עלינו מלחמת ששת-הימים ומלחמת יום-הכיפורים, והחל הוויכוח המר בנושא עתידם של השטחים שכבשה ישראל והיחס לאוכלוסייה הפלסטינית. כל-כך עסוקים היינו בוויכוח הזה, וכל-כך מר הוא היה ועודנו, שלא שמנו לב לשאר מערכות חיינו.

לשעות היסטוריות קשות יש חסדים משלהן; הן מאפשרות התבוננות בנבכי המציאות, המכוסים בזמנים היותר קלים. הן מפרידות בקלות מפתיעה בין העיקר לתפל; בין החשוב לזניח. אחד הדברים שהתברר לישראלים בחודשים האחרונים, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, הוא שהחגיגה הסקטוריאלית נגמרה

בזמן שהתווכחנו הפכו הנחלים למערכות המנקזות ביוב, רבות מן הרשויות המקומיות נרקבו, והחינוך הלך והופרט, חלק מאוצרות הטבע הועברו לבעלות פרטית בעלת קשרים נכונים, שאלת השירות הצבאי היתה לשאלה פוליטית כמו א-מוסרית וזכויותיהם של רבים מן העובדים השכירים היו למרמס. הפער החברתי הגיע לשיא עולמי, ורבים מן העובדים הזרים סובלים בקרבנו. בזמן שהתווכחנו השתלט קפיטליזם דורסני על חלק מהכלכלה הישראלית, ונגס נגיסות רחבות בסולידריות החברתית.

מרוב הוויכוח על עתידה של ארץ-ישראל החברה, שהיתה מכוסה בשטיח הציוני-סוציאליסטי, התפרקה לחלקיה המקוריים. כך קרה לישראל משהו מוזר. מעם שהוא האחר האולטימטיבי של האנושות הפכנו לחברה שבה כל קבוצה היא האחר של זולתה. השמיכה הציונית נקרעה ובאמצע נפער חלל.

החלל הזה, שאנו חווים בעוצמה, מתגלה באופן הבוטה ביותר בזכויות-היתר המופלגות שסקטורים שונים בחברה זוכים להן, על חשבון הזכויות של הרוב. לזכויות-היתר יש פרצופים רבים: הן מתגלות בשיעורי המס המוטלים על מעמד השכירים הבינוני והנמוך בישראל – ובהעדר מיסוי מקביל על שוק ההון; הן מתגלות בעובדה שרק חלק מן הישראלים משרתים בצה"ל וחלק עוד יותר קטן משרת במילואים; הן מתגלות בשכר המופלג ובהטבות השונות שזוכים להם חלק מן העובדים הבכירים בשירות הציבורי, כאילו היתה קופת הציבור ירושה פרטית של הוריהם. הן מתגלות בנוכחות התקשורתית הדלה של אותם ציבורים שאינם נמנים עם השיכבה החברתית המובהקת שממנה צומחים רוב העיתונאים; הן מתגלות בהרכב החד-ממדי מבחינה חברתית ואידאית של בית-המשפט העליון ובמונופול שיש לרבנות הראשית על חיי האישות ועל תחום גיור בארץ, ואפשר להביא עוד דוגמאות רבות.

אין צורך לומר, שבגלל העדרה של מנהיגות מוסרית, עוברים איכשהו על כל הקלקולים שהזכרנו למעלה לסדר-היום. ואתה שואל את עצמך: איך ייתכן שכל הקלקולים הללו גלויים לעין, ושום דבר לא נעשה כדי לעצור את התהליך הסטיכי של ההרס? האם ישנה דרך לעצור את המשטר של גילדות האינטרסנטים, שהולך וצובר כוח באין מפריע?

למציאות יש דרכים משלה לבשר לנו, שעידן היסטורי הולך ומסתיים. נדמה שאירועי השנה וחצי האחרונות מודיעים לנו במגפון, כי שעת האמיתות המוחלטות עברה מן העולם. הגיע שעת הפשרות העמוקות.

לשעות היסטוריות קשות יש חסדים משלהן; הן מאפשרות התבוננות בנבכי המציאות, המכוסים בזמנים היותר קלים. הן מפרידות בקלות מפתיעה בין העיקר לתפל; בין החשוב לזניח. אחד הדברים שהתבררו לישראלים בחודשים האחרונים, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, הוא שהחגיגה הסקטוריאלית נגמרה. הרלטיביזם התרבותי לא יעבוד כאן, לא עכשיו ולא בטווח הנראה לעין. אם הישרלאים חפצי חיים, הם חייבים ליצור באופן אקטיבי את אותה ליבה תרבותית-חברתית-מוסרית שבלעדיה לא תיכון חברה המורכבת מאנשים הבאים משבעים תרבויות, הנמצאים כל הזמן במאבק קיומי.

לקח היסטורי

חכמי ישראל שחזו בחורבן הבית השני הנחילו לדורות שבאו אחריהם את הרעיון כי הבית חרב בשל שנאת חינם, דהיינו, בשל העיוורון האנושי שבין היהודים לבין עצמם; תרבות המחלוקת שפיתחו חכמי ישראל בימי הבית השני היתה עתידה להצמיח דורות של תלמידי חכמים, שפיארו את תורת ישראל והעניקו חיות ועוצמה רוחנית ליהודים במשך כל שנות הגלות הארוכות. מנגד, הרים אותו אורגניזם עצמו חומות גבוהות ביותר בין היהודים לבין העולם הלא-יהודי, אף הרבה מעבר למה שנדרש על-פי התורה המקראית, במטרה לבצר את הקיום היהדי הלאומי בגלות, ולעתים גם הגביה חומות בין היהודים לבין עצמם. בשפה האקדמית העכשווית נהוג לקרוא לתרבות מעין זו "תרבות של הדרה".

השואה שבאה על עמנו במאה העשרים הביאה להקמתה של מדינת ישראל רק שלוש שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. בעקבות גלים של עליות, כשהחברה מתמודדת בינתיים גם עם מלחמות רבות, התברר כי היהודים שעלו לציון אינם עשויים מקשה אחת. ההבדלים אינם רק בין שמאל לימין או בין דתיים לחילונים. כשאני מתבוננת בישראלים, קיבוץ אנושי יחיד ומיוחד, אני שואלת את עצמי: עם מה חזרו היהודים הביתה מכל המקומות שאליהם גלו? אני עונה לעצמי שהיהודים חזרו הביתה עם סך הניסיון האנושי, לטוב ולרע.

בעודה לכודה בין המזרח למערב, נדרשת החברה הישראלית בעיניי למהלך הפוך מן המהלך שעשתה היהדות החז"לית עם ההליכה לגלות. היא נדרשת לעשות מהלך של הכלה. אם החורבן ההוא דרש מן העם להגביה חומות כדי לשרוד הרי שכעת מדובר במהלך הפוך. דווקא מתוך אחריות ומחויבות גמורה לעתידו של העם צריך להוריד את החומות הפנימיות בתחילה, ללכת לפשרות עמוקות מאוד, בין שמאל לימין, בין דתיים לחילונים, בין הזרמים השונים בתוך היהדות; לעשות מקום לכל מי שנמצא פה ולכל מי שאנו מצפים שיגיע. הטהרנים המציעים לנו דרך חיים שלמה ומוחלטת, אינם מותירים מקום ליותר מדי אנשים בתוכנו. על-פי שיטתם האידיאולוגית, תמיד יהיו כאלה שיישארו בחוץ. הטהרנים נשמעים לנו אותנטיים יותר מן הפשרנים כי הרעיונות של יהודי הבית השני – על המוחלטות השלמה והקוסמת שלהם – זורמים בעורקינו למעלה מאלפיים שנה.

עכשיו בימים הקשים העוברים עלנו, שאיננו יודעים איך, מתי וכיצד יסתיימו, יש בהחלט דברים שאנו מסוגלים לעשות. מתחת להריסות של הרבה חלומות סקטוריאליים שלמים צומח חלום על ציבור חדש, המורכב מאנשים הבאים מכל העולמות ישראליים ציבור שהאחריות שהוא חש לעתידו של העם כולו גדולה בעיניו עשרות מונים מן האחריות שהוא חש לגורל של הסקטור שלו. ציבור היודע שהמציאות עשויה מקרעי חלומות ולא מחלומות שלמים. ציבור שלמד את עוצמת ערך הצניעות והספק. ציבור המוכן לעשות מספיק מקום בלבו לכל היהודים ששבו לציון ולאלה שעוד בוודאי יבואו. בעיניי, זוהי תמצית מובנו של קיבוץ הגלויות.

ישאלו השואלים: ומה באשר לערבים? ובכן, יש לי אמון בתהליך ההכלה, המלווה באחריות כוללת. אם נצליח ליצור ציבור מחויב לעתידו של העם היהודי, אם נצליח לחזור בשלום מן המסע למיגור שנאת החינם, אם נצליח לראות את אותם יהודים שכל מהותם קוראת תיגר על מה שכל אחד מאיתנו תופש בתור עיקר-העיקרים – אם נצליח בזאת, וודאי יהיה לנו גם פתח לדו-קיום עם הערבים.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 9: "תיקון – מחשבות ליום שאחרי". לחצו כאן להזמנת הגיליון

במבי שלג היתה העורכת הראשית והמייסדת של "ארץ אחרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה