דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 באוגוסט 2002 | מהדורה 11

הצד האפל של החלום האמריקאי

ניל מנוסי צופה בפרקים החדשים של הסידרה "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס, ומגיע למסקנה שהאיש שרוצה לבשר על ביאתו של עידן רוחני חדש, פוסט-טכנולוגי , נפל בשבי. הטכנולוגיה ותאוות הבצע. מנוסי בוחר להישאר נאמן לתקווה שפיעמה בסרטים הראשונים של לוקאס

"מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס

הוסר הקסם מן העולם – כך אפיין מקס וֶבֶּר את המודרניות. בימי קדם היה זה רדיוס האור של מדורת השבט ששרטט את גבולו של העולם הידוע. מחוץ למעגל האור המגן השתררו מרחבים אינסופיים של חשיכה חרישית, חושנית, לוחשת סוד. האפלה החובקת-כול היתה רחם מזמין ופורה, ואור התודעה של אבותינו חדר לתוכו וזרע בו את חלומותיו. פרי הזיווג הזה היה המיתוס. אך בעידן המודרני פשטו זרקורי המדע והטכנולוגיה לכל עבר, ביערו את חשכת הבערות והרחיבו לאין-קץ, כך נדמה, את מעגל אור הידע. זרעי המיתוס, המבקשים בית-גידול אפלולי ולח, נשפכים כעת לבטלה על מרצפות הפלסטיק הבוהקות של העידן החדש, יבשים ואובדים. חייו של האדם המודרני נשארו אמנם עשירים ועמוקים כתמיד, אך הם אינם ארוגים עוד לתוך סיפור מסגרת כללי, קוסמי. הקוסמוס בכללותו נתפש כעת כסתום וחסר פשר, ולא נותר לנו אלא להתרחק איש מחברו, כהתרחקות הגלקסיות זו מזו בחלל השחור, ולכתוב לעצמנו, כל אחד בחדרו, את המיתוסים הפרטיים שלנו.

שובו של המיתוס

מי שיצא להחיות מחדש את המיתוס בעידן המודרני היה קארל יוּנג, תלמידו הסורר והמורה של פרויד. פרויד התעניין רק בלא-מודע הפרטי: אותו יצור ממורמר ומצומק, אכול פחדים ותשוקות שעומד, כך האמין, בבסיס כל החוויה האנושית. אך יונג חשב שפרויד לא העמיק די הצורך. הבארות האפלות של הנפשות האינדיבידואליות אינן מבודדות זו מזו, כך האמין, אלא יונקות בשורשן ממאגר סמוי של מי תהום משותפים: הלא-מודע הקולקטיבי. לא פנטזיות וחרדות אנוכיות מניעות אותנו, אלא זרמי רוחה של נפש העולם השורה בתוך כולנו. יונג יצא לחקור את הדתות והמיסטיקות של תרבויות העולם במטרה למפות את הגיאוגרפיה הכמוסה של המיתוס האוניברסלי.

תלמידיו של יונג המשיכו בדרכו. הבולט שבהם היה חוקר המיתוסים האמריקאי, ג'וזף קמפבל. ההרצאות שקמפבל נשא בעשרות השנים שלימד, עד מותו בשנת 1983, הציתו את דמיונם של רבבות תלמידים. "המיתוס איננו דבר-מה רחוק השייך לעבר", קרא בהתרגשות, "הוא נוכח כאן ועכשיו!". בעיניים בורקות ניסה לשכנע את כל מי ששוחח עימו, שאם רק יפקח את עיניו יראה שחייו-שלו הם מיתוס. כל מאורע הוא שלב בהרפתקה, כל מפגש הוא מבחן וחידה, כל חפץ חדור קסם. אחד המאזינים המהופנטים של קמפבל היה סטודנט חולמני לקולנוע בשם ג'ורג' לוקאס. לוקאס היה ילד של מדע-בדיוני ופנטזיה, שעשה את דרכו להוליווד כדי להעלות את חלומותיו על מסך הכסף. בעודו אחוז בקסם מלותיו של מורו, הציתה את דמיונו האפשרות שהוא בעצמו ייצור מיתולוגיה חדשה המותאמת לתרבות המודרנית. לאחר שמעגל אור המדורה של הידע האנושי התרחב עד כי כיסה את כל כדור-הארץ, נותרה לדמיון רק תקווה אחת: החלל החיצון.

ב-1977 יצא לאקרנים הסרט, שהיה עתיד לחולל מהפכה בתולדות הקולנוע ולמלא את חלומותיהם של מיליונים: "מלחמת הכוכבים". שני סרטים נוספים – "האימפריה מכה שנית" ו"שובו של הג'דיי" – באו בעקבותיו, וחתמו את הטרילוגיה. לוקאס עורר לחיים את הארכיטיפים הקלאסיים של מיתוס ההרפתקאות, ולהלבישם בלבוש היפר-מודרני. ילדיו של דור שלם עקבו אחר עלילותיו של לוק סקייווקר, הנער החולמני מהכוכב המדברי טאטואין, בעל שתי השמשות. לוק נוטש את החווה של דודו ודודתו, ויחד עם נזיר מתבודד ומסתורי, אובי-וואן קנובי, יוצא להרפתקה ברחבי הגלקסיה. ההרפתקה בחלל החיצון הופכת בהדרגה למסע פנימי, שבמהלכו מתחולל בתוך לוק קרב נפשי בין כוחות האור לכוחות האופל. אין ילד שראה את הסרטים וישכח את שמי החלל זרועי הכוכבים שבתחילתם, את החלליות המסתחררות דרכם במלחמות קרני לייזר, את הקרבות של חרבות-האור ואת הדמויות העשירות שמילאו את המסך: האן סולו הציניקן אך טוב-הלב, הנסיכה ליאה אהובתו, צ'ובאקה המגודל והשעיר, הרובוטים R2-D2 ו-C-3PO (שהיו מעין גירסה רובוטית של לורל והרדי), מורה הזן הזעיר אך בעל העוצמה יוֹדָה, וכמובן דארת ויידר השחור, התגלמות הרוע.

בשנים האחרונות, לאחר הפסקה של כעשרים שנה, נוספו לסדרה "מלחמת הכוכבים" שני סרטים, וסרט שלישי ואחרון עתיד לצאת בעוד כשנתיים. כל מי שהכיר את הסרטים הקלאסיים חש מיד, שרוח אחרת שורה בסרטים החדשים. משהו הלך לאיבוד, אך קשה לשים עליו את האצבע. אני מבקש לתת כאן הסבר לשינוי הזה. אין ספק שהוא מבטא תהליך שעבר בינתיים ג'ורג' לוקאס. אך השינוי גם משקף, כך נדמה לי, תהליך-עומק שעוברת התרבות האמריקאית כולה.

טכנולוגיה ומיסטיקה

בראשית שנות השישים מהפכת המחשבים האישיים טרם פרצה, והאינטרנט כלל לא היה באופק. אך מקומה של הטכנולוגיה בחיים האישיים כבר החל להיות מורגש. יותר ויותר מכשירים – מכונות כביסה פרטיות, טלוויזיות, מזגנים, מייבשי שיער – החלו למלא את הבית הפרטי. צלו המתארך של המחשוּב המסיבי, והבידוד החברתי שהוא עתיד להביא, החל מכסה את פני החברה המודרנית. עידן המכונה, שדיברו עליו כבר יותר ממאה שנה, התחיל להגיע הביתה ולהשתלט על חיי היום-יום. אך כל מי שמודע למנגנונים הכלכליים העומדים מאחורי הטכנולוגיה יכול היה להבין זאת כבר אז: התאוצה הטכנולוגית היתה רק ביטוי אחד לדרמה האמיתית של אמריקה – עשיית כסף. באומה שאידיאולוגיית היסוד שלה התבטאה בחירותו הכלכלית של האינדיבידואל, התרוצצו הבריות במחול שדים של הצטיינות והתייעלות עסקית, מצד אחד, והשתקעות בתרבות צריכה נהנתנית, מצד שני. הפיתוח המואץ של מוצרים טכנולוגיים היה הפועל היוצא של הדואט המשתלהב הזה בין מוכרים לקונים, בין יצרנים לצרכנים.

מתוך התרסה בשררת הכסף והטכנולוגיה נולדה תרבות-הנגד של ההיפים, שקראה לשוב לחיים הרמוניים ופשוטים, קרובים יותר לצורת החיים הטבעית והראשונית. למעשה, המרד של ההיפים צמח מתוך ההתקוממות של הרומנטיקה נגד המהפכה התעשייתית באירופה של המאות ה-18 וה-19. האידיאולוגים של השמאל האמריקאי החדש, אלו שהעניקו להיפים את הגיבוי האינטלקטואלי, היו כולם מהגרים מאירופה שגדלו בחיק האווירה הניאו-פגאנית שהרומנטיקה יצרה. הם העתיקו לאמריקה את חזון השיבה לטבע של רוסו ושל שֶׁלינג, את אידאל ה"אני האותנטי" של ניטשה ושל היידגר, וכן את בעל-בריתם הלא-צפוי: הקומוניזם של מארקס ואנגלס. זרעים אלו הבשילו במהירות בקרקע האמריקאית הדשנה, המיטיבה עם מהפכות, והולידו את הרומנטיקה האמריקאית המודרנית: גירסה אופטימית וילדותית של סבתהּ הקונטיננטלית, משוחררת מתסביכיה המיושנים. האובססיה של הרומנטיקנים האירופים עם המורבידי והאפל, הפסימיזם הקודר של יצירותיהם, הפטאליות שלהם – את כל אלו סיננו פקידי ההגירה של אמריקה, והותירו רק את החזון הסנטימנטלי של אחוות האנושות ונטישת החומרנות. במהרה אימצו ילדי תרבות-הנגד גם גירסאות מפושטות של פילוסופיות ופרקטיקות מזרחיות, שנתפשו כמציגות אלטרנטיבה רוחנית לחומרנות המערבית. תרבות ה"מודעות העצמית", שצמחה בארצות-הברית בשנות השישים והשבעים במהירות מסחררת, קראה לכל אדם "להתחבר אל הילד שבו", לגלות את ה"אני האמיתי" שלו, לגלות את ה"רוחניות הטבעית" הגלומה בו. מאחורי מסך הרטוריקה הילדותית של תנועה זו הסתתרה קריאה כנה, שפיעמה בעוצמה בקרבו של דור שלם: לחדול ממירוץ הייצור והצריכה ולהתבונן פנימה. גם אם רוב המסעות הרוחניים של ילדי העידן החדש הסתיימו באסקפיזם מפונק, אין להתכחש לכך שרבים מהם שאפו, ברצינות ובדבקות, לפתח תודעה רוחנית גבוהה.

ג'ורג' לוקאס היה ילדן של שנות השישים, וכמו כל חבריו, רצה להעביר את המסר של בני דורו לאומה. הוא עמד מול עולם שנעשה מנוכר משנה לשנה, ורצה לבשר על ביאתו של עידן רוחני חדש, פוסט-טכנולוגי. סגולתו היתה, שהוא הצליח להעביר את המסר הניו-אייג'י הזה באופן יותר מתוחכם מאחרים: במקום להתנגד לטכנולוגיה, הוא השתמש בכוחה-שלה כנגדה. הוא השתמש באמצעים הטכנולוגיים המשוכללים ביותר של תקופתו, אך רק כדי להעביר מסר אנטי-טכנולוגי. כל עניינה שלהסדרה "מלחמת הכוכבים"היה פיתוח הטענה שהרוחניות הגלומה באדם נעלה מהטכנולוגיה, ושבבוא העת יהיה על הטכנולוגיה לפנות את מקומה לטובת התגלותה-מחדש של הרוח. הדמויות הראשיות בסרטים נקראות "אבירי ג'דיי". הג'דיי הוא מין שילוב בין סמוראי ונזיר, לוחם רוחני היונק את עוצמתו מה"כוח" המסתורי והלא-נראה השורה בכל היקום. בזמן שחיילי הצבאות הגלקטיים משתמשים באקדחי לייזר ובחלליות המונחות בידי מחשבים, מעדיפים הג'דיי חרבות-אור מסורתיות וניהול של דו-קרב פנים אל פנים. הם חשים יותר משהם חושבים, משפיעים על הבריות הרגילות באמצעות טלפתיה, ונעזרים בכוחם הרוחני כדי להניע חפצים באוויר וכדי לדעת מה מתרחש במקומות אחרים.

האידיאל של נצחון הרוח על החומר זכה לביטוי המובהק ביותר בסצינה מכריעה, החותמת את הסדרה כולה."מלחמת הכוכבים" מסתיימת כאשר דארת ויידר הרשע מסיר את המסכה הרובוטית דמוית-הגולגולת שלו, שבכל הסרטים הסתירה את פניו. ויידר, כך ידוע לנו, היה פעם אביר ג'דיי טוב-לב בשם אנאקין, אלא שהוא פוּתה בידי הצד האפל של ה"כוח" והפך לרע. במהלך השנים הוא התעוות לכדי יצור שחציו אדם וחציו מכונה, והמסכה שלו מתפקדת כמכונת-הנשמה. הסרת המסכה מגלה לראשונה את פניו של אנאקין, פנים חיוורות ופצועות, אך טובות. אנאקין הגוסס מביע חרטה על כל מעשיו ומת בזרועות הגיבור. המסר של כל"מלחמת הכוכבים"היה מקופל בסצינה הזו: מאחורי המכונה מסתתר אדם חי; מבעד למעטה הקר של החומר והטכנולוגיה יכולה להפציע מחדש הרוחניות האנושית הפנימית. והמסר הזה הועבר בעוצמה שלמלים אף פעם אין – עוצמה של דימוי: מסכת-רוע נופלת ומגלה פני-טוב.

המסר בנאלי, אך כאלו הן כל האמיתות הבסיסיות. כשראיתי את הסרטים בילדותי, לפני ימי התחכום והציניות, לפני שידעתי להבחין בין יופי לקיטש ובין מקור לפרפראזה, המסר הוטבע בי בעוצמה. מאותו רגע והלאה ידעתי, בידיעה גולמית ופנימית של ילד, שמשהו נוסף פועל בעולם. שמאחורי כל מה שאני רואה פרושה רשת של משמעות ואמת, המקנה לעולם פשר. ידעתי שה"כוח" קיים. באותו יום שראיתי את הסרט הראשון, התחלתי להתאמן כדי להיות אביר ג'דיי. הנחתי לפני את קופסת הסיגריות של אבי וניסיתי להרים אותה לאוויר בכוח המחשבה. לרגע, אני כמעט בטוח, היא קצת רעדה. עד היום מופיעים העולמות והדמויות של "מלחמת הכוכבים" בחלומות הלילה שלי. החלומות התבגרו עימי. הם שיקפו את חוויות התיכון שלי, את השירות הצבאי שלי, את החיפוש האמנותי והרוחני שלי. שנים אחרי הניסיון עם קופסת הסיגריות, כאשר הגעתי, במסע ארוך ומתפתל, אל ההלכה היהודית – חודרת כמחט, עוטפת כהיכל – שאבותינו פיתחו אותה במשך אלפי שנים, הבנתי שמצאתי סוף-סוף את הדרך להפוך לאביר ג'דיי. חידשתי ביתר שאת את האימונים שזנחתי בילדות. התפילות החלו לחשל את נפשי, ולימוד הגמרא להגמיש את התבניות הנוקשות של חשיבתי. התחלתי ללמוד את הילוך-החבל העדין שההלכה מתווה, שנשמר בו איזון תמידי בין הגוף לבין הרוח, ולהרגיש את ה"כוח" זורם בי. הציצית היתה להילה מגינה סביב גופי, הלולב – לחרב-אור בידי. העבודה רק התחילה והדרך עוד ארוכה, אך את הצעד הראשון אני חייב לסרטי "מלחמת הכוכבים" שבילדותי, באפלת בית-הקולנוע, וידעו אותי לאפשרות להיות אביר ג'דיי.

הולדת אמריקה מרוח הרפורמציה

יש להבין את "מלחמת הכוכבים" גם בהקשר יותר רחב, של ההיסטוריה האמריקאית בכלל.

אמריקה נולדה באירופה. היא היתה אחד מתוצרי הלוואי של המרד הפרוטסטנטי בכנסייה הקתולית. שני אידיאלים הנחו את הפרוטסטנטים הראשונים. הראשון היה ההתנגדות לחומרנות: הם דרשו שעבודת האל הנוצרי תימדד לא בכלים חיצוניים וגשמיים – כמו סכומי הכסף הנתרמים לכנסייה או מספר מעשי הצדקה – אלא בכלים פנימיים גרידא. האידיאל השני היה קיומו של מגע רוחני ישיר, לא-מתוּוך, בין המאמין לבין האל: הפרוטסטנטים שאפו למוטט את ההייררכיה האנכית של הכנסייה הקתולית, ולכונן במקומה אחווה אופקית של מאמינים הנמצאים כולם במרחק שווה מהאל. לנגד עיניהם ניצב עולם של אינדיבידואלים רוחניים החיים באמונתם זה לצד זה, ללא ממסד המפריד ביניהם, ובינם לבין האל. לדידם, זהו החזון הנוצרי המקורי, אלא שעל אדמת אירופה הוא הלך והתעוות והפך לכנסייה הקתולית המושחתת. בקרבם החל לבעור הרצון לנטוש את אירופה המקולקלת, המתבוססת בדמיה, ולברוא עולם חדש ומתוקן, שניתן יהיה לבנות בו את הנצרות מהתחלה. תחילת ההתיישבות באמריקה במאה ה-17 פתחה בפני הפרוטסטנטים הבטחה חדשה. היו אמנם ערים בודדות באירופה שהוקמו על בסיס החזון הפרוטסטנטי, אך האפשרות של יבשת שלמה שתממש אותו היתה הרבה יותר מסעירה: עולם חדש ואמיץ, שבו שוררים רוחניות טהורה ושוויון מלא בין הבריות.

כידוע לכולנו, החלום הפרוטסטנטי לא התממש, ובמהרה קיבלה ארצות-הברית אופי של מדינה דמוקרטית-ליברלית חילונית, שהערך העליון שלה אינו האמונה הנוצרית אלא חירות הפרט. אך למעשה, לא היה זה אלא המשך ישיר של האינדיבידואליזם הפרוטסטנטי, שפשוט נלקח צעד אחד הלאה והוליד את התביעה לחופש של אמונה וסגנון חיים. החלום הפרוטסטנטי מעולם לא הרפה באמת מהתרבות האמריקאית. הוא פשוט קיבל לבוש חדש, חילוני. אידיאל האינדיבידואליזם הרוחני היה ונשאר האידיאל המנחה של אמריקה. הוא חקוק בתשתית התודעה האמריקאית ומתווה את ההתפתחות התרבותית שלה עד היום. במובן מסוים, כמעט כל התרבות הפופולרית של אמריקה עסוקה בייצוג חוזר ונשנה, גם אם בוואריאציות חדשות, של אידיאל ישן זה, שהִנחה את המתיישבים הראשונים אל חופיה.

בכל פעם שמופיע ביצירה אמריקאית מוטיב הלידה-מחדש, למשל, הוא לוחץ על נקודה זו בלבו של הקהל. כל התחדשות, כל נטישה של עולם ישן ובריאתו של עולם חדש במקומו, כל תמורה עזה וכל חזרה בתשובה פורטות בקרבו של האמריקאי על המיתר האחד הזה, המתוח בינו לבין המתיישבים הפרוטסטנטים הראשונים. המרד באירופה היה המפץ הגדול שיצר את אמריקה, וקרינת הרקע שלו שורה עליה עד היום. בחשכת הלא-מודע שלו האמריקאי המודרני, חילוני ככל שיהיה, עדיין אוחז באידיאלים הישנים של לוּתר. הוא סולד מהייררכיות ומאמין מעל לכול, שבתוך העצמיות הפרטית שלו אצור כוח הגאולה.

"מלחמת הכוכבים" אינו יוצא דופן. לפי התמונה שבה מחזיק הפרוטסטנט האמריקאי, ההיסטוריה הנוצרית משחזרת את חייו של ישו, שמת וחזר לחיים. הקתוליות האירופית היתה המוות של הנצרות, והפרוטסטנטיות האמריקאית היא התחייה-מחדש. סיפורו של אנאקין משתלב היטב בתבנית זו. כמו ישו, אנאקין הוא ילד בעל כוחות-על, הגדל עם אמו בלבד. דמותם, על רקע הנוף המדברי של כוכב ילדותו, נראית כשחזוּר מדויק של איקונת המדונה והילד, הטבועה כה עמוק בזיכרון החזותי של תרבות המערב. לוקאס עשה את האנלוגיה לישו מפורשת: אנאקין נולד כתוצאה מעיבור פלאי של אמו בידי ה"כוח". אנאקין הילד הוא הנצרות במצבה הראשוני והטהור. השלב השני בתהליך הוא העיוות שעברה הנצרות המקורית באשמת הקתולים: אנאקין מתפתה ליצר העוצמה, חוטא והופך לדארת ויידר המושחת. דמותו העוטה שחורים של ויידר מצטיירת בעיני הפרוטסטנט כַּנצרות כפי שנראתה בימי-הביניים, מכוסה במסכת צביעות קתולית. או-אז מגיע השלב השלישי בתהליך: כשוויידר מסיר את המסכה וחוזר להיות אנאקין, רואה הפרוטסטנט את קריסתו של המונופול הקתולי המסואב ואת לידתה-מחדש של הנצרות בצורתה הפרוטסטנטית והאמריקאית, המקדשת שוב את הרוחניות הפנימית ולא את החומרנות החיצונית.

האנלוגיה הזו אינה מתרחשת ברובד המודע. הצופה האמריקאי בסרטי "מלחמת הכוכבים" אינו מרגיש שהוא נמצא בשיעור היסטוריה. אך שיעורי ההיסטוריה של ילדותו, והנארטיב ההיסטורי הפרוטסטנטי שהפנים באינספור דרכים נוספות, נמצאים בו. גם אם הסרטים נדמים כחלק ממהפכת הניו-אייג' ההיפית, אנו רואים כאן שהרקע להם יותר קדום. שורשיה של המהפכה ההיפית עצמה, שהעלתה על נס את הרוחניות האישית ואת ההתנגדות לחומרנות, טמונים בשכבות העומק הראשוניות ביותר של ההיסטוריה האמריקאית.

המכונה מכה שנית

צופים זהירים הבחינו מהרגע הראשון, שהסרט "מלחמת הכוכבים" נפתח במלים "פרק ארבע: תקווה חדשה". שני הסרטים הבאים מוספרו כחמש ושש. פרקים ארבע, חמש ושש? במהרה נפוצה בקרב המעריצים השמועה: לוקאס מתכנן תשעה סרטים! הטרילוגיה הנוכחית היא האמצעית מבין שלוש טרילוגיות. בילדותי המחשבה הסעירה אותי: הסרטים שלי הם חלק ממיתולוגיה אמיתית, המשתרעת על פני דורות! לוקאס עצמו החריש. כבר אחרי הסרט הראשון הוא נסוג למשרדו, נתן את שרביט הבימוי לאחרים והתרכז בכתיבה ובהפקה. בינתיים טכנולוגיית הפעלולים המיוחדים התפתחה, האנימציה הממוחשבת השתכללה, עד כי בראשית שנות התשעים, לאחר צאתו אל האקרנים של הסרט "פארק היורה", היה ברור שהטכנולוגיה השיגה את הדמיון. אז שוב נשמע קולו של לוקאס: הגיע הרגע להמשיך ולגולל את הסאגה. שלושת הסרטים שכבר נעשו הם החלק השני מתוך אפוס של שישה פרקים, שאת חלקו הראשון הוא מתכוון להסריט כעת. לוקאס ישוב אחורה בזמן ויספר את דברי ימי הרפובליקה הגלקטית בזוהרהּ, את סיפור עלייתה של אימפריית הרשע ואת מפלתם של אבירי הג'דיי. אך בעיקר יספרו הסרטים החדשים את דבר נפילתו של אנאקין – שאת פניו ראינו רק לרגע בסוף פרק שש – אל הצד האפל של הכוח והפיכתו לדארת ויידר.

הרעיון כי שלושה פרקים חדשים יתווספו לסדרה "מלחמת הכוכבים", כהקדמה דווקא – ולא כהמשך, כפי שמקובל – נשמע מרתק. עוד לפני שיצא הפרק הראשון התברר לכל מי שהכיר את הסדרה, שעליו לחשוב מחדש על כל הסיפור. פתאום הבנו שהגיבור האמיתי של "מלחמת הכוכבים" איננו לוק סקייווקר, הנער התמים והטוב שכה נקשרנו אליו, אלא דווקא האיש הרע, אביר הרשע דארת ויידר! בשלושת הסרטים המקוריים, פרקים ארבע עד שש, היה ויידר דמות-משנֶה, מושא פחדנו ושנאתנו. אך במסגרת הסאגה כולה הוא הגיבור הראשי, שעל פני שישה סרטים מידרדר מאדם טוב לרע, ולבסוף חוזר בתשובה. בלי שציפינו לכך, נידרשנו להיכנס לנעליו של האיש הרע, להזדהות עימו ולעבור עימו את תהליך הנפילה והעלייה-מחדש. הבנו גם, שבניגוד ל"מלחמת הכוכבים"המקורית, שלושת הסרטים החדשים יעמדו בסימן של הידרדרות הדרגתית. אנחנו עתידים לצפות בנפילתה של הרפובליקה הישנה, בעלייתה של אימפריית הרשע, ובעיקר בתהליך הפיכתו של אנאקין לדארת ויידר. הפרק השלישי עתיד להיות הגרוע מכול, ולהסתיים בתמונת-המראה של סוף הפרק השישי: אנאקין יעטה את המסכה השחורה. אבל למרות הידיעה שהסרטים החדשים עתידים להיות יותר אפלים מקודמיהם – ואולי בגללה – כולנו המתנו להם בכיליון עיניים.

בשנת 1999 יצא לאקרנים הפרק הראשון, וכעת, שלוש שנים מאוחר יותר, הצטרף אליו פרק שני. קשה לתאר את גודל האכזבה. העלילה נעשתה סבוכה ומסורבלת, והיא מתקדמת בעצלתיים. הדיאלוגים מגוחכים ומאולצים. ההומור שאפיין את הסרטים הישנים אבד והתחלף בבדיחות סלפסטיק ילדותיות. השחקנים עומדים דום ומדקלמים שורות. הם אינם נעים בחופשיות כמו בסרטים הקודמים, אינם מאלתרים, בקושי מחייכים. מה כן מרשים בסרטים? הפעלולים, כמובן. נופים עוצרי נשימה חולפים בזה אחר זה, כל תמונה שוקקת עשרות חייזרים ממוחשבים המתרוצצים הנה והנה, אבירי הג'דיי מסתחררים ומזנקים במלחמות חרבי-אור מרהיבות, ובסצינות הקרב הענקיות, שכמותן לא נראו על המסך, שוטפים את המסך אלפי חיילים ומאות מכונות מלחמה.

אבל התחושה הכללית שעולה מהסרטים החדשים היא שה"כוח" אבד. בהחלט מדברים על ה"כוח" בסרט, ואבירי הג'דיי מרבים להשתמש בכוחות הטלפתיה והטלקינזיס שלהם. אבל ה"כוח" עצמו – כאווירה, כרגש, כזרימה – אינו נוכח עוד. בסרטים הישנים תואר ה"כוח" כדבר-מה היולי ובלתי נתפש, השורה בכל מקום וזורם דרך הגוף כאנרגיה מופשטת. בסרטים החדשים הוא מתואר פתאום במונחים חומריים וכמותיים: מוסבר שהוא עשוי מיצורים מיקרוסקופיים שניתן לספור אותם. נראה כי המהפכה הגנטית, שחדרה בעשרים השנים האחרונות לתודעת הציבור, פלשה לעולמה של "מלחמת הכוכבים". היכולת המסתורית להשתמש ב"כוח", שהוצגה במקור כמשהו שניתן לפתח אותו, הפכה כעת לאיזו תכונה דטרמיניסטית, חלק מהפיזיולוגיה המוּלדת של האדם. גודש הפעלולים המתיש, הדיאלוגים החלולים והקור שמשדרים השחקנים מצטרפים אל דימוי חדש זה של ה"כוח", ומקנים את התחושה שלא לב הוא שפועם בקרבם של הסרטים החדשים, אלא שבב מחשב. אם מטרת הסרטים המקוריים היתה להטיף לעליונותו של ה"כוח" הרוחני על פני העוצמה החומרנית, הרי בסרטים החדשים התהפכו היוצרות: ה"כוח" נבלע בשאון הפעלולים, ועוצמתו של המחשב היא המשקיפה ממרום המסך במבט מנצח.

הסתר פנים

מי שמתעניין ביצירה בלבד, יצפה בסרטים לפי מספרי הפרקים, בסדר שלוקאס מבקש ממנו – קודם החדשים, אחר-כך הישנים – וכך יחזה בסיפור בשלמותו. אך מי שמתעניין גם בביוגרפיה הפסיכולוגית של היוצר צריך, כך נדמה לי, לצפות בסרטים לפי סדר עשייתם: קודם בפרקים ארבע עד שש, ורק אז פרקים אחד עד שלוש. מבחינה תוכנית הם יוצרים אמנם סיפור הפוך וקטוע; אך רצף רגשי עובר ביניהם וממנו עולה סיפור חדש. אין זה עוד הסיפור שלוקאס התכוון לספר. זהו סיפור נסתר, החבוי בתוך סרטיו: סיפורו של לוקאס עצמו.

כאשר מסתכלים כך על הדברים, עולה תמונה מטרידה. בעוד הסיפור הנגלה, זה שלוקאס רוצה לספר באמצעות הסרטים, מגולל עלילה של ירידה מהטוב אל הרע ועלייה חזרה אל הטוב, מגולל הסיפור הנסתר, זה שהסרטים מספרים על לוקאס, עלילה הפוכה במדויק: היא מתחילה בַּרוע, מטפסת אל הטוב, ואז מידרדרת חזרה אל הרוע. אינני יודע מהם הטעמים שלוקאס מייחס להחלטתו המשונה, לספר את הסיפור בסדר ההפוך. אך העובדה היא, שבין שני הסיפורים שנולדו מהחלטתו שורר מתח עצום, סכיזופרני ממש. בסיפור הנגלה וה"מסודר", כלומר, פרקים אחד עד שש, סצינת הסיום מתארת את הסרת המסכה של דארת ויידר ואת חשיפת הפנים הטובות של אנאקין. אך בסיפור הנסתר, המשקף את הביוגרפיה של לוקאס, סצינה זו, שהוסרטה לפני כעשרים שנה, אינה אלא נקודת האמצע. סצינת הסיום האמיתית, מסתבר, היא זו שתופיע בסוף פרק שלוש: הסצינה שבה אנאקין יעטה את המסכה ויהפוך לדארת ויידר. לכאורה, זוהי נקודת האמצע. אך לגבי לוקאס, גיבורו של הספור הנסתר, חבישת המסכה היא המלה האחרונה, אחריתו של הסיפור.

קשה להודות בכך, אך זהו סופו האמיתי של לוקאס. על פני השטח, הוא מספר על לוחם אציל המפוּתה בידי כוחות האופל ולבסוף רואה מחדש את האור. אך למעשה, לוקאס הוא תשלילו של גיבורו: מי שהחל כאמן צעיר עם חלום על נצחון הנשמה על המחשב, הפך בעשרים השנים שחלפו לאיש עסקים קר וקהה, שמכר את נשמתו למחשב. לוקאס של פעם הראה לדור שלם שמתחת למעטה הקר של הטכנולוגיה עדיין חבוי עולם רוחני, שניתן לחשוף אותו ולינוק ממנו כוח ומשמעות. אבל לוקאס הניבט מתוך הסרטים החדשים הוא ספק-אדם ספק-מכונה. פניו אינם פני אנאקין המתגלים מתחת למסכה. יותר מכול הוא מזכיר דווקא את דארת ויידר עצמו. לוקאס החדש. שרידי האנושיות והחום שעוד נותרו בו קבורים עמוק תחת מסכה רובוטית של אנימציה ממוחשבת ואפקטים ויזואליים. כמו ויידר, הוא צועד במקצוענות צבאית מסצינה לסצינה, משמיע נשיפות מתכתיות ומפקד על צבא אימפריאלי של גרפיקאי מחשב ומנהלי חשבונות. הוא מתיימר לספר סיפור אופטימי על כפרת חטאים וחזרה בתשובה. אך העובדה שבחר לספר אותו בסדר הפוך מסגירה את הסיפור האמיתי, הפסימי: לוקאס הוא אביר ג'דיי שפותה בידי הצד האפל של ה"כוח". כשנראה את אנאקין עוטה את המסכה, נבין שאלו הם פניו החדשים של לוקאס.

אלו הם גם פניה החדשים של אמריקה. אמריקה כולה פותתה בידי הצד האפל של ה"כוח". ה"כוח" הוא האינדיבידואליזם הרומנטי שהניע אותה בצעירותה, האמונה ביכולתו הרוחנית של הפרט; צדו האפל של הכוח הוא תאוות העוצמה והעונג האנוכית, המובילה דווקא לניכור עצמי. ב-400 השנים שחלפו מאז נחתו המתיישבים הראשונים בחופי העולם החדש, הידרדר חלומם לכדי אידיאל נבוב של מימוש עצמי חומרני והוליד את הקפיטליזם הדורסני ואת תרבות הצריכה ההמונית. גם המרד הקצר של ההיפים הסתיים בהתברגנות ובהצטרפות למִסדר צרכני הקניונים.

הגרוע מכול הוא כנראה העובדה שלוקאס מצליח למשוך את כולנו לתוך האורגיה הטכנולוגית שלו. ככל שהצפייה בסרטים החדשים מתארכת, עינינו מתקהות ולבנו מתערל. המומי פעלולים, אנו שוכחים במהרה את המסר הרוחני ומתמכרים לעונג המשכר של מרדפי החלליות. יתרה מזאת, הפעלולים משתכללים מסרט לסרט, ובה-בעת הסיפור רק הולך ונעשה יותר אפל. כתוצאה מכך אנו מוצאים עצמנו מתמסרים למחול השדים המתלליין בהדרגה אל עבר הרוע. הרוע תמיד יותר אסתטי מהטוב, מהסיבה הפשוטה שהאיש הרע, שאינו נותן דין וחשבון לאף אחד, חי חיים של עוצמה לא-מרוסנת. לעד הוא יותיר רושם יותר עז מהאיש הטוב, המתחשב בצדדים רבים מדי מכדי להיות עוצמתי. לוקאס מודע לזה היטב, וכך מצליח לבנות עלייה הדרגתית של מתח שתסתיים, מן הסתם, בקרשנדו של פעלולים ורוע. הראיה לכך שהוא הצליח לסחוף אותנו לכיוון הזה היא שכולנו מצפים לפרק שלוש בעצבים מרוטים, ובייחוד לסוף, לרגע שבו אנאקין ייכנע סופית לרוע והמסכה המוכרת תופיע על המסך הענקי ותונח על כתפיו. בלי ששמנו לב לכך, אנחנו משתוקקים להפוך לדארת ויידר בעצמנו.

סוף חדש

בעוד שנים אחדות תצא גרסאת ה-DVD של הסדרה המלאה. היא תיקרא בוודאי "'מלחמת הכוכבים', פרקים 1-6: המהדורה האולטימטיבית". או משהו בסגנון. זו תהיה הגירסה שבה יצפו ילדי הדור הבא. הסיפור שיראו יהיה סיפור נפילתו ותקומתו של אנאקין, מין שילוב מודרני בין פאוסט וישו. זה יהיה סיפור של חטא ותשובה, של מוות ולידה-מחדש. הוא יבטא את הערך הנוצרי היסודי ביותר: אפשרות המחילה הפתוחה תמיד. זהו גם הערך הטבוע בבסיס הליברליזם האמריקאי, המבטיח שוויון הזדמנויות ואפשרות של הצלחה לכולם. זה יהיה הסיפור שלוקאס, האמריקאי הנוצרי, באמת ובתמים מעוניין לספר.

אך זה לא יהיה סיפורו האמיתי. את הסיפור האמיתי של לוקאס יכולים לדעת רק ילדי הדור הזה, הצופים בסרטים לפי הסדר שבו הם נעשים: קודם ארבע, חמש ושש, ואז אחת, שתיים ושלוש. זו לא הגירסה הרשמית, אך זו הגירסה המשקפת נאמנה את התבגרותו של לוקאס, את התפתחותו של דור שלם, את סיפורה של אמריקה כולה. זהו הסיפור שאמריקה מדחיקה אך לא מצליחה להסתיר. אין זה סיפור של מוות ולידה-מחדש, אלא להפך: של לידה-מחדש ואז גסיסה הדרגתית. המהדורה האולטימטיבית תטייח את הסיפור הזה, תתפור את הסוף לאמצע ותספר את המיתוס האופטימי, הקלאסי, הנוצרי. אך אנו נדע את האמת: הכסף ניצח את הקסם, המכונה את הנשמה, דארת ויידר את אנאקין.

סוף חדש לסדרת "מלחמת הכוכבים" נצטרך לכתוב אנו, הרחק מאימפריית הכסף של הוליווד. לא על מסך קולנוע נכתוב אותו, ולא בתוך ספר, אלא על דפי חיינו. הביטו: חרב-האור הנשמטת מידו של לוקאס נופלת היישר לרגלינו. הרימו אותה, הדליקו אותה, שייטו עימה מעט באוויר. ההמהום הנעים והמוכר לוחש הבטחה: אתה אביר ג'דיי, במסע חיפוש, במשימה. מהי משימתך? זאת עליך לברר. הביטו סביב. הטכנולוגיה היא מסכה, העולם הוא מסך. מבין החרכים מציץ אור אחר. סרטי הילדות דיברו אמת. המיתוס הקוסמי קורה, ואתם בתוכו.

יהא עמכם הכוח.

ניל מנוסי לומד לתואר שני בחוג ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית

ביקורת הקולנוע על הסדרה "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס פורסמה ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 11: "איזו מנהיגות דרושה לנו" . לחצו כאן להזמנת הגיליון

ניר (ניל) מנוסה הוא הוגה דעות וחסיד חב"ד

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה