דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בדצמבר 2004 | מהדורה 25

הצגה המשנה לצופה את המבט

לאחרונה צפה יהודה מוראלי בהצגת התיאטרון "מנו מלך אטלנטיס", שזכתה השנה בפרס בפסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר. המחזה עורר בו תחושות דומות לאלה שחש בעבר כשהתוודע אל ההצגה "המבט של החירש" מאת רוברט וילסון, ואל הסרט "פיירו המטורף" של גודאר. הוא חש כי מן ההצגה עולה זרם של אנרגיה, מרץ ופריצת גבולות

הצלם ראול קוטאר ובמאי לוק גודאר: חירות ללא גבול

ראיתם את הסרט "כשהנערים שרים"? אם עדיין לא זכיתם, כדאי שתרוצו מהר לקולנוע (או תשיגו את הדי. וי. די). לא אפרט את השתלשלות העלילה, כדי לא לפגום בהנאת הצפייה של אלה שעדיין לא ראו את הסרט. אך ברצוני להתייחס לשני היבטים שהם החשובים ביותר בעיניי, לא רק בקשר לסרט הזה אלא בנוגע למהות האמנות בכלל.

האמן הנסתר

גיבור הסרט הוא מורה-מוזיקאי, המארגן מקהלת נערים במוסד לנוער בעייתי. בניגוד לציפיות שלנו, המורה אמנם אינו מתגלה ואינו נעשה מוזיקאי מפורסם, אך הצופים חשים שהוא אמן ואדם נעלה. הסרט מצביע על כך, שהקשר בין פרסום לכשרון ולערכו האמיתי של אמן הוא חלקי בלבד. המחזה "סירנו דה-ברז'רק" מאת אדמונד רוסטאן, שהיה לסרט מדהים בבימויו של ז'אן פול רַפֶנו ובכיכובו של ז'ראר דפרדייה, מציג בפנינו את סירנו דה-ברז'רק, מחזאי לא מוכר שחי (במציאות) במאה ה-17 בצרפת. סירנו כתב קומדיות וטרגדיות, ואף יצר סוג ספרותי חדש, רומן המדע-הבדיוני (למשל, "מסע בארץ הירח", "מסע בארצות השמש"), אך למרות מקוריותו, נידון לשיכחה.

המחזאי מולייר שאל מיצירותיו סצינות שלמות, שהעביר אותן בין השאר למחזה שלו "הקמצן". מולייר זכה לתהילת עולם, אך כל כתבי סירנו היו נשכחים לולא אדמונד רוסטאן כתב עליו מחזה.

שתי היצירות האלו – "סירנו דה-ברז'רק" ו"כשהנערים שרים" – מאירות את תופעת האמן הנסתר, הסודי, הלא מוכר. חשוב מאוד שנכיר בתופעה זו ונדע שאף בתיאטרון של ימינו מתקיימים יוצרים מרתקים בצל הענקים התיאטרוניים הממוסדים, השבויים במידת-מה בתבניות המוכרות וחוזרים על עצמם שוב ושוב.

האמנות כתרפיה

תהליך היצירה נמצא במרכז הסרט "כשהנערים שרים". העבודה האינטנסיבית על האימונים ועל החזרות של המקהלה מחוללת שינוי עמוק בכל המוסד. ואכן, אמנות אמיתית חייבת לגרום לשינוי, לריפוי. האמנות היא תרפיה קודם-כול לאמנים עצמם: קריאה בביוגרפיות של אמנים מגלה לנו עד כמה האמנות שלהם היתה תרופה למכאובי חייהם. כמעט אפשר לקבוע כלל: ככל שהאסון האישי עמוק יותר, כן היצירה שנובעת מהאמן מרתקת יותר.

במאי הקולנוע פדריקו פליני נהג לומר, שכל יום שבו אינו עסוק בצילום של סרט מביא אותו אל סף השיגעון. מצב נפשי זה, דרך אגב, הופך את מצבם של המוני השחקנים המובטלים לכמעט טראגי: לא רק שהם מחוסרי פרנסה, אלא גם נמנע מהם הנתיב לניקוז הרעלים הפנימיים שלהם, שנשארים בתוכם ועלולים להכריע אותם.

התיאטרון במקורו היה בעל תפקיד תרפויטי לקהל. האפקט הדרמטי של הטרגדיה היוונית – הקתרזיס – נועד לגרום לקהל להזדככות פנימית, לחולל תהליך של טיהור רגשי כולל.

התיאטרון המסורתי היפני, תיאטרון הנו, מציע סוג עמוק ביותר של ריפוי. בתיאטרון הנו ישנן שתי דמויות מרכזיות: הוואקי – נזיר נודד שפותח את המחזה בסיפור על המסע שעבר, והשיטֶה. השיטֶה מופיע תחילה כעובר-אורח – בדמות של זקן, אישה פשוטה ועוד. במקום שבו נמצא הוואקי התרחש בעבר אירוע טראגי, שהשיטה מתאר אותו בסיועה של המקהלה שנמצאת מתחתיו. בחלקה השני של ההצגה השיטה מופיע שוב, אך בדמות של רוח רפאים. עתה הוא הגיבור של אותו אירוע טראגי (שתואר בחלק הראשון); למשל, הוא האישה שהתאבדה. מותו האלים אינו מאפשר לו להגיע בשלום לגן-עדן. הריקוד שהוא מבצע עתה מסייע לו להשלים עם מותו. בסוף המחזה נשמתו חוזרת לגן-עדן, והוא לא ישוב עוד לשוטט ולהיות נע ונד בעולם.

גם ביהדות קיימת, למיטב הבנתי, אמנות מרפאה. כוונתי ליצירתו של רבי נחמן מברסלב, שנראה לי כדגם של האמן היהודי, אמן נסתר שסיפר את סיפוריו לקהל מצומצם של חסידים, וגם יצירתו היתה אובדת, אלמלא רבי נתן רשם את הסיפורים ופרסם אותם.

רבי נחמן היה מרפא נשמות, כשם שתיאטרון הנו עסק בריפוי נשמות. הוא אמר על עצמו שהוא בעל השדה, ותפקידו לתקן נשמות חולות ומטורפות. פעולה זו של רבי נחמן מתחברת למסורת עתיקה מאוד: מזמורי התהילים גם הם סוג של תרפיה. לכל מזמור יש ייעוד ייחודי משלו (של תיקון או ריפוי). בדרך-כלל סיפורים באים להרדים, אך סיפוריו של רבי נחמן מבקשים לעורר.

אמנות של כדור הרגעה

גם האמנות הרגילה (קולנוע, טלוויזיה וכו') היא סוג של תרפיה. אתם עייפים, טרודים, והצפייה בסרט או בהצגה מוציאה אתכם לרגע קל מן הבעיות הטורדות. הסוגריים האלו מאפשרים לצופה להמשיך את חייו ביתר קלות. אך זוהי תרפיה לטווח קצר מאוד, הפועלת כמו כדור נגד כאבים: מרגיע, אך לא מרפא באמת. אם מבלים זמן רב מדי בצפייה באמנות של אקמול, עלולים להפוך לזומבים: המבט כבוי, השרירים רפויים…

באמנות האמיתית צריכה להיות תרפיה (חברתית, פרטית, מטאפיזית) לטווח הארוך; עליה לחולל שינוי ממשי. אך נדירות הן היצירות אשר נותנות לצופה הרגשה שבעקבות הצפייה משהו משתנה בחייו, בתפישתו ובעולמו.

שלוש יצירות עוררו בי רגשות מעין אלה: שתיים מהן ראיתי בחו"ל, בעבר הרחוק יחסית, ואחת בישראל, לאחרונה. בשנת 1971 זכיתי לצפות בהצגה הראשונה של רוברט וילסון, "המבט של החירש" – שש שעות של תמונות תיאטרוניות שהשחקנים כמעט לא זזו בהן, או נעו באטיות רבה. אצל הצופים שהצליחו להתמודד עם חוויית הצפייה התובענית התחולל שינוי ממשי בזווית הראייה, בתפישת הזמן ואף בחייהם. זהו סוג של הצגה, המשנה לצופה את המבט על החיים.

אמנות ככדור מרץ (חוקי…)

היצירה השנייה היא סרטו של גודאר, "פיירו המטורף", שעוררה בי תחושה של חירות ללא גבול. שני השחקנים הנפלאים שכיכבו בסרט – ז'אן פול בלמונדו ואנה קארינה – אלתרו בהדרכת הבמאי פרודיה על סרט בלשי, שעסק בין השורות בכל התרבות והשתקפויותיה: קומיקס, קולנוע, תיאטרון, מוזיקה, אמנות פלסטית וכו'. זוהי יצירה חובקת עולם, ולמרות המסר הנואש שלה יש לה אפקט ממריץ, הממחיש את האימרה הנודעת: "באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה".

לאחרונה צפיתי בהצגת תיאטרון (שזכתה השנה בפרס בפסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר), אשר עוררה בי תחושה דומה של אנרגיה, מרץ ופריצת גבולות. המדובר ב"מנו מלך אטלנטיס" מאת ליאור וסרמן ויונתן לוי, שכתבו, ביימו ושיחקו בהצגה המוצגת בתיאטרון 'תמונע' בתל-אביב, וב'זירה הבינתחומית' ובאולם הקטן בתיאטרון החאן בירושלים. על רקע תפאורה העשויה מערימות של פירות רקובים מעלים שני השחקנים סאגה מטורפת, העוסקת בכל השיטות הפילוסופיות, הפוליטיות והתרבותיות: סדר פוליטי בסין, גלגול נשמות, קומוניזם, קפיטליזם וכו'. ליאור וסרמן ויונתן לוי יצרו משחק ילדים שמכיל בתוכו את כל העולם. הכימיה ביניהם דומה לקשר החשמלי שנוצר בין השחקנים ב"פיירו המטורף".

שמעתי שהפורים-שפיל בישיבות החסידיות – הצגה המוצגת בסעודת פורים מול הרבי – אמור לתקן את הבעיות האישיות של השחקנים, כולל עקרות ובעיות פרנסה. אני חולם על אמנות שאינה רק כדור הרגעה, אלא יש לה השפעה ארוכת טווח והיא באמת מסייעת לתקן את העולם, את היחיד ואת החברה.

פרופ' יהודה מוראלי הוא מרצה לתיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים

הכתבה פורסמה בגיליון מספר 25 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה