דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באוקטובר 2003 | מהדורה 18

הפרוטוקולים של הרביזיוניסטים

עוד לפני מלחמת ששת-הימים, הכחשת השואה ושלילת ישראל נקשרו זו לזו קשר אורגני. בין אם הוא נאצי או אנרכיסטי, הרביזיוניזם האירופי שם לעצמו מטרה אחת: לערער על הזכות האתית-היסטורית לקיומה של מדינת ישראל. לוראן כהן על המפלצת האידיאולוגית החשובה ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים

בית ספר יהודי ב- Gagny, פרבר של פאריס, 15.11.2003

זהו סיפורו של טירוף המתפשט לפי מהלך פסיאודו-רציונלי, ואשר זכה להכרה כמהלך פסיאודו-מדעי. עד כה התופעה של הכחשת השואה ומייצגיה, הקרואים "רביזיוניסטים" (מהמילה revision), לא זכו בארץ להתייחסות הראויה וכתוצאה מכך מצטייר הפעיל הרביזיוניסטי פחות או יותר כגלוח-ראש צעיר, אלים ומפגר, אשר מוכן להישבע על ראשו של היטלר ש"בתאי הגזים הרגו רק כינים" דמויות כאלה אמנם אינן נדירות באירופה: הניאו-נאצים האנגלים שלBlood and Honor , תנועות צרפתיות שהן צאצאיהם ה-GUD או ה-FANE, או ה'חוג הספרדי הפאן-אירופאיסטי'; אך סיפורה של הכת הרביזיוניסטית הרבה יותר מוזר ומסובך.

כותב הפילוסוף הצרפתי אלן פינקלקרוט בספרו "עתידה של שלילה", Alain Finkielkraut, (L'avenir d'une négation, Seuil, 1982)המוקדש לחקר הרביזיוניזם: "עלינו להפסיק לכנות את האליטות של הרביזיוניזם 'בריונים בלונדינים'. אין בהם סאדיזם, אין בהם תשוקה לצלב קרס או נוסטלגיה לטוטליטריזם הימני. דאגתם היחידה היא לתפוס עמדה שמאלה מכל אנשי השמאל: מקום מופשט, מטא-שפה מוחלטת, מבצר שלא ניתן לכבוש אותו, אשר ממנו הרביזיוניסטים יכולים לגנות את החולשות והפשרות, בלי להישפט. מאשימים אותם בסימפתיה לזוועת שהתרחשו במחנות, אך הרביזיוניסטים, המוקפים בחבורה של 'בוגדים ותמימים' (שאר העולם, כפי שהוא נתפש בעיני הרביזיוניסטים; ל. כ.) , רואים את עצמם כמי שהביאו את רעיון המהפכה לניצחונו האולטימטיבי, וכמי שגוברים בנוק-אאוט במאבק הבין-כיתתי לבעלות על הרדיקליזם".

כפרה על הפאסיביות האירופאית

למחרת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, ב-15 במאי 1948, חמישה צבאות ערב פלשו לארץ. מעבר להתמודדות הצבאית עם הסירוב של העולם הערבי להכיר בהחלטות האו"ם, ישראל הצעירה היתה מודעת לתמיכה המוסרית הנרחבת מאוד שזכתה לה בעולם, תמיכה שלא היה כדוגמתה בתולדות העם היהודי. מקורה של אותה תמיכה באירופה כולה – בגילוי השואה. מי שקרא את העיתונות האירופית דאז, יודע שהסולידריות עם העם היהודי היתה מבוססת על רגשי אשמה ועל הרצון "לתקן" את אשר נעשה באושוויץ. למעשה, המערב נטה אז ליצור זיקה ישירה בין תעשיית המוות ההיטלראית לבין המחויבות למדינת ישראל. ליאון בלום, מי שהיה ראש הממשלה היהודי של צרפת לפני המלחמה ולפרק זמן קצר אחריה כתב ב“Le Populaire", עיתון שהוא עצמו עמד בראשו, ב-1 באוגוסט 1947: "את המצפון הבינלאומי טורד דבר אחד בלבד: קומץ עלוב של יהודים, שארית הפליטה של ההשמדה ההיטלראית (…) שנאסר עליהם המקלט היחיד אשר יכלו לקוות לו – ארץ פלשתינה, שאחיהם מעבדים את אדמתה". ב-14 במאי 1947 נשא סגן שר החוץ הסובייטי אנדריי גרוֹמיקוֹ את נאומו המפורסם בפני נציגי האומות-המאוחדות, שבו הבהיר כי רצונם העז של היהודים למצוא להם מקום בארץ-ישראל "הוא תוצאה של העובדה, ששום מדינה אירופית לא היתה מסוגלת להבטיח לעם היהודי הגנה על זכויותיו האלמנטריות. פירוש הדבר, שרק סיוע ממשי של העולם להקמתה של מדינת ישראל יכפר על הפסיביות המביישת של העמים והממשלות בימי השואה". בעיתון “Le Figaro" מה-4 במאי 1948 חזר הסופר הדגול אשר זכה לסמכות מוסרית-נבואית, פרַנסוּאָה מוֹריאַק, על אותו רעיון: "משעה שעם הנודד זה מאות בשנים זכה סוף-סוף לתקוע את יתד אוהלו, אם יש עם שאסור לאו"ם להפר את ההבטחות שניתנו לו, זה העם הזה, אשר שרד לאחר טבח שכל תולדות האכזריות האנושית לא ידעו כמותו".

קבוצה קיקיונית אחת

על אף כנותן, גישות מן הסוג הזה מתעלמות מכך שהשאיפה לציון ימיה כימי הגלות; מייצגיהן שכחו שהציונות המדינית נולדה במחצית השנייה של המאה ה-19, הרבה לפני כתיבתו של "מיין קאמפף". הרצון "לתקן" את העוול הנורא של ההשמדה הנאצית במלחמת העולם השנייה צמצם את הדיון בשאלה היהודית למאה העשרים בלבד. אך מי שיער אז, בשנים 1947–1948, שקבוצה קיקיונית אחת בצרפת, אשר נמנו עימה בעיקר אנשי רוח ימנים קיצוניים, עסוקה בפברוק הבשורה שלפיה איש לא מת בשום מחנה בשל יהדותו, או בלשונו של רוֹבֶּר פוֹריסוֹן, נביאו הרשמי של הרביזיוניזם בן-ימינו, היטלר מעולם לא ציווה לחסל את היהודים, "ומעולם לא ציווה להרוג שום אדם בשל גזעו או דתו". פוריסון כותב בספרוdéfense Mémoires en("זכרונות במגננה", 1980, עמ' 3), ש"מיתוס תאי הגזים" נולד "ב-1942 בערך, בחוגים ציוניים-אמריקאיים למיניהם". מכאן נובע, שהתנועה הלאומית היהודית היא שקרית במהותה. לפי התפישה הזאת, מי שיפענח, יגלה ויפרסם את ה"שקר" האמור, יוכיח בעצם שמדינת ישראל אין לה מקום עלי אדמות, ולכן מאבקם של הפלסטינים הוא כורח מציאות נצחי מבחינה מוסרית. בתמצית הדברים, זהו ה"חידוש": הרביזיוניזם הוא אכן בן-גילה של מדינת ישראל.

לפחות בתחילה, הדמות שהסתתרה מאחורי המזימה לא היתה אלמונית כלל. מוריס בַּרדֶשׁ לימד ספרות צרפתית, תחילה בסורבון, ומשנת 1942 באוניברסיטת ליל. הוא נחשב לאחד המומחים הצרפתים הגדולים ליצירותיהם של בלזאק וסטנדאל. בַּרדֶשׁ כתב מעל דפי השבועון "Je suis partout". בזמן הכיבוש הנאצי של צרפת שבועון זה נחשב לאיכותי ביותר, ומשתתפיו – ל"עתידה ההגותי-ספרותי של האומה". אליס קפלן, בספרה ”The Collaborator” ("משתף הפעולה", ספר אשר זכה בפרס של ”Los Angeles Times” ) (Alice Kaplan, The Collaborator, (University of Chicago Press, 2000)מוכיחה ש"Je suis partout" התאפיין באנטישמיות אובססיבית, בהיותו שבוי בקסמו של היטלר ובתקווה ל"מהפכה לאומנית" צרפתית לפי הדגם של גרמניה הנאצית. שמו של השבועון, "אני מצוי בכל מקום", היה אמור לגלות לצרפתים התמימים את תוכניתם הסודית של היהודים: רצונם להשתלט על הכלכלה העולמית, להקריב את האינטרסים החיוניים של עמי העולם על מזבח הקפיטליזם, לכבוש את התקשורת, לטעת את האתיאיזם כדי לגרום לכאוס מוסרי וחברתי וכו'. עורכו של העיתון היה הסופר רוֹבֶּר בּרזיליאק, גיסו של ברדש. בין השניים התקיימה שותפות רוחנית. בּרזיליאק נשפט והוצא להורג ב-6 בפברואר 1945, מיד עם שחרורה של פאריס. בעודו עומד מול כיתת היורים, הספיק לצעוק: ”Vive la France quand même" ("אף על פי כן, תחי צרפת"). חסידיו רואים במילים אלו עדות כפולה: הוכחה לכך שברזיליאק היה נאמן לאידיאולוגיה שלו עד לשערי המוות, ואף נשאר "איש של מילים"; אדם המתעקש, בניסוחה של אליס קפלן, "לומר את הדברים הנכונים בעת הנכונה". יום לאחר הוצאתו להורג של ברזיליאק, ב-7 בפברואר, פרסמו אנשי המערכת של ”Je suis partout» (אשר הועמדו למשפט רק בסתיו 1946) את ההודעה הבאה: "הם ירו ברובּר ברזיליאק. הם העזו לעשות זאת. הם רצחו איש צעיר בן 33, שעיניו הנבונות היו מלאות בכל תקוותיו של הנוער. רובּר ברזיליאק היה אחד האנשים הכשרוניים בזמננו ואחד החכמים שבהם, אדם שכיבד את הספרות הצרפתית ואת צרפת בכללותה (…) הוא נורה בידי הגנרל דה-גול. היהודים תבעו את דמו של צדיק זה". לאחר הוצאתו להורג של ברזיליאק נמצאו כל חפציו צרורים בתיק, שעליו נכתב: "נא למסור תיק זה, על תכולתו, למר מוריס ברדש". בשורות הפאשיזם הצרפתי לא היה ספק באשר לדרך שבה יש לפרש את המסר: מעבר לשפת הקבר ברזיליאק מצווה על ברדש להמשיך במאבק. ברדש ראה בירושה זו "אתגר מוסרי" ו"משימה קדושה", ולאחר שלוש שנים של פיתוח מדעי הציג בפני העולם את הפטנט שאיש לא ציפה לו: השואה מעולם לא היתה אלא קלף הסברתי בידי היהודים.

אבן הפינה

ספרו הראשון של ברדש, "נירנברג או הארץ המובטחת", Nuremberg ou la Terre promise) (Les Sept Couleurs, 1948. ראה אור באוקטובר 1948 והודפס ב-25 אלף עותקים. בעיני ברדש, ספר זה הוא רק "אבן הפינה. מה שכלול בו זה בעיקר שאלות ולא טענות, ניתוחים ולא מסמכים. אך האין די בזאת לפי שעה, כדי להכניס קצת סדר בתוך החומר אשר הוצג במתכוון באופן מבולבל?". למעשה, ברדש שרטט כאן את תוכנית העבודה של הרביזיוניזם, ומאז "הכחשת השואה" על כל גילוייה, גם כאשר תגיח מכיוונם של חוגי השמאל הקיצוני, עתידה לשאול מברדש האולטרה-ימני את גילוייו ואת התיזות שהשכיל לחצוב מגילויים אלו. מה הן המניפולציות המאפשרות לברדש לשכנע את קוראיו, שסיפורה של מלחמת העולם השנייה שונה לגמרי ממה שהיה מקובל לחשוב? איך נוכל להסביר את העובדה, ש"יצירה" זו סימנה את ראשיתה של תנועה המונה כיום עשרות אלפים חברים בכל אירופה, מוציאה לאור פרסומים בכל השפות ואף יש לה מכונים משלה ללימודים גבוהים, פחות או יותר חוקיים? והרי ברדש מציע גירסאות שונות לקומץ של בדיות מופרכות, האחת מגוחכת מן השנייה, שלפיהן "השלטון הנאצי מעולם לא תכנן להשמיד את היהודים, אלא לרכז אותם במזרח אירופה"; "זוועות המחנות סיבתן היתה בעיקר אכזריות בין האסירים"; "היהודים הם האחראים האמיתיים למלחמה". עניין זה הוא חשוב ביותר ברטוריקה הרביזיוניסטית: "לא זאת בלבד שהיהודים לא היו קורבנות, אלא הם אלה שגרמו לקונפליקט העולמי ונושאים בכך באחריות למיליוני הרוגים".

הכרזת המלחמה של הקהילה היהודית

השאלה "מי באמת התחיל" נותנת מרחב עצום לדיון (ולדמיון). ואכן, כדי "להוכיח" שהיהודים הם הסיבה למלחמה, שוב ושוב מביאים הרביזיוניסטים ציטוטים ממכתבו של חיים וייצמן, שהתפרסם בעיתון היהודי-האנגלי “Jewish Chronicle»ב-8 בספטמבר 1939: “The Jews stand by Great Britain and will fight on the side of the democracies» ("היהודים עומדים לימינה של בריטניה ויילחמו שכם אחד לצדן של המדינות הדמוקרטיות"). משפט זה מוכיח, אם כן, שהתנועה הציונית ודרכה היהדות ה"קוסמופוליטית" איימו על גרמניה, עד אשר לא נותרה לה ברירה אלא להשתמש בזכותה להגנה עצמית. "חיים וייצמן", כותב לדוגמה רובּר פוריסון, "היה לשופר של הקהילה היהודית הבינלאומית, אשר הכריזה מלחמה על גרמניה בספטמבר 1939". כדי להעניק לעניין כובד משקל וחומרה יתרה, הרביזיוניסטים נוהגים לטעון שבאותם ימים וייצמן היה נשיא ה'קונגרס היהודי העולמי', תואר נוצץ שכמו שאוב מ"פרוטוקולים של זקני ציון". למעשה, היה אז וייצמן נשיא הסוכנות היהודית.

אם נחזור שוב ל"נירנברג או הארץ המובטחת", נמצא שם שסיבת המוות העיקרית במחנות היתה מחלת הטיפוס ו"תנאים סניטריים לא-תקינים". ברדש: "כמובן, איני מסיק שמחנות הריכוז היו בתי-כלא לבנים וורודים, שבהם שיחקו בכדור תוך כדי שירה בליווי מפוחית". על שאלת השאלות – מי "בדה" את "המיתוס של תאי הגזים" – ברדש מציע תשובה משולשת: היהודים (כדי לחזק את שליטתם על העולם דרך סחטנות מוסרית-רגשית), הסובייטים (כדי להמעיט מפשעי הבולשביזם ולהשכיח אותם) ובעלות-הברית (כדי להצדיק את ההפצצות ואת "סבלו הנורא" של העם הגרמני, שהוא ה"קורבן" האמיתי של המלחמה).

הירחון שהקים ברדש בדצמבר 1952 היה לצינור שהפך את הכחשת השואה לזהותה של כת קטנה, יומרנית ונחושה. "Défense de l'Occident" ("הגנת המערב") היה, כהגדרתה של ולרי איגוּרנֶה Igournet, Histoire du négationnisme en France, Seuil, 2000). (Valérie

"עיתון לוחם". מחקרה היסודי של איגורנה מתייחס לכל המרכיבים בתולדות הרביזיוניזם, ואף כולל ראיונות חשובים ביותר עם ברדש שנערכו זמן לא רב לפני מותו (30.9.98). "עיתון זה נוסד כדי להציג את כל רעיונותי. הרביזיוניזם הוא תוצאה של רעיונותי", הודה בארדש באוזני איגורנה. מאמצע שנות החמישים המאבק האנטי-ציוני היה למסע-צלב עבור בארדש וצוותו. מדינת ישראל מוצגת בידיהם כגוף זר המסכן את יציבותו של העולם, כְּבִתהּ הממזרת של אמריקה וכסרטן "בלב המוסלמים". באפריל 1963 איש האס. אס לשעבר, פייר אוֹפסְטֶטֶר, קובע סופית את עמדת התנועה כלפי ישראל: "מדינת הרפאים, ישראל, הורכבה משטחים שנגנבו מערבים ונבנתה ממיליארדים שנסחטו מידי הגרמנים בטענה ל'פשעי המלחמה של הנאצים'". כך, כבר לפני מלחמת ששת-הימים, הכחשת השואה ושלילת ישראל נקשרו זו לזו קשר אורגני. בשנות השבעים הן ישולבו יחד ויהיו לאידיאולוגיה אחת.

הסגידה לפרטים שוליים

בבואנו לבדוק את שורשיו של הרביזיוניזם האולטרה-שמאלי, עלינו לשאול אם שאיפותיה של התנועה למדעיוּת סיבתן דווקא אפסיותו הרעיונית של אביה המייסד, פּוֹל רַסינְיֵיה. דבר אחד ברור: אפשר לעמוד על מאפייניהם הייחודיים של פעילי השמאל הקיצוני מתוך יומרתם להיות חוקרים ואנשי מדע המסוגלים להציע הסבר מקיף של המציאות, לפי השיטה המארקסיסטית. "אנשי האקדמיה" האלה מפגינים את מה שפינקלקרוט מכנה בשם "הפטישיזם של החומר הכתוב". זאת, מפני ש"הפטישיזם הופך את דעותיהם הקדומות לתפישות קפדניות, עושה אותם לחוקרים, והופך את הסירוב והבוז למציאות – לסגידה לפרטים השוליים". משפטים אלו מתארים היטב את פול רסינייה. ב"רוצחי הזיכרון" (אשר זכה לתרגום עברי בספריית אפיקים, עם עובד), מראה פייר וידאל-נַאקֶה (היסטוריון של יוון העתיקה, הכותב גם על ההיסטוריה של זמננו) שכל המבנה התיאורטי של פול רסינייה וחסידיו (אשר לפיהם, "רק מיליון, קצת יותר או קצת פחות" יהודים מתו במלחמת העולם השנייה מסיבות שונות) נסמך על מקור אחד ויחיד, מעורפל ביותר: כתבה שהתפרסמה ב-5 בדצמבר 1942 (!) ב"“Die Einheit ("אחדות"), עיתון יידיש שראה אור במוסקבה (!), ובה צוין ש"הרוב (80 אחוז) מיהודי אוקראינה, ליטא ולטביה ניצלו".רסינייה ויורשיו שוכחים באופן סדרתי לציין שדוד ברגלסון, החתום על הכתבה, היה סופר שגויס לפעילות הסברתית למען ברית-המועצות, אשר תכליתה היתה לחבב את הקומוניזם על יהדות אמריקה. כתועמלן סובייטי, ברגלסון המציא את סיפור הצלתם של יהודי אוקראינה, לטביה וליטא כדי לפאר את הצבא האדום (פרט עצוב אך צפוי: אחרי המלחמה, ב-1952, ברגלסון, בדומה ליתר משרתיו הנאמנים ביותר של סטאלין, עתיד לקבל את גמולו, כדור בראש). אך רסינייה לא דקדק בכגון אלה. בעיניו, כ"לוגיקן מהפכני", רק המספרים חשובים. ווידאל-נאקה מסכם: "על בסיס רעיונות מסוג זה, ועוד רבים כמותם, רסינייה מדמה בלבו שהוא זכאי לכתוב שהשמדת העם ההיטלראית היא למעשה 'הרמאות הטראגית והמקאברית ביותר בכל הזמנים'".

מי היה פול רסינייה? ההיסטוריונית נַדין פרֶסקוֹ עמלה שנים ארוכות כדי לענות על שאלה זו, והתוצאה היא ספר המכיל בחובו 800 עמודים, תחת השם "Fabrication d'un antisémite", שניתן לתרגם אותו לעברית כ"כיצד מייצרים אדם אנטישמי". (Nadine Fresco, Seuil. מאחורי התחפושות האידיאולוגיות הרבות של רסינייה, מגלה לנו פרסקו, מסתתר אדם מר, בעל שגעון גדלות, שהיה פעיל פוליטי במשרה מלאה אך נפרד מיוזמתו או גורש מכל המשפחות הפוליטיות שקיבלו אותו אליהן. ואולם לאחר מותו, ביולי 1967, התגשם חלומו: אנשים אחרים הפכו את רסינייה למחנה פוליטי בזכות עצמו.

חייו של רסינייה דומים למסע במעמקי השמאל. הוא נולד במארס ב-1906, בגיל 18 הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית וב-1932 סולק משורותיה. רסינייה היה יושב-ראש הפדרציה הסוציאליסטית בבֶּלפוֹרט (מזרח צרפת), והשתייך לענף הפציפיסטי של פּוֹל פוֹר. בזמן הכיבוש הקים רסינייה את "La IV République" ("הרפובליקה הרביעית"), עיתון מחתרתי, ובסוף 1943 נעצר בידי הגסטאפו ונשלח לבוכנוואלד. כפי שיודע כל מי המתעניין בהיסטוריה של התקופה, לא היו תאי גזים בבוכנוואלד. לכן, כאשר רסינייה אומר שלא ראה שום תאי גזים בתקופת מאסרו, הוא מתבססת על עובדה אמיתית, אך "מסיק" מכך מסקנה מתעתעת: "איש מעולם לא ראה את תאי הגזים, כי הם פשוט לא היו קיימים מעולם…". ב-1945, עם השחרור, רסינייה הוכר כנכה. השבי ריסק אותו, אך לטענתו, "לא האידיאולוגיה הנאצית אשמה בכך, אלא האסירים עצמם". אפשר להיווכח בשימוש שעושה רסינייה באמצעים הדומים לאלה של מוריס ברדש כדי לגרום לבנליזציה של הנאצים, לנורמליזציה של מחנות הריכוז ולנטרולה הגמור של ייחודיותם, ובכך להשיבם לקטיגוריה של בתי-מאסר פחות או יותר "קונבנציונליים". "אך מי האחראי?", מסכם פינקלקרוט את עמדתו של רסינייה. "מי אשם? ה-Häftlingsfürhrun, דהיינו, המינהל האוטונומי של האסירים. חלק מאנשי המינהל קיבלו סמכויות מסוימות מאנשי האס. אס, אשר הפרידו ביניהם כדי לשלוט, והכניסו לתוך מערכת היחסים בין האסירים עצמם את שיטת השעבוד. האשמים הם המבַצעים האכזריים. לפי רסינייה, הם-הם שגרמו לכאוס ולטירוף אשר התגברו במחנה. החוק היה קשוח אך נכון. לצערנו, המבצעים לא היו נאמנים: הפקודות עוותו, רמאויות שונות החמירו את ההבדלים בין האספסוף לבין אצולת המחנה, אנשי הקאפו ניצלו את כוחם וכך בגדו באנשי האס. אס".

ביוני 1946, למרות מוגבלותו, רסינייה זוכה להצלחה הגדולה בחייו: הוא נבחר לציר מטעם המפלגה הסוציאליסטית במזרח צרפת. אך רסינייה אינו מאריך בהנאה מהתגשמות חלומו, ובנובמבר של אותה שנה עוזב את בֶּלפוֹרט ואת הפוליטיקה המימסדית ומתכנן "דברים גדולים". כך, בשנים 1949–1950 הוא מפרסם את ספריו “Passage de la ligne» ("חציית הגבול") ו-Le”mensonge d'Ulysse» ("השקר של יוליסס"). בתקופה זו רסינייה עדיין מתלבט: עוד אין בפיו טענה חד-משמעית שתאי הגזים לא היו ולא נבראו. הוא חוזר ואומר שהתופעה היתה הרבה יותר נדירה ממה שנהוג לחשוב, וכבר מתחיל להטיל ספק בעצם קיומה: "עוד לא הגיעה השעה לשיפוט סופי ביחס לתאי הגזים. המסמכים נדירים ואלה הקיימים בידינו לוקים בחוסר דיוק, אינם מושלמים, מזויפים ומעוררים חשד… דעתי על תאי הגזים? הם היו, אך מספרם היה נמוך מכפי שמקובל לחשוב. השמדה בדרך זו היתה גם היא, אך לא בממדים שמספרים עליהם". בשנות החמישים רסינייה מתקרב לזרם האנרכיסטי, ובו-בזמן האנטישמיות שלו מקצינה. פייר וידאל-נאקה מדבר עליו כעל אדם העסוק באובססיביות בקנוניה היהודית הבינלאומית. נדין פרסקו מזכירה שבתקופתו האנרכיסטית, "רסינייה השתתף בהוצאת העיתון של הפדרציה האנרכיסטית, “'Le Monde Libertaire'("העולם המתירני"). הוא פרסם כתבות שעסקו בכלכלה, רובן בתגובה להתבלטותו של היהודי מנדס פראנס בצמרת המפלגה הסוציאליסטית בשנות החמישים. הוא גינה את "המניפולציה הפוליטית של הבנקים והבנקאים, בעיקר יהודים". בעיני רסינייה, מאבקו נגד ה"בנקאים היהודים" לא ניתן להפרדה ממאבקו נגד מדינת ישראל. הוא מסביר בעצמו: "באו אלי בטענה, יותר במרומז מאשר במפורש, שתליתי את השחיתות הפוליטית הקיימת כמעט אך ורק בבנקים היהודיים (…) זוהי נטייה המונית המיוחדת לצרפת: חוץ מלצורכי שבח והפרזה לטובה, לא ניתן כלל לשפוט את התנהגותם של היהודים בעניינים ציבוריים בלי שמיד יאשימו אותך באנטישמיות או בגזענות. מסיבה זו, בשמאל ובתנועת הפועלים (…) מעולם לא התאפשר לתפוס עמדה כנגד הציונות, שטולסטוי כה גינה אותה, או כנגד הקמתה של מדינת ישראל, הנוגדת הן את עקרונות הסוציאליזם המתירני והן את הסוציאליזם בכללותו". בסוף שנות החמישים רסינייה נאלץ להתמודד עם האשמות של אנרכיסטים גרמנים דווקא, שסירבו לקבל את האנטישמיות שלו. יחסיו עם חלק מהפעילים הצרפתים התערערו גם הם. לפי רסנייה, פעילים אלו חטאו במתינותם ובסירובם להסיק מסקנות מהאמת האחת והיחידה: העולם מתחלק בין הפרולטריון והקפיטליזם, אשר מופעל מבפנים בידי היוּדו-ציונים. כדי להשלים את שרטוט דיוקנו האידיאולוגי של רסינייה, יש לציין את דבר שנאתו לברית-המועצות. רסינייה מצטייר שוב ככפילו של ברדש. הוא היה משוכנע שבדומה ליהודים, גם הסובייטים מעוניינים להפיץ את סיפור השואה. פייר וידאל-נאקה מעיר שעבור רסינייה, "הברית בין היהודים לקומוניסטים היא נתון תמידי של הפוליטיקה העולמית". ומהו האינטרס הסובייטי? רסינייה: "בעיניי, הטריק של הקומוניסטים היה ברור – בהדגשת מחנות הגרמנים, הם חשבו לבלבל את העולם ולהסב את תשומת-לבו מעשרים מיליוני בני-אדם אשר היו שבויים במחנותיהם". נוסף לרסינייה עצמו, כל הרביזיוניזם האולטרה-שמאלי רואה ביהודים ובקומוניזם הרוסי שתי "התגלמויות של זיוף": אלה זייפו את ההיסטוריה, ואלה חיללו את המהפכה ואת משיחה, קארל מארקס.

ב-1964 רסינייה, אשר שילח כל רסן, פרסם את ספרו "הדרמה של יהודי אירופה" (Le drame des juifs européens, Les Sept Couleurs, 1964).

החוליות בשרשרת

כדי להבין על איזו "דרמה" מרומז בשמו של הספר, כדאי לקרוא את המשפטים ההצהרתיים הבאים: "הדרמה של יהודי אירופה אינה בזאת ששישה מיליונים מהם הושמדו, כפי שהם טוענים, אלא בעצם הטענה. אין שקר ללא עונש, ועתה מגיע זמן הכפרה. אסור לשכוח שמטרת השקר היתה לקבל את התקציב ההכרחי להקמתה של מדינת ישראל (פיצויים לפי מספר הקורבנות היהודיים)". ביולי 1967 רסינייה נפטר בגיל 61, אך עם מותו התגבש אותו אגף שמאלי אשר פיתח אסכולה שלמה בהתבסס על כתביו. כיום, למרות הסימפוזיונים, כתבי-העת בעלי הכותרות המגלומניות, אתרי האינטרנט, אך גם חוקים האוסרים על קיומו של הרביזיוניזם באירופה, עמדת מצדדיו לא השתנתה. יש בה עדיין אותו מינון של גסות ודמיון מופרע, כמו זה המאפיין את רסינייה עצמו: השואה, היהודים ומדינת ישראל הן שלוש החוליות בשרשרת השעבוד של הפרולטריון העולמי. ניצולי ההשמדה משקרים, כי המדע המארקסיסטי מלמד שלאורך ההיסטוריה אין קורבן לבד מהפרולטריון. מאז קיימים בני-אדם, חברות, צבאות, דגלים ולאומים, המוני הפועלים הם-הם הקדושים המעונים האמיתיים, והיום היהודים מנסים לגנוב מהם כבוד זה. תחרות נואשת, חולנית, מזוכיסטית, על התואר הנכסף של הסבל: מילים אלו יש בהן כדי לסכם את הסטייה הרביזיוניסטית.

הואיל וברדיפות של יהודים אנו דנים

לוּאי-פֶרדינַן סֶלין, מחשובי הסופרים הצרפתים במאה העשרים, היה אישיות שנויה במחלוקת. מעריצי יצירתו הספרותית המהפכנית ("מסע אל קצה הלילה", תרגמה אילנה המרמן, עם עובד, 1994) מתקשים לעכל את קיומם של הפמפלטים האנטישמיים ספוגי הקללות, אותם כתב לאורך השנים. האלים ביותר ביניהם הוא "זוטות תחת טבח" ("Bagatelles pour un massacre", 1937).

הקטע המובא כאן הוא מתוך מכתב ששלח סלין לעורך-דינו מהכלא ב-5 במארס 1946 (עם סיום מלחמת העולם השנייה היגר סלין לדנמרק, אך נעצר שם לבקשת השלטונות הצרפתיים), ומעיד על כך שסלין היה מראשוני הממציאים של הכחשת השואה.

(עמ' 59)

"…האנטישמיות עתיקת יומין היא. וזו שלי, בצורתה המוגזמת, הקומית עד מאוד, הספרותית בלבד, לא פגעה באיש. חוץ מזה, מעולם לא הטפתי בספריי לפעולה כלשהי בעלת אופי אנטישמי; הטפתי להתעוררות, להתנערות האָרים שהתבהמו, לאיחוד בין צרפת לגרמניה למען השלום. ועניין אחרון ועיקרי: יהודים בצרפת מעולם לא סבלו רדיפות. היהודים היו לגמרי חופשיים (שלא כמוני) בגופם ובנכסיהם באזור וישי, וזאת במשך כל תקופת המלחמה. באזור הצפון הם נאלצו אולי במשך כמה חודשים לענוד איזה כוכב קטן (איזו תהילה! אני מוכן לענוד עשרה!). פה ושם החרימו רכוש של יהודים (סיפור גדול!) שהוחזר להם מאז, ועוד איך! בריבית-דריבית (ונכסיי-שלי לא יוחזרו לי לעולם). נכון אמנם שמספר מסוים של יהודים גורש מצרפת חזרה למדינה שהם באו ממנה. הצעד הזה ננקט עקב המחסור ששרר במדינה. גם הדנים בוודאי היו עושים זאת בנסיבות דומות. איני מצדיק את הגרמנים, אלא רק מציג את העובדות. והואיל וברדיפות של יהודים אנו דנים, מיותר לציין שהשוטרים הפעילים ביותר בקרב הגסטאפו בזמן הכיבוש, הסי. אֵיי וכן הסי. אַיי, היו כמעט כולם יהודים או יהודים-למחצה, ושרודפי היהודים הנמרצים ביותר, המלשינים, היו בעצם יהודים בעצמם. התופעה הזו בטח היה לה מקום גם במדינות אחרות. היא גרמה לי לתהות ולחשוד באשר לעצם עקרון הגזע. מצאתי, שרוב האנטישמים הידועים ומשתפי-הפעולה הגדולים יש בהם שרידים "ודאיים" של דם שמי, או מוצא יהודי. הסקתי מכך שהמשחק שנכנסתי לתוכו כל-כולי, זה שהרס אותי לחלוטין, לא היה אלא משחק פתיים שכל הקלפים בו מזויפים ומסולפים. דון קישוט לפחות הסתער על תחנות רוח אמיתיות; אני לא נתקלתי כלל במשהו דומה, רק בסיוט, בנוכלות אווילית, תמיד עם אותם פרצופים, שגילמו את כל התפקידים".

מצרפתית: דורית דליות-רובינוביץ'

לוראן כהן הוא סופר צרפתי החי בישראל

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מספר 18 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה