דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 בפברואר 2004 | מהדורה 20

העניים אשמים

"הכתמה מוסרית של העניים אינה מושרשת בתרבות היהודית המסורתית, המודרנית או הציונית. זוהי תופעה חדשה אצלנו. ישראל של היום היא חברה אשר עדיין זוכרת, שאפשר גם אחרת". אבי בראלי על שורשיו הפרוטסטנטיים, הזרים, של הדרוויניזם החברתי בישראל

המובטלים בטלנים, הנזקקים נצלנים, העניים הביאו את העוני על עצמם. אלה הן הטענות המובלעות בהסבריהם ובניתוחיהם של השולטים בחברה הישראלית כיום, כשהם עומדים מול התוצאות ההרסניות של טיפוח הפער החברתי, של "הגמשת" שוק העבודה, של הריסון-עד-כדי-מיתון, של ההפרטה, של הניוון והמסחוּר בשירותי החינוך, הבריאות והרווחה. אי-אפשר להסתפק בטענה שאין מנוס משוק לא-מרוסן, היוצר בהכרח חברה של "עליונים ותחתונים" וריבוד כלכלי טבעי. הטענה הכמו-מדעית, שלפיה קיטוב חברתי-כלכלי הוא הסֵדר האנושי הטבעי, ההכרחי, אינה מצליחה לעקור מהכרתם של בני-אדם את רגשי הסולידריות לנוכח סבל זולתם.
כדי לגונן על התהליך מרחיק הלכת של עיצוב-מחדש וחלוקה-מחדש של הכוח בחברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות, צריך לטפח חסינות מפני רגשות מוסריים ומפני מחויבות חברתית. גם שימוש דוגמטי במדע הכלכלה ובהכתמה מוסרית של קורבנות הקפיטליזם הישראלי, וטיפוחה של התנכרות בין-מגזרית בחברה, יוצרים את האטימות הנחוצה.

הדיון החברתי-כלכלי הרווח בחברה הישראלית בת-ימינו דומה מאוד לדיון שאפיין את ארצות-הברית במחצית השנייה של המאה ה-19. ייתכן שהדמיון הזה נובע מהדמיון בנסיבות ההיסטוריות: המתקפות החזיתיות על העניים מאפיינות בשני המקרים קפיטליזם מונופוליסטי צעיר, המבקש לעצמו לגיטימציה

הכתמה מוסרית של העניים אינה מושרשת בתרבות היהודית המסורתית, המודרנית או הציונית. זוהי תופעה חדשה אצלנו, שהסתמנה בדיון החברתי-כלכלי בישראל רק לאחרונה, ויש להבין אותה בהקשר של ההתבססות הראשונית של הקפיטליזם הישראלי אחרי מסע הנצחונות שלו בעשרים השנים האחרונות. ישראל של היום היא חברה אשר עדיין זוכרת שאפשר גם אחרת, וההֶסדֵרים הקפיטליסטיים הנהוגים בה עדיין לא זכו בה למעמד של הסדרים מובנים מאליהם.

הדיון החברתי-כלכלי הרווח בחברה הישראלית בת-ימינו, דומה מאוד לשיח שהתפתח בראשית הקפיטליזם המודרני בכלל, ובייחוד זה שאפיין את המחשבה הפוליטית בארצות-הברית מאז שלהי מלחמת האזרחים, מימי כינונם של דפוסי יסוד בקפיטליזם האמריקאי של תקופת התיעוש. ייתכן שהדמיון הזה נובע מהדמיון בנסיבות ההיסטוריות: המתקפות החזיתיות על העניים מאפיינות בשני המקרים קפיטליזם מונופוליסטי צעיר, המבקש לעצמו לגיטימציה.

בין כשירים ללא-כשירים

התודעה החברתית שמתבססת אצלנו לאחרונה נשענת על שני יסודות: תקווה אופטימית שמשטר של תחרות חופשית יאפשר ניעוּת (מוביליות) חברתית, ולפיכך רוב הישראלים מבני מעמדות הביניים ייהנו מן העושר שייצור הקפיטליזם הישראלי, כמובטח; ורגשות מתחלפים של רחמים, בוז ודחייה מוסרית כלפי מיעוט רחב, או כלפי הנתפשים כמיעוט ונחשבים ללא-כשירים מבחינה מנטלית או מוסרית להשתתף בחגיגה המזומנת לכשירים. חלוקה כזאת בין כשירים ללא-כשירים מאפיינת את שורשיו הפרוטסטנטיים של הקפיטליזם המודרני באירופה מראשיתו. החלוקה המקורית של התיאולוגים הפרוטסטנטיים לותר וקלווין, בין נבחרי האל לאלה שהאל דוחה אותם מעליו התגלגלה אל הזירה הכלכלית-חברתית. על-פי הניתוח הידוע של הסוציולוג הגרמני מאקס וֶבֶּר ביחס לאתיקה הפרוטסטנטית ותפקידה בצמיחת הקפיטליזם המודרני, תיאולוגיית הנבחרים הפרוטסטנטית יצרה אצל האנשים דחף עצום להוכיח לעצמם ולזולתם שהם נבחרים ולא דחויים, כלומר, הגבירה מאוד את הנטייה התחרותית של בני-האדם, החזקה בלאו הכי.

וֶבֶּר הראה כי דווקא תפישה הגורסת שבחירת האל היא קבועה מראש, ונגזר על האנשים מראש, ב"גזירה קדומה" (פּרֶדֶסטינַציָה בלעז), להיגאל ולהיות "חלק מגופו של המשיח" או לסבול לנצח בגיהנום – דווקא תפישה זו הוליכה ליזמוּת פעלתנית ולא לסבילות פטליסטית. תפישת ה"גזירה הקדומה" לשבט או לחסד עוררה חרדה עצומה, והרצון העז להיחלץ מן החרדה הוליך רבים לבקש אחר הסימנים למעמדם בעיני האל, אחר האותות להיותם נבחרים או שמא דחויים ונידונים לשריפה בכבשני הגיהינום. הצלחה חומרית בעולם הזה נחשבה לסימן להיותך נבחר ולגאולה שתהיה מנת חלקך לאחר מותך. היות שהגאולה שלאחר המוות נתפשה כעיקר, ולא הנאות העולם הזה, התוצאה היתה רדיפה אחר הצלחה חומרית ובד-בבד עם זאת הקפדה על אורח-חיים מסוגף או לפחות חסכני, שילוב אופייני לקפיטליזם האנגלו-סאקסי. והיות שהבחירה הגזורה מראש, לשבט או לחסד, היתה אישית לחלוטין, כן גם הסימן לבחירה היה אישי לחלוטין והפעילות הכלכלית שטופחה היתה מאוד אינדיבידואליסטית.

הצד המופתי

לרעיון-האב בדבר עמידת האדם לבדו למול האל והחלוקה בין נבחרים לדחויים היו השלכות הרות-משמעות בעולם הפרוטסטנטי. מחד, הוא שימש מצע לטיפוחה של התנכרות חברתית אכזרית, ומאידך, הוביל לאינדיבידואליזם ליברלי שאינו סובל דיכוי פוליטי ושולל אי-שוויון חברתי. לאופייה המשחרר של התודעה הפרוטסטנטית נודע תפקיד במהפכה האנגלית והאמריקאית כאחת. התפישות האלה קיבלו ביטוי מופתי במחשבה הפוליטית והחברתית-כלכלית של שניים מהמנסחים החשובים של אידאולוגיית המדינה הדמוקרטית-ליברלית והשוק החופשי, הפילוסוף הפוליטי והכלכלן הסקוטי אדם סמית ונשיאה השלישי של ארצות-הברית תומס ג'פרסון, אף הוא פילוסוף פוליטי ומאבות האומה האמריקאית.

החלוקה המקורית של התיאולוגים הפרוטסטנטיים הידועים, לותר וקלווין, בין נבחרי האל לדחוייו התגלגלה אל הזירה הכלכלית-חברתית. על-פי הניתוח הידוע של הסוציולוג הגרמני מאקס וֶבֶּר ביחס לאתיקה הפרוטסטנטית ותפקידה בצמיחת הקפיטליזם המודרני, תיאולוגיית הנבחרים הפרוטסטנטית יצרה אצל האנשים דחף עצום להוכיח לעצמם ולזולתם שהם נבחרים ולא דחויים

צִדן האופטימי של אידיאולוגיית השוק החופשי והדמוקרטיה הליברלית לא התבטא רק ברדיפת בצע אנוכית נוסח "התעשרו נא" הידוע, אלא גם בתפישה המאפיינת את סמית ואת ג'פרסון, שלפיה שוק חופשי ומדינה בעלת התערבות מינימלית מטפחים שוויון וניעוּת חברתית. שניהם שללו בתוקף מבנים חברתיים-פוליטיים לא-שוויוניים, פיאודליים או אבסולוטיסטיים, שהנציחו ריבוד כלכלי. החזון האינדיבידואליסטי-ליברלי של ג'פרסון, חזון של חירות ושוויון גם יחד, הוא האידיאולוגיה ששלטה בכיפה בארצות-הברית עד מלחמת האזרחים. למעשה, חזון זה הוא שהנחה את אברהם לינקולן בעימות ההיסטורי ההוא. "אדם שעבד למען אחר בשנה שעברה", אמר, "עובד השנה למען עצמו, ובשנה הבאה ישכור אחרים שיעבדו למענו". השאיפה המנחה היתה חברה ללא מחסומים, מונופולים, גילדות או הסדרים חוקיים לא-שוויוניים, חברה של יצרנים קטנים שוויסות השוק יוצר שוויון ביניהם ומאפשר להם ניעוּת חברתית רבה. בעיני סמית, ג'פרסון ולינקולן, שוויון וחירות כרוכים זה בזה ואינם סותרים זה את זה.

ואולם, החזון הזה נתקל במציאות קפיטליסטית שנבדלה מאוד מהמציאות שתוארה בו. אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית התחוללו תהליכים של מרכּוּז, עיור ותיעוש, שסיכלו את החזון הג'פרסוניאני של לינקולן ותומכיו. המלחמה עצמה הניעה תהליכים כאלה, בגלל גיוס המשאבים שהתחייב ממנה ונצחונו של הצפון המתועש באופן יחסי על הדרום החקלאי והשמרני. אחרי המלחמה החלו החוואים האינדיבידואליסטים שבמוקד החזון הליברלי-רפובליקני לסבול מעולו של ההון המונופוליסטי של הבנקים והרכבות. התחרות חדלה להיות תחרות חופשית, ועד שנות השבעים של המאה ה-19 כבר נוצר פרולטריון עירוני והתפתח מאבק מעמדי בינו לבין אילי-התעשייה, שריכזו בידיהם עוצמה כלכלית.

השפעתו של דארווין

הרעיון, שעובד כפיים במפעל ייצור ענקי יהיה שווה אי-פעם למעסיק שלו, היה מופרך. אתוס היצרן הקטן והעמלני, לצד עמיתיו השווים לו, פשט את הרגל, כיוון שהיה תלוש לחלוטין מהמציאות שהתהוותה אז. מַתווי המדיניות המשיכו להישבע בשמו של ג'פרסון, וממשיכים בכך עד היום, אבל מי שרצה להצדיק את המציאות החברתית שנוצרה לא היה יכול להסתפק באתוס החוואים והיצרנים המשוחררים נוסח ג'פרסון. מאחר שבאותם ימים נודעה השפעה אינטלקטואלית רבה לתורת האבולוציה הביולוגית של צ'ארלס דארווין, נעשה לה תרגום סוציולוגי: השוק מתגמל את היותר יעילים בתהליך הייצור או המסחר, ומעניש את הירודים בתרומתם הכלכלית. לכן החזק יותר מבחינה כלכלית שורד, וטוב שכך, מפני שבדרך זו החברה כולה מתחזקת. הדרוויניזם החברתי שהתפשט אז הציג את העימות המעמדי החריף כמאבק הישרדות מעין-ביולוגי שבורר בין "טובים" ל"רעים", בין מועילים ללא-מועילים, בין מפותחים למפגרים בחברה האנושית. הברירה הטבעית של דארווין הומרה בברירה חברתית.

התודעה הדרוויניסטית שנוצרה בתוך ההוויה החברתית המסוכסכת ההיא (למן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד ראשית המאה העשרים בארצות-הברית) היא עילת הסיפור ההיסטורי הקצר שסוּפּר כאן. זאת, מפני שהדרוויניזם החברתי באמריקה של אז דומה במידה מפליאה לתודעה המתפתחת אצלנו לאחרונה. הֶרבֶּרט ספֶּנסֶר היה הדובר הראשי של הדרוויניזם החברתי, וכמו שהעיר נשיא בית-המשפט העליון האמריקאי, אוליבר ונדל הולמס, הוא היה האינטלקטואל המשפיע ביותר בארצות-הברית שלאחר מלחמת האזרחים, למעט, אולי, צ'רלס דרווין. מחשבתו שלטה שם בכיפה עד ראשית המאה העשרים. אפשר לומר שרבים מתועמלני 'שינוי' הם חסידיו של ספנסר בבלי דעת. ספנסר האמין, שיש לאסור על הממשלות לשבש את הסדר הביולוגי-חברתי שמקורו במאמץ ההישרדות ובשאיפה לשגשוג אבולוציוני. הסֵדר הרצוי מתפתח מתוך תהליכים מורכבים של התמחות וחלוקת עבודה בין בעלי כשירויות שונות. לאי-שוויון חברתי יש, לדעתו, הצדקה התפתחותית-ביולוגית. עמדותיו של ספֶּנסֶר היו הבסיס להתנגדות הדטרמיניסטית להתערבות הממשלה בתהליכים החברתיים-כלכליים, שכן, לפי תפישה זו, התערבות כזאת אינה אלא מאמץ לתקן את מה שאינו בר-תיקון אשר עלול להביא רק לשיבוש של "חוכמת הטבע", ולפיכך, לניוון.

גם אידיאולוגיית ההישרדות הזאת היא צאצאית של רעיון-האב הפרוטסטנטי בדבר חציצה גמורה בין נבחרי האל (אמור מעתה: נבחרי האבולוציה) לאלה שהוא דוחה אותם מעליו. האתיקה של הגישה האמורה מתבטאת בקביעה של הדרוויניסט החברתי ויליאם גרהם סמנר (סוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים), ש"שיכור השוכב בביב נמצא בדיוק היכן שהוא צריך להיות". בהתבסס על שילוב של רעיון-האב הפרוטסטנטי בדבר חלוקה בין נבחרי האל לאלה הנדחים מפניו, שלילה קיצונית של עיצובה הפוליטי של הכלכלה בידי ממשלות נבחרות ותפישה של ברירה טבעית חברתית נוסח דארווין, קבע סמנר כי עלינו להבין שישנן רק שתי אפשרויות: "חירות, אי-שוויון והישרדות של המתאימים ביותר" או "אי-חרות, שוויון והישרדות של הלא-מתאימים ביותר. הראשונה מושכת את החברה קדימה ומעדיפה את בניה הטובים ביותר, והשנייה מושכת את החברה למטה ומעדיפה את בניה הגרועים ביותר". אלו רעיונות היסוד שעליהם מושתתות המתקפות על העניים, בניה הגרועים ביותר של ישראל היום, 2004.

צִדן האופטימי של אידיאולוגיית השוק החופשי והדמוקרטיה הליברלית התבטא לא רק ברדיפת בצע אנוכית נוסח "התעשרו נא" הידוע, אלא גם בתפישה המאפיינת את סמית ואת ג'פרסון, שלפיה שוק חופשי ומדינה המתערבת התערבות מינימלית מטפחים שוויון וניעוּת חברתית. שניהם שללו בתוקף מבנים חברתיים-פוליטיים לא-שוויוניים, פיאודליים או אבסולוטיסטיים, שהנציחו ריבוד כלכלי

האם יש בתרבות שלנו, במקורות היהודיים או היהודיים-מודרניים והציוניים, יסוד לאותן תפישות? כאמור, נדמה לי שלא. ואולם, המסורת שלנו היא הרבה פחות סוציאליסטית מכפי שניסו לצייר זאת סוציאליסטים יהודים לא-מעטים. לנסיונות של הסוציאליזם היהודי כולו – ובייחוד לנסיונותיה של הציונות השמאלית – לעגן את המגמות החברתיות מרחיקות הלכת של תנועת העבודה ביסודות תרבותיים יהודיים, בנבואה ובמוסר ההלכה, היתה רק מידה מסוימת של הצדקה. ברור שאופיין המודרני של תנועות הפועלים היהודיות, אשר התבסס על הרעיון שבני-האדם מעצבים את חברתם על-פי תבונתם, היה מהפכני וחרג מאוד מהמסורת היהודית, כשם שהוא חרג מהמסורת של דתות אחרות. הפסוק הקובע: "לא יחדל אביון מקֶרֶב הארץ" (דברים ט"ו, י"א) והשלמתו בתפישה המסורתית של צדקה לא התיישב עם האקטיביזם החברתי של הציונות השמאלית בארץ-ישראל, או של ה'בּוּנד' ברוסיה ובפולין. תפישה זו אינה עולה בקנה אחד עם המהפכנות החברתית לסוגיה, ואף לא עם עקרונותיה של מדינת הרווחה. יחד עם זאת, סוציאליסטים יהודים ראו עצמם, ובצדק, כממשיכיהם של הנביא עמוס ושל רבי עקיבא.

זמורת זר

כך או אחרת, בתרבות שלנו, על כל רבדיה ההיסטוריים העשירים והמגוונים, אי-אפשר למצוא בשום פנים מקבילה או גירסה יהודית לדרוויניזם החברתי דוגמת זה שנהג באמריקה בעשורים האחרונים של המאה ה-19, והרווח במדינת ישראל בראשית המאה ה-21. ההתקפות על העניים נוסח 'שינוי', בנימין נתניהו ומאיר שטרית הן זמורת זר. מה שבולט אצלנו כיום מתוך מגוון ההשקפות המזומנות בעולמו של הימין הליברלי הוא לא ההשקפות שמוצאן באופטימיות מאירת הפנים נוסח ג'פרסון ולינקולן, אלא אלה היונקות מההתנכרות החברתית ומהאטימות הרגשית של הדרוויניזם החברתי. הדבר מלמד לא מעט על אופייה של החברה הישראלית היום. אפשר לומר, שהתודעה הזאת יש בה עדות מרשיעה על ההוויה החברתית שחוללה אותה.

משיכת כתף והאשמת העניים הן "פתרון" עתיק יומין לאי-נוחות שמעורר העוני. אבל כיום, בשנות הקפיטליזם המאוחר, העמדה הזאת מבוססת על מתיחת גבול בין מיעוט של נצלנים המזניחים את עצמם לבין הרוב העמֵל. הדגש מוסט מן השיכבה הדקה של העשירים והמנהלים בתחום המינהל הציבורי ובשוק הפרטי, אשר פורקת מעצמה אחריות חברתית ומנכסת את המשאבים ואת ההישגים של החברה הישראלית, לכחמישית או כשליש מהישראלים, הנזקקים לחסדם של רוב הישראלים ונתלים כריחיים על צווארם. פירוש הדבר שאנחנו עדים היום, ולא רק בישראל, להתנכרות דמוקרטית כלפי העניים, התנכרות המבוססת על דעת הרוב.

את ההתנכרות הזאת הולידה דווקא הצלחתה רבת-השנים של מדינת הרווחה. מדינת הרווחה היא שיצרה את המבנה החברתי המיוחד, החדש לזמנו, אשר שרד עד ימינו והתפתח החל משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, מבנה שיש בו שיכבה נרחבת של מעמדות ביניים בעלי "צווארון כחול" או "צווארון לבן". העניים המבוזים היו הרוב הגדול באוכלוסייתה של אנגליה הדיקנסית במאה ה-19; בכלל הארצות הדמוקרטיות מצב זה נשתמר בצורתו הפחות קיצונית עד למחצית השנייה של המאה העשרים. לעומת זאת, בחברה שירשנו מהשנים שבהן היתה נהוגה בארץ מדינת הרווחה, העניים המרודים הם עדיין מיעוט. אפשר להסית את הרוב כנגדו, כדרך שמסיתים את הרוב כנגד מיעוטים.

לפיכך, תודעתם החברתית, הפוליטית והכלכלית של בני מעמדות הביניים בחברה הישראלית היא הזירה העיקרית למאבק. המתנגדים להפרטה ומנסים לגונן על מה שנותר ממדינת הרווחה בישראל קוראים לסולידריות עם העניים, אבל גם מבקשים לומר לבני מעמדות הביניים שהתהליכים החברתיים-כלכליים ארוכי הטווח מדרדרים, ויתרה מזו, עוד ידרדרו רבים מאוד מהם לתחתית החברה. כך, למשל, ישראלים בשנות העשרים, השלושים והארבעים לחייהם רואים את הוריהם חיים ברווחה יחסית מקצבאות הזיקנה, ונדמה להם שדפוס חיים זה הוא "טבע הדברים". רבים מהם אינם מבינים שכללי המשחק השתנו. בחוסר הערנות הזה משתמשים התומכים בהבניה המקוטבת של החברה הישראלית. הם מצליחים לזכות בתמיכה פוליטית מצדם של בני מעמדות הביניים בעיצוב חברתי-כלכלי, הסותר ישירות את האינטרסים החיוניים שלהם ומאיים על בטחונם הכלכלי.

הֶרבֶּרט ספֶּנסֶר היה האינטלקטואל המשפיע ביותר בארצות-הברית שלאחר מלחמת האזרחים, למעט, אולי,צ'רלס דארווין. ספנסר האמין, שיש לאסור על הממשלות לשבש את הסדר הביולוגי-חברתי שמקורו במאמץ ההישרדות ובשאיפה לשגשוג אבולוציוני. לאי-שוויון חברתי יש, לדעתו, הצדקה התפתחותית- ביולוגית. עמדותיו היו הבסיס להתנגדות הדטרמיניסטית להתערבות הממשלה בתהליכים החברתיים- כלכליים, שכן, לפי תפישה זו, התערבות כזאת אינה אלא מאמץ לתקן את מה שאינו בר-תיקון

אפשר ללמוד על הדרך שבה נרכשת תמיכה פוליטית במדיניות חברתית-כלכלית האופיינית לקפיטליזם המאוחר מסיפור ההצלחה האלקטורלית של מפלגת 'שינוי', שהגדרתה העצמית ודיוקנם של רוב תומכיה מציגים אותה כמפלגת המעמד הבינוני, ושהנָּה מפלגה ימנית מובהקת מבחינה חברתית-כלכלית. 'שינוי' הצליחה לזכות בתמיכה בעמדותיה על יסוד הזיהוי בין ה"עניים" לבין ה"חרדים", ה"מזרחים המקצועיים" וה"ערבים", נצלני קצבאות וקבצני פוליטיקה לא-יצרניים שאין לרחם עליהם. מפלגה זו עלתה אפוא בחדווה על מסלול של עימות ישיר עם החרדים, ובמידה מסוימת גם עם המזרחים. יחד עם זאת, בדרך האופיינית לתרבות הפוליטית האמריקאית, 'שינוי' הפיחה בבוחריה את התקווה שעוד מאמץ קטן, וגם אנשי מעמדות הביניים יהיו בין הנהנים מן הכלכלה ההיפר-קפיטליסטית.

רבים מנפגעיה של מדיניות הריסון-עד-כדי-מיתון, ההפרטה וניוון השירותים החברתיים שננקטת כאן כבר יותר מעשרים שנה אינם חרדים ואינם ערבים, אלא אזרחים שזהותם הישראלית קודמת למוצאם העדתי, כלומר, שייכים בהחלט ל"אנחנו" הישראלי. אבל נתון זה אינו מבטל את המגזוּר של העניים, כלומר, את הפיכתם לאחד ממגזרי ה"מיעוטים" ואת טיפוח הניכור כלפיהם. המציאות החברתית המדויקת אינה חשובה. די בכך שהיא מספקת בסיס עובדתי כלשהו לדימוי המגזרי של העוני ואחיזה סבירה לראיית העוני כדבר שקורה "להם", ולא חשוב אם לאמיתו של דבר רבים מ"הם" הם "אנחנו", במעגלי שיוך אלה או אחרים. חשוב גם להבין, שרבים "אחרים" מ"תוכם" – ובעיקר הערבים הישראלים – אולי היו יכולים להיות יותר קרובים, יותר "אנחנו", לולא ההתנכרות החברתית כלפיהם. המגזוּר של העוני מצליח לעצב את תודעתם החברתית של רבים מבני מעמדות הביניים כך, שהם לא יראו את העניים או לא יזדהו איתם.

השחיתות היא מוטיב מרכזי נוסף בהסתה נגד העניים ובתעמולה הפוליטית של 'שינוי'. לאמיתו של דבר, כל המעמדות החברתיים אינם חסינים משחיתות או מפגמים מוסריים. דרכי השחיתות השונות תואמות את היכולת הכלכלית-חברתית של בעליה: זה רודה בעובדים זרים או בעובדיה של חברת כוח-אדם, וזה מרמה את הביטוח-הלאומי. אבל מה תוקפן של התביעות לפגוע פגיעה כוללת בעניים מפני שיש בתוכם רמאים? רמאויות ואי-סדרים מוצגים כעילה להצעה לדרדר עוד יותר את שירותי הביטוח-הלאומי, במקום לחזק מוסד זה ואת יכולתו לאכוף את החוק בהגינות. מעצבי המדיניות משתלחים בהמוני המובטלים כולם, במקום לתפוס את המתחזים, וחשוב מזה, במקום לנקוט מדיניות של תעסוקה מלאה ולטפח שכר עובדים ראוי. הם דואגים "להגמיש" את שוק העבודה, כלומר, להציף אותו בעובדים זרים, דוחקים את העבודה המאורגנת ומעדיפים על פניה חֲבָרות לסחר בעובדים, ומנוונים את שירות התעסוקה. כתוצאה מכך שכרם של עובדי הכפיים נפגע קשות, ואז מתפלאים שרבים מהם פונים לקבלת קצבאות.

שירותי רווחה אינם יכולים לשמש תחליף למדיניות מאקרו-כלכלית יציבה ורציפה הדוגלת בצמיחה ובתעסוקה מלאה, ואינם מסוגלים להחליף את העבודה המאורגנת בהגנה על שכר העובדים. כששני היסודות האלה נעקרים – כמו שקרה אצלנו, ולא רק אצלנו – בסופו של דבר יתערערו גם השירותים החברתיים. שחיתות ממין זה או אחר היא כנראה עובדת יסוד בחברה האנושית, אבל מקורה העיקרי של השחיתות שהמאשימים את העניים זועקים כנגדה הוא המדיניות המאקרו-כלכלית של השלטון בישראל בעשורים האחרונים, ולא פגם מולד באלה שנדחקו לתחתית הסולם החברתי.

הטענות בדבר השחיתות, הטפילות והבטלנות של העניים מצטרפות לכדי יסוד חשוב בתודעה החברתית המוקנית למעמדות הביניים בישראל, לצד יסוד אחר, ההבטחה, שלא כבמשטר הכלכלי-החברתי הקודם, הם ייהנו מהרווחים אשר יניב הקפיטליזם הישראלי החדש ומיתרונותיו. מה מקורה של התודעה הזאת? כאמור, קשה למצוא את שורשיה בעבר הציוני או היהודי. האתוס הציוני היה סולידרי ביסודו, אם כי המציאות שחוללה הציונות לא תמיד תאמה אותו. במדינת הרווחה הישראלית היו פגמים רציניים, אך דבקו בה גם בגלל השפעתו של האתוס בדבר סולידריות חברתית אשר שלט בכיפה בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל. חלוקות לאומיות, עדתיות, מעמדיות ואמוניות שונות פגעו גם אז בסולידריות החברתית, סבל אנושי היה גם היה תחת שלטונם של הסוציאליסטים הציונים, אבל הוא קומם, הטריד. היה לו אופי דיסוננסי והוא סתר את אתוס היסוד של השליטים. במקום רווחה ועבודה, היום פועלות בישראל רשתות של בתי-תמחוי להאכלתם של בני עניים – והדבר נתפש כטבעי; מעציב אבל טבעי, חלק מהנוף. זהו שינוי תודעתי ניכר. ההוויה הקפיטליסטית היא שעיצבה כאן את התודעה, ואין צורך להיות מארקסיסט כדי להבחין בכך.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 20 של "ארץ אחרת": לחם עוני: ישראל בעיני העשירון התחתון. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר אבי בראלי מלמד היסטוריה של מדינת ישראל באוניברסיטת בן גוריון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה