דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

צילום: דני עשת

העלמה והמחמאה

באמצעות בדיקה מדוקדקת של הפסוקים האחרונים בפרק ל"א בספר משלי, "אשת חיל מי ימצא", המושר במשפחות מסורתיות ליד שולחן השבת לכבודה של עקרת הבית, מתבוננת נעמה צפרוני בקוד התרבותי המנציח מחמאות כאמצעי שליטה

יום אחד, בעודי מסדרת את הבית, עלה בדעתי שעלי להיגמל ממחמאות. נראה שכאשר העברתי ספרים ופריטי לבוש מכאן לכאן חשבתי לעצמי, שאם ייכנס בעוד כמה דקות מכר לבית הוא יאמר בליבו: איזה חדר נעים! ייתכן שלאורה של אותה מחשבה סידרתי את החדר הגדול, ומאותה סיבה החלטתי להיגמל ממחמאות. לא עלה בדעתי לחדול לסדר, או לחדול לבשל וכו', אבל התגנבה לדעתי ההבנה שהמחמאות שהורגלתי לצפות להן מאלפות אותי להמשיך לשמוע בקולם של אלו שמחלקים אותן. התיאוריות הפוסט-מודרניות הן משחררות. בכוחן להסיר מעליך עול מערכת ערכים תובענית ביותר בטענה הפשוטה כי היא כופה עליך קוד התנהגות המתבסס על הצרכים הפיזיים או הנפשיים או הרעיוניים של מישהו אחר. חובבי אותה מערכת ערכים מגינים עליה משום שהם סבורים כי הם ערכים ראויים, ואת אלו שמתנערים מהערכים הללו הם מכנים רשעים או חלשי אופי. אבל אותה תיאוריה משחררת מצביעה על האינטרסים החזקים המסתתרים מאחורי "הערכים הטובים", וכאשר אלה נעשים גלויים ניתן לברר: האם אני חי על פי הערכים בגלל הטוב שביסודם, או משום שאני חושש מעונשו של בעל הסמכות שהערכים הם עבורו אמצעי שליטה.

אישוש לקשר שבין המחמאה לבין הכוונת נערות ונשים למלאכות הבית נמצא ב"אשת חיל", שיר התשבחות לאישה המופיע בסופו של ספר משלי והמושר בלילות שבת לפני הקידוש. לאורך הפסוקים מתוארת האישה העמלנית וכל יגיעתה וטרחתה למען אנשי ביתה, ובסיומו של הפרק נאמר כי היא זוכה למחמאות מבניה, מבעלה ומאנשי העיר. וכך, בלילות שבת זוכה האישה החרוצה לשיר שבח שמשחזר את פעולותיה המבורכות ואת דברי ההלל שהיא זוכה בשלהן.

אישוש לקשר שבין המחמאה לבין הכוונת נערות ונשים למלאכות הבית נמצא ב"אשת חיל", שיר התשבחות לאישה המופיע בסופו של ספר משלי והמושר בלילות שבת לפני הקידוש. לאורך הפסוקים מתוארת האישה העמלנית וכל יגיעתה וטרחתה למען אנשי ביתה, ובסיומו של הפרק נאמר כי היא זוכה למחמאות מבניה, מבעלה ומאנשי העיר

האינטרס של נותן המחמאה

המסגרת של דברי השבח נפתחת בשאלה "אשל-חיל מי ימצא"? ומסתיימת בדברי ההלל שהבעל מפנה אליה. אשת החיל מוצגת מנקודת השקפתו וסיפוק צרכיו של הגבר. נאום השבח מונה את פעולותיה הרבות. בימי עוניה היא מתוארת כאישה המחפשת דרכים להתפרנס ולהשיג צורכי מזון למשפחתה. בימי עושרה היא משכימה לקום כדי להכין אוכל לבני משפחתה, היא מחנכת את האמהות ואת השפחות, והיא אף חורשת את השדה ונוטעת כרם ובנוסף על כך דואגת לעניים ומסייעת לאביונים. בסוף רצף השבחים, הנאמרים על ידי הסופר של משלי, מדווח בדחיסות על עצם הענקת השבחים: תחילה על ידי הבנים – "קמו בניה ויאשרוה", אחר כך על ידי הבעל – "בעלה ויהללה", אחר כך כאמירה כללית, "אמת" המקובלת על כלל הציבור – "אישה יראת ה' היא תתהלל", ולבסוף, מעשיה הטובים עוברים האנשה והם מדברים בעדה כעדים חסרי-פניות: "ויהללוה בשערים מעשיה". המחמאה במיטבה היא אות לכך שמישהו השגיח במעשיך הטובים, בכוונותיך הטובות. עם זאת, כדאי לשים לב לקרבתה של המחמאה אל החנופה, המחמאות נעשות לדברי חלקות, שבאמצעותן מבקש הנותן להשיג דבר-מה מן המקבל. אם נבחן את סוגי המחמאות, נוכל להבחין בין מחמאות מזינות למחמאות ריקות. מחמאות מזינות הן מחמאות שמכירות בתכונה ראויה, או בהישג שעל פי רוב נרכש במאמץ. אם ניכר במחמאה שהיא ניתנה בכנות, ואם היא אכן הולמת את המעשה, זה שקיבל אותה עשוי לחוש כי קיבל שכר ראוי לעמלו וכי אינו בודד. מחמאות ריקות מתוכן הן אלו שמטרתן "לשמן" את נפשו של המקבל או את האווירה הכללית. אחד המאפיינים של מחמאות ריקות הוא ה"ניפוח"; במקרה כזה רווח השימוש במילים מפוארות, בדרך כלל בסופרלטיבים, ועם זאת המחמאה היא כללית, מטושטשת ונמנעת מתיאור הדבר שעליו נאמרה. לא תמיד ניתן להצביע על מילים מסוימות או אפילו על טון הדברים שעשויים להבחין בין מחמאה מזינה לבין מחמאה ריקה, ובכל זאת חיוני לפעמים להבדיל בין השתיים. חלוקה אחרת היא בין מחמאה שניתנה על דבר היקר לנפשו של המקבל לבין מחמאה שניתנה על דבר היקר לנפשו של הנותן. יש לשער כי מחמאה המכירה בתחומי העניין של מקבל המחמאה הנה מזינה יותר – אך אז יש לחשוש שמא היא חנפנית יותר. כלומר, נותן המחמאה מכוון לציפור הנפש של בן שיחו כדי לשבות את ליבו. לכן יש גם לבחון את האינטרס של נותן המחמאה. האם הוא רק רוצה לעודד, או אולי הוא מעוניין להשיג איזו טובת הנאה. המחמאה היא אמצעי בעל יכולת רבה לדרבון לפעולה ולהישגים. כאשר נותן המחמאה מפזר מחמאות בתחומים מסוימים המקבל יתרכז בהם. למעשה, הוא יציית לנותן המחמאה – ובמקרה של "אשת חיל", המחמאות רותמות את הנשים למלאכות הבית.

נחוצים שני אנשים מרוצים

המזמור ממשלי לא מסתפק בהבאת רשימת פעולות שמומלץ לאישה לבצע, אלא גם מנחה את הגבר לגמול לאשתו במחמאות. אפשר לחלק את המזמור לשני חלקים: תחילה פעולותיה של האישה – טיפול באנשי הבית ובמשק הבית, בחצר, בחקלאות ובצדקה – ולאחר מכן פעולותיו של הגבר – אמירת דברי שבח לאישה העמלנית. בין שני הצדדים מתקיים יחס של תנאי. האישה יכולה לשאת בעול רק אם היא תפוצה על כך בתשורה ראויה, כלומר, בהכרה במעשיה. ללא הכרה לא תוכל האישה להמשיך לבצע את עבודתה. אם אדם שקד על עבודת הדוקטורט שלו, התואר "דוקטור" יודבק לשמו לנצח, אבל עבודות הבית לעולם אינן מגיעות אל סיומן, ובמקרה של אשת החיל, תחומי האחריות שלה כה רבים, שאין לה רגע אחד לנוח על זרי הדפנה. ואולי יש רגע אחד כזה, וזה הרגע שנבחר לשירת המזמור. ליל שבת לפני הקידוש הוא רגע השיא. השולחן ערוך והחולצות עדיין מגוהצות. עוד רגע יישפך היין והפירורים יתפזרו; האוכל הטוב יאכל לשובעה והצלחות המלוכלכות יערמו בכיור. רק המחמאות על האוכל הטעים יתעדו משהו מכל המלאכה שקדמה לרגע הזה. מבחינה זו המזמור הוגן למדי. תמורת הדרישה מן האישה לעבוד כה קשה, הוא דורש מן הגבר להכיר ברשימת הישגים ארוכה. המטלות שהיא נדרשת לבצע מגוונות כל כך, עד שנדמה שהגבר אינו עושה כלום ואפילו מסולק מתחומי הבית אל התחום הציבורי "בשבתו עם זקני ארץ". לא במקרה כנראה הוא מושר על ידי בני תרבות שמטפחת – עוד מימי חז"ל – תלמידי חכמים. לקושי ואף לסירוב של הגבר להודות במטלות הקשות והאינסופיות שנמנות עם תפקידיה של האישה שמתי לב כאשר הקשבתי לדרשן עממי באחת מרשתות הרדיו. הוא אמר, ואני מצטטת מן הזיכרון: "תפרגן לה, אני אומר לכל בעל, תפרגן לאשתך. תאמר לה כל בוקר שהיא יפהפייה, נסיכה, מלכה. תמיד תעשה את מה שהיא אומרת לך". ואז הוא הביא דוגמה: "פעם אדם אחד פנה אלי ואמר לי שאשתו רוצה לקנות ספה באורך מטר וחצי, אבל מה, היא רוצה להעמיד אותה בפינה שאורכה מטר אחד בלבד. אמרתי לו: 'תקנה לה כל מה שהיא מבקשת ואל תתווכח'". אפשר לראות במקרה זה כי הגבר מצווה לשבח את אשתו בכל הזדמנות ולהסכים עימה בכל עניין. כדי להקל עליו, הדרשן מרוקן את הסכמותיו של גבר מכל תוכן. הוא מסביר לגבר שבקשותיה של האישה קפריזיות ולא-הגיוניות. לכן יש לפזר עליה מחמאות ולא לשים לב להלימה ואפילו לא לקשר שבין המחמאה למצב העניינים. הדרשן מבקש לקיים שלום בית; לשם כך נחוצים שני אנשים מרוצים; אישה שקיבלה את מה שרצתה וגבר שריצה את אשתו ובו-בזמן כלל וכלל לא הסכים איתה; היא נותרה אווילית.  דמות האישה בפרק ל"א במשלי מפורקת לאיברי גופה. ארבע פעמים היא מצוירת באמצעות כפיה העמלניות, שלוש פעמים היא מוזכרת באמצעות ידיה ופעם נוספת באמצעות זרועותיה – אם נצרף את ההופעות האלו נראה כי מעשי ידיה-זרועותיה-כפיה

המחמאה במיטבה היא אות לכך שמישהו השגיח במעשיך הטובים, בכוונותיך הטובות. עם זאת, כדאי לשים לב לקרבתה של המחמאה אל החנופה, המחמאות נעשות לדברי חלקות, שבאמצעותן מבקש הנותן להשיג דבר-מה מן המקבל. אם נבחן את סוגי המחמאות, נוכל להבחין בין מחמאות מזינות למחמאות ריקות

נזכרים תשע פעמים לאורך עשרים פסוקים בלבד. עליהם יש להוסיף את פיה ואת לשונה וכן את מותניה. הביטויים הללו מציינים כוח רב, ובמיוחד הצירוף "חגרה בעוז מותניה" שמביא אל תיאור האישה כוח גברי וצבאי. על המותניים חוגרים בדרך כלל את החרב; בנוסף יש לזכור כי בכוח שינוס מותניו הגיע אליהו הנביא מהר הכרמל עד בואכה יזרעאלה והקדים את רכבו של אחאב (מלכים א, י"ח מ"ו). ביטויי כוח רבים אלו מציגים בפנינו אישה שמוטב לזכות באהדתה, כי היא עלולה להיות אויבת אכזרית; זו שיש לה עוז והדר – מוטב שתגמול לנו טוב ולא רע. מכאן שמעל הדמות הכמו-אידיאלית מרחפת הכפילה שלה, אלת ההרס. גם תפקיד המחמאה הוא, בהתאמה, כפול. לא רק גיוס כוחה של האישה למען צורכי הבית אלא גם פיוסה. המחמאה כאן היא מעין השבעת השֵדוֹת, תחליף לקורבן או למנחה שמטרתו לרצות את הקפריזית השוכנת בכל אישה טובה, זו עלולה לפרוץ בכל רגע ורגע אם לא נחלה את פניה. הגבר אינו נשאר חסר אונים מולה. בידיו האפשרות להשתמש במחמאה המשקיטה והמרגיעה; בכוחה של המחמאה לפתות את הג'יני לחזור אל מנורת הנחושת, ולגרום לחווה להמשיך לשרת את הסדר החברתי שהדובר במזמור מטיף לו. ההוראות בפרק זה אינן מיועדות אפוא לנשים בלבד. אם הנשים טורחות על מלאכות הבית האינסופיות כי הן מצייתות לציווייה של התרבות המשפחתית, הרי גם הגבר שאולי לא תמיד שש להלל את האישה, עושה זאת מתוך ציות לאותה תרבות. המזמור, שמושר שבוע אחר שבוע ליד שולחן השבת, מפיץ ערכים לא מציאותיים כדי לארגן את המשפחה ולהכפיף אותה לתרבות חברתית מסוימת. אם נקלף את הקרום המעוֵות והכמו-אידילי מעל חברי המשפחה, נגלה אישה שאינה כלל כל כך חזקה, ואינה כל-יכולה ואינה כל-אחראית לכל פניה של המציאות הביתית ולכן גם אינה כל-אשמה. במקביל, נקבל גבר שאינו מסולק מן הבית אל הספירה הציבורית משום שהבית צר מלהכיל את אשתו, על ההדר והעוז שלה וגם אותו.

בעלי התרבות אומרים את דברם

כדי לעשות זאת יש להכיר כי יש במזמור שלוש דמויות: אישה וגבר הכלואים באזיקים והאזיקים הם התיאורים האידיאליים שלהם – ודובר שמחזיק בתבנית הכליאה, שוט המחמאה. מיהו הדובר הזה, שמשמש כאן כשופר של מערכת הערכים והיחסים החברתיים? על פי המזמור, קבוצת הגברים עומדת בראש הסולם החברתי; כאשר נאמר "קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה", יש כאן מעשה סמלי של העמדת קבוצת הגברים שתפקידם לאשר, כבעלים של התרבות. הקבוצה, ולא גבר אינדיווידואלי, היא זו העומדת בראש ההיררכיה ופוסקת בענייני טיב העבודה של הכפופים להם. את החוק הזה מנחילה אשת החיל לנשות הבית ולדור הבא אחריהן. את הפסוק "ותיתן… חוק [=לחם] לנערותיה" אפשר לדרוש ולומר כי בתוך המערך המשפחתי, הנשים בעלות הסמכות נעשות למחלקות המחמאות; במרחב הביתי הן אלו אשר דואגות לשימור חלוקת התפקידים הנשיים והגבריים, ומטרת המחמאה שבפיהן לשכפל את האידיאלים של החברה כפי שהם מעוצבים על ידי הדובר; באמצעות שיתוף הפעולה עם חוק התרבות הן אף משיגות סמכות ויוקרה לעצמן כמנהיגות חבורת נשים שצמחה על רקע החציצה שבין הבית לבין החוץ. אחת הדרכים להשגת פעילות-יתר והצטיינות בתת-תרבות זו היא יצירת תחרות בין הנשים; כדאי לציין כי היריבות מכוננת על ידי המחמאה, שהרי "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה". העונש על אי-מילוי המטלות הנשיות הוא אי-קבלת המחמאה. אחת הדרכים שבהן מבקש הגבר כאינדיווידואל למרוד בסידור הזה כאילו הוא חייב בכל רגע ורגע להודות לאישה על שבזכותה יש לו בית, היא באמצעות הימנעות ממתן מחמאות. האישה החסונה, הנמרצת והפעילה כלכלית שוקדת על כל מעשיה – ואין לכך כל הד. מצד אחד אפשר להניח שהגבר רואה את פעולותיה כמובנות מאליהן, שהרי לכאורה הוא הבעלים של התרבות הזו; עם זאת, כאשר הוא חורג מן החוזה המוסכם שחוקק בעל המזמור, אפשר לראות בהימנעותו מעין עונש או מעין "הרעבה". הקוטב הנגדי של המחמאה הוא האיוּם. כלומר, אם לא תתנהגי לפי הכללים הראויים למחמאות ותעשי מעשים החורגים מן התבנית, נוקיע אותך כאישה "רעה" או שמא "מסרסת". ואגב, "האישה הזרה" הנואפת בפתגמים ובמשלים של ספר משלי, זו המביאה על הגבר אבדון, עושה זאת לא אחרת מאשר בכוח נועם מחמאותיה: "להצילך מאישה זרה, מנוכריה אמריה החליקה (משלי, ב' י"ז); וכן – "כי נופת תטפנה שפתי זרה, וחלק משמן חיכה" (משלי, ד' ה'); ושוב – "לשמרך מאשת רע מחלקת לשון נוכריה" (משלי ו' כ"ד).

המחמאה כמתקן כליאה

תהיה זו טעות או עיוורון לחשוב שהתרבות המשפחתית והחברתית המתוארת ב"אשת חיל" מתקיימת אך ורק בחוגים דתיים או מסורתיים. אין זה כך כלל. אותו מבנה ואותם כללים נשמרים ומשוכפלים גם בקרב משפחות שאין להן מחויבות לשמירת המסורת היהודית. גם בני קבוצות מסחריות וקבוצות חברתיות אחרות סבורים שקבלת נשים אל תוך המועדון הגברי יביא להריסתו. כפי שנוכח הדרישה לשיתוף נשים בבחירות – כבוחרות וכנבחרות – חשבו רבים שהדבר יביא להרס הפוליטיקה. אם אני עוסקת בטקסטים יהודיים הרי זה משום שהם גלויים יותר וישירים יותר. דיון בטיבה החיובי והשלילי של האישה התעורר בתקופה האחרונה בעולם הדתי בעקבות דרישת הנשים לשוויון, והוא חג כרגע בעיקר סביב נושא לימוד המשנה והגמרא על ידי נשים. הרב שג"ר למשל טען כי המודל השוויוני, שיגיע בעקבות לימוד גמרא על ידי נשים, מביא עימו את הרס המשפחה היהודית ששווה

אם אדם שקד על עבודת הדוקטורט שלו, התואר "דוקטור" יודבק לשמו לנצח, אבל עבודות הבית לעולם אינן מגיעות אל סיומן, ובמקרה של אשת החיל, תחומי האחריות שלה כה רבים, שאין לה רגע אחד לנוח על זרי הדפנה. ואולי יש רגע אחד כזה, וזה הרגע שנבחר לשירת המזמור. ליל שבת לפני הקידוש הוא רגע השיא

להרס התורה כולה – לא פחות!!! אם ננתח את עמדתו של הרב שג"ר, נראה שהיא דו-קוטבית כדוגמת תבנית "אשת חיל". לצד האיום שהוא מניח לפתחן של הנשים כאילו הן תגרומנה להרס התורה אם תלמדנה גמרא "כמו גברים" (וכיצד אפשר להתחיל ללמוד גמרא גברית שלא בדרך שנלמדה שנים על גבי שנים; האם הן אמורות להביא לגמרא טכניקות של קריאה עליהן התאמנו קודם לכן ב"צאנה וראינה"?) – הוא מחמיא להן (או מבקש לרצות אותן) כאשר הוא אומר שהן דומות יותר ל"אמוראים" (אצל אסתי בראל, "על פטריארכיה וקולות נשיים", אקדמות כ', שבט תשס"ח, עמ' 44). האמוראים, חכמי התלמוד, מייצגים במחמאה זו את ה"אותנטיות", שהרי הם שחיברו את גוף הטקסט הקדמוני שסביבו חגים המפרשים. הם מסמלים, כפי שנהוג לייחס לאישה, קירבה אל עולם תמים יותר, "טבעי". ואולי נשים אינן צריכות ללמוד כלל משום שהן מבינות את העולם מ"עצם טבען", מתוך גופן, מתוך איזה ידע פנימי, נסתר ואינטואיטיבי הרוחש באותו גן נעול. כך אפשר לראות את התבנית של "אשת חיל" משתקפת בעמדה עכשווית לגבי לימוד נשים. בתשתיתה מובלעת הנחת היסוד בדבר כוחה העצום וחסר הגבולות של האישה, ועל יסוד זה מורכב דפוס ה"מחמאה-איום". המזמור אם כן מתפקד כמתקן כליאה: האישה מתבקשת לבחור – אם תבחר בטוב תינתן לה חצי המלכות, כלומר שליטה במרחב הבית המופקע מרשותו של הגבר; אך אם היא תחרוג מהמרחב המוקדש לה, היא תוקע כמי שמביאה להרס הציוויליזציה. האימה מפני השינוי מביאה לפיצולן של קבוצות רבות. אבל בכל הנוגע לנשים אי-אפשר להרחיקן לגמרי, ולכן יש להשתמש בטכניקה אחרת. ההאדרה – באמצעות מכשיר ה"מחמאה-איום" משמשת כאן כטכניקה של נידוי. אם האישה רוצה להצטייר כפי שהיא חווה ומכירה את עצמה, ולא על פי מערכת הציפיות הגרנדיוזיות שכופה עליה תרבות "אשת חיל", יהיה זה מועיל עבורה להתנגד לתבנית האישה הכפולה. כל עוד היא מגייסת את כל כוחותיה הפיזיים והרוחניים כדי לרצות את בעל המזמור, היא מקבלת על עצמה את הרובד הרשע המיוחס לה. כדי להפריך את הרוע הזה, עליה להיגמל מהמשאלה להיות עמוד העולם. המחמאה שנראית תחילה כהעצמה שאין כדוגמתה היא למעשה אחיזת עיניים. המחמאה מבסמת את המאזינה והיא, מסוחררת, מפנימה את דמותה המנופחת ומזדרזת להוכיח שהיא אכן כל-יכולה. אין זו עוצמה אלא גנבת דעת. מול המטלות ניצבת בסופו של דבר אישה ולא "סופרוומן". על האישה להתפקח ממחול עיוועים שבראה המחמאה: דמות עצומה, שיכורת-כוח שתמיד נכשלת. כיצד נגמלים: אל הלהיטות לקבל מחמאה אמרי כך: היי שקטה והתבונני. אל תריצי את השיחה לקראת ציד מחמאה. כמו במצעד הן תתייצבנה לפניך: המחמאה הסופרלטיבית הריקה – דחי אותה, המחמאה המגייסת להישגים שאינם בראש מעיינייך – דחי אותה, המחמאה שאינה מגיעה כלל – דחי את העדרה, המחמאה שמאחוריה אורב איום – דחי אותה); אז תבצבץ לה, נדירה, המחמאה הכנה ושאינה-אינטרסנטית והמשיכי הלאה.

נעמה צפרוני היא עורכת המשנה של מגזין "ארץ אחרת". המאמר פורסם בגיליון מספר 44 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

נעמה צפרוני היא עורכת משנה של "ארץ אחרת" ומורה לצ'י קונג

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה