דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
21 בספטמבר 2009 | מהדורה 52

דיוקנה של האליטה הישראלית. צילום: טאומו מאנינן. עיבוד: מירי גרמיזו

העושים לביתם: דיוקנה של האליטה הישראלית

מאמר מערכת

בחודש הבא ימלאו תשע שנים לפרסום הגיליון הראשון של "ארץ אחרת". במשך השנים שחלפו מאז חקרנו לעומק מגזרים רבים, ועסקנו בסוגיות שונות שהחברה שלנו נדרשת להתמודד איתן. מסקנות הביניים של המסע שאנו עורכים רבות, ולא את כולן ניתן לתמצת כאן. אנו נתעכב הפעם על המסקנה החשובה ביותר של המסע הזה, המסקנה שהקדשנו לה את הגיליון הנוכחי, והיא שהחברה שלנו חולה מלמעלה. או, במילים אחרות, חלקים גדולים מן הציבור שנקרא בעבר "האליטה המשרתת" איבדו את התחושה כי עליהם לשרת את החברה הישראלית ופנו לעשות את מה שעושה "האליטה הגלובלית" בכל רחבי כדור הארץ, אותו עניין שנקרא בשפה נקייה "לעשות לביתי". 

לעניין הזה יש ביטויים שונים, אך עיקרם אחד: החברה הישראלית איננה מעניינת כחברה, אלא אך ורק ככר לפעילות עסקית או אקדמית או תקשורתית, שמטרתה לשלב את אותם חלקים מן האליטה המדוברת באליטה הגלובלית ההולכת ונוצרת בעשורים האחרונים, ולהקנות להם מקום של כבוד במעמד האנושי העליון החדש הזה.

החברה הישראלית עצמה, על עושרה האנושי, על מכאוביה ואתגריה, איננה מעניינת את אותה קבוצה. שכן הקבוצה הזו – קבוצה שעם אנשיה נמנים רבים מקובעי סדר היום הכלכלי, התקשורתי והאקדמי שלנו הקרויים "מצליחנים", ועל כן נחשבים גם לחכמים ו"שווים" יותר מכל האחרים – משוכנעת באמת ובתמים בעליונותה המובנית, ובסתר לבה היא בזה לרבות מן הקבוצות המרכיבות את החברה שלנו. אנשי האליטה הללו מוכנים מעת לעת לתת צדקה לאותם ישראלים שגורלם לא שפר עליהם, אבל הם הולכים ומתנתקים מן ההוויה המקומית תוך שהם הולכים ומתקרבים אל "הוואספיות" האמריקאית הנכספת, זו שתעשה אותם אחת ולתמיד שייכים לקבוצה הכי חשובה ומשפיעה בעולם. יושבי הלבנט שהתקבצו מחדש בציון, אלה שאין להם הרבה כסף, מעמד או פרסום – את מי בדיוק הם אמורים לעניין?

ומשום שהחברה שלנו איננה מעניינת אותם באמת, כי היא בעצם אך ורק קרדום לחפור בו, ומכיוון שיש להם עדיין עמדות שליטה ברבים מצומתי ההכרעה שלה, אנו מוצאים את עצמנו בעצם בתור חברה ללא ראש.

הקבוצה שהיתה אמורה להיות הכוח הלאומי המנהיג, שכן העם השקיע בה את מיטב נכסיו הרוחניים, התרבותיים, והכלכליים; אותה קבוצה איננה דואגת לשאר חלקי הגוף. ובמידה מסוימת – למרות חומרת הדברים אי אפשר שלא לומר אותם – היא בוזזת את החברה, כפי שעושות רבות מאוד מן האליטות העכשוויות בעולם כולו. אלה חוקי הכלכלה החדשה.

וכך קורה שהחינוך נמצא היכן שהוא נמצא, וכלל המערכות הציבוריות נמצאות היכן שהן נמצאות, והתקשורת נמצאת היכן שהיא נמצאת: עמוק בביב השופכין של מולך הרייטינג.

במסעותינו ברחבי החברה שלנו אנו נתקלים שוב ושוב באותו פרדוקס: בכל מגזר ומגזר אנו פוגשים אנשים יוצאים מן הכלל המשוכנעים שהחברה נרקבה. הבשורה הטובה היא שאין זה נכון. הבשורה הרעה היא שיש מי שמרוויחים המון כסף ומעמד מקידום הרעיון הנ"ל, המשסה אותנו אלה באלה.

לפני שנפנה לנסות לפתור את המצוקה הגדולה הזו, אני רוצה לשאול אתכם שאלה שאיננה נותנת לי מנוח. מדוע איבדה דווקא הקבוצה המטופחת הזו את תחושת המחויבות הבלתי מותנית לעתיד הלאומי? לאן הלכה האהבה למפעל הציוני, היחיד והמיוחד בתולדות האדם? מה קרה לתחושת הזכות לחיות בדור ובמקום שבו מדינת החלומות של העם הפכה למציאות? מנין צמח הניכור והבוז למשימות האמיתיות של החברה בתחום החינוך, התרבות, הרווחה, העזרה ההדדית, קליטת העלייה, כינון יחסי שלום ואחווה עם המיעוט הערבי? מדוע לא רצה איש להיות שר הרווחה בממשלה שהתחילה את כהונתה לפני חודשים אחדים?

הנימוק "הכל בגלל הכיבוש" נעשה תירוץ שמטרתו להמשיך להזניח את הטיפול בסוגיות האמת הנוספות שעל החברה להתמודד עמן. פתרון סוגיית היחסים שלנו עם הפלסטינים הוא אתגר לאומי ראשון במעלה, אך הוא איננו יכול לשמש תירוץ להרס כל מערכות החיים האחרות שלנו.

הגיליון שבידכם סוקר ומנתח היבטים שונים של תופעת "העושים לביתם". מטרתו היא לחדד את יכולת הראייה של הציבור בישראל, שיֵדע לשאול את השאלות הנכונות ובראשן: מתי ואיך נכונן אליטה אחרת, מחויבת.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 52 של "ארץ אחרת": העושים לביתם – דיוקנה של האליטה הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן

במבי שלג היתה העורכת הראשית והמייסדת של "ארץ אחרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה