דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 בינואר 2011 | מהדורה 59

מרטין לותר, לוקס קראנאך, 1529

העוד ציוויליזציה אחת אנחנו?

קשה לדמיין את החברה האמריקאית, שלא לומר להבינה, שלא במסגרת התרומה הפרוטסטנטית הרדיקלית לפרדיגמות היסוד שלה. על שום מדינה אחרת לא השפיעו הרעיונות הפרוטסטנטיים במידה כה רבה כפי שהשפיעו על ארצות הברית, וכתוצאה מכך זכה בה האינדיבידואליזם למעמד כה בולט. מבחינה זו יהדות ארה"ב היא אמריקאית לפני שהיא יהודית. על הפער בין שתי הציוויליזציות היהודיות בזמן הזה

לעולם היהודי יש תכונה מוכרת שאינה זוכה משום-מה להבלטה. יהודי ישראל ויהודי ארצות הברית הם שתי קבוצות שכל אחת מהן כוללת כ-40 אחוזים מיהודי העולם, ויחד הן מהוות יותר מ-80 אחוזים מיהודי העולם. למרבה הצער קיימים הבדלים קיצוניים בין האופן שבו התרבות היהודית באה לידי ביטוי אצל בני שתי הקבוצות האלה, והבדלים קיצוניים קיימים גם בין שתיהן ובין הציוויליזציה היהודית שהתקיימה בגולה לפני השואה.

החברות היהודיות המתקיימות כיום בשני המרכזים מבססות את תרבותן היהודית על רעיונות שונים באופן מהותי בדבר עיצובה הלגיטימי של הזהות היהודית. הבדלים עמוקים אלה בעניין כה בסיסי למהותנו כיהודים אינדיבידואלים וכשותפים בציוויליזציה יהודית עולמית אינם זוכים לתשומת הלב הראויה, וכתוצאה מכך הם גדלים ושולחים גרורות ומגבירים את סכנת הניכור בין יהודי ישראל ואמריקה

לפני מאה שנה, בתקופה שאירופה היתה המרכז הבלתי מעורער של העם היהודי, היו יהודי אירופה 85-80 אחוזים מכלל יהודי העולם. רובם חיו במרכז אירופה ובמזרחה, ובמקרים רבים סבלו מדיכוי כפול כמיעוט דתי במחוז כבוש (פולין, אוקראינה וכו'). אירופה היתה אז גם המרכז היצרני של הציוויליזציה היהודית העולמית. עד 1939 נוצרו שם רוב הרעיונות שהניעו את ההיסטוריה היהודית בעת החדשה. המשטר הנאצי והמשטר הסטליניסטי השמידו את האישים והיוצרים ואת מוסדות היהודים לחינוך ולהשכלה גבוהה, את העיתונות ואת ההתאגדויות האינטלקטואליות האחרות. אפילו היום קשה לתפוש את ממדי החורבן התרבותי הזה. אפשר לנסות לדמיין מה היה קורה לתרבות הצרפתית אילו חוסלה פריז על כל תושביה, מה היה קורה למצרים בלי קהיר ואלכסנדריה, או מה היה קורה לאמריקה בלי ניו יורק ולוס אנג'לס.

ארצות הברית היתה בעקבות השואה לקהילה היהודית הגדולה בעולם. היא התעתדה למלא את החלל הריק באמצעות פעולות מבית ויבוא מבחוץ של כשרונות מבין פליטי השואה ומבין יהודי הארצות האחרות.

הבדלים עמוקים

בארץ ישראל חיו אז רק כחצי מיליון יהודים, אבל כבר היו בה מערכות המדינה שבדרך, על מסגרותיה החינוכיות, התרבותיות והדמוגרפיות, כך שבבוקר שלאחר הכרזת העצמאות תפקדה ישראל כמדינה. האוכלוסייה היהודית הקטנה גדלה כמעט פי חמישה בתוך עשרים שנה, ובשנת 1965 מנתה 2.5 מיליונים. לצד הגידול העצום הזה המשיכה מדינת ישראל לפתח את משאביה התרבותיים, טיפחה אותם מבית וייבאה אותם מבחוץ באמצעות העלייה ההמונית.

כתוצאה מהתפתחויות מקבילות אלה עשוי היה להיווצר מצב דומה ליחסים שהתפתחו בין ארץ ישראל ובבל בתקופת בית שני, אלמלא עובדה מרכזית אחת. יהודי ארץ ישראל ויהודי בבל החזיקו באותן הנחות יסוד בדבר מהות הזהות היהודית והתרבות היהודית. לעומת זאת, החברות היהודיות המתקיימות כיום בשני המרכזים מבססות את תרבותן היהודית על רעיונות שונים באופן מהותי בדבר עיצובה הלגיטימי של הזהות היהודית. הבדלים עמוקים אלה בעניין כה בסיסי למהותנו כיהודים אינדיבידואלים וכשותפים בציוויליזציה יהודית עולמית אינם זוכים לתשומת הלב הראויה, וכתוצאה מכך הם גדלים ושולחים גרורות ומגבירים את סכנת הניכור בין יהודי ישראל ואמריקה.

בהתחשב בעובדה שאנו עוסקים בציוויליזציה יהודית בעידן חילוני, מפתיע לגלות שאחד משורשי הבעיה הוא השפעתה של הרפורמציה הפרוטסטנטית על החברה האמריקאית. קשה לדמיין את החברה האמריקאית, שלא לומר להבינה, שלא במסגרת התרומה הפרוטסטנטית הרדיקלית לפרדיגמות היסוד שלה. הרעיונות הפרוטסטנטיים בדבר סמכותו של הפרט בשאלות של דת הולידו מחויבויות תרבותיות עמוקות לאינדיבידואליזם בכלל. בשום מדינה אחרת לא השפיעו הרעיונות הפרוטסטנטיים במידה כה רבה כפי שהשפיעו על ארצות הברית, וכתוצאה מכך זכה בה האינדיבידואליזם למעמד כה בולט. מבחינה זו יהדות אמריקה היא אמריקאית לפני ולפנים.

החברה הישראלית מגוונת מאוד, ולכל הקבוצות היהודיות בישראל משותפת העובדה שהן מעוצבות על ידי גורמים שלא היו  זמינים לאבות-אבותיהם ושאינם זמינים ליהודי אמריקה: השפה, הגיאוגרפיה, לוח השנה, השירות הצבאי, אובדן החיים וערך ההקרבה – כל אלה יוצרים סוג של זהות יהודית שאינה מתקיימת מחוץ למדינה היהודית העצמאית. התרבות היהודית הישראלית שונה מהתרבות של העולם היהודי הישן באירופה ובארצות האסלאם לא פחות מכפי שהיא שונה מהתרבות היהודית של אמריקה

יהודי ישראל באים ברובם הגדול מארצות שבהן לא הצליחה הרפורמציה להכות שורש. ואף על פי שהחברה הישראלית מגוונת מאוד, לכל הקבוצות היהודיות בישראל משותפת העובדה שהן מעוצבות על ידי גורמים שלא היו זמינים לאבות-אבותיהם ושאינם זמינים ליהודי אמריקה: השפה, הגיאוגרפיה, לוח השנה, השירות הצבאי, אובדן החיים וערך ההקרבה – כל אלה יוצרים סוג של זהות יהודית שאינה מתקיימת מחוץ למדינה היהודית העצמאית. התרבות היהודית הישראלית שונה מהתרבות של העולם היהודי הישן באירופה ובארצות האסלאם לא פחות מכפי שהיא שונה מהתרבות היהודית של אמריקה, אם כי בצורה אחרת. בעוד יהודי אמריקה אינדיבידואליסטים במהותם (אין להם ברירה), הישראלים נותרים קולקטיביסטים במהותם. תכונה זו ממשיכה להתקיים למרות השפעתה של ההתמערבות בגרסתה הישראלית העממית. אחד הביטויים שלה היא התופעה של הצעירים הישראלים שנוסעים לכל קצוות העולם ומתקבצים עם ישראלים אחרים כדי לטייל יחד באותם אזורים נידחים.

בהעדר השפעתה הישירה של הרפורמציה, רוב היהודים בישראל (גם האנטי-דתיים שבהם) סבורים בדרך כלל כי כדי ללמוד על רעיונות ומנהגים יהודיים לגיטימיים יש לפנות לרב במקום לפנות פנימה, אל הנפש האינדיבידואלית.

פוטנציאל הרסני

אירוע שקרה ביוני 2006 עשוי ללמד על הפוטנציאל ההרסני הטמון בפרדיגמות סותרות אלה, אם לא נשכיל לבסס עליהן דיאלוג יצירתי. הרב אריק יפה, נשיא האיגוד ליהדות רפורמית, בא לישראל כדי להשתתף בקונגרס הציוני העולמי ה-35. זמן קצר אחרי בואו סופר לו על התבטאויות של הנשיא דאז, משה קצב, על היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית – הנשיא הצהיר בתוכנית רדיו, שאין הוא מוכן להשתמש במונח "רב" כשהוא מדבר עם רבנים לא-אורתודוקסים, וכי הוא מעדיף לכנותם "רבי" (=Rabbi). בתגובה הכריז יפה כי לא יבקר בבית הנשיא והודיע: "זהו עלבון לנאמנויות ולמחויבויות של מיליון וחצי יהודים רפורמים בצפון אמריקה, הרואים ברבניהם את ההשפעה היהודית החשובה ביותר עליהם… בעיניהם תהיה זו פגיעה חמורה ביותר לשמוע שאסור לפנות לרבניהם כרבנים".

האירוע הזה היה סערה חולפת במערכת היחסים הממושכת, המתוחה לעתים, בין מדינת ישראל והתנועה הרפורמית האמריקאית. אבל זוהי בדיוק הסכנה: שנקבל את ההבדל התהומי בין התרבות היהודית האמריקאית ובין תרבותה של ישראל ונשלים עם תוצאותיו. ראש התנועה הרפורמית והנשיא האורתודוקסי של מדינת ישראל לא הצליחו להתעלות מעל להנחות הפנימיות המקובלות על הזרם של כל אחד מהם כדי להושיט יד זה אל זה. העובדה שמנכ"ל האיחוד האורתודוקסי, הרב צבי הירש ויינרב, קרא לנשיא קצב לשקול מחדש את עמדתו, ככל הנראה מתוך שיקולים של נימוס בסיסי, מלמדת שזהו מתח אמריקאי/ישראלי ולא רק מתח רפורמי/אורתודוקסי. שהרי הרב ויינרב חי בחברה שבה כמרים קתולים וכוהנים בפטיסטים מתייחסים זה אל זה דרך שגרה בתואר "רוורנד", בלי להסכים על נכונות הדרך שבה כל אחד מהם מבטא את אמונתו הנוצרית.

חוסר הדיאלוג בין הנשיא קצב והרב יפה מזכיר במידה רבה את חוסר התקשורת בין בני זוג הניצבים על סף גירושים. איננו זקוקים לשלווה צוננת של נימוס שטחי שתבוא על מקומם של גסות הרוח של קצב, המבוססת על בורות עיקשת, ושל חוסר יכולתו של יפה להבין מהם שורשיו של חוסר הנימוס הזה; אדרבא, נימוס שטחי עלול להיות הרסני. אנו זקוקים לדיון לוהט ואפקטיבי. הכישלון החרוץ של קצב ויפה מראה שאנחנו מדברים זה מעל ראשו של זה מפני שכרגע אין לנו שפת משמעות משותפת. שפה כזאת, ונימוס אלמנטרי, יוכלו להיות אבני הבניין ברנסנס של ציוויליזציה יהודית עולמית.

בקצרה, אנו עלולים להפסיד הרבה אם נמשיך להתעלם מההתדרדרות בעצם יכולתנו להסכים על שפת משמעות משותפת שתאפשר ויכוחים ודיונים עזים ויצרניים באמת.
מצד שני, יש לנו כל כך הרבה לתת זה לזה. שתי התרבויות ירשו את ציוויליזציית העבר המשותפת שלנו ובנו על יסודותיה. סינתיזה של התרבות הישראלית והתרבות היהודית-אמריקאית תוכל לחזק את שתיהן. לכל אחת מהן יש יכולות שעשויות לחזק את האחרת. החלופה מכאיבה מדי: מדינת ישראל שתגשים את הסיוט הציוני שחזה בן גוריון ותהיה "עם ככל העמים"; ויהדות אמריקה שתהפוך ברבות השנים לקהילה של כתות לא-נוצריות ברוח פרוטסטנטית.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 59 של "ארץ אחרת": שתי מדינות לשני עמים? יהודי אמריקה ואנחנו. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר אדוארד רטיג הוא מנכ"ל הוועד היהודי האמריקני בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה