דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

ירוחם משל (משמאל) ושמעון פרס במצעד ה-1 במאי 1980. צילום בע"מ

העבודה המאורגנת נגד עצמה

מאז שנות השבעים זיהתה עצמה הסתדרות העובדים יותר ויותר עם הדרך החברתית-כלכלית של הוועדים הגדולים, ותנועת העבודה זיהתה את עצמה יותר ויותר עם המעמד הבינוני, אותו מעמד שבניו החלו למאוס בעצם הרעיון של עבודה מאורגנת, בלי להבין שרובם זקוקים להגנתה. התהליך הזה היה כרוך בנטישה הדרגתית אבל ברורה של האידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית, ולכן באובדן עניין בהסתדרות

בשני העשורים האחרונים מתנהל בישראל מסע מוצלח לדחיקת העבודה המאורגנת ול"הגמשת שוק העבודה", כך שמעסיקים לא יֵאלצו לעמוד מול עובדים המאורגנים בוועדים ועומדים על זכויותיהם. מנהלי המסע הזה היו פוליטיקאים ופקידים ימניים מבחינה חברתית, בעלי תפישות כלכליות ניאו-ליברליות ומוניטריסטיות, ולצדם ראשי המעסיקים, בעלי ההון הגדול שצמחו בשנות הפרטה, ואנשי יחסי הציבור שלהם.

אחת התוצאות החשובות של ההפרטה, ובמיוחד החיסול הסיטוני של משק העובדים במחירי מציאה והצמצום הדרסטי של המגזר היצרני הממשלתי, היתה הירידה במספר עובדי הייצור המוגנים. בעקבות ההפרטה התמעטו מאוד עובדי הייצור המאורגנים בוועד עובדים הקשור לתנועת איגודים מקצועיים ומבצר למענם זכויות חברתיות-כלכליות, כמו הבטחת תנאי עבודה הוגנים ומניעת התעמרות של מנהלים ופיטורים שרירותיים.

לכאורה, הפתרון לבעיה זאת הוא רגולציה ממשלתית בשוק העבודה. אבל היכולת לממש זכויות חשובות כמו שכר מינימום וימי חופשה ומחלה, המעוגנות בחוק כביכול, מתרופפת מאוד כאשר מי שאמורים להגן עליהן הם גורמי אכיפה חלושים ורדומים במשרד המסחר והתעשייה.

אין זה מקרה שמשרד העבודה, המשרד הממשלתי רב ההשפעה לשעבר שהיה מופקד על אכיפת חוקי העבודה, נספג אל תוך משרד התעשייה והמסחר, שהוא המשרד הממשלתי בעל הזיקה הקרובה לתעשיינים ולסוחרים. אפילו ניפוח הממשלה ומשרדיה לאחרונה לא הקים לתחייה את המשרד ההוא, משרד העבודה, שבעבר הופקד בידי פוליטיקאים בכירים בדרכם אל הצמרת ושיתף פעולה באופן הדוק עם הסתדרות העובדים.

אפקט שרשרת

ובאין ועד או ממשלה ייפרע שוק העבודה. התרבו והלכו התופעות של סחר בעובדים זרים וגירושם, כדי להביא זרים חדשים, טירונים ולכן צייתנים, ולהזרים עוד כסף לכיסם של מתווכי הסחר בכוח אדם. התרבו התופעות של אזרחים ישראלים שנתונים לשלטון ללא מצרים של המעסיקים שלהם. עוד צפויות לנו הרבה תופעות של מעסיקים פוגעניים, כמו חיפה כימיקלים דרום הזכור לשמצה, כמו סופרפארם, ומכון וייצמן. האפקט הוא אפקט שרשרת: משעברו מן העולם הציבורים המאורגנים הגדולים של עובדי כור (שהיה בבעלות ההסתדרות) או עובדי כי"ל (בבעלות המדינה) כורסם כוחם של עובדי הייצור המאורגנים במגזר הפרטי, וודאי של אלה הלא-מאורגנים בייצור או בשירותים, ואפילו של העובדים במגזר הציבורי. נציגיהם, עד כמה שהיו להם נציגים, נעשו חלשים יותר. ובמקומות ייצור או שירותים חדשים נעשה כמעט בלתי אפשרי לארגן עובדים. אין "ועד עובדי סלקום". והממשלה צורכת בחדווה את שירותיהן של חברות כוח אדם, ומשרדיה מלאים עובדי קבלן מעוטי זכויות. כל זה קרה מפני שהצטמצמה מאוד היכולת של עובדים לבחור בין עבודה מאורגנת ולכן מוגנת לבין עבודה בחסות המעסיק ותחת שלטונו. כללית, המטוטלת של יחסי הכוח בשוק העבודה הישראלי נטתה בבירור יותר ויותר לטובת המעסיקים.

השם הרע של הוועדים

המאבק בין העבודה לבין ההון מלווה את החברה שלנו בכל תקופותיה. מנקודת המבט של תומכי העבודה (ושל כותב שורות אלה) ברור מי הם היריבים הניצבים בקצה השני של משיכת החבל הזאת. אלו הם המעסיקים ותומכיהם הפוליטים והביורוקרטים. אחד הבולטים שבהם הוא אוֹרי יוגב, היום יועץ בכיר לראש הממשלה, שהיה מאבות תוכנית החירום הכלכלית שהנהיג בנימין נתניהו בעת כהונתו כשר אוצר והיה הממונה על אגף התקציבים באוצר בשנים 2004-2002 והכריז אז בחגיגיות "ניצחנו את העבודה המאורגנת". זו היתה הכרזה ז'בוטינסקאית נדירה מאוד בגילוי לִבּה במערכת יחסי הציבור המניפולטיבית שנלוותה להפרטה.

אבל לא רק אלה פגעו בעבודה המאורגנת בישראל. כדי להבין את הניצחון שנחלו נתניהו ועוזריו במאבקם צריך לבחון היטב את המנוצחים. משרד האוצר נתקל בהתנגדות מעטה בלבד בבואו להחליש את ההגנות של העובדים בשוק העבודה הישראלי. שתי סיבות הקשורות זו לזו מצויות ביסוד ההתנגדות הדלה. חולשת ההסתדרות וההתנגדות החריפה שעוררו הוועדים הגדולים. אחרי שנות הניוון הממושכות של ירוחם משל ושל ישראל קיסר, ואחרי ההנהגה הקצרה אך ההרסנית של חיים רמון ומכות ההפרטה שניתקו מארגון העובדים השוקע את רוב עובדי הייצור בישראל, לאחר כל אלה נעשתה סביבת הפעולה של המנהיג הבא של ההסתדרות, עמיר פרץ, לקשה ביותר. השם הרע שיצא לוועדים הגדולים, כמו אלה של רכבת ישראל ושל חברת החשמל ונמלי הים, לא סייע למאבק המאסף שהוא ניהל נגד נתניהו בראשית שנות האלפיים.

שתי הסיבות האלה קשורות זו בזו, וכדאי לעמוד על הקשר הזה, שהוא פוליטי-כוחני מצד אחד ופוליטי-רעיוני מצד שני. מאז שנות השבעים לכל המאוחר זיהתה עצמה הסתדרות העובדים יותר ויותר עם הדרך החברתית-כלכלית של הוועדים הגדולים. תופעות כמו נפוטיזם ברכבת ובנמלים, שכר מרקיע שחקים שחייב לבוא על חשבון הצרכנים, סימביוזה מושחתת בין ההנהלה לוועד העובדים, שלילת האפשרות לפטר עובדים שסרחו או פשוט לא עבדו – כל אלה ותופעות שליליות אחרות גרמו לכך שהציבור בכללותו, שמבחינת האינטרסים האובייקטיביים של רוב חבריו היה צריך לתמוך בעבודה המאורגנת ולהפיח רוח במפרשיו הרפויים של עמיר פרץ, הגיב ברפלקס של דחייה בכל פעם שדובר בוועדי עובדים. נתניהו ויוגב לא היו צריכים לעמול קשה כדי לעורר את הרפלקס הזה. הם הפריחו סיסמאות על שוק חופשי, הורדת מחירי מוצרים והוזלת שירותים רבים, אבל זו לא היתה הצלחה תעמולתית, יח"צנית או לוביסטית מיוחדת. האיגודים המקצועיים שיחקו לידיים של יריביהם, והיטו במו ידיהם את דעת הקהל נגדם.

מתנגדי העבודה המאורגנת יטענו – ובצדק מסוים – שמדובר בהתפתחויות הכרחיות המובנות אל תוך ההיגיון של העבודה המאורגנת. ואכן, לוועדי עובדים יש נטייה חזקה למנוע פיטורי עובדים, גם אם העסקתם פוגעת במקום העבודה של חבריהם; כאשר הוועד מייצג עובדים בשירותים חיוניים, כמו חברת החשמל, יש פיתוי שקשה לעמוד בו להמיר את עמדת הכוח הזאת בזכויות יתר חומריות מפליגות על חשבון הציבור והצרכנים; ויחסי הגומלין ועד-הנהלה מועדים לסימביוזה משחיתה, לפעמים על חשבון העובדים (ואז אנו רואים אנשי ועד המגלים מסירות יתר לאינטרסים של המעסיקים), ולפעמים על חשבון האינטרסים של החברה או השירות המסוים (ואז הסימביוזה גורמת לאנשי ההנהלה למעול בתפקידם הראשוני). בעולם התעשייה כולו, וגם בארץ, יש אפילו תופעות של ועדים שהשתלטו עליהם ארגונים של פשע מאורגן.

האחריות של תנועת העבודה

כל אלה תופעות השחתה טיפוסיות לעבודה מאורגנת – טיפוסיות לה בדיוק כפי שיש תופעות השחתה טיפוסיות למסחר ולמסחר פיננסי ולמִנהל ציבורי. כללית, למבנים חברתיים, כלכליים או פוליטיים שונים יש דרכים טיפוסיות להם להתקלקל. אבל הטענה שבגלל תופעות כאלה מוטב בלי עבודה מאורגנת בכלל דומה לטענה נגד קיומם של בנקים מסחריים, משום שבנקים מועדים למעילות של פקידים, להיחשפות לסיכונים לא מבוקרים או לזיקות מושחתות אל השלטון.

וכשם שאפשר לראות כיצד העבודה המאורגנת מועדת להתנוון לכדי טיפוח בטלנות ונצלנות, כך יש דרכים להגן עליה מפני ניוון כזה. ההגנות המוצלחות, על פי ניסיון העמים המתועשים ועל פי הניסיון שלנו בארץ, הן ארגוניות, פוליטיות ואידיאולוגיות. ראשית, כדי למנוע תופעות כאלה דרוש שוועד עובדים או איגוד מקצועי מסוים יהיו חלק מתנועת איגודים מקצועיים ארצית שיש לה סניפים מקומיים חזקים. חגורת ביטחון כזאת היתה חסרה, למשל, בארצות-הברית, והיתה קיימת באירופה ובארץ ומנעה כמעט לגמרי תופעות של חדירת ארגוני פשע לאיגוד המקצועי, כפי שקרה לעתים קרובות מדי בארצות הברית. כיום, בימי מולנר ואברג'יל, "ההסתדרות החדשה" חשופה לסכנה הזאת יותר מקודמתה ה"ישנה".

אבל ההתפתחות האומללה של הסתדרות העובדים "הישנה" שלנו, על המבנה הארצי הריכוזי שלה ומערך האיגודים וההנהגות המקומיות ("מועצות הפועלים" של פעם) המשוכלל שלה, מלמדת אותנו שלא די בחגורת הביטחון הארגונית הזאת. גם הארגון כולו מועד לתהליכים של מעילה בתפקידיו היסודיים – בעיקר בחירה ללכת בדרך הקלה של הסתמכות על הוועדים הגדולים תוך העלמת עין מתופעות כמו הגנת יתר על עובדים שאינם ראויים להגנה, טיפוח נפוטיזם וחריגות שכר מקוממות. אלו היו פניה של ההסתדרות בימי ה"הנהגה" של ירוחם משל וישראל קיסר, שלא היתה הנהגה אלא קבוצה של עסקנים נמוכי מצח שלא היו מסוגלים להבחין בתהום שהם מדרדרים אליו את הארגון החשוב שהם מנהלים.

אבל משל וקיסר הם תשובה קלה מדי לשאלה כיצד נפלה תנועה חברתית איתנה כמו ההסתדרות. טיפוס של עסקנים שכמותם במעלות האיגוד המקצועי הוא תהליך טבעי בארגונים כאלה. במודל האירופי, שישראל היא גרסה שלו, מפלגה ואידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטיות מדריכות את תנועת האיגודים המקצועיים ועל המפלגה מוטלת האחריות למנוע את ההתנוונות האיגודים, את התופעות שמשל וקיסר מייצגים אותן בישראל אך לא הם סיבתן המהותית. בארץ, תנועת העבודה הציונית היתה אמונה במיוחד על טיפוח העבודה כאידיאל ציוני שמאלי, ולכן היתה עליה חובה מיוחדת להיאבק בבטלה ובחוסר היעילות שבחסות האיגוד המקצועי.

מכיוון שכך, האחריות מוטלת על ההנהגה הבכירה של מפלגת העבודה באותן השנים – על גולדה מאיר, יצחק רבין ושמעון פרס, ובמיוחד על שנות "ההנהגה הזוגית" של רבין ופרס. בשנים האלה הושלם התהליך של הפיכת מפלגת העבודה למפלגת המעמד הבינוני – אותו מעמד שבניו החלו למאוס בעצם הרעיון של עבודה מאורגנת, בלי להבין שרובם זקוקים להגנתה. התהליך הזה היה כרוך בנטישה הדרגתית אבל ברורה של האידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית, ולכן באובדן עניין בהסתדרות. כך קרה שמפלגה ששלחה את מיטב מנהיגיה להנהיג את הארגון הזה – את דוד בן גוריון, דוד רמז, יוסף שפרינצק, וגם את פנחס לבון אפשר למנות כאן – הפקירה אותו בידי עסקנים בינוניים וחסרי חזון. הפקירו את ההסתדרות ל"ברירת המחדל", והתוצאות לנגד עינינו.

התמודדות עם כוחות הרסניים

בניתוח שהוצע כאן טמונות גם הסיבות לכישלונו של עמיר פרץ בהסתדרות ואחר כך בהנהגת מפלגת העבודה. הוא כשל מפני שנרתע ממאבק בכוחות ההרסניים בשני הארגונים האלה:
בהסתדרות הוא נרתע ממאבק בוועדים הגדולים שהטביעו את חותמם מעורר ההתנגדות בכל המאבק להגנת העבודה המאורגנת; ובמפלגת העבודה הוא נרתע ממאבק בעמיתיו המנהיגים הניאו-ליברליים שראו בבחירתו "השתלטות עוינת", ונכנס לממשלת אולמרט כשר ביטחון (ולא חס וחלילה כשר אוצר) מפחד מרד של עמיתיו. הניאו-ליברליזם של מפלגת העבודה, וההתנהגות החברתית האנוכית של הוועדים הגדולים, הם שני צדדים באותה מטבע של ירידת תנועה היסטורית גדולה.

לפיכך, מפלגה סוציאל-דמוקרטית דרושה כדי להבריא את האיגוד המקצועי בארץ ולהוציא אותו ממעמד של גרור של ארגוני המעסיקים, כפי שמצטיירת ההסתדרות של היום, תחת הנהגתו של עופר עיני. בעלת בריתו הפוליטית, חברת הכנסת שלי יחימוביץ', חוזרת ומגינה על הישגיהם המפוקפקים של הוועדים הגדולים, ובכך היא חושפת את הדרך המוטעית שאימץ עיני: הסתמכות על הוועדים הגדולים של המגזר הציבורי והסתפקות במה שאפשר להשיג למען כלל העובדים בעידן של דומיננטיות של השוק החופשי והאידיאולוגיה הניאו-ליברלית. לא זו הדרך להגן על העבודה המאורגנת. הדרך היא מפלגה סוציאל-דמוקרטית המקושרת הדוקות לתנועת איגודים מקצועיים. הדרך הזאת היא עלייה תלולה וארוכה, אבל צריך להתחיל ללכת.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 53 של "ארץ אחרת": כולנו עובדי קבלן – גזילת הזכויות של העובדים בישראל. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר אבי בראלי מלמד היסטוריה של מדינת ישראל באוניברסיטת בן גוריון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה