דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 במרץ 2006 | מהדורה 32

הסתירה הפנימית של דיין

עמדתו של הרמטכ"ל, משה דיין, לחברון ולמערת המכפלה היתה בעלת חשיבות מכרעת בדיוני הממשלה שהתקיימו בחודשים שלאחר מלחמת ששת-הימים. היה עליו לגשר לא רק בין שתי גישות קיצוניות, אלא גם בין הסתירות בתפישתו-שלו. הוא זה שהעניק ללוחמת צה"ל במלחמת ששת-הימים את המשמעות, שלפיה ערגת העם לנחלתו ההיסטורית היתה הכוח המניע בשורותיו. עם זאת, חזרה           דיין האמין בסיכוי חיובי לחיים בצוותא, קרבה

לחברון ודחיקת המוסלמים ממערתפיזית ודו-שיח. איור: נועה גורן

המכפלה סתרה את מדיניותו שלפיה

יש להתייחס לתושבי השטחים המוחזקים כאל בעלי-ברית ושכנים טובים. אמנון ברזילי התחקה אחר התמורות ביחסו של דיין לעיר האבות

ב-8 ביוני 1967, היום הרביעי למלחמת ששת-הימים, יממה לאחר שצבא ירדן התמוטט, עשו שר הביטחון משה דיין ואלוף פיקוד מרכז, עוזי נרקיס, את דרכם לחברון. לדיין, בן הארץ, זה היה ביקורו הראשון בעיר האבות. יותר מהציפייה לבאות, מתפעל דיין ממראה הנוף הנשקף מחלונות המכונית הנוסעת. "הר חברון היה בשיא לבלובו, בעמקים כבר הקיץ לוהט והשדות יבשים, וכאן עדיין האביב במלוא עוזו, אף לא עלה קמל, הכול ירק ופריחה", תיאר את רשמיו בספרו האוטוביוגרפי "אבני דרך" (ידיעות אחרונות, 1976, עמ' 453). הכביש היה ריק, רק כלי רכב צבאיים נעו עליו, אבל בשדות ובכרמים הפלאחים עשו עבודתם כרגיל. העיר חברון היתה נתונה תחת עוצר ודיין ובני-לווייתו שמו פעמיהם אל מערת המכפלה. המסגד שמעל המערה היה ריק ממתפללים. דיין נכנס פנימה. משמאלו השתרע אולם התפילה המוסלמי, מימינו קברי האבות. "אינני יכול לומר שהתרגשתי במיוחד", שחזר דיין. את תשומת-לבו משך דגל ישראל, שהתנוסס על ראש הבניין שמעל מערת המכפלה. דיין סבר שאת דגל ישראל יש להניף על בית המושל, לא על גגו של מסגד. תביעתו להורדת הדגל תהיה לסלע המחלוקת בינו לבין הרב הצבאי הראשי דאז, האלוף שלמה גורן. צעד חפוז נוסף, שננקט במערת המכפלה, אף הוא לא מצא חן בעיני דיין. התברר לו שהרב גורן הכניס, בניגוד להוראתו, ספר תורה לחדר הסמוך לקברי האבות וכך הפך את החדר, לפי הפירוש שנתן דיין למעשה זה, לבית-כנסת. לדידו של דיין, זה היה "מעשה מיותר לחלוטין. אנו יכולים להסתפק בהחלט בביקורים ובתפילה על קברי האבות ולוותר על הקמת בית-כנסת בבניין שהוא מסגד זה 1,300 שנה" (שם, עמ' 454). גם המריבה על סדרי התפילה במערת המכפלה תימשך עוד שבועות אחדים.

הצעה מוקפאת

יום לפני נסיעתו של דיין לחברון, ב-7 ביוני, נכבשה ירושלים העתיקה. המלחמה היתה נטושה עדיין באזורים שונים של הגדה המערבית, כשצעד דיין דרך שער האריות, בליווי הרמטכ"ל יצחק רבין והאלוף נרקיס, לכיוון הר-הבית. משם פנו השלושה אל הכותל המערבי. דיין תחב פתק בין אבני הכותל וכתב בו: "לוּ יהי שלום על ישראל". ובהודעה שמסר לתקשורת אמר את המשפט, שרבים רואים בו את יסוד השקפתו המדינית בשנים שיבואו: "חזרנו לקדושים שבמקומותינו, על מנת שלא להיפרד מהם לעולם". ב-3 באוגוסט 1967, בעת שספד לחללי הרובע היהודי בעיר העתיקה בתש"ח, בטקס קבורתם-מחדש בהר הזיתים, פירט דיין את רשימת המקומות הנחשבים לקדושים בעיניו: "אחינו שנפלתם במלחמת השחרור, לא נטשנו את חלומכם ולא שכחנו את לקחכם, שבנו אל ההר, אל ערש ימי עמנו, אל נחלת האבות, ארץ השופטים ומעוז מלכות בית דוד. שבנו לחברון ולשכם, לבית-לחם ולענתות, ליריחו ולמעברות הירדן באדם העיר".

ההנחיה של דיין להוריד את דגל ישראל מעל גג המסגד שבמערת המכפלה לא היתה מעשה של שליפה מהמותן. יום קודם לכן הוא הורה להוריד את דגל ישראל, שהונף מיד לאחר הפריצה לעיר העתיקה על מסגד כיפת-הסלע שעל הר-הבית. בשני המקומות הונפו הדגלים, ככל הנראה על-ידי יחידת הרבנות הצבאית, כדי להפגין את ריבונות ישראל ולהדגיש את זכויות היהודים על הר-הבית ועל מערת המכפלה, הקדושים גם למוסלמים. על הוראתו להוריד את הדגלים לא סלחו החוגים הימניים-דתיים והמתנחלים תושבי חברון וקריית-ארבע לדיין עד עצם היום הזה.

עם זאת, אין דמיון ביחסו הרגשי לשתי הערים. בשיבה לעיר העתיקה רואה דיין משאת נפש, חלום שהתגשם. "19 שנים ציפיתי לשעה זו. מ-1948, כשהייתי מפקד ירושלים, אחר-כך רמטכ"ל ועתה שר הביטחון, שאפתי וקיוויתי לשחרור ירושלים והר הצופים המנותק…" (שם, עמ' 12). ואילו חברון אינה מעוררת אצלו שאיפות או רגשות דומים. בשעת נסיעתו מירושלים על גב ההר הוא אינו נזכר בטבח תרפ"ט, ואם נזכר, אין הוא מזכיר זאת בכתביו. רות דיין סיפרה (בשיחה עימי), שכילדה שהתגוררה בירושלים נסעה עם הוריה לביקורים בחברון ובמערת המכפלה; "אבל משה, בעודו ילד, לא יכול היה לטייל בארץ. להגיע לירושלים ולחברון מנהלל, זה היה סיפור. היה צריך לחלוב את הפרות. משה עבד קשה מאוד במשק. לעזה הוא הגיע, לחברון לא".

כבר בביקורו הראשון בחברון בחר דיין בגישה עניינית ומעשית. כמתברר, הוא סבר שאין ליהודים זכויות עדיפות על המוסלמים בכל הנוגע למערת המכפלה. דיין אף הבדיל בין משמעותה הדתית וההיסטורית של חברון לבין היותה נכס אסטרטגי. "בשעת הסיור, בשיחה עם אלוף הפיקוד (עוזי נרקיס; א. ב.), אמרתי לו שמגמת פעולתנו בהר חברון ובירושלים – התנחלות קבע. על גב ההר (ג'נין-שכם-רמאללה) יהיה עלינו להקים מחנות צבא, ואת הגבול עם חוסיין, ליד נהר הירדן, יהיה אפשר להחזיק בכוחות קטנים" (שם, עמ' 454).

ייתכן שהנסיעה מירושלים לחברון וביקורו הראשון של דיין בעיר תרמו לגיבושו של המצע הרעיוני, שעליו הוא ביסס את תוכניתו

ההנחיה של דיין להוריד את דגל ישראל מעל גג המסגד שבמערת המכפלה לא היתה מעשה של שליפה מהמותן. יום קודם לכן הוא הורה להוריד את דגל ישראל, שהונף מיד לאחר הפריצה לעיר העתיקה על מסגד כיפת-הסלע שעל הר- הבית

המדינית אשר נהגתה ימים אחדים אחר-כך. האלוף שלמה גזית, מתאם הפעולות הראשון בשטחים (1974-1967), כותב בספרו "המקל והגזר: המימשל הישראלי ביהודה ושומרון" (זמורה-ביתן, 1985, עמ' 137), שכבר ב-12 ביוני זימן דיין את עוזריו כדי לגשת בדחיפות לגיבוש הצעותיו המדיניות לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. באותו היום, בפגישתו עם ראש הממשלה לוי אשכול, ביקש דיין לשכנעו בצורך לקיים בירור יסודי ודחוף בממשלה בַּנושא. כעבור ארבעה ימים, כותב גזית (שם, עמ' 137), ב-16 ביוני, כבר היתה באמתחתו של דיין תוכנית מדינית. נקודת המוצא של דיין, לפי אותה תוכנית, היא שיש לשלול כל פתרון שיביא לצירופם של מיליון ורבע ערבים לישראל. הוא ראה שני פתרונות אפשריים: האחד התבסס על הקמת אוטונומיה בגדה המערבית, והשני חזה את החזרת הגדה לירדן, בתנאי שחוסיין מלך ירדן יסכים לפירוזה המוחלט ולישראל יהיו בסיסים צבאיים בשטחה.

על-פי גזית (שם, עמ' 138), הבטיח ראש הממשלה "לישון על הצעתו" של דיין, אך למעשה העדיף להקפיאה. עובדה, בו-ביום, ב-16 ביוני, התכנסה הממשלה לארבעה ימי דיונים כדי לגבש עמדה בנוגע לעתיד השטחים, ואשכול לא הביא בפני השרים את הצעותיו של דיין. עם סיום המלחמה וערב הדיון בממשלה אמר דיין בראיון לבי. בי. סי., שישראל מרוצה מהמצב החדש ולכן לא תיזום כל משא-ומתן עם מדינות ערב. "אנו מחכים לטלפון מהערבים", ציטט אותו העמוד הראשון של "מעריב" ב-13 ביוני. "למעשה, צלצלה ישראל לערבים. היא רצתה מהם משא-ומתן ישיר והסכם שלום ובתמורה הציעה לסגת מסיני ומרמת-הגולן", וההחלטה על כך התקבלה בממשלה ב-19 ביוני (תום שגב, 1967: והארץ שינתה את פניה, כתר, ,2005 עמ' 524). בדיונים המרתוניים בממשלה בלטו ארבעה שרים: אשכול עצמו, שר הקליטה וסגן ראש הממשלה יגאל אלון, דיין והשר בלי תיק ישראל גלילי. ראובן פדהצור כותב בספרו "נצחון המבוכה" (ביתן, 1996, עמ' 47), שאלון, דיין וגלילי המשיכו להיות בעלי העמדות המכריעות בעת גיבוש התפישות המדיניות ביחס לשטחים ובמאבקי הכוח שהתפתחו בתקופת ממשלת אשכול והממשלה בראשה של גולדה מאיר, שהחליפה אותה. במרכז הדיון שניהלו שרי הממשלה, פורום שתפקד כוועדת שרים לענייני ביטחון, עמדה קביעת הגבול המזרחי, וכן שאלת הפליטים ויישובם. אשכול הציע שנהר הירדן יהיה הגבול. במהלך הדיונים התגלו הבדלי השקפות בין שני הנסיכים, דיין ואלון. אלון כבר עבד על תוכנית שנקראה מאוחר יותר על שמו, ועיקרה סיפוחן של רמת-הגולן, בקעת הירדן ורצועת עזה לישראל; באותה הזדמנות הוא הציע לספח גם את חברון ואת בית-לחם (1967: והארץ שינתה את פניה, עמ' 528). דיין, לעומתו, הבחין בין גבולות בטחוניים לגבולות מדיניים, ועל-פי הצעתו, כוחות צה"ל צריכים היו להישאר על קו הרכס של הגדה המערבית, במאחזים השולטים על הצירים העיקריים העולים מכיוון הירדן (המקל והגזר: המימשל הישראלי ביהודה ושומרון, עמ' 139).

בעיצומם של הדיונים בממשלה, ב-18 ביוני, פרסם דוד בן גוריון, ראש הממשלה לשעבר, את דעתו על עתיד השטחים. את רובם הוא היה מוכן להחזיר, אך פסק שאסור לנהל משא-ומתן על ירושלים המזרחית, ויש להרשות ליהודי חברון לחזור לבתיהם (1967, עמ' 527). באותה העת דיין לא היה שותף לעמדותיהם של מורו בן גוריון ויריבו אלון. "דיין ביקש לברר האם יש הסכמה בממשלה לכך שלא ניגשים עכשיו ליישוב יהודים בגדה המערבית, והכוונה כאן לאזור חברון, גוש עציון וכו'" (נצחון המבוכה, עמ' 52). בישיבת הממשלה ב-30 ביולי שב אשכול והדגיש כי הירדן חייב לשמש גבול הביטחון, ואז הוסיף את המשפט הבא: "אני מוכן לוותר גם על חברון, אינני יודע מה ייצא לנו מהחזקת חברון".

בבית אצל נכבדי חברון

סיבת יחסו המסויג של ראש הממשלה להצעותיו של דיין, גורס שלמה גזית, הוא המשקעים והחשדנות שנוצרו בין השניים בשבועות שקדמו למלחמת ששת-הימים. בלחץ הציבור, נאלץ אשכול בסוף תקופת ההמתנה להקים ממשלת אחדות לאומית שכללה את גח"ל בראשותו של מנחם בגין; הוא נדרש לוותר על תיק הביטחון ולמסור אותו לדיין. ראש הממשלה ראה בעיניים כלות את הפיכתו של דיין בעקבות הניצחון במלחמה לדמות נערצת, לאליל ההמונים בארץ ובעולם כולו. בעיני אשכול לא היה דיין עמית מהימן ונאמן. ואולם, דיין לא לחם על כך שתוכניתו תתקבל וגם לא דחק לקיומם של דיונים דחופים ולקבלת החלטות בנוגע לשאלת הפתרון המדיני. התוצאה היתה מדיניות מופגנת של אי-התערבות ואי-עשייה מצדו. את דעותיו השמיע שוב רק כעבור כחצי שנה (המקל והגזר, עמ' 139).

דיין ביקש להחזיר את החיים בגדה המערבית למסלולם במהירות האפשרית. מילת המפתח היתה "נורמליזציה". יעל דיין כותבת בספרה האוטוביוגרפי, שאביה "…ניצל, למעשה, את המבוכה הכללית כדי לקבוע עובדות הקשורות למצב החדש. הוא לא נזקק לפתרונות מאולתרים. היתה זו הזדמנות בלתי חוזרת עבורו להגשים את רעיונותיו משכבר, אלו שלא האמין שיזכה ליישם בחייו, את כל שטיפח במחשבתו על הסיכוי החיובי של חיים בצוותא, קירבה פיזית ודו-שיח" (אבי, בתו, עידנים, ידיעות אחרונות, 1986, עמ' 141). ואכן, בלי שום קשר לדיונים שהתקיימו בממשלה, עם סיום הקרבות החל דיין לבקר בסדירות אצל ראש עיריית חברון, השיח' מוחמד עלי ג'עברי. רות דיין: "למשה היה יחס מיוחד לחברון, בגלל הארכיאולוגיה, והיה לו גם יחס מיוחד לג'עברי בגלל שהיה איש חכם, ובזכות המעמד שהיה לו בקרב הערבים. משה, שהיה לו חוש להיסטוריה, רצה לחפור באזורים מסביב לחברון וג'עברי עזר לו. והיה גם ברור, שאם משה מגיע לאזור חברון כדי לחפור, הוא לא יוכל לשהות במקום בלי שיפגוש את ראש העיר. אני חושבת שלמשה היתה שפה משותפת עם ג'עברי בענייני עתיקות". משה דיין, מספרת רות, הגיע לאתרים שלדעתו עשויים להיות בהם ממצאים ארכיאולוגיים ללא כל אבטחה, ונעזר תוך כדי כך בתושבים מקומיים שסייעו לו באיתור המקומות וגם בחפירות. רות מצִדה, שהקימה שנים אחדות קודם לכן את המפעל לעידודן של עבודות אומנות ביתיות ומסורתיות 'משכית', גילתה עניין בבתי-המלאכה ביהודה ושומרון. היא נהגה לנסוע לשם בגפה בג'יפ, והגיעה לבית-לחם וגם לחברון בחיפושיה אחר עבודות אומנות אותנטיות. רות דיין: "פעם אחת ראש עיריית בית-לחם התלונן באוזניי: 'למה משה מגיע רק לחברון?'. אמרתי לו שיגיד לאנשים שלו להודיע למשה שיש שרידים ארכיאולוגיים גם ליד בית-לחם, אז הוא יבוא. גם אני, בגלל העיסוקים שלי, הגעתי לג'עברי ובסופו של דבר ג'עברי היה בן-בית אצלנו". בני-הזוג דיין אירחו את ג'עברי ואת אשתו בביתם, ואף הלכו יחד לביקורים בבתי חברים. רות דיין: "יום אחד הזמין אותנו איש העסקים שאול אייזנברג לארוחת ערב בבית שלו בסביון. באנו עם השיח' ג'עברי ואשתו. אני לא אשכח את הרגע הזה. בבית של אייזנברג היה מסלול של משחק באולינג. עמדנו בצד והסתכלנו איך אשתו של ג'עברי מרימה את הכדור וזורקת אותו".

יעל דיין כותבת שאביה "הרגיש בבית בבתיהם של ראשי ערים של חברון ובית-לחם. הוא הבין את משמעות תפילת הגשם של הפלאחים בבקעת יריחו וגילה בהתלהבות את עולם השווקים והעמידה על המיקח בחיפושו אחרי אוצרות ארכיאולוגיים חדשים" (שם, עמ' 142). אירוע רדף אירוע, וב-22 ביולי 1967 ערכו בני-הזוג דיין בביתם בצהלה את החתונה המשותפת של ילדיהם, יעל ואסי, עם בני-זוגם. דוד בן גוריון היה אורח הכבוד, אריק שרון היה השושבין. לאירוע הנוצץ של השנה, שהתקיים במועד קרוב כל-כך לסיומה של מלחמת ששת-הימים, הגיעו גם אישים ונכבדים מהגדה המערבית; בתוכם בלט השיח' ג'עברי, שחבש תרבוש לראשו.

לסלק את הנימה הדתית

החודשים יוני ויולי בשנת 1967 כונו "חודשי ההלם". צעדיה הראשונים של ישראל בשטחים לא נענו בתגובה חריפה מצד האוכלוסייה הערבית. ההלם היה פועל יוצא של התבוסה הפתאומית והמהירה, ושל ההפתעה מכך שצה"ל לא טָבַח בערבים. בסוף יולי החלה האוכלוסייה הערבית של מזרח ירושלים להתעורר ולמחות נגד סיפוחה לישראל. אך בצעדים שנקט דיין במקומות הקדושים, "הוא השכיל לסלק את הנימה הדתית מחיכוך בעתיד ולשלול מראש טיעון ערבי למלחמת קודש" (שבתי טבת, קללת הברכה, שוקן, 1969, עמ' 114). במבט לאחור נראית המדיניות של דיין בהר-הבית ובמערת המכפלה כהצלחתו הגדולה ביותר, והיא נותנת את פירותיה עד היום.

את האתגר הציב בפני דיין הרב הראשי, האלוף שלמה גורן, שביטא במעשיו שאיפה לחזור להר-הבית ולמערת המכפלה. הוא סבר כי לדור שכבש את הר-הבית ואת מערת המכפלה נתגלגלה זכות הסטורית להחזיר לישראל את קודשיו, והביע את השקפתו במושגים משיחיים. בלשונו: "גאל צה"ל את עיר האלוהים ירושלים ושחרר את חברון עיר האבות" (שם, 116). מעמדה של מערת המכפלה הובא לדיון בפני ועדת השרים לשטחים המוחזקים, ולדעתו של דיין היתה חשיבות מכרעת. היה עליו לגשר לא רק בין שתי הגישות הקיצוניות, אלא גם בין הסתירות בתפישתו-שלו. הוא זה שהעניק ללוחמת צה"ל במלחמת ששת-הימים את המשמעות, שלפיה ערגת העם לנחלתו ההיסטורית היתה הכוח המניע בשורותיו. עם זאת, חזרה לחברון ודחיקת המוסלמים ממערת המכפלה סתרה את המדיניות שלפיה יש להתייחס לתושבי השטחים המוחזקים כאל בעלי-ברית ושכנים טובים. הרב גורן טען, לעומתו, שמערת המכפלה היתה בית-כנסת יהודי עד המאה ה-12, וראה בהסדרי הפשרה שדיין ביקש להנהיג בה חילול שם שמים. ב-1 באוגוסט הושג הסכם על סדרי התפילה של היהודים והמוסלמים במערת המכפלה. תגובתו הזועמת של שר הדתות זרח ורהפטיג על ההסדר שקבע דיין לימדה יותר מכול שהוא בעל-הבית בשטחים, ועל פיו יישק דבר.

ביולי 1967 נפגשו אנשי רוח, ובהם המשורר נתן אלתרמן, הסופר והמתרגם, עורך כתב-העת הספרותי "קשת" אהרן אמיר, צבי שילוח ואליעזר לבנה, עם דיין בלשכתו בקריה. הם היו הגרעין שממנו קמה מאוחר יותר 'התנועה למען ארץ-ישראל השלמה'. ברקע כבר נשמעו רעיונות בדבר יישובו-מחדש של גוש עציון. המשתתפים בפגישה ביקשו לשמוע מדיין את עמדתו בנוגע להתיישבות בשטחים. יום קודם לכן פרסם לבנה מאמר ב"הארץ", ובו הציע לזרז את יציאת הפלסטנים מהגדה המערבית על-ידי מתן מענקים של אלפי דולרים לכל אחד מהם. דיין, שקרא את המאמר, אמר לנוכחים: "עם סכום כזה גם אני הייתי עוזב". הקבוצה יצאה מהפגישה בתחושה של אכזבה. אמיר (בראיון איתי): "רצינו לשמוע מדיין מה הוא חושב. לא דיברנו איתו על הקמת יישוב ספציפי, ביקשנו שייתן יד למאמצים שלנו להתיישב, אבל הוא דיבר אלינו באירוניה ושלח אותנו לעזאזל". כמה שבועות לאחר מכן נפגשה הקבוצה גם עם יגאל אלון. אמנם בתוכניתו מ-27 ביולי 1967 כתב אלון שהוא ממליץ לצרף את הר חברון, על אוכלוסייתו הקבועה, לישראל: "בהר חברון חבויות אפשרויות התיישבות לא מבוטלות. וכן מערת המכפלה וקבר רחל היקרים לנו מבחינה לאומית ומסורתית יישארו בתחום מדינת ישראל" (נצחון המבוכה, עמ' 229). עם זאת, אהרן אמיר, בשיחה עימי, אומר: "התאכזבנו לשמוע ממנו שחברון וגוש עציון אינם כלולים בנייר שהכין. ולשאלתנו הוא ענה: 'לוּ זה היה בידי, אני מבטיחכם, הערבים לא היו נשארים בחברון. אבל לבעל העין (כינוי בפיו למשה דיין; א. ב.) היתה מדיניות אחרת (כלומר, אי-גירוש הפלסטינים מחברון; א. ב.) ולכן התוכנית שלי לא מדברת על חברון'".

המחלוקת נסבה, ככל הנראה, על התיישבות יהודית בתוככי חברון. אלון התנגד לכך. בחודשים הבאים השתלט יגאל אלון על עמדת הכוח שהיתה עד אז בידי דיין, וקידם בשורה של תזכירים ומסמכים את רעיון ההתיישבות היהודית. ב-14 בינואר 1968 כתב במסמך שהגיש למזכירות הממשלה, שיש "לעודד הקמת שכונה יהודית בקרבתה הבלתי אמצעית של חברון" (שם, עמ' 229). לאחר חודשיים, ב-13 במארס, נשלח מלשכתו מכתב ללשכת ראש הממשלה, שכלל את רשימת האנשים והקבוצות אשר פנו לאלון כדי שיפעל לזירוז הקמתו של יישוב יהודי בחברון.

פסח בחברון

ערב פסח, ב-11 באפריל 1968, הגיעה לחברון קבוצת המתנחלים הראשונים שנקראה 'מתנחלי חברון', והתמקמה במלון 'פארק'. הקבוצה, ובראשה הרבנים משה לוינגר ואליעזר ולדמן, הקימה לימים את קריית-ארבע. הישראלים הופיעו בחברון בעיתוי לא נוח מבחינתו של משה דיין. חודש לפני כן, ב-21 במארס, כשעסק בחפירות ארכיאולוגיות במערה באזוּר חברון, התמוטטו עליו קיר כורכר וחלקה העליון של המערה, וקברו אותו תחתיהם. דיין נפצע קשה ונשקפה סכנה לחייו. כך קרה שהמתיישבים הגיעו לחברון ללא תיאום עימו, בעודו מאושפז ונמצא בתהליכי הבראה. גם מתאם הפעולות בשטחים, האלוף שלמה גזית, היה מנוטרל באותם ימים מפני שישב שבעה על מות אביו, ואת אישור הכניסה לחברון קיבלו המתנחלים מאלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס. גזית שולל את הטענה, שהמתנחלים ניצלו כביכול את אשפוזו של דיין כדי להגיע לחברון למרות התנגדותו.

הרב אליעזר ולדמן, מייסד הישיבה בקריית-ארבע, אומר כי בתקופה שקדמה להשתכנותם של המתנחלים במלון 'פארק' הם ניסו לרכוש או לשכור בתים מהתושבים בחברון, אך ללא הצלחה, ולכן לא היתה סיבה לפנות לשר הביטחון לצורך קבלת אישורים. ואילו ההחלטה לעשות את ליל הסדר בחברון התקבלה רק לאחר אשפוזו של דיין. ולדמן: "בממשלה לא אמרו לנו לא. היינו במגע עם אלון ועם שרי המפד"ל. אלון אמר לנו: 'מה אתם מחכים לאישור ממשלתי? הציונות לא חיכתה אף פעם. אילו הציונות היתה מחכה, חניתה לא היתה קמה. תקבעו עובדה בשטח. אני אדאג לכם אחר-כך'".

שלמה גזית: "פורמלית, הסמכות לתת אישור כניסה לחברון היתה בידי נרקיס, כמי שהיתה בידו הסמכות הצבאית. אבל כולנו יודעים שזו היתה שאלה פוליטית, ולכן נרקיס לא היה מוסמך לקבל את ההחלטה". גם מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, האלוף רפאל ורדי, הופתע; הוא לא ידע על כניסתם של המתנחלים לחברון. ורדי: "אילו המתנחלים היו פונים אלי, לא הייתי נותן להם אישור להגיע למלון 'פארק'". מאלוף הפיקוד הם קיבלו אישור שהייה במלון עד למוצאי החג. מהעת הזאת ואילך נוצרה מציאות פוליטית חדשה. ההתנחלות בחברון קיבלה ממדים מיתולוגיים, והיו לה השלכות על כל תנועת ההתנחלות בגדה המערבית. פתרון הסוגיה המתין להחלמתו של דיין.

"דיין לא סבל את הרב לוינגר ולא רצה להתקרב אליו או להיות בקשר איתו", אומר נפתלי לביא, מי שהיה דובר משרד הביטחון ויועצו של דיין לענייני תקשורת. בספרו האוטוביוגרפי של דיין, "אבני דרך", אין כל התייחסות לשובם של היהודים לחברון. דיין, שמסוגל להיתפס לפרטים הקטנים ולתאר בספרו בפרוטרוט את מידותיה של מערת המכפלה, אינו מזכיר ולוּ גם במילה אחת את הפעולה שנעשתה בחברון מאחורי גבו. שמו של לוינגר אינו מוזכר, ואין הוא כותב על המאמצים שהשקיע בהוצאת המתנחלים ממלון 'פארק' והעברתם לבניין המימשל הצבאי. דיין אף מחק מזכרונותיו את חלקו ההיסטורי בהקמתה של קריית-ארבע. אין ספק, זוהי התעלמות שאומרת דרשני.

ההתיישבות היהודית בתוך העיר חברון עמדה בסתירה למדיניותו של דיין. על-פי המִתווה שגיבש והציג שוב ושוב בפני הממשלה מאז סיומה של מלחמת ששת-הימים, ההתיישבות היהודית היתה צריכה להתרכז בארבעה מוקדים על גב ההר, מנותקת מהיישוב הערבי הצפוף ומעוגנת בתוכנית הבטחונית האסטרטגית. פרופ' אל"מ מיל' אמנון כהן, שהיה יועצו של דיין לענייני ערבים במפקדת כוחות צה"ל בשטחים בין השנים 1974-1968, אומר כי שר הביטחון חרַד מפוטנציאל החיכוך בין היהודים לפלסטינים הטמון בישיבתם של המתנחלים בחברון. כהן: "לוינגר לא הסתיר שהוא בא על מנת להתיישב בחברון. הוא והמתנחלים התנהגו בחוצפה. הם צעקו על ראש העיר ג'עברי". ואמנם, היחסים בין המתנחלים לבין השיח' ג'עברי הגיעו למשבר חמור. על-פי אחת הגירסאות, בא גע'ברי אל דיין ואמר לו שלא יוכל להיות אחראי על מה שיקרה בין המתנחלים לבין התושבים הפלסטינים. דיין ענה לו שאינו צריך לדאוג; האחריות כולה בידיו.

דיין הציע להעביר את המתנחלים ממלון 'פארק' לבניין המימשל הצבאי, שהיה ממוקם על גבעה במרחק-מה ממרכז העיר חברון. כמו כן, הקים דיין צוות לבחינת האפשרויות להקמת יישוב יהודי באזור חברון. שנתיים מאוחר יותר, ב-29 באפריל 1970, הוקמה קריית-ארבע.

בפרשת היישוב היהודי בחברון, קובע שלמה גזית, מי שהאמין (כלומר, דיין) בגבולות ביטחון על-פי תוכנית אסטרטגית, הוכרע. כמו כן, נוצר תקדים ולפיו קבוצה חלוצית, חזקה באמונתה ובדרכה, יכולה לאכוף על הממשלה עובדות מוגמרות.

עו"ד אליקים העצני, מראשוני המתיישבים בקריית-ארבע, ששהה במלון 'פארק' באותו ליל סדר יחד עם כל בני משפחתו, אומר כי בגישתו של דיין כלפי מתנחלי חברון חל שינוי. ממתנגד היה במרוצת השנים לתומך. העצני: "אני לא יכול להגיד שדיין היה שלילי. היו איתו בעיות, כי בהתחלה הוא היה נגד חידוש ההתיישבות. אחר-כך הוא שינה את טעמו. היתה לו מדיניות מסוימת מול הערבים. גם אני הייתי נאיבי כלפיהם. אני לא יכול להאשים אותו".

האהבה לשטחי ארץ-ישראל

חיים ישראלי, עוזרו של דיין בעת כהונתו כשר הביטחון, אומר שהספר "לחיות עם התנ"ך" שחיבר דיין מבטא יותר משאר ספריו את

ההתיישבות היהודית בתוך העיר חברון עמדה בסתירה למדיניותו של דיין. על- פי המִתווה שגיבש והציג שוב ושוב בפני הממשלה מאז סיומה של מלחמת ששת-הימים, ההתיישבות היהודית היתה צריכה להתרכז בארבעה מוקדים על גב ההר, מנותקת מהיישוב הערבי הצפוף ומעוגנת בתוכנית הבטחונית האסטרטגית

יחסו הרגשי לארץ-ישראל. בספר זה מתוודה דיין, בין השאר, על אהבתו לשטחים החדשים שנכבשו אחרי מלחמת ששת-הימים, במושגים של אהבה ארוטית: "…את ישראל הקטנה, שקדמה למלחמת ששת-הימים, ידעתי משכבר. בעמק הירדן ובעמק יזרעאל עברה עלי ילדותי. את הנגב הכרתי כאשר שירתתי כאלוף פיקוד הדרום ובסיני סיירתי בימי מערכת קדש, בהיותי רמטכ"ל. עכשיו נפתחה לפני ארץ ההר. שרשרת הרים המתנשאת במרכז הארץ, העוברת משכם בצפון ועד לחברון בדרום, לבה של ישראל הקדומה, יהודה ושומרון" (משה דיין, לחיות עם התנ"ך, עידנים, 1986).

בספרו זה השלים דיין את מה שהחסיר ב"אבני דרך". "לאחר המלחמה הוקמה על יד חברון עיר יהודית, קריית-ארבע" (שם), כותב דיין ומספר שב-1970 יצא לאור "ספר חברון" שנפתח במאמר הנושא את השם "אחותה של ירושלים" ומסתיים בדברים הבאים: "…ראשיתו של גדול מלכי ישראל היה בחברון, העיר שאליה בא העברי הראשון כשמונה מאות שנה לפני דוד המלך – ונעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון, שכנתה וקודמתה של ירושלים, ביישוב יהודי גדול והולך בזמן הקצר ביותר. זה יביא גם ברכה לשכנים הערבים. ראויה חברון להיות אחותה של ירושלים". מחבר המאמר הוא דוד בן גוריון, מורו ורבו של דיין.

אמנון ברזילי הוא עיתונאי

המאמר פורסם בארץ אחרת גיליון מספר 32: "חברון – תשוקות דתיות ונרטיבים סותרים". לחצו כאן להזמנת הגיליון

אמנון ברזילי הוא עיתונאי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה