דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
15 בספטמבר 2011 | מהדורה 62

הסוציולוגיה של המצורעים

פתגם ערבי ידוע אומר: "קחו את החוכמה מפיהם של טרופי הדעת". האם התרבות המסורתית אכן יודעת שטרופי הדעת, ההומוסקסואלים המצורעים, הם הפנים המוסתרות של החברה? ריאיון עם מוחמד, צעיר ערבי הומוסקסואל מכפר בצפון הארץ המתגורר בדרום תל אביב

אני זוכר היטב את הסיפור על הצעיר הערבי מאחד הכפרים באזור יַעְבַּד בצפון השומרון שגמר אומר לשנות את האקלים החברתי שבו חי ושבו לא התקבל בגלל נטיותיו המיניות, ועבר לתל אביב כדי לבנות לעצמו חיים חדשים. אף על פי שהצעיר הפר את כללי המשחק, סירבה אמו להתנכר לו. היא התעקשה לחוס על בנה, הרעיפה עליו את אהבתה והמשיכה לשמור עליו מרחוק. בלילה שלפני חג הפיטר נתקף הצעיר געגועים הביתה, והחליט לבקר בו כדי לקבל את ברכת אמו. דבר בואו לכפר בלילה ובחשאי נודע לאחד מבני כפרו, וכדי ליישם את חוקי הענישה המקובלים יצר האיש קשר עם אדם אחר, שהיה למבצע הנקמה ו"מחזיר הכבוד" למשפחתו, וזה דקר את הצעיר וביתר את גווייתו.

אירוע מחריד זה זכה לפרסום רב ונצרב בתודעתנו. לכן אין להתפלא על כך שרק אחרי לא מעט מאמצים של קשירת קשרים השגתי את מספר הטלפון של מוחמד, צעיר ערבי הומוסקסואל בן 33, שנולד בכפר בצפון הארץ. לאחר שהבטחתי לו שהרשימה עליו לא תביא לחשיפת זהותו, קבענו פגישה בבית קפה בכיכר מסריק במרכז תל אביב. במהלך השיחה מוחמד דיבר בחשדנות ובחסכנות. הוא אמר שאזהה אותו בכובע הקסקט שיחבוש על ראשו – "כובע עם משבצות שחור לבן כמוכם". במילה "כמוכם" הוא הדגיש את ההבחנות החברתיות הנוקשות והברורות של החברה הערבית, שמבחינה בין ה"טבעי" כלומר ה"סטרייט" לבין ההומו ה"סוטה". מוחמד נכנס לבית הקפה שבו קבענו להיפגש כשהוא נושא שני תיקים, האחד קטנטן והשני ענקי. לחצנו ידיים. מוחמד לגם מהאספרסו שלו והחל לגולל את סיפורו:

"הכלכלה היא שמכריעה בעניין מיקומך הגיאוגראפי… מה עושים ערבים מנודים – דווקא אלה שמנודים על רקע מיני – בדרום תל אביב? הם מוכרים את נשמתם לשטן, מפקירים את גופם לכל עובר ושב, לכל מי שמחפש תאוות גופניות ופנטזיות מיניות וסטיות ופורקן מיני"

"אני שייך למשפחה טובה. די טובה. אמידה. נחשבת לשומרת ערכים ונכבדת בחברה שממנה באתי, חברה כפרית מעַפנה [רקובה] שעסוקה כולה ברכילות, כסף ואיסורים".

לאחר פתיחה זועמת זו החל מוחמד לספר מדוע עזב את הכפר:

"בהיותי נער חשתי שוני רוחני וגופני. ראייתי והשקפתי, שהיו עדיין בחיתוליהן, לא תאמו את סביבתי. לא התחברתי אל המאמץ שסובב אותי. לא הרגשתי שייך לזרם המגדרי הקיים. בצורה לא-מודעת לא רציתי לחלוק עם הקרובים לי את מה שהייתי. קראתי הרבה רומנים, הרבה שירה, ניגנתי בגיטרה, התבודדתי, לא הייתי מעורה במסיבות שלנו, אבל גם לא הפגנתי עוינות".

באיזה שלב התחולל הרגע המכונן?

"לאחר שהתבגרתי מינית, ולאחר ששכבתי עם כמה נשים, הבנתי שאני חייב לעבור לחוויות אחרות. זאת היתה הבנה לא מודעת. הבנה אינטואיטיבית או אינסטינקטיבית אפשר להגיד. הרגע המכריע היה בקיץ שבין כיתה י"א וי"ב. נסעתי למצרים עם כמה חברים וחברות ושם הגורל חייך אלי ופתח בפני צוהר אל העולם שלא הבנתי עד אותו רגע שזה העולם שאליו אני רוצה להשתייך. שכבתי עם גבר בפעם הראשונה, גבר שהתחיל איתי וכבש אותי. ברגע ההוא נולדתי".

דווקא במצרים? דווקא בעולם הערבי, שאינו מתיר את קיומן של קהילות כאלה?

"איזה קהילות ואיזה איסורים ואיזה זיפת? אתה חושב שבחברה שלנו אין כל החרא הזה שאוסרים אותו? אם אתה חושב ככה אז אתה חולם. בוא נסתכל על העולם הערבי בכלל, ועל הארץ בפרט, וניווכח לדעת שאת כל מה שלא נמצא במסגרת החלאל [המותר] נמצא במסגרת פורחת ותוססת אחרת המיועדת אך ורק לאלה שהוציאו אותם או הוציאו את עצמם. יש לנו תרבות עשירה במסגרת החראם [האסור], אך כידוע לך כולם מעדיפים להעלים עין, להתכחש, לשתוק, ומקסימום לנקום".

דברים שהשתיקה יפה להם?

"לדעתי העניין יותר שערורייתי, כי כולם יודעים על קיומם של הומואים ולסביות ובי-סקסואליים בחברה שלנו… ואתה יודע מה – אפילו על פדופיליה ועל גילוי עריות יודעים ועוד איך. אבל התגובות היחידות לכך הן התכחשות לעצם קיומך או נקמה שתערוף את ראשך. הבנה לכל מי שמכנים אותם 'חריגים' אינה נמצאת בלקסיקון שלנו".

למה לתל אביב? למה לדרום תל אביב?

"אני אגיד לך למה: כי חיפה זה קיטש. כי נצרת היא כפר שמתיימר להיות עיר. כי עכו ויפו נוטפות שוביניזם ומצ'ואיזם. כי באר שבע זה בית כלא. הכל, אבל הכל, חור במדינה הזאת, מלבד תל אביב… לאן אתה רוצה שאלך? לצפת? מה יש בצפון? מה יש בדרום? העיר היחידה שמוכנה לקבל – בעל כורחה ומרצונה – היא תל אביב".

והדרום הוא הביצה שמאגדת את כל המנודים?

"הסיבה העיקרית לכך היא הכלכלה, שמכריעה בעניין מיקומך הגיאוגראפי… מה עושים ערבים מנודים – דווקא אלה שמנודים על רקע מיני – בדרום תל אביב? הם מוכרים את נשמתם לשטן, מפקירים את גופם לכל עובר ושב, לכל מי שמחפש תאוות גופניות ופנטזיות מיניות וסטיות ופורקן מיני".

דהיינו, הם עובדים בזנות…

"ואיזה זנות… איזה זנות, יא אללה… זוהי זנות בל תתואר, שבה כל הלכלוך האנושי והחולניות של האדם מתגלמות בשיאן… אין לך מיקום פיזי להיות בו, ואם אתה שוכר דירה, אז היא תהיה דירה שיש בה עוד מנודים כמוך שהפכו לחלאות אדם, שצל האנושות כורסם מהם… הנוסחה היא כזאת: להגיע עייף עד מוות לדרום העיר, למכור את גופך כדי להשיג אוכל, שתייה וסמים למי שנפל בפח הזה, ואז מתחיל המעגל המסחרר של עבודה מתישה בתקוות שווא שבשבוע הבא, בחודש הבא, בשנה הבאה, תצא מהמבוך הזה".

אמרת שאתה בא ממשפחה אמידה.

"כולם יודעים על קיומם של הומואים ולסביות ובי-סקסואליים בחברה שלנו… ואתה יודע מה – אפילו על פדופיליה ועל גילוי עריות יודעים ועוד איך. אבל התגובות היחידות לכך הן התכחשות לעצם קיומך או נקמה שתערוף את ראשך. הבנה לכל מי שמכנים אותם 'חריגים' אינה נמצאת בלקסיקון שלנו"

"משפחתי האמידה והמזויפת לא העניקה לי שקל אחד. בת דודה שלי, שהיתה מאוהבת בי, נתנה לי חמש מאות שקלים להסתדר בתחילת דרכי. אבל מה זה חמש מאות שקלים בתל אביב… בהתחלה ישנתי על המדרכות, כשבאפי ריח השתן והצחנה של כל אומות העולם שהתנקזו לכאן. הלילות היו ארוכים כל כך, מערפלים כל כך, עם אלף ואחת עלילות בכל לילה. חרדות, התקפי זעם, רגעים ארוכים של אובדן. אובדן אֵל, אובדן ערכים, אובדן אדם בעיקר. אחרי תקופה מסוימת עבדתי בעבודות ניקיון, במלצרות ועוד עבודות".

וכאן הוא קוטע את שטף דבריו:

"ואתה יודע למה התקבלתי לעבוד כמלצר? בגלל שהמראה החיצוני שלי מקובל. ובגלל שהלשון שלי לא קטועה. אולי זה מה שהציל אותי".

מןחמד ממשיך בסיפור ומספר על תקופת הדיכאון והנפילה:

"נכנסתי לדיכאון חריף. אני, בן האצולה הכוזבת, שחייתי בחדר ממוזג עם כל המכשירים הדיגיטליים… אחרי שראיתי שאני עובד כמו חמור בשביל להשיג את מה שהיה בהישג ידי, יא רַבַּכּ, נכנסתי לביצה. השתמשתי בסמים קלים, שהשפיעו עלי מאוד רע בגלל הדיכאון שהיה לי, ואז נאלצתי למכור את עצמי, דבר שאיני סולח לעצמי עליו עד היום… המקריות היא שהצילה אותי".

איזה מקריות?

"המקריות שהפגישה אותי עם אדם, עם אדם במלוא מובן המילה, שנתן לי דחיפה ענקית וגרם לי לצאת מהביצה הזאת. אנחנו בני זוג כבר שנתיים, חיים יחד בהרמוניה מוחלטת. יש לי כעת דירה, אמנם בדרום תל אביב, אך רחוקה טיפה מהמדמנה של התחנה המרכזית. גנבתי, השתמשתי בסמים, עבדתי בזנות, ובמקרה מצאתי את בחיר לבי כאן, בצורה מיסטית שהפנטה את שנינו. כיום אני לומד צילום באחת המכללות הטובות, עובד עם בן זוגי בעסק שלו ומחפש את דרכי".

מה יהיה עם כל אלה שנאלצו לצאת מכפריהם בגלל הנטיות המיניות שלהם?

"אני יכול להביא לך סיפורים על גברים ונשים שהגיעו לכאן ולא יצאו. חזרו כגופות לכפריהם או שהרסו את עצמם לחלוטין… אני לא מבקש שהחברה שלנו תכניס אותי אל תוך הזרם הראשי, אבל לפחות שתכיר בנו, אנו השונים. כל עוד לא מכירים וממשיכים בשתיקה, גורלנו יישאר שחור משחור. אני ועוד בודדים אחדים יצאנו מהתהום בזכות המקריות ואולי בזכות אישיותנו, אבל האחרים…"

האם לא חל בשנים האחרונות שיפור ביחס להומואים וללסביות הערבים?

"לא ולא. ועזוב אותי מעמותות, אגודות, אגדות ודיבורים. הצלקות הנפשיות עודן מורגשות אצל כל מי שחווים את התהליך. רובם לא משתקמים, ומהלכים עם מום נפשי עד יום הדין".

מוחמד יונק מהסיגריה שלו ומזמין בירה. את הריאיון הוא חותם במשפט: "אל תעשה לי בעיות. נעניתי לך בגלל שאתה נחמד. עדיין יש לי הרבה לעשות והרבה לחוות. אל תאכזב אותי".

מוחמד שוכרי, היחף הנצחי

אבל לא כולם מדברים בלחש. גם בתרבות המסורתית יש מי שקוראים תיגר על הערכים של החברה ועל כל האיסורים והחרמות שהיא מנפיקה.

על מוחמד שוכרי אפשר לומר שנעשה סופר בעל כורחו. הוא נולד בשנת 1935 בעיירה בצפון מרוקו ועבר עם משפחתו הענייה אל העיר הקוסמופוליטית טנג'יר, שעיצבה את אישיותו. ברומן הראשון האוטוביוגרפי שלו الخبز الحافي ("רק לחם", תרגם נוואף עת'אמנה, אנדלוס, 2000) הוא מספר על ילדות רוויית רעב ואלימות שלא תתואר, עם אב שונא שאין בלבו צל של חמלה אפילו על משפחתו. צנזורה היא מילה שלא נמצאת בלקסיקון שלו.

מי שנודה, מי שעבר הדרה והרחקה, ניטעת בו המוטיבציה לגלות ולהבין לעומק את המרקם החברתי שבו צמח. המנודים מפתחים מעין משקפי מומחה, המגלים הכל וחושפים הכל לעין השמש. כאשר הפחד והחשש מתפוגגים, מופיע הדיבור ה"שערורייתי"

מוחמד שוכרי למד קרוא וכתוב כאשר היה בן 21. לאחר מכן הוא החל לקרוא באובססיביות ואז הפתיע את העולם הערבי והמערבי. "רק לחם" מתאר בפירוט את הדחק החברתי שבו חי, ומעז לספר בין השאר על אביו שחנק את אחיו הקטן, על העופות המתים שאכל לאחר שהוציאם מהמזבלה, על הנדבות שקיבץ, על האונס שלו, ועל הקובות של טנג'יר, שבהן שכרות וסמים וזנות ומעשים מזעזעים אחרים הם מעשים שבשגרה.

לפני שהספרות שלו התקבלה נחשב שוכרי לסופר פורנוגרפי, ואילו עתה מלמדים אותו באוניברסיטאות בכל העולם (הוא תורגם לאנגלית בידי הסופר פול בואלס, ולצרפתית בידי הסופר טאהר בן ג'לון). בראיונות שנערכו איתו הוא הצהיר פעמים רבות שהמניע שלו לכתוב היה רצונו להגן על השכבות המוזנחות, שכוחות האל, השחוקות והעשוקות. הוא דיבר בלי שום בושה על היותו שתיין, "ששתה את כל הברים של העולם", שאינו מפחד ואינו מעוניין לחיות עוד בזיוף. משום שפרץ את חומת הפחד והשתיקה, ודהר לעבר אמירת הסיפור שהוא מכיר בלי לייפות אותו, הוכיח שוכרי שקולותיהם של המדוכאים מהדהדים למרות הכל, וכי הם בוקעים מתוך מראית העין המיופה שעליה שוקדת החברה. מוחמד שוכרי הנחיל לנו הרבה חוכמה, וחשף הרבה בתי עלמין היסטוריים, שבהם הוחבאו בקפידה כל הקולות החריגים.

מי שנודה, מי שעבר הדרה והרחקה, ניטעת בו המוטיבציה לגלות ולהבין לעומק את המרקם החברתי שבו צמח. המנודים מפתחים מעין משקפי מומחה, המגלים הכל וחושפים הכל לעין השמש. כאשר הפחד והחשש מתפוגגים, מופיע הדיבור ה"שערורייתי".

אומר מוחמד שוכרי בריאיון לכתב-עת גרמני: "תפקיד המין בסיפורַי וביצירותַי הוא לחשוף את רקבון החברה, וכשאני אומר מין, אני מתכוון למין העלוב. אני חי את חיי מחוץ לביתי. אחרי שאני עובר לתקופה של שעה ברחוב, או אולי פחות משעה, אני מבקר בברים, במסעדות ובמקומות ציבוריים, שם אני נפגש עם זונות ונואפים מכל הסוגים. שם מתגלה לי עולם אחר, עולם רקוב, עולם מוצץ ועולם נמצץ, מוצצי איברי המין הנשיים והגבריים, אלה המנצלים שהפיצו מחלות בעולם, גרמו לו להיות עני, והִזנוּ אותו" (ריאיון עם מוחמד שוכרי, "פַרַאדִיס", 1992).

באותו ריאיון שוכרי אף העז לגעת באחד האייקונים של העולם הערבי – המשורר מחמוד דרוויש. לפני תחילת וידויו וידא שוכרי שאין לאיש מהסובבים אותו נשק, כי הוא עמד להרגיז אותם, ואז סיפר בדרמטיות ובחן כיצד עלב במחמוד דרוויש. כאשר האחרון לעג לו שיש ברשותו "וילה בהר" בעקבות יחסיו עם הסופרים ז'אן ז'נה וטנסי ויליאמס, הוא השיב: "לא ידעתי איך להתעשר כדי לקנות וילה. אך סבורני שאתה יותר גבר ממני והכוח במותניך חזק משלי… אם תרצה, אוכל לקשר בינך לבין טנסי ויליאמס או ז'נה כך שתוכל לרכוש לעצמך וילה, כי הלא אתה גברי ממני".

הפנים המוסתרות של החברה

מוחמד יושב בתל אביב ולוגם בירה קרה. אני מביט בו ורואה אותו כחלק מקולאז' – כחלק מהסוציולוגיה של המצורעים. פתגם ערבי ידוע אומר: "קחו את החוכמה מפיהם של טרופי הדעת". האם התרבות המסורתית אכן מכירה בעובדה שטרופי הדעת הם דוברי האמת שהחברה אוסרת להביע בפומבי ובגלוי? האם היא אכן יודעת שטרופי הדעת, ההומוסקסואלים המצורעים, הם הפנים המוסתרות של החברה – שהם הקולות שאנו שומעים ומעדיפים שלא להטות להם אוזן, שאנו מחליטים להתעלם מהם, שאנו מעדיפים להדחיק ולקבור?

המאמר פורסם בגיליון מספר 62 של "ארץ אחרת": דרום תל אביב / ארץ אחרת. להזמנת הגיליון לחצו כאן

אלטייבּ ע'נאים הוא סופר, משורר ומתרגם

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה