דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בדצמבר 2001 | מהדורה 07

זלדה, 1982. צילום: מרק ברגהאש

הסדק

 למרות כל הכאב והמצוקה, שלא היו זרים לי ושיש בהם כוח משיכה עצום, לא הצלחתי לחוש את נקודת ההתחברות הרגשית שלי אליה. כיוצרת ידעתי, שאם לא אמצא את לבה, את הסדק בשריון דמותה, לא אוכל להתחיל בכתיבת התסריט אודותיה

אבי נולד בבסרביה וכמו רבים מבני דורו, כמו הוריה של יונה וולך (שהוא לא הכיר אותם), בא מבית דתי. לאחר הבר-מצווה שלו הוא נוטש את הדת, מצטרף לתנועת השומר-הצעיר, עובר ללמוד בגימנסיה העברית 'מגן דוד' ומאז חי חיים חילוניים.

כשלושה חודשים לפני מותו הפתאומי היתה לי הזדמנות לשוחח איתו על ילדותו. שאלתי, אם הוא מתגעגע לאותה תקופה. תשובתו היתה "לא", תשובה חדה וחלקה, תשובה שלאחר מותו עזרה לי להשלים עם הליכתו. הבנתי, ולא נותר בי ספק, שהוא היה שלם עם הדרך שבה בחר לחיות את חייו. את הידע שלו במקורות הוא לא העביר, לא לי ולא לשני אחיי המבוגרים ממני, מתוך מודעות וכוונה ברורה למחוק את הזהות ההיא ולדבוק בציונות המהפכנית, שכידוע, היתה חילונית ברובה המכריע. הוא לא היה היחיד שנהג כך; זה היה מעשה של דור שלם, דור שהצליח לקנות לעצמו זהות חדשה לחלוטין. גם אבי הצליח, כמעט. וב"כמעט" הזה טמון, לדעתי, הסוד והלב של 'הסצינה המחנכת.'

לפני זמן-מה נפגשתי עם חברי אריאל, שלא ראיתי אותו כעשרים שנה. להפתעתי הרבה, הוא ספר לי שכאשר הוא מלמד את המקורות לחילונים המצהירים שאין להם שום רגש ביחס לזהות היהודית שלהם, הוא מספר להם את הסיפור שסיפרתי לו על אבי ועל יום-הכיפורים.

וזה מה שסיפרתי לו לפני כעשרים וחמש שנים: יום-כיפור היה היום היחיד שאני זוכרת בו את אבי לא עושה "כלום". אבי, איש חרוץ ופעלתן, שבמשך שנים היה מתעורר בחמש ושלושים, כי סירב לגור בירושלים, העיר שעבד בה, היה ביום כיפור ישן עד מאוחר, אוכל, קם לפטפט עם השכנות, נכנס למיטה ומרשרש בעיתונים, ובעיקר יושב על המרפסת, פניו היפים מופנים לכיוון הים ומפיו מסתלסל עשן סיגריה. ואז לפתע היה נתקף אי-שקט, שוטף את פניו, מתלבש, מסתרק ונעלם, סתם "לעשות סיבוב". כך היה נוהג לקרוא להליכה הזאת, הליכה שכביכול אין בה יעד או תכלית מסוימים. היה יוצא לבדו, מעולם לא הזמין את אמי או את אחד מבני המשפחה ל"סיבוב" הזה. כשהיה חוזר, סיפר שבמקרה תוך כדי הסיבוב, עבר ליד חלון בית-הכנסת בדיוק כש"הם" עמדו בתפילת נעילה.

אריאל ידע שמאוד אהבתי את אבי, אבל אני הדגשתי שכשאני נזכרת ברגעים האלה, אני זוכרת את החיבור אליו דווקא ברגע החולשה שלו.

נראה לי שגם אבי אהב את עצמו בחולשה הזאת, שאם לא כן, לא היה נוהג כל יום-כיפור לצאת ל"סיבוב", להתכוון ל"נעילה" ולחזור ולדווח לנו, בלא מעט אירוניה עצמית שהלכה והתעצמה עם השנים, על המקריות הזאת. אבל זה היה המעשה הכי דתי שהוא עשה (כשהייתי ילדה, נתן לי להבין שאין לו שום יחס לחג הזה, שהכפייה הדתית היא אסון לאומי ושהוא מעריך יהודים דתיים כפרופ' אורבך, שיצא כנגד הכפייה ושספרו 'עמודי המחשבה הישראלית', "זכה" לעמוד בספרייה שלנו).

אריאל אמר לי: "את רואה, אין יהודי שאין לו זיקה ליהדותו". ואני אמרתי: "מי שבן-אדם – משאיר סדק. מי שלא – מפסיד עולם ומלואו, מפסיד את יכולת ההשתנות".

השיחה עם אריאל התקיימה בימים, שבהם הכנתי עצמי לכתיבת תסריט לסרט עלילתי ארוך על יונה וולך. באותו זמן נמשכתי אל עולם התוהו הברוטלי והמורעל שהיא חיה בו, ולמאבק היומיומי שלה לעשות בו סדר. בקוראי את הביוגרפיה שלה ספרתי בקפדנות את החבטות (מין חסר שובע, אנורקסיה, היפר-אקטיביות, שיגעון, כאבי ראש מטריפים, חוסר שינה, העדר זהות מינית) שספגה. התבוננתי בדמות החזקה, הגברית, החסינה, הבוטה, חסרת הפחד, שיצרה מתוך מודעות ובקפדנות עקשנית סביב החור השחור שנפער בנפשה – בעקבות נפילתו של אביה במלחמת השחרור, בהיותה בת חמש. אבל למרות כל הכאב והמצוקה, שלא היו זרים לי ושיש בהם כוח משיכה עצום, לא הצלחתי לחוש את נקודת ההתחברות הרגשית. כיוצרת ידעתי, שאם לא אמצא את לבה, את הסדק בשריון דמותה, לא אוכל להתחיל בכתיבת התסריט, והקהל שלי לא יוכל להבין אותה.

בעוד ספרו של יגאל סרנה, המקור המרכזי לעבודתי, מקיף את כל חייה של יונה וולך, מעליית הוריה ארצה מבסרביה ועד מותה, בחרתי להתמקד בתקופה קצרה, זו של ישראל לפני מלחמת ששת-הימים, הרגעים האחרונים של התמימות כעם וכיחידים. אצל יונה וולך זוהי התקופה שראשיתה ברגע שהיא מראה את שיריה לאיש ספרות ועורך (מקסים גילן), וסופה בפרסום ספר שיריה הראשון, "דברים", שיצא לאור זמן לא רב לאחר המפגש שלה עם זלדה. מצאתי שבתקופה זו הצורך של יונה לגלות, לחקור, ללמוד, לחוות ולהתנסות פעם אחר פעם היה בשיא תפארתו. אפשר ממש לחוש את האנרגיה המרתקת שבה שזור הכוח המכלה בכוח הבורא, האחד לא קיים ללא השני, ובכל זאת הכוח הבורא מנצח.

בתקופה הזאת יונה וולך מתנסה בעשרות מפגשים מרתקים עם העולם, ובכל זאת את הסדק מצאתי רק כאשר קראתי על המפגש בינה ובין המשוררת זלדה. האחת אשה נשואה כבת ארבעים, שקטה כמעט עד אילמות ודתייה, והשנייה רווקה כבת עשרים, חילונית וקולנית, שכבר ידעה גברים רבים, ואשר התמודדה באותה תקופה גם עם זהותה המינית. יונה חיה בחטא מתוך הכרה וחשה שהכול מותר, זלדה חשה שהכול אסור, עד כדי כך אסור, שאת שיריה לא הדפיסה, אפילו לא כתבה על דף אלא נצרה אותם בזכרונה, עד שפגשה ביונה. כאשר עזה צבי, בת-בית בביתה של זלדה מילדות, מביאה את יונה וולך לפגוש את זלדה ומבקשת ממנה "להגיד שיר", זלדה אומרת שיר שבו היא מבטאת את הרתיעה ממעשה הכתיבה: "איזה טירוף/ איזו בושה/ להכניס זרים לשם".

כמה מרוחק מיונה וולך שכבר אז כתבה מחזה וחשה אל הבמה, אל האמנויות הפופולריות יותר שמטבען מאכלסות זרים רבים. לאחר הפגישה יונה דואגל לכך שמכונות הכתיבה שלה, שעמדה בחדר במנזר נוטר-דאם, תובא אל ביתה של זלדה בשכונת כרם אברהם. כך נאספו שירי זלדה הראשונים.

כתסריטאית, חשתי שנפל בחלקי מזל גדול. שהרי אלמלא המפגש הזה היה מתרחש במציאות, לא הייתי יכולה להמציאו: באוצר הדמיון שלנו אין חומרים כאלה.

מלאכתי היתה עכשיו פתוחה לפני. היה עלי לבנות את התסריט כך, שהפגישה בין השתיים תהיה "הסצינה המחנכת" של הסרט, כפי שמכונה הרגע הזה בז'אנר הסרט האמריקאי. כלומר, הסצינה שבה הגיבורה (או הגיבור) מגיעה לתובנה ביחס לחייה, ותובנה זו משמשת לה נקודת תפנית להשתנותה הפנימית, לגדילתה הנפשית והרוחנית; תובנה שהיא הבסיס הלא-מעורער שיעזור לה להגיע אל מטרתה, במקרה של יונה, לממש את רצונה להיות משוררת.

ככל שהעמקתי בסיפור חייה ושיריה של יונה וולך, הופתעתי לגלות שהמסר שאני חייבת להעביר הוא קודם-כול שיונה וולך היא משוררת אשר עמדה בפני הבחירה היומיומית, אם להמשיך ולהיות משוררת. זו היתה תגלית שטלטלה אותי, כי עד אז חשתי שהיא משוררת מלידה, כאילו זה היה המצב הטבעי לה, הצורך הזה נבע ממנה וזה גם מה שרצתה, זה מה שעשתה והצליחה בו מגיל צעיר, נקודה. אבל כמובן, לא כך היו הדברים. ובכן, מה עמד על הפרק אצל אשה צעירה, יפה, מיוחדת במינה, יצרית, יצירתית, בעלת כשרון כתיבה מקורי ורצון להתנסות בכול, שבעקבות המשורר ארתור רמבו שאפה להגיע אל הרעל ולשמר את תמציתו – במקום להיות משוררת?

היום, ממרחק הזמן, כשיונה וולך מוצבת בפנתיאון הספרות שלנו, התשובה היא כמעט לא תיאמן: מנגד עמד הצורך התמידי בנורמליות, הצורך למצוא ולוּ לרגעים אחדים מקום שבו תוכל להניח בשקט את ראשה הקודח. במלים אחרות, להגיע ל"מקום" שזלדה היתה בו כאשר כתבה: "אין דבר מתוק ומסתורי בחיים/ מאכילת פרי בערב רך/ אין בעולם ערב מקסים מזה".

מלים שכל-כך קל להזדהות איתן. אני, לפחות, מתגעגעת למקום הזה כל פעם שאני קוראת את השורות האלה, וגם כשאני לא קוראת אותן.

יונה יוצאת באותה תקופה מבית-החולים לחולי נפש טלביה, מנותקת מחבריה התל-אביבים שנרתעו משגעונה, ועוברת לגור במנזר נוטר-דאם בירושלים, אז מעין מקלט לגברים ולנשים משולי החברה. לאחר זמן קצר עובר לגור בחדרה הנזירי טדיאוש, מהגר פולני צעיר שמגיע לירושלים מחיפה, גאון מוזיקלי, בעל נטיות קרימינליות ואנרכיסטיות שמשתעשע בתיאוריות אינטלקטואליות, ובעיקר שותה, מהמר ועוסק בגניבות קטנות, שאליהן הוא גורר גם את יונה. מאז טדיאוש ויונה היו לזוג, יונה הפסיקה לכתוב שירה. טדיאוש הציע לה טמפרטורה גבוהה יותר אפילו מהבערה שידעה עד כה, כולל למשל מין שבו כיכבו התעללות גופנית ומילולית, שיזמו שניהם. במקביל, הציע לה טדיאוש, בנחישות לא פחותה, להקים משפחה בנוסח "הוא בחליפה יוצא לעבודה פקידותית נמוכה והיא עומדת במטבח ומבשלת כרוב, אולי בעתיד גם ילדים וזיקנה משותפת, היא עדיין יפה עם רוז' על הלחיים". ההורים כבר עשו היכרות, סעודות ערב שבת בורגניות נערכו בבית האחות וההזמנות לחתונה יצאו לדרך. אבל אחרי המפגש עם זלדה ידעה יונה, ששיתפה פעולה לאורך זמן, שאלה הזמנות למותה כמשוררת.

מהמפגש עם זלדה חוזרת יונה אשה אחרת. המפגש הזה מזריק בה את האנרגיה לעשות מעשה. ברגע לפני האחרון היא מבטלת את הרישום ברבנות, נוטשת את טדיאוש ואת ירושלים ויורדת בחזרה אל תל-אביב ואל השירה, כאשר זלדה, מעצם אישיותה מורה לה את הדרך.

לתסריט נתתי את השם המתבקש: "אני, יונה, רציתי לדעת הכול". זהו כמובן ציטוט מדבריה, כאשר משמעות המלה "לדעת" היא עבורה המשמעותו הדתית, היינו, גם לעשות מעשה.

אני יודעת שלא הייתי מזהה את קטע המפגש בין שתי המשוררות כרגע המכריע, לולא הזיכרון המתוק של אבי והסיבוב ש"לא לשמו" שלו ביום-הכיפורים. כמו אבי, שהשאיר סדק בדרך שבנה מתוך אמונה גדולה, כך גם יונה וולך. אצל אבי, הילדות האחרת זרמה והביאה אותו אל תפילת נעילה ואולי, אילו זכה והאריך ימים, אף ליותר מזה (עובדה היא ששני אחיי ואני, כל אחד בדרכו-הוא, מצויים במקורות הרבה יותר ממה שהוא הנחיל לנו). ואצל יונה וולך, הילדות המוקדמת של טרם נפילת אביה – אבא, אמא, אחות ויונה, בית קטן וגינת עצי פרי בסמוך לו – אפשרה את הזרימה אל זלדה.

לפי הבנתי, יונה לא היתה יכולה לזהות את העוצמה השקטה והמוחצת בזלדה, האשה והמשוררת, לולא הרשות שהרשתה לעצמה להשאיר סדק. אני אפילו מאמינה שלולא הרשות הזאת, לא היתה נעשית משוררת.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 7: "יהודים, לכו לפלשתינה – על אנטישמיות ושנאה עצמית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

דיתה גרי היא בימאית ומטפלת בשיטת פאולה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה