דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 ביולי 2004 | מהדורה 22

הנשים יובילו את מהלכי העתיד

ענת צוריה, בימאית של סרטי תעודה, עקבה במשך שנתיים אחר קורותיהן של שלוש נשים שנקלעו לסיטואציה של סירוב גט. סרטה "מקודשת", הוא כתב אשמה נוקב על התנהלותם של בתי הדין הרבניים בישראל בכלל ועל יחסם לנשים הבאות להתדיין בפניהם בפרט. רבקה לוביץ', טוענת רבנית בבתי-הדין, פגשה אותה לשיחה

ענת צוריה. צילום: מריה טרוס

סרטה השני של הבמאית ענת צוריה, "מקודשת", הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל הסרטים בירושלים, וזכה בפרס וולג'ין כסרט התעודה הטוב ביותר לשנה זו. צוריה מוכרת לנו מסרטה הראשון "טהורה", אשר זכה לתהודה גדולה בארץ ובעולם וממשיך להכות גלים. רק לפני שבוע נוסף אל רשימת הפרסים המרשימה שהסרט זכה בהם פרס איגוד הבמאים הצרפתי ל"תגלית השנה".

"מקודשת" עוקב אחר עולמן של שלוש נשים מסורבות גט, שכל אחת מהן לכודה במערכת יחסים אשר אינה ניתנת להתרה עם האדם שנישאה לו. במהלך הסרט מתברר לצופה שלא האופציה ההגיונית, הסבירה והאנושית היא שעתידה לנצח. המצלמה של צוריה מתעדת שלוש נשים ישראליות – חרדית, חילונית וחוזרת בתשובה – שהמכנה המשותף לשלושתן הוא אובדן השליטה על חייהן האישיים.

צוריה אינה מפנה את האצבע המאשימה כלפי הבעל, כי אם כלפי המוסד של בית-הדין הרבני, המאפשר לבעל להתעלל באשתו. מן הסרט מצטיירת תמונה של דיינים המתנערים מתפקידם לדון דין צדק ואינם עושים די כדי לחלץ נשים מסורבות גט ממצוקתן, אף על פי שיש בידיהם הכלים ההלכתיים והחוקיים לחייב את הבעל במתן גט. זוהי עדות מהימנה על המתרחש בין כתליו של בית-הדין הרבני, שהמשחק מתנהל בו על-פי כללי הבעל ותכתיביו. בשורה התחתונה, מעורר הסרט שאלות נוקבות לא רק באשר לתפקודו של בית-הדין הרבני, אלא גם באשר למוסד הנישואים כדת משה וישראל בכללותו.

בעבודתי כטוענת רבנית ב'יד לאישה', ארגון המייצג נשים מסורבות גט בבית-הדין הרבני, אני עדה למצוקות הללו באופן יומיומי. כיוון שכך, ישבתי עם ענת לשיחה על הסרט ועל השלכותיו.

בסרט הקודם שלך עסקת בנושא נשי מובהק: טומאה וטהרה של נשים. ניכר, שהנושא העסיק אותך באופן אישי. מה הביא אותך לעשות סרט על נשים מסורבות גט?

הרעיון להכנת הסרט התחיל מטריגר אישי. חברה טובה שלי היתה ממולכדת שש שנים עם בעל שלא יכלה להשתחרר ממנו. כשחברתי התגרשה, היא היתה במצב קשה ביותר. היא יצאה מן הנישואים הללו בלי שייפסק תשלום מזונות לילדיה, ולבעל שולמו 10,000 ש"ח מכספי משלם המסים: פרס, או מעין שוחד, על הסכמתו לתת גט. הסיפור שלה היה כל-כך כאוטי, שהוא הצטייר בעיניי כסיפור סוריאליסטי. לא האמנתי שזו המציאות. באותה תקופה הכרתי את סוזן וייס, עורכת-דין שהקימה וניהלה עד לאחרונה את 'יד לאישה'. פעילותה של סוזן התרכזה לא רק במישור המעשי של השגת הגט, אלא גם במישור התיאורטי של ניתוח מצבן של הנשים בבית-הדין הרבני וחיפוש אחר פתרונות גורפים לבעייתן. דרך המפגש והשיחות שניהלתי עם סוזן, ודרך החוויה שעברתי עם חברתי הטובה, הבנתי שהנושא הוא אחד הנושאים המרכזיים בקונפליקט הגדול של היהדות בתקופתנו: האישה והמודרנה. מהר מאוד התברר שהסיפור הכאוטי שהחברה האנונימית שלי עברה הוא בעצם אבטיפוס וסיפור שמייצג את מה שקורה לנשים רבות בבית-הדין. התחלתי להבין שזה חלק מהשיטה. פתחתי ספרים ופניתי לשורשים של היהדות, וגיליתי שגם בהלכה זה מופיע כשיטה, וחוסר השוויון בין הבעל לאישה מובנה בתוך מערכת הנישואים.

אז הנושא הסמוי של הסרט הוא מעמדה של האישה בנישואים כדת משה וישראל?

השם של הסרט, "מקודשת", מרמז לכך שאחת השאלות המרכזיות שהסרט מעלה היא נושא הקידושין. אני רואה זיקה בין המרכיב הקנייני שבקשר הנישואים לבין מעמדה של האישה כשהיא באה לדרוש גט. אמנם החברה הדתית מכחישה את זה ונושא הקניין הוא טאבו, אבל כל אדם בעל יושרה אינטלקטואלית הקורא את המשנה במסכת קידושין: "האישה נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים", לא יוכל שלא להודות בקיומו של רכיב קנייני מובהק במעשה הקידושין. עצם מבנה המשנה וסדר הדברים מלמדים על רכיב הקניין: המשנה פותחת בקניין אישה, עוברת לדון בקניין של עבד עברי, עבד כנעני, בהמה, ומגיעה לבסוף אף אל נכסים המחליפים בעלות. מעיון במקורות ומדיון שהתנהל סביב הצעתו המחודשת של הרב ריסקין להפקיע קידושין במקרים קשים, כפי שעלה ממאמרו שהתפרסם בכתב העת התורני "תחומין" מהדורה כ"ב, שבו הציע לבטל את הקידושין למפרע במקרים שבהם הבעל לא עומד בתנאים שגבר יהודי לוקח על עצמו כשהוא מקדש אשה, הגעתי למסקנה שבתקופה הקדומה נהגו להפקיע קידושין. דווקא בזמנים הקדומים, כשהציבור והחכמים לא חיו בשניות ערכית עם העובדה שבאקט הקידושין הגבר קונה בעצם את חירותה המינית של אשתו, היה יותר קל להפקיע את הקידושין אם המיקח התגלה כ"מיקח טעות". ייתכן שדווקא התפישה הרומנטית של הנישואים הנפוצה כיום מקשה עלינו לשוב ולהשתמש בפתרונות שהיו קיימים בעבר, ולפתח מודלים נוספים בעקבותיהם. "צריך להקים מערכת של בתי-דין אלטרנטיביים, הנאמנים להלכה ולשינויים במציאות".

זה זמן רב אני עסוקה בשאלת הקשר בין הרכיב הקנייני שבנישואים לבין תלותה של האישה ברצון בעלה בעניין הגט. ואולם, אני תוהה אם בעניין הזה – כמו גם בעניינים אחרים הנוגעים לפמיניזם ולהלכה – נצטרך לגרום לאנשים להודות בקיומה של הבעיה כדי למצוא לה פתרון, או שאפשר יהיה להגיע לפתרונות מספקים בלי שתהיה הכרה בבעיה המהותית.

אחד העניינים הקשים שבית-הדין "תקוע" בו הוא עניין הביגמיה. אף על פי שהיהדות עברה שינויים עמוקים מאוד במשך הדורות בנוגע לתפישת היחסים בין גבר לאישה במסגרת קשר הנישואים, בית-הדין עדיין מתנהג כאילו מותר לבעל לשאת יותר מאישה אחת. בפסיקותיו הוא מעביר מסר סמוי, ואפילו גלוי, שהגבר יכול לחיות עם אישה אחרת בהיותו נשוי, אך אוי לאישה שתנהג כך. בעלה של מיכל, אחת מגבורות הסרט, חי עם אישה אחרת, ותוך כדי הכנת הסרט נולד לו ילד שני ממנה. בית-הדין אינו מוטרד מהעניין הזה כלל, אך על-פי בקשת הבעל, הוא הוציא צו הרחקה האוסר על ידיד של מיכל להיכנס לביתה. למעשה, בית-הדין מחזיר את רעיון הביגמיה למציאות של החיים שלנו.

זהו מעשה פונדמנטליסטי מובהק, והוא מוסתר מעיני הציבור והתקשורת. הסרט מאיר בזרקור את הפינה החשוכה הזאת, כדי לפרק את ההכחשה הציבורית של הנושא שקיימת, לדעתי. רצוני שנתעמת עם המציאות, ונשאל את כל השאלות החריפות שצריכות לעלות בעקבותיה ביחס לסוגיה מי אנחנו ומהי היהדות שלנו.

מהיכרותי איתך אני יודעת שכאשר את עובדת על נושא מסוים, את נכנסת לתוכו לגמרי. עקבתי קצת, ולוּ גם מרחוק, אחרי הכנת הסרט. במשך שנתיים של עבודה עליו למדת את הנושא מכל כיוון אפשרי וחווית את הגיבורות באופן העמוק ביותר. ספרי לי קצת על התהליכים שאת בעצמך עברת בזמן הכנת הסרט. לאן הוא לקח אותך?

דרך הסרט נכנסתי לעולמם של בתי-הדין הרבניים ולעולמן של מסורבות הגט. ראיינתי מעל למאה נשים מסורבות גט, נשים שאיבדו את השליטה על חייהן האינטימיים ועל יכולתן לבחור עם מי לחלוק את חייהן, ואיבדו גם את היכולת ללדת ילדים. אני בספק, אם הציבור הרחב מבין עד כמה בתי-הדין הללו הם מקום הזוי, רחוק מיליוני קילומטרים מהעולם שבו חיים רוב הישראלים היהודים. כניסה לממלכה ההזויה הזאת, שחוקי המשחק בה שאולים מזמנים רחוקים של עבדות, ביגמיה ושליטה גברית מוחלטת על נשים וילדים, והכאב הנורא על כך שהדברים מזוהים כיהדות שלנו וכחוק הישראלי שלנו – זוהי חוויה משברית. מדוע אנו נותנים לפונדמנטליזם היהודי-דתי לשלוט בנו? בימי-הביניים רבּנו גרשום הצעיד אותנו לעבר המונוגמיה ובמקום ללכת לאורו, אנו נסוגים אחורה.

אני מכירה נשים שעברו את החוויה הזו, והן עוברות משבר אישיותי וזהותי חריף ביותר. רבות מהן הגיעו לניתוק מן היהדות, כי החיבור בין ה"יהדות" לבין החוק הישראלי יצר תחושה של מצב חסר תקנה. נראה לי שרוב הנשים הנקלעות למצב הזה משנות את יחסן לדת וגם למדינה, שלפי תחושתן, הפקירה אותן ונתנה סמכות לבית-הדין לשלוט בחייהן. עשיתי מסע עם הנשים הללו ועם הטוענות הרבניות ועורכות-הדין. לאורך כל הדרך התמודדתי עם שאלת האישה ביהדות ועם השאלה של שינוי מול שימור. שאלתי את עצמי כל הזמן: מה כל זה אומר לגבי? מצד אחד, הדברים יכלו להוביל אותי למקום של ניתוק מן היהדות, משום שהיהדות מדירה נשים מעיצוב התרבות, דבר שנראה לפעמים כחסר תקנה. מצד שני, יכולתי להחליט שהיהדות זה אני ושאני נאבקת על האמת שלי ועל השמעת הקול הנשי.

התרבות שהגעתי ממנה היא תרבות מערב אירופית. גדלתי ברמת-השרון, וסגנון החיים שם הוא מאוד מערבי. אך גם התרבות הזאת היא תרבות גברית. ה"קול נשי" וה"מבט נשי" אינם מובָנים בה מאליהם, משום שסדר-היום הוא גברי והזהות השלטת היא גברית. ההלכה היא קול גברי באופן המובהק ביותר, קול שבכלל אינו מכיל את הקול הנשי. בעצם, ההלכה אינה מכילה את הקול הנשי גם כשהדבר מתבקש. למשל, ניתן היה לצַפּות שדווקא לשיטת ההלכה, אשר מבחינה בצורה כל-כך חדה בין גברים לנשים, תהיה התייחסות מיוחדת לזמן הפריון הייחודי של הנשים. לא ייתכן שבית-הדין יתעלם בהחלטותיו מהעובדה, ששנים מסוימות בחיי האישה הן קריטיות כדי ללדת ילדים. המצב של סרבנות גט מונע מן האישה ללדת ילדים. בית-הדין בעצם מעקר נשים. לא ייתכן שהוא יעקר נשים בלי להניד עפעף! אחת הנשים שחשבתי לכלול בסרט היא אישה שהיה לה ילד אחד, והיא כמהה לילד נוסף. בשלב מסוים היא הרתה אבל הפילה את העובר כדי לא ללדת ממזר.

העניין הזה מוכר לי מאוד. פעם ייצגתי אישה שבעלה עיגן אותה במשך למעלה מחמש שנים. לבעל היו ילדים מהאישה הקודמת, ולאחר שנפרד מאשתו הנוכחית הוא חי עם אישה אחרת והוליד ילד נוסף. מסורבת הגט היתה ממש בסוף שנות הפוריות שלה, ולא היו לה ילדים. כל שבוע היא התקשרה אלי ובכתה על כך שעוד מעט לא תוכל ללדת. באחת הפעמים בבית-הדין היא לחשה לי, שבעבר הרתה לחבר שלה ועשתה הפלה. כמובן, היום אין לה ילדים וזה כבר מאוחר מדי.

איזו מידה של השפעה תהיה, לדעתך, לסרט על המימסד הרבני? האם את חושבת שהדיינים ישמעו את הזעקה שאת זועקת?

אני לא עושה סרטים עבור בית-הדין, או עבור הרבנים או הדיינים. הדיינים חיים בתוך בועה משלהם ומתעלמים ממציאויות רבות. אוכל רק לקוות שבעולמם ייפתח סדק, ומעט מן הזעקה שלי ייכנס ללבם. הסרטים שלי מיועדים בראש ובראשונה לנשים. ברצוני להעצים נשים. אני רוצה שהנשים יאמינו בעצמן כגורם שיכול ליצור באופן עצמאי ומלא, וכגורם שיכול להוביל לשינויים.

לא שומעים בסרט את עמדתו של בית-הדין הרבני. למה בעצם לא ראיינת את הדיינים?

זו היתה בחירה קולנועית מודעת. בית-הדין מייצג מצב קיומי-חברתי של השתקה מוחלטת של הקול הנשי. זוהי מציאות חסרת תקדים, שבעיניי היא טאבו חברתי, והכאוטיות שלה היתה חייבת לקבל ביטוי צורני בסרט. יצרתי בו היפוך של המצב: הצופה נקלע לעולמן של נשים כואבות, שאת הנוכחות הגברית מייצגים בו רק קולות המניעים את הרוע ואת האטימות. בית-הדין הוא עולמם של גברים, שדן לפי החוקים שקבעו גברים, והוא המחזיק בשררה, הוא הפוסק האחרון בחיינו האינטימיים ברגע של משבר אישי. אני חווה את בית-הדין הרבני כמקום המנוכר לנשים, לילדים ולמציאות הישראלית והיהודית המודרנית. זוהי בועה חברתית ותודעתית. הסרט מראה את המציאות מהצד של הנשים, מציאות שכמעט אינה ידועה לציבור הרחב ולדעתי, גם הדיינים עצמם אינם מבינים אותה לעומק. ראיתי אנשים שיצאו מן ההקרנה הראשונה מוכי הלם. גם אנשים שחשבו, שהם מכירים את המערכות הדתיות מקרוב ומבינים אותן, לא תיארו לעצמם שהמצב כל-כך קשה. הסרט בנוי כסרט אבסורד קפקאי, והרבנים מוצגים בו בצורה מטאפורית כסוג של ממשלת צללים לא-מזוהה שיש לה שליטה לא-מעורערת על חייהן האינטימיים של הנשים בארץ, והיא אחראית לכך שנשים רבות מאבדות את השליטה על חייהן הזוגיים. הסרט מבקש להעניק במה לנשים שקולן מושתק.

האם בעינייך זה מקרי, שאת אישה דתייה העושה סרט כל-כך ביקורתי על המערכת הדתית?

יוצר מתבונן בחברה שבה הוא חי. כיוצרת, אני מתבוננת במוּכּר ובטבעי ומנסה לראות את המציאות במבט חדש. אני מתהלכת בעולם הדתי קצת כמו זרה, ולא מקבלת שום דבר כמובן מאליו. כיוון שכך, המציאות היא תמיד חידה עבורי והיא זרועה ספקות והפתעות. אלו החומרים שבהם אני יוצרת.

אני מרגישה, שהבעיות במערכת הדתית מטרידות אותי במיוחד דווקא בהיותי אישה דתייה. החלק הדתי שבי, המאמין בערכן ובחשיבותן של המסורת וההלכה, זועק ומרגיש פצוע לנוכח פגיעה כל-כך קשה בנשים.

אני לא מרגישה שבית-הדין הרבני הוא חלק ממני. בכל המסורת היהודית היו נביאים וחכמים שנזעקו מול השלטון המנוון. אין פה שום חידוש. היהדות השכילה להכיל, מאז ומעולם, קולות של ביקורת עצמית. בעניין הזה אני מרגישה חלק ממסורת עתיקה.

מה הצפי שלך ביחס למוסד הנישואים כדת משה וישראל?

קשה לי עם הקלות הבלתי נסבלת של הגירושים בימינו. יחד עם זאת, הקיבעון והפונדמנטליזם של ההלכה, כפי שהיא מתפרשת בבית-הדין הרבני, הם לא פחות בלתי נסבלים. לדעתי, חשוב לנו כחברה להקים עולם משפטי יהודי מגוון ולפרק את המונופול המלאכותי של בתי-הדין הרבניים הקיימים. לעתים דומים עלי הרבנים ככוהנים של סוף הבית השני: עולם של שליטים דתיים, עולם של אצולה דתית מנוונת המנותקת ממקור החיוּת העתידי. בעיניי, למרות הדיכוי, הנשים הן שיובילו את המהלכים הרוחניים הבאים.

ענת צוריה היא בימאית של סרטי תעודה
רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית ב"יד לאישה"

המאמר פורסם בגיליון מספר 22 : "החתונות שלנו: הטקס כתעודת זהות ישראלית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית העובדת ב"מרכז צדק לנשים"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה