דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
3 בינואר 2012 | מהדורה 63

הנפש צומחת מתוך הגוף

הפסיכולוג יואב יגאל כתב ספר מחדש ומעניין ובו הוא מציע תיאוריה התפתחותית, מינקות ועד בגרות, המבוססת על הביולוגי. במרכז התיאוריה מצויה הטענה, כי התחושות הגופניות הן הגרעין של הישות הנפשית, והפונקציות הנפשיות האחרות מתהוות מתוך הגרעין הזה

יואב יגאל, "אנטומיה התפתחותית של הנפש: תיאור, הגדרה ומיפוי תפקידי הנפש", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011

ב-23 באוקטובר 1896 נפטר יעקב קלונימוס פרויד, אביו של זיגמונד פרויד. כעבור שבוע כתב פרויד לחברו הקרוב ואיש סודו וילהלם פליס: "אבי נפטר בשיבה טובה, אבל בתוכי מותו עורר מחדש את כל רגשותַי המוקדמים. אני מרגיש כעת עקור ותלוש". שמונה חודשים אחרי כן פתח פרויד באחד המבצעים הנפשיים הגדולים בתולדות האנושות – האנליזה העצמית שלו.

זמן קצר לפני יום השנה הראשון, ב-15 באוקטובר 1897, עדכן פרויד את ידידו בתגליותיו האחרונות: "מצאתי אהבה לאם וקנאה לאב גם במקרה שלי, וכעת אני מאמין שזו תופעה כללית של הילדות המוקדמת […] אם זה אכן כך, אפשר להבין את העוצמה האדירה של 'אדיפוס המלך' […] המיתוס היווני מתאר סיטואציה שכל אחד מזהה כי הוא חש את שרידיה בתוכו". המכתב מתאר את אחד הרגעים המכריעים בתולדות הפסיכואנליזה, ובהיסטוריה של הבנת האדם את נפשו. פרויד כתב מאוחר יותר כי המשולש שנוצר בין התינוק לבין הוריו, שכולל אהבה כלפי ההורה בן המין השני וקנאה מעורבת בפחד כלפי ההורה בן אותו המין, הוא החוויה והבעיה המרכזיות של שנות הילדות והמקור העיקרי להפרעות בהמשך החיים. שנה לפני מותו, ב-1938, כתב פרויד כי גם אם הפסיכואנליזה לא גילתה דבר מעבר לתסביך אדיפוס, דיו בכך.

רישום בעבר, קשיים בהווה

כפי שפרויד צפה, במהלך השנים ספג תסביך אדיפוס ביקורת עזה. עם זאת, יש דברים שנראה כי אפילו אבי הפסיכואנליזה לא היה יכול להעלות בדעתו. בספרו החדש, "אנטומיה התפתחותית של הנפש", מציע הפסיכולוג הקליני הישראלי יואב יגאל תחליף מפתיע מאוד למיתוס המכונן של הפסיכואנליזה.

"לא רק אצל מי שמגיעים לטיפול נפשי, אלא אצל רוב האנושות בכלל – רובו של המרחב הנפשי משותק בחלקים גדולים שלו. נראה שזו הסיבה לכך שהחיים הנפשיים מלווים בכל כך הרבה סבל, תסכול, תחושות של אי שביעות רצון, ניכור, ניתוק ועוד ועוד. הנפש האנושית חשה בדומה לתושבי ארץ כבושה, שמוקצה להם אזור קטן אוטונומי למחצה"

במקום המיתוס היווני הטראגי מציע יגאל משהו אחר לגמרי – המעשייה על אמא-עז והמעשייה על שלושת החזירונים. במעשייה הראשונה אמא-עז יוצאת מהבית ומזהירה את ילדיה הגדיים שלא יפתחו את הדלת לאף אחד מלבדה. אבל כאשר הזאב הרע מגיע מחופש לאם, הם נותנים לו להיכנס והוא בולע את כולם למעט גדי אחד, שמצליח להסתתר (בהמשך האם חוזרת, ויחד עם הגדי הקטן מאתרת את הזאב הישן, פותחת את בטנו ומחלצת ממנה את יתר הגדיים בריאים ושלמים). במעשייה השנייה שלושה חזירונים עוזבים את אמם, ובונים לעצמם בתים מקש, מעץ ומאבן. במעשייה הזאת הזאב מצליח להרוס את שני הבתים הראשונים, ויושביהם נמלטים אל השלישי, שבזכות היותו מבוצר אינו נופל לידיו של הטורף. שתי המעשיות האלה מתארות, לפי יגאל, מצבים נפשיים הקשורים לרמות הארגון הראשוניות של המבנה הנפשי, ולכן הן ראויות להחליף את תסביך אדיפוס, המתאר מבנים המתפתחים בגיל מאוחר יחסית.

יגאל אינו הראשון שמשתמש במעשיות ילדים ככלי בניתוח האנליטי. קדמו לו, בין היתר, ברונו בטלהיים בספר "קסמן של אגדות", היונגיאנים אריך נוימן ומארי לואיז פון פרנץ, וכן הישראלי אבי באומן. אלא שיגאל אינו משתמש במעשיות כדי להמחיש תיאוריה קיימת, וגם אינו משתמש בתיאוריה כדי לפרש מעשיות, אלא מבסס על המעשיות מיפוי נפשי חדש, השונה מזה הקיים בתיאוריה.

יגאל מנסה להתמודד עם אחת הבעיות הגדולות של הפסיכואנליזה – בעיה הנובעת מהנחת העבודה הידועה שלה כי ההסבר לקשיים הנפשיים של האדם בהווה מצוי בהתנסויות מראשית חייו. השאלה היא כיצד נרשמות ההתנסויות האלה בנפש התינוק, ומה הקשר בין הרישום הזה ובין הקשיים של המטופל בהווה. יתרה מכך, אם המקור לחלק גדול מהבעיות הנפשיות מצוי בתקופה שלפני רכישת הדיבור, כיצד ניתן לגשת אליהן ולהשפיע עליהן בטכניקה הטיפולית המבוססת על דיבור?

באמצעות המעשיות מסביר יגאל את הארגון הנפשי בינקות. ה"סובייקט" הראשון של האדם שאך זה בא לעולם מוגדר על ידי יגאל כאותו חלק בנפש שאמור להגן על המבנה הנפשי כולו. שתי צורות ההגנה הבסיסיות של הסובייקט הראשוני, כמתואר במעשיות, הן הסתתרות והימלטות – בעיקר מפני תכנים תודעתיים בלתי נסבלים (ההסתתרות וההימלטות הן המקור להיווצרותן של תפישות לא-מודעות). אך הגנות אלה אינן מועילות במיוחד. המעשיות מתארות את חוסר האונים של הסובייקט הראשוני: גם כאשר הוא מזהה נכונה את האיומים, אין הוא יכול למנוע את חדירתם לתוכו. חוסר האונים הזה נמצא בבסיס חלק ניכר מהסבל האנושי ומסומל במצב שבו הזאב חודר לבית/סובייקט. הסובייקט נותר בחיים, ויש גם אפשרות לחלצו, אך עד להפי-אנד (כלומר – עד לטיפול משנה החיים) הוא חסר יכולת פעולה אמיתית. באחת הפסקאות המרשימות בספר כותב יגאל: "לא רק אצל מי שמגיעים לטיפול נפשי, אלא אצל רוב האנושות בכלל – רובו של המרחב הנפשי משותק בחלקים גדולים שלו. נראה שזו הסיבה לכך שהחיים הנפשיים מלווים בכל כך הרבה סבל, תסכול, תחושות של אי שביעות רצון, ניכור, ניתוק ועוד ועוד. אלה מלמדים על מצב נפשי, שבו חלקים נרחבים מהנפש נמצאים למעשה תחת שליטה של תכנים חיצוניים וחוסר יכולת של המנגנונים האוטונומיים לפעול באופן חופשי. הנפש האנושית חשה בדומה לתושבי ארץ כבושה, שמוקצה להם אזור קטן אוטונומי למחצה" (עמ' 39).

פרויקט שהולך בגדולות

הספר של יגאל הוא למעשה החלק הראשון מתוך שניים. מטרת העל שלהם היא "להציע מסגרת מושגית משותפת לביולוגיה ולפסיכולוגיה – לאחד את הדיון בכל תופעות החיים במסגרת מושגית אחת" (עמ' 9). זהו פרויקט שהולך בגדולות.

יגאל מציע תיאוריה התפתחותית, מינקות ועד בגרות, המבוססת על הביולוגי. במרכז התיאוריה מצויה הטענה, המסתברת ביותר אך בכל זאת לא נפוצה בספרות האנליטית, כי "התחושות הגופניות הן הגרעין של הישות הנפשית, והפונקציות הנפשיות האחרות מתהוות מתוך הגרעין הזה" (עמ' 65). במילים אחרות: הנפש נבנית ומתהווה בראשיתה על יסוד תחושות גופניות בלבד.

בימי חיינו הראשונים, טוען יגאל, כולל הארגון הנפשי שלנו פונקציה אחת ויחידה של התייחסות לתחושות הגופניות. פונקציה זו מפרשת את מה שחווה הגוף באופן דיכוטומי – מועיל/מזיק ונעים/לא נעים – ומעבירה את המידע לנפש ולסביבה בצורה של אזעקה/ארגעה, בלי כמעט שום יכולת לתקשורת מעבר לכך. מצב קדום זה, אגב, מאפיין גם לא מעט אנשים בוגרים שהתחושות הגופניות נותרו הדומיננטיות ביותר בחיי הנפש שלהם. תמונת העולם של האנשים האלה, מאבחן יגאל בחדות, היא לכן צרה מאוד, אבל בדרכה שלה – מדויקת להחריד. הם תמיד יודעים מה טוב בשבילם ומה לא (ובדרך כלל זו האפשרות השנייה).

תינוקות קולטים את העוצמות הרגשיות של הוריהם, את התחושות והרגשות שלהם ביחס לעצמם ולחייהם, ואלה נצרבות בהם ונעשות חלק בלתי נפרד מהמבנה הנפשי שלהם. התינוק, כאמור, חווה את עצמו אך ורק דרך גופו שלו. כך העוררות שמקורה בסביבה הקרובה לו (בדרך כלל הוריו) נקלטת באמצעות החושים לתוך גופו ונחווית על ידו כחלק מהעוררות שלו עצמו

עם חלוף הזמן מופיעה רמת הארגון הנפשי השנייה, המבוססת על אמוציות, שהן תנועות גופניות (כולל הסמקה וחיוורון) שנובעות מהתחושות. מכיוון שניתן לזהות אמוציות מבחוץ, הן תקשורתיות. גם הרגשות משתייכים לשלב הזה, בהיות הרגש תגובה אמוציונלית לאירועים פנימיים (מחשבות, זכרונות, אסוציאציות). יגאל מתאר אפוא מסלול התפתחות שעושה הנפש מתחושה לאמוציה ולרגש, או במילים אחרות: מפרשנות לאירועים בגוף עצמו של התינוק, דרך פרשנות לאובייקטים פיזיים מחוץ לעצמי (אמוציות) ועד ליכולת לפרש אירועים במרחב הנפשי (רגשות). הנקודה המכריעה היא ש"כל הפונקציות הנפשיות מתפתחות ומתמיינות ממקור משותף אחד – התחושות הגופניות" (עמ' 107).

בשלב הבא – במיוחד החל בשלב הופעת הדיבור – נכנסת לתמונה מודעות בוגרת יותר. יגאל מציע כאן רעיון מעניין: השפה נותנת תחושה של משקל יתר למי שמחזיק בה, כלומר ל"אני", אלא שזוהי אך אשליה. ה"אני"' בסך הכל הופך לדובר של מכלול הארגון הנפשי, אך אין לו מעמד מיוחד בהחלטה על סדרי עדיפויות. יגאל ממשיל אותו לאדם היחיד שהצליח לרכוש שפה בתוך חבורת פראים "וכך הם יוצאים יחדיו לתור את העולם" (עמ' 133). רק בגיל ההתבגרות מתחיל ה"אני" לעשות את צעדיו הראשונים כראש המערכת הנפשית כולה, אלא שגם זה אינו מעבר פשוט, שכן הוא מלווה בקשיים רגשיים שכלל אינם מובנים ל"אני" המתבגר. "דומה הדבר למצבו של מנהיג אומה העוברת ממעמד של מדינת חסות לעצמאות, בזמן שהיא שסועה במאבקים פנימיים בין קבוצות יריבות, ואותו מנהיג אינו מזהה את מקורות העוינות וכיצד למתן אותם" (עמ' 148).

איכות הקולות הפנימיים של ההורים

הרגע המכריע בהתפתחות בן האנוש, לפי התהליך שמתאר יגאל, הוא רגע המעבר מתחושות לאמוציות ורגשות. התחושות מופנות כאמור אך ורק פנימה – לתגובות הגוף. התינוק אינו יודע דבר על העולם החיצון, ומבחינתו גופו הוא היקום כולו. לעומת זאת, האמוציות כבר קושרות את התינוק לעולם שמחוץ לו. הפנייה ההדרגתית החוצה היא מהלך פגיע מאין כמוהו. "כמו משושים רגישים אצל בעלי חיים", כותב יגאל, "[התחושות] דרוכות ומהירות להתכנס מול כל מפגש שאינו נעים או אינו בטוח: רעש, דיבור בוטה, שינויים לא צפויים, מבט כועס – גורמים להן 'להתקפל'" (עמ' 116).

החוש החשוב ביותר בתהליך ההיפתחות לעולם, טוען יגאל (כפי שטען גם פרויד), הוא חוש השמיעה. מכיוון שרק באמצעות חוש השמיעה יכול התינוק לנהל דיאלוג עם עצמו (שכן הוא שומע את קולו שלו), זוהי ראשית הפונקציה שאנו חווים כ"אני". מכאן עולה חשיבות הסביבה שבה התינוק שומע את עצמו – האם מדובר, למשל, בבית נינוח ושקט או בית מלא מתחים וכעסים. אך הרעש בבית הוא משני לרובד המשמעותי ביותר, שיגאל מכנה "איכות הקולות הפנימיים של ההורים". תינוקות קולטים את העוצמות הרגשיות של הוריהם, את התחושות והרגשות שלהם ביחס לעצמם ולחייהם, ואלה נצרבות בהם ונעשות חלק בלתי נפרד מהמבנה הנפשי שלהם. התינוק, כאמור, חווה את עצמו אך ורק דרך גופו שלו. כך העוררות שמקורה בסביבה הקרובה לו (בדרך כלל הוריו) נקלטת באמצעות החושים לתוך גופו ונחווית על ידו כחלק מהעוררות שלו עצמו.

זוהי אחת התופעות המכאיבות בנפש האנושית, שזוכה לטיפול יפה אצל יגאל: ההעברה הבין-דורית של מצוקות. קורה לא אחת שאדם סובל ממצוקה בלי להבין למה. הוא מודע לה אך לא יכול למצוא לה שום מקור בחייו. ואכן, המצוקה אינה "שלו", אלא של אחד מהוריו (או של שניהם), והוא "אימץ" אותה בבלי דעת, בינקות, דרך הגוף.

יגאל אינו חורג פה מהנחת העבודה הפסיכואנליטית המסורתית, לפיה כל הפרעה משויכת לראשית החיים. אך באופן ספציפי יותר הוא מקשר את ההפרעה לתחושות שנחוו אז. הסימפטום בהווה הוא ביטוי לדפוס שהתקבע בעקבות מענה לשאלה או לבעיה שהפעוט נאלץ למצוא להן את התשובה לבדו. ה"שאלה הנוראה מכל", לפי יגאל, שנראה שכל ילד מוצא את עצמו ניצב מולה ברגע זה או אחר, היא השאלה "איך להיות אחראי על הרצון של עצמי כאשר אינני מסוגל לדאוג לו?", איך להתמודד עם האיומים שמציבה הסביבה החודרנית (הזאב) כאשר האם איננה נמצאת והתינוק נותר לבדו, חסר אונים, ולו לזמן קצר. הצורך הבסיסי ביותר של התינוק הוא שהאֵם תרצה שהרך שנולד לה יחיה ושתפעל להשיג את המטרה הזאת. לפי יגאל, כל התופעות שפרויד קשר ליצר המוות, כמו שנאה, אלימות והרס, אינן נובעות מאיזשהו אלמנט מהותי לנפש האדם, אלא הן ביטויים לניסיונות להשתחרר ממועקה, העדר תקווה, תסכול וייאוש שמקורם בתחושת חוסר האונים שעולה אצל התינוק שחווה עצמו נאלץ לדאוג לחיים של עצמו, ובחוויה שהצורך שידאג לעצמו משמעה שאין מי שרוצה בחיים האלה ואין מי שיתמוך בהם.

בבגרות הנפש מוצאת את עצמה נמשכת, בלא דעת ומודעות, לסיטואציות מכאיבות. התשוקה הזאת מכוּונת לפתור מהלך התפתחותי שהשתבש בילדות המוקדמת, ולא להשיג את הדבר שהמודעות בהווה חושבת שהיא מכוונת אליו. למשל, כאשר אדם שחווה הפרעה כלשהי בהתפתחותו בוחר בן זוג, תשוקתו העמוקה והלא מודעת אינה זוגיות מאושרת, אלא השלמת מהלך התפתחותי שהשתבש. כמובן, הקשר בהווה אינו יכול לתקן מהלך נפשי שלא קיבל מענה נכון בילדות המוקדמת, אבל הוא יכול להצביע על מה שמשובש – ובכך לספק, בתוך המסגרת הטיפולית למשל, את קצה החוט ההכרחי לשם התרת התסבוכת הפנימית. מכיוון שהמצוקות נרשמו בינקות כתחושות ואמוציות, בבגרות יש לזהות את התחושות והאמוציות המאפיינות, למשל, את הקשר הזוגי הבעייתי, ולהשתמש בהן כרמז להבנת ההתנסויות הראשונות.

אחת התופעות המכאיבות בנפש האנושית, שזוכה לטיפול יפה אצל יגאל היא  ההעברה הבין-דורית של מצוקות. קורה לא אחת שאדם סובל ממצוקה בלי להבין למה. הוא מודע לה אך לא יכול למצוא לה שום מקור בחייו. ואכן, המצוקה אינה "שלו", אלא של אחד מהוריו (או של שניהם), והוא "אימץ" אותה בבלי דעת, בינקות, דרך הגוף

כאן מצויה התרומה העיקרית של יגאל. כדי להשתחרר מדפוסים מקובעים, צריך לזהות אותם ולחזור אליהם. הפירוש שהמטפל נותן צריך להיות מחובר להתנסות שעיצבה את הדפוס, ולא למודעות הבוגרת לסבל שהוא תוצאת אותו הדפוס. ההתערבות הטיפולית הטובה ממשיגה במילים את מה שאינו מילולי, מפני שנרשם כתחושה, ועל ידי כך היא יוצרת חיבור בין התנסויות קדומות לקשיי ההווה, והמיפוי ההתפתחותי של יגאל בהחלט יכול לסייע לזהות ברמת דיוק רבה יותר את המקום המוקדם ב"מפה הנפשית" שהמטופל נתקע בו. (כאן המקום גם לציין את הדמיון המסוים בין ההצעה של יגאל ובין טכניקות מדיטציה שונות, המפנות את כל תשומת הלב לתחושות, ומתוך מודעות זו טוענות להשגת שינוי בדפוסים תודעתיים).

עוד לבנה במבנה המפעל הפסיכואנליטי

"אנטומיה התפתחותית של הנפש" הוא פרויקט מרשים ובו לא מעט תובנות מעניינות. עם זאת, הקריאה בו קשה ולא קולחת. לעתים קרובות מדי הטקסט גולש לתיאורים ארכניים, או משתמש בניסוחים מפותלים ולא בהירים.

כאמור, יגאל מנסה לחבר בין הפסיכולוגי לביולוגי, כאשר המודל המרכזי שלו להתפתחות הנפשית הוא האבולוציוני. משום-מה הוא מתעלם לחלוטין מפסיכולוגיית האני, אחת האסכולות הדומיננטיות בתולדות הפסיכואנליזה, שעשתה בדיוק את אותו הדבר, וכן מהתקדמויות רבות בפסיכואנליזה האמפירית העכשווית. גם בצד הביולוגי של התמונה לוקה החיבור באנכרוניזם מציק: הוא מסתמך בעיקר על אישים כמו צ'רלס דרווין, בן זמנו קלוד ברנר, והביולוג צ'רלס צ'יילד שפעל בראשית המאה ה-20.

הבעיות האלה מתעצמות לאור היומרנות הרבה של הספר, שיגאל אינו מהסס להצהיר עליו שהוא "בהיר ומדויק מעבר לכל התיאוריות והמודלים הקיימים". בפועל הספר מציג מודל שהוא אמנם מחדש ומעניין, אך לא מהפכני (כפי שניכר למשל בתיאורי המקרה). הספר הוא אולי עוד לבנה במבנה המפעל הפסיכואנליטי, אך לא בגדר שינוי פרדיגמה בתוכו, כפי שנראה שיגאל מאמין.

וכאן נשאלת השאלה למה יגאל מתאמץ להציג את יצירתו כמהפכנית וכמבטאת באופן בלעדי את האמת הפסיכולוגית? הספר כולו מלא ניסיונות להוכיח שפרויד, שיגאל כתב עליו את עבודת הדוקטורט שלו, טעה פה ופה ופה ופה (במפתח, אגב, תחת הערך "פרויד, זיגמונד", אין מספרי עמודים, ותחתם נכתב "מוזכר לאורך כל הספר"). ואריאציות על המשפט "פרויד צדק כאשר… אבל טעה ב…" מופיעים פעמים רבות בספר. יגאל מרומם רק כדי לבטל בהמשך המשפט. שוב ושוב ושוב. זה מביך. למה יגאל מבטא בספר את הצורך להיות הכי חשוב? היחיד החשוב? הוא היה אולי מסביר זאת בדפוס שהתקבע בבגרות לאור שאלה קשה שנשאלה בינקות. ואולי יש פה פשוט עניין אדיפלי.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 63 של "ארץ אחרת": שלטון היועצים – חברות הייעוץ האסטרטגי מעצבות אותנו מחדש. להזמנת הגיליון לחצו כאן

גדעון לב כותב דוקטורט על ההיסטוריה והפילוסופיה של הפסיכואנליזה בחוג לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה