דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
18 בספטמבר 2011 | מהדורה 62

הנחשול

האריתריאים הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר החיה כיום באזור התחנה המרכזית. הארגונים המשרתים את פליטי אפריקה בישראל מעריכים שמספר האריתריאים בישראל עומד על 20,000 ואולי אף למעלה מזה. מיכה אודנהיימר התחקה אחר הסיבות לבואם של האריתריאים, ובדרך הוא חושף את איסאייס אפרווקי, נשיא אריתריאה, רודן אכזרי, בעל ברית של ישראל ושל איראן

התחנה המרכזית החדשה מתנשאת מעל רחובות דרום תל אביב כמו לווייתן ענקי שנפלט אל החוף; שלטי פרסום גדולים, המודיעים על חבילות התקשרות זולות לנפאל ולתאילנד ולפיליפינים, מעטרים את חיפויי הקרמיקה האדומה שעל קירותיה החיצוניים – תזכורת לכך שאזור התחנה הוא עדיין שטחם של העובדים הזרים. התחנה היא בירת העבודה הגלובלית בישראל: יש בה יותר דוכנים של חלפני כספים מדוכני פלאפל בטבריה, וכל חנות שנייה כאן היא קפה אינטרנט או מכולת המוכרת מאכלים סיניים.

למרות נוכחותם הבולטת, בשנים האחרונות חדלו העובדים הזרים להיות הקבוצה הדומיננטית בשכונה המשתרעת בין התחנה המרכזית החדשה לזו הישנה, שחורבותיה המתפוררות נראות במרחק כמה גושי בניינים מכאן. מסעדות המגישות אוכל אתיופי, קפה אינטרנט עם שמות כמו "צ'ט הים האדום" וסלוני יופי שחלונות הראווה שלהם מציגים תספורות אפריקאיות לגברים ולנשים – כל אלה מעידים שמשהו השתנה. לעיני הצופה הבלתי מעורה עשוי הדבר להיראות כאילו הישראלים האתיופים, שפקדו את אזור התחנה מאז תחילת שנות התשעים, החלו להשתלב בעולם העסקים הקטנים. אבל לא זה המקרה – או מכל מקום, לא כאן. מדובר בחנויות אריתריאיות, המשרתות אריתריאים שמולדתם שוכנת בקרן אפריקה, בין אתיופיה והחוף המערבי של ים סוף.

דיפלומט מערבי רם-דרג, אשר שירת באריתריאה, תיאר באוזני את המשטר ואת שיטותיו באמצעות השוואה מצמררת: "אריתריאה? תחשוב על צפון קוריאה. השלטון של אפרווקי בחברה הוא מוחלט. מתנגדים מוסעים אל המדבר וננטשים שם – הם מתים בתוך שעות ספורות מחום ומצמא. בני משפחה של צעירים שברחו מהארץ כדי להימלט מן השירות הצבאי הממושך נקנסו, ולעתים עונו בעצמם והומתו"

האריתריאים הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר החיה כיום באזור התחנה המרכזית. מאז בואם נסגרו עשרות "מכוני בריאות" שהתנהלו באזור ונדדו למקומות אחרים. הארגונים המשרתים את פליטי אפריקה בישראל מעריכים שמספר האריתריאים בישראל עומד על 20,000 בקירוב, ואילו פקיד אחד אמר לי שהמספר המעודכן הוא 40,000. בחודש יוני לבדו הגיעו לישראל שבע מאות אריתריאים. ישראל העניקה מעמד של פליטים רק לקומץ קטן מהאריתריאים, וטוענת כי מדובר במהגרי עבודה שבאו לישראל כדי להתפרנס ולסייע לבני משפחותיהם שנותרו באפריקה. האריתריאים, מצדם, מתעקשים שנמלטו ממשטר אכזרי להחריד. ישראל היא המדינה המערבית היחידה שהאריתריאים יכולים להגיע אליה דרך היבשה, וממשלת ישראל חוששת שאם תעניק להם מעמד של פליטים, אשר יקנה להם זכויות של תושבוּת קבע, יתחולל שיטפון של מסתננים, ומספרם יגיע במהרה למאות אלפים.

כנסייה אריתריאית במרתף

ישראל, המוקפת במדינות העוינות אותה במידה כזו או אחרת ומסובכת במאבק בן מאה שנים עם הפלסטינים, רגילה לראות את עצמה כמי שמנותקת מסביבתה. אבל מסתבר שבמונחים גלובליים היא נמצאת כמטחווי קשת מקרן אפריקה. למעשה, ישראל היא המדינה היחידה בעולם שיש לה גבול יבשתי עם אפריקה. קורבנות הפוליטיקה האכזרית של האזור, למרות המכשולים הרבים העומדים בדרכם, מצאו נתיב אל ארצנו, ומציבים בפני ישראל דילמות אתיות ואתגרים אסטרטגיים שאיש לא חזה.

הקהילה האריתריאית בישראל היא קהילה מגובשת, שחבריה מגלים עניין רב בכל מה שקורה במולדתם, ומשוקעים כל-כולם בתרבות ובפוליטיקה שלה. במוצאי שבת אחד בדרום תל אביב אני הולך בעקבות שתי נשים צעירות בחצאיות ארוכות, ראשיהן עטופים בצעיפים ארוכים, המגיחות מדירה זעירה שדלתותיה הושארו פתוחות מפאת החום; הצצה מהירה פנימה מגלה שחדרהּ היחיד של הדירה משמש לשינה, לאירוח וגם כמטבח. אחרי כמה רחובות הן מגיעות ליעדן – כנסייה אריתריאית השוכנת במרתף שקירותיו מעוטרים ברפרודוקציות צבעוניות של ישו, מריה וקדושים שונים. הנשים נחפזות במורד המדרגות ואז חוזרות, מציעות בחפץ לב לבת לווייתי את הצעיף הנחוץ, ומסמנות לנו שאנו מוזמנים להיכנס. כמאה אריתריאים יושבים על ספסלים ועל הרצפה, גברים משמאל ונשים מימין, הנשים בראשים מכוסים והגברים במיטב בגדיהם. בקדמת החדר גבר ואישה, שכל אחד מהם מתופף בתוף חרוטי גדול התלוי על חבל המתוח על כתפיו. השניים מכים בכלים במהירות, במיומנות, ומזמרים בשפת געֵז העתיקה, בעוד הקהל מתנועע ומוחא כף בקצב משולהב. איש קטן קומה בשנות השלושים לחייו, לבוש לבן, עומד מאחורי דוכן מול הקהל, ובהפסקות בין התיפוף לזמרה הוא מטיף, ודרשתו עצמה נשמעת כמעין מזמור. אחר כך, בחוץ, אני רואה אריתריאי גבוה בבגדי נזיר – גלימה כהה, ארוכה, המכסה ראש מזוקן, עיניים חומות וחמות, ומראהו כמו רוח מעולם אחר. האם רק דמיינתי, או שגם הוא נראה מופתע להיות פה, ברחובות של דרום תל אביב, ממש כפי שאני הופתעתי למראהו כאן?

הרועה

המנהיג הנבחר של הקהילה האריתריאית בישראל, או לפחות של ארגונהּ הקהילתי הגדול ביותר, הוא הָיילֶה מֶנגיסטאבּ – צעיר גבוה, רזה ואלגנטי שהגיע לכאן לפני תשעה חודשים, לאחר שחצה את גבול ישראל-מצרים כשמורֵי הדרך הבדואים שלו יורים באוויר כדי להרתיע את החיילים המצרים שקיבלו הוראה לירות כדי להרוג.

עם בואו לתל אביב גילה מנגיסטאב, שהיה פעיל פוליטי באריתריאה וברח מארצו לאחר שהוזהר על מעצרו הקרֵב, שהקהילה כאן חסרה רועה. "שני ארגוני הפליטים הקודמים חדלו לתפקד", סיפר לי מנגיסטאב, "ולא היה שום ארגון או מנהיג שיוכל להשמיע את קולה של הקהילה ולדאוג לצרכיה". מנגיסטאב התגייס לעבודה, ובתוך שבועות ספורים ארגן מפגש בגינת לוינסקי, המרכז הפתוח של קהילת הפליטים והעובדים הזרים בתל אביב. "אלפי אנשים הגיעו, לא היה מקום לעמוד". אבל איתם הגיעה גם המשטרה. "כולם היו מבוהלים. אספה לא חוקית היא פשע כאן. אבל אני לא ידעתי את זה. ואז הלכתי לתחנת המשטרה והם יעצו לי איך לקיים בחירות. יותר משלושת אלפי איש הצביעו בבחירות, שהתקיימו בהרמת ידיים, ואני נבחרתי לעמוד בראש מועצה בת שמונה חברים".

ישראל, המוקפת במדינות העוינות אותה במידה כזו או אחרת ומסובכת במאבק בן מאה שנים עם הפלסטינים, רגילה לראות את עצמה כמי שמנותקת מסביבתה. אבל מסתבר שבמונחים גלובליים היא נמצאת כמטחווי קשת מקרן אפריקה. למעשה, ישראל היא המדינה היחידה בעולם שיש לה גבול יבשתי עם אפריקה. קורבנות הפוליטיקה האכזרית של האזור, למרות המכשולים הרבים העומדים בדרכם, מצאו נתיב אל ארצנו, ומציבים בפני ישראל דילמות אתיות ואתגרים אסטרטגיים שאיש לא חזה

מנגיסטאב וחבריו עובדים מתוך חדר קטן ומחניק בארגון שהקים יוהאנס בּאיוּ, מבקש מקלט אתיופי שבשנת 2004 שבת רעב כדי להשיג מעמד של פליט בישראל. רובם המכריע של האריתריאים, ובהם מנגיסטאב, אינם מוכּרים כפליטים. לאחר חציית הגבול אמורים חיילי צה"ל לנהוג לפי נוהל "ההחזרה החמה", שמתיר לצבא להחזיר למצרים מסתננים שנלכדו ונעצרו. בפועל הנוהג הזה איננו מיושם, לאחר שפליטים אחדים שהוחזרו עונו ונהרגו בידי המצרים. המדיניות המיושמת כיום בפועל היא מעצר הפליטים ושחרורם לאחר שהם חותמים על הצהרה האומרת כי באו לישראל כדי לעבוד. מספר מנגיסטאב: "אמרתי למתורגמן שאני פליט. שלא באתי לעבוד. הם אמרו לי שאסור להגיד את זה. שאם אני רוצה להשתחרר, אני צריך לחתום על ההצהרה שאומרת שהגעתי כדי לעבוד". בסופו של דבר הרשויות פשוט התעלמו מההצהרה של מנגיסטאב, רשמו אותו כמבקש תעסוקה ושחררו אותו.

אף אריתריאי לא גורש עד עתה לאריתריאה, אבל המדיניות שנוקטת ישראל מותירה את האריתריאים תלויים באוויר. זכותם לעבוד כאן אינה ברורה, והחוקים והתקנות המתייחסים אליהם סותרים: מצד אחד הם אוסרים על ישראלים להעסיק אותם, ומצד שני הם מתירים לאריתריאים לעבוד. האריתריאים מחויבים בחידוש האשרה הזמנית שלהם מדי שלושה חודשים, וישראל שומרת לעצמה את הזכות לגרשם.

קידאנֶה איסאק בן ה-24 נמצא כאן מאז דצמבר. וכך הוא מסכם את חייו בישראל: "בהשוואה ללוב, לסודן, לאתיופיה, למצרים ולאריתריאה, ישראל בסדר גמור. יש לנו חופש להסתובב בארץ, ואף אחד לא מאיים עלינו. אפשר להרגיש את החופש שיש בארץ. אבל בנקודה מסוימת אתה לא רואה יותר שום עתיד. אתה תמיד פוחד ממה שיקרה לך בעוד שלושה חודשים או בעוד שנה או בעוד שנתיים".

"זה מוות אטי", אומר מנגיסטאב, "מוות בהתנוונות".

היסטוריה אריתריאית

כדי להבין טוב יותר את מצב הפליטים מאריתריאה, ואת הדילמה הישראלית, צריך להכיר מעט את אריתריאה, ובעיקר את שמתרחש בה היום.

בסוף המאה ה-19 השתלטו האיטלקים על האזור – קטע של 1,000 קילומטרים בקירוב מחופי ים סוף, וכן מרחבים גדולים של הרים ומדבריות – והפכו אותו למושבה איטלקית ששמה אריתריאה. האיטלקים ביקשו לכבוש גם את אתיופיה השכנה, אבל הובסו ב-1896 בידי צבא אתיופיה בקרב אָדוּאָה, שהיה הקרב הגדול הראשון שבו הצליח צבא אפריקאי לסכל תוכנית אימפריאלית של מדינה אירופית כלשהי.

ב-1941 כבשו הבריטים את אריתריאה מידי איטליה הפשיסטית. אחת-עשרה שנים לאחר מכן אישר האו"ם את איחודה של אריתריאה עם אתיופיה, אם כי במסגרת פדרציה שתבטיח לאריתריאה אוטונומיה. אבל לקיסר אתיופיה הַיילֶה סֶלאסי היו רעיונות אחרים – הוא גמר אומר להכליל בקיסרות שלו את אריתריאה, שכבר טעמה טעם דמוקרטיה תחת שלטון הבריטים; במסגרת מדיניותו הוא כפה את האמהרית, שפתה של הקבוצה האתנית הדומיננטית באתיופיה, על בני אריתריאה שרובם דוברים טיגרי.

התוצאה היתה מלחמה. ב-1958 כבר ניהלו אריתריאים לוחמת גרילה נגד כובשיהם האתיופים. המלחמה התעצמה בשנות השבעים והשמונים, במהלך שלטונו של הרודן הקומוניסטי מֶנגיסטוּ הָיילֶה מַריַאם. החזית העממית לשחרור אריתריאה, בהנהגת איסָאיַיס אָפֶרווֹקי, לחמה כתף אל כתף עם החזית העממית לשחרור טיגרי בהנהגת מֶלֶס זֶנאווי, עד שהמורדים ניצחו בסופו של דבר את מנגיסטו, ואנשי החזית העממית לשחרור טיגרי צעדו אל תוך אדיס אבבה. הייתי באדיס אבבה ביום כיבושה ב-1991, וכמעט נהרגתי בידי המון אמהרי שזעם על עלייתה לשלטון של הקבוצה האתנית היריבה, מתוך הבנה שאריתריאה תוכל לפרוש כעת מן האיחוד הפדרטיבי. למזלי ידעתי את הסיבה לזעמם. "אתיופיה חייבת להישאר מאוחדת", צעקתי כלאחר ייאוש. "אני עיתונאי; אני חייב להעביר את המסר הזה לעולם". ההמון החל לדבר איתי במקום לאיים בהריגתי, אבל בדיוק אז החלו הכובשים הטיגרים לירות מעל ראשינו, ואנחנו השתטחנו על הקרקע וחיפשנו מחסה.

שני מנהיגי המורדים תפסו את מוסרות השלטון ולא הרפו מהן. מלס זנאווי, מנהיג החזית העממית לשחרור טיגרי, נעשה נשיא אתיופיה, משרה שבה הוא מחזיק עד היום; ואילו רעו לנשק האריתריאי, איסאייס אפרווקי, נעשה נשיא אריתריאה. תחילה היה אפרווקי הגיבור הבלתי מעורער של האריתריאים. הוא ניצח את מנגיסטו, רודן רצחני שנוא, והוציא את אריתריאה לעצמאות. אבל בתוך שנים ספורות התחוור שאפרווקי אינו מתכוון לכונן דמוקרטיה באריתריאה. בבחירות הראשונות, שהתקיימו בשנת 1994, אפרווקי היה היחיד שהורשה להתמודד לנשיאות. בחירות חופשיות ורב-מפלגתיות היו אמורות להיערך ב-1998, אבל זמן קצר לפני תחילת מערכת הבחירות הכריז אפרווקי מלחמה על אתיופיה, כביכול בגלל סכסוך גבולות. שני הרֵעים לשעבר הפכו ליריבים מרים (נטען שזנאווי ואפרווקי הם בני דודים, מה שאינו בלתי אפשרי לאור העובדה שבני טיגרי חיים הן בצפון אתיופיה והן באריתריאה). רבבות אריתריאים נהרגו במלחמה, והבחירות נדחו בלא שנקבע להן מועד חדש.

הָיילֶה מֶנגיסטאב, מנהיג הפליטים האריתראיםּ: ""אמרתי למתורגמן שאני פליט. שלא באתי לעבוד. הם אמרו לי שאסור להגיד את זה. שאם אני רוצה להשתחרר, אני צריך לחתום על ההצהרה שאומרת שהגעתי כדי לעבוד"

חברה מיליטריסטית

במרוצת השנים חיזק אפרווקי את אחיזתו במוסדות השלטון באריתריאה וכונן חברה מיליטריסטית, שכל היבטי החיים בה נשלטים בידי הצבא. מוסדות ההשכלה הגבוהה עברו מיליטריזציה; ואילו הכנסייה, שמנהיגיה התנגדו למלחמה ועל כן נתפשה כאיום על סמכותו של אפרווקי, הושמה תחת פיקוח הדוק. הממשלה החלה לגייס אריתריאים בני 17 לשירות צבאי אינסופי כמעט: שחרורם מן הצבא מובטח רק עם הגיעם לגיל 40. כלי התקשורת העצמאיים – עיתונים, רדיו וטלוויזיה – נסגרו כולם. מערכת המשפט הוכפפה אף היא לשלטון הצבא. דיפלומט מערבי רם-דרג, אשר שירת באריתריאה, תיאר באוזני את המשטר ואת שיטותיו באמצעות השוואה מצמררת: "אריתריאה? תחשוב על צפון קוריאה. השלטון של אפרווקי בחברה הוא מוחלט. מתנגדים מוסעים אל המדבר וננטשים שם – הם מתים בתוך שעות ספורות מחום ומצמא. בני משפחה של צעירים שברחו מהארץ כדי להימלט מן השירות הצבאי הממושך נקנסו, ולעתים עונו בעצמם והומתו".

אפרווקי הוא נוצרי מלידה וחילוני קנאי בתפישתו, אבל בעל בריתו הקרוב ביותר היה שליט לוב מועמר קדאפי. היחסים של אריתריאה עם ארצות הברית הידרדרו בעקבות המלחמה עם אתיופיה – שותפה נאמנה של ארצות הברית במלחמתה בטרור. ב-2009 הצביעה מועצת הביטחון של האו"ם בעד הטלת סנקציות כלכליות חמורות על אריתריאה משום שאירחה מיליציות "שבאב" מוסלמיות קיצוניות שלחמו על השליטה בסומליה – לאפרווקי ולשבאב יש אויב משותף: אתיופיה. באחרונה טיפח אפרווקי ברית גם עם איראן – הוא ביקר אצל אחמדינג'אד בטהראן ואִפשר לטהראן להציב חיילים וטילים בליסטיים ארוכי טווח בנמל עסאבּ. במסיבת עיתונאים שקיים אחמדינג'אד הכריז נשיא איראן שלשתי המדינות תפישות דומות בסוגיות אזוריות ובדרכים להתנגד להגמוניה המערבית.

שתי הבריתות הללו הופכות את היחסים הקרובים של אריתריאה עם ישראל – בעלת הברית האחרת שלה באזור – לחריגים כל כך. אפרווקי מעריץ את ישראל ומזדהה איתה; בעיניו, אריתריאה וישראל הן שתי מדינות קטנות ואיתנות המוקפות אויבים. אפרווקי קיבל טיפול רפואי בישראל, והוא מקיים קשרים אמיצים עם ישראל וקיבל ממנה כל מיני סוגים של סיוע. מנקודת המבט של ישראל, אין מנוס כמעט מידידות עם אריתריאה: 30 אחוזים מן היצוא הישראלי בדרך הים עוברים בים סוף, ונמל מאסאווע במרכז אריתריאה הוא הנמל הידידותי האמין היחיד בין אילת למומבאי.

מארגנים התנגדות

הפליטים האריתריאים ששוחחתי איתם ברחו מארצם בגלל השירות הצבאי הבלתי מוגבל – שירות שאותו תיארו כעבודה במחנה כפייה אם לא גרוע מכך. רובם נדדו שנים אחדות – מאתיופיה לסודן וללוב – לפני שגילו שישראל היא המקלט הבטוח היחיד שאליו יוכלו להגיע. קידאנֶה איסאק שהה שנתיים וחצי בלוב וניסה להגיע לאירופה בספינה. "שילמתי כמה פעמים למבריחים שיעבירו אותי את הים – והם נעלמו. רציתי להגיע לאנגליה, לרכוש השכלה. אבל בשנת 2009, אחרי שהאיטלקים שילמו לו מיליארדי דולרים, קדאפי חסם את הנתיב הימי. שמעתי לפני כן על המסלול לישראל, והפעם לא נשארה לי ברירה אחרת".

קידאנה, מֶנגיסטאבּ ופליטים אחרים ששוחחתי איתם חיו בסודן בפחד מתמיד שסוכנים אריתריאים יחטפו אותם ויחזירו אותם לארצם – שם היה מצפה להם כלא או גורל גרוע יותר. "סודן היא המקום הכי מושחת בעולם", אמר לי מנגיסטאב. "אנשי המשטרה והצבא תמיד שמחים לקבל כסף ולהעלים עין ממרגלים אריתריאים שנמצאים שם כדי לחטוף מתנגדי שלטון ועריקים". המסע דרך סיני אל גבול ישראל – התעריף העדכני של המבריחים הוא 5,000 דולר לראש – אף הוא עתיר סכנות. מי שנופל לידי מבריחים בדואים לא נכונים עלול להיחטף בידיהם, ולחיות כבן ערובה עד שמשפחתו באריתריאה או באירופה מצליחה לגייס כופר נפש בסך 15 עד 20 אלף דולר. הכסף משולם באריתריאה לשותפיהם של החוטפים. על פי הארגון Human Rights Watch, מאות אריתריאים מוחזקים בתי מעצר מאולתרים בחצי האי סיני. שלטונות מצרים, מוסיף הארגון, מתעלמים מהתופעה. מקצת האריתריאים החטופים שוהים חודשים רבים בבתי המעצר האלה. אחדים מהם מסיימים בהם את חייהם.

"אם אתה מוחזק כבן ערובה ואין לך בית למכור, או קרובים באירופה שישלמו, הם חותכים לך את השדיים או את הפין", אומר מנגיסטאב. "הם אונסים נשים, ואז הבעלים שלהן זונחים אותן. חלק מהאריתריאים נרצחו משום שהחוטפים הבדואים שלהם רצו למכור את הכליות שלהם. אחות של חבר שלי סיפרה למבריחים שיש לה איידס כדי שלא יאנסו אותה. הם שפכו עליה בנזין והדליקו אותה. החבר שלי כמעט נטרף מרוב צער מאז". האריתריאים משוכנעים שהמבריחים משתפים פעולה עם ממשלת אריתריאה, שמחמשת אותם ומאפשרת להם לגבות בלא חשש את דמי הכופר מן המשפחות באריתריאה.

קידאנֶה איסאק בן ה-24 נמצא כאן מאז דצמבר: "בהשוואה ללוב, לסודן, לאתיופיה, למצרים ולאריתריאה, ישראל בסדר גמור. יש לנו חופש להסתובב בארץ, ואף אחד לא מאיים עלינו. אפשר להרגיש את החופש שיש בארץ. אבל בנקודה מסוימת אתה לא רואה יותר שום עתיד. אתה תמיד פוחד ממה שיקרה לך בעוד שלושה חודשים או בעוד שנה או בעוד שנתיים"

לא כל האריתריאים חולמים על קבלת מעמד של פליטים. במסעדה אריתריאית בצל התחנה המרכזית החדשה אני פוגש שני צעירים הנמנים עם מייסדי קבוצה המתהדרת בשם "הנוער האריתריאי למען דמוקרטיה ומהפכה". מטרתם היא לחולל מהפכה אלימה באריתריאה. "זה הפתרון האפשרי היחיד", אומר לי ק', בן 24 שחצה את הגבול לישראל לפני תשעה חודשים. "אין שום פתרון פוליטי".

בהיותו באריתריאה למד ק' במכללה, אשר בדומה לכל שאר המכללות בארצו נוהלה בידי הצבא, ונעצר לאחר שסטודנטים אחדים הלשינו לשלטונות על דעותיו הפוליטיות. למזלו, האסירים בכלא שאליו נלקח כבר תכננו בריחה משם, באמצעות תשלום שוחד לסוהרים. תחילה ברח ללוב, שאותה הוא מכנה "המקום הנורא ביותר שהייתי בו אי-פעם אחרי אריתריאה", ולאחר מכן לסודן ולישראל. בערבים ובלילות הוא עובד במסעדת מזון מהיר, ואת הימים הוא מבלה בתכנון המהפכה. "יש לנו מידה של חירות פה. אנחנו רוצים להשתמש בה כדי לארגן אנשים". ק' מקווה לשלוח בסופו של דבר כוחות גרילה לאריתריאה. בינתיים הוא מנסה לגייס קציני צבא בדרג הביניים באריתריאה ולשכנע אותם להתכונן למרי. הוא אינו בוטח במיוחד בארגוני האופוזיציה האריתריאיים שפועלים מאדיס אבבה. "יש שם חברים לשעבר בממשלה, והמרגלים של אפרווקי מסתננים אליהם בקלות. הקבוצה שלנו שונה, כי אנחנו צעירים ולא חייבים שום דבר לאף אחד. אלינו יהיה מאוד קשה להסתנן".

ז', בן 35, ברח מאריתריאה אחרי שנים של שירות צבאי. בניגוד לק', הוא רואה חשיבות עליונה ביצירת רשת של קבוצות אופוזיציה מיליטנטיות. "אנחנו צריכים לאחד את הכוחות באתיופיה, בסודן, באירופה, בישראל ובתוך אריתריאה". שניהם מסכימים כי האינטרס האמיתי של ישראל הוא לתמוך בשינוי המשטר באריתריאה – אף אם אין היא יכולה לתמוך בכך בגלוי. היילה מנגיסטאב מסכים איתם: "רוב הפליטים הם נוצרים, ומי שנשארים באריתריאה הם מוסלמים; אם המצב לא ישתנה, אריתריאה תתקרב לאיסלם ותתרחק מישראל. והמצב ישתנה רק עם שינוי המשטר. אי אפשר לבלום את הפליטים. שורפים אותם, אונסים אותם, רוצחים אותם, ובכל זאת הם ממשיכים לבוא. אנחנו צריכים לעבוד עם ממשלת ישראל, ולוּ בדרכים שקטות, כדי לשנות את המצב באריתריאה".

מנגיסטאב רואה בהשגת מעמד של פליטים צעד חשוב במאבק נגד אפרווקי. "אנחנו זקוקים להגנה פוליטית כדי לעצור את המשטר באריתריאה". ק' וז' חולקים עליו בנושא הזה: "אנחנו לא רוצים מעמד של פליטים", אומר ק'. "מביכים אותנו האריתריאים באירופה שמנסים להשתלב בחברה האירופית. אנחנו מתנגדים לכל הארגונים הלא ממשלתיים שמנסים להשיג לנו מעמד של פליטים. חיינו באריתריאה אלפיים שנה. לשם אנחנו שייכים".

תביעה לקבלת מעמד של פליטים

בחדר קטן במשרדי "מרכז הפיתוח לפליטי אפריקה" אני פוגש את אבּוּנֶה (האב) פֶּוואראס סאמראבּ, הנזיר שראיתי יוצא מהכנסייה האריתריאית בדרום תל אביב. פוואראס שירת שנים רבות בדֶבּרה סינָה – מנזר מפורסם השוכן בראש הר תלול שלנשים אסור לטפס אליו. למרות החום התל אביבי הוא לובש גלימה שחורה כבדה, ששוליה מעוטרים בחיקוי פרווה. צעיף שחור עוטף את צווארו וקשור תחת סנטרו, וכובע שחור גבוה מעטר את ראשו. סאמאראב, בן 33 היום, נמלט מאריתריאה לאחר שהתערבות הממשלה במנזר נעשתה בלתי נסבלת. אדמות המנזר הופקעו, וצווי גיוס לא פסחו גם על פרחי הכמורה שהגיעו למנזר בתקווה לקבל בו מחסה. כאן בישראל סאמראב עדיין מתעורר בכל יום בשלוש בבוקר כדי להתפלל. כשאני שואל אותו למעשיו, הוא אומר שביסודו של דבר, נזיר אמור להתפלל כל הזמן, אבל החובות המיוחדות שיש לו כאן מאלצות אותו לא פעם להפר את משטר התפילות שלו וכי הוא מוצא עצמו מטפל בקהילה שרבים מחבריה סובלים מטראומה או זקוקים למרפא. "אני מייעץ לאנשים, נותן להם מי קודש, לוקח אותם לירושלים או לבית לחם. איש אחד, שהתמכר לסמים, לקחתי אותו לעין כרם והתזתי עליו מים ממעיין יוחנן המטביל. שיטות כאלה, כשעושים אותן בזמן הנכון ומתוך כוונה נכונה, יכולות להוביל אנשים לחיים טובים יותר".

בניגוד לחברי "הנוער האריתריאי למען דמוקרטיה ומהפכה", סאמאראב נחוש בתביעתו שישראל תעניק מקלט לאריתריאים. "באירופה האריתריאים מוכּרים כפליטים. למה זה שונה כאן? חיינו נתונים בסכנה. ישראל חייבת להכיר בנו כפליטים".

בעודה מתמודדת עם שטף פליטים אריתריאים, ובעוד אריתריאה מחזקת את שיתוף הפעולה שלה עם איראן, ישראל ניצבת בפני דילמות קשות. ישראל זקוקה לאריתריאה אולי אפילו יותר מכפי שאריתריאה זקוקה לה, אבל ישראל גם לומדת בדרך הקשה שתמיכה ברודן אכזרי שמדיניותו יוצרת המון פליטים טומנת בחובה סכנות ארוכות טווח אחרות.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 62 של "ארץ אחרת": דרום תל אביב / ארץ אחרת. להזמנת הגיליון לחצו כאן

הרב מיכה אודנהיימר , עיתונאי ומרצה ליהדות הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "תבל בצדק" להתנדבות של צעירים ישראלים ויהודים במדינות העולם השלישי ובאזורי אסון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה