דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2009 | מהדורה 50

ברלין, הבריכה האולימפית, מתוך ספר תיירות משנת 1970: BERLIN ERWARTET, הוצאת VOGEL

הנוכח, הנעדר ואני

ההכרה האישית בעובדה שאירועים אשר התרחשו למעלה משנות דור לפני שנולדתי משפיעים על אופן חשיבתי ופעולותַי, הובילה אותי כבר בגיל ההתבגרות להפנות מבט חוקר אל עבר מלחמת העולם השנייה. עמית אפשטיין מתבונן בבני הדור השלישי

ב-81' קנה אבא לאמא ב-מ-וו.

"אני והבכור לא נוסעים במכונית האנטישמית שלך"

משכה אותי סבתא מהמושב האחורי, ובטריקת דלת הרחיקה באחת את הריח המלטף של מושבי העור המתחבאים מתחת לריפודי פרוות נמר סינתטית. בכיתי. סבתא, שידעה אובדן מהו, הסירה מיד את צווארון מעילה ושמה אותו בתיק האוכל הקשור אלי ברצועה מפלסטיק. תוך המתנה למונית אוהדת ישראל הבחינה סבתא בחלון הראווה של השק"ם בנצנוץ שהצית בעיניה משואות. נר זיכרון חשמלי ? כמה חסכוני, כמה פרקטי.

"תריסר"

תקפה סבתא את הזבנית הכהה. התרגשות גדולה אחזה בנו, בעוד אנו ממהרים אל גן הזיכרון בואכה רחוב כצנלסון, לשתף את סבא וחבריו למשחקי הקלפים. סבתא אוחזת בשקית הניילון התכולה ברכות שטרם נמצאה בה, ואני אוחז בצווארון המגדיר מחדש רכות מהי. כשאנחנו פוגשים אותו, הוא לבד.

"אתה לובש פסים"

נוזפת בו סבתא, אצבעותיה לופתות את השקית המחרחרת. פסים זה אסור. אני מחבק אותו, כמנהג הילדים האחרים, ומיד עולה ממנו אותו ריח מוכר של שטרות ושל ויסקי. דק כמו גרינג, רם כמו גבלס ובלונדי כמו היטלר ? לא הייתי הנכד האידיאלי.

"אותך היו לוקחים ראשון"

הוא מתבדח, ומגיש לי סהר מרמלדה בניחוח סרדינים מתוך קופסת פח דקה. סבתא משלחת בו מבט טרנסילווני צמא דם, והוא מצטמרר.

"בגרמניה לפחות היה להם היגיון, אידיאולוגיה, סדר. אבל היא…"

סבא נאנח, אני מהנהן, ומיד עולים בנו געגועים עזים למולדת, שטעמם כטעם הגלזורה המתמוססת של גושי המרמלדה הנדחסים לפי.

"טיפשה. איזו טיפשה שהייתי. עם טליה(=גזרה) כמו שלי, שחקנית יכולתי להיות. זמרת. איזה בזבוז של רגליים כאלה על להיות אשתך; אחד שלא יודע הנאה, לא יודע תיאטרון, לא צרפתית, לא כלום. גורנישט. ריאן דה ריאן"

באותו היום זכה סבא להיות הגבר הראשון בעולם הרואה עוד בחייו את אשתו אלמנה. אחד-עשר הנרות הנותרים לא ראו שקע מעולם.

אובדן הילדות

ההכרה האישית בעובדה שאירועים אשר התרחשו למעלה משנות דור לפני שנולדתי משפיעים על אופן חשיבתי ופעולותַי, הובילה אותי כבר בגיל ההתבגרות להפנות מבט חוקר אל עבר מלחמת העולם השנייה.

לא יהיה מוגזם להניח כי נדוניה זו מעצבת את תפישת עולמנו וזהותנו, הצאצאים, גם היום, אחרי למעלה משישים שנה; אבל החיפוש אחר הטרמינולוגיה האקטואלית והרלוונטית ביותר עבור בן הדור השלישי, המוצא את עצמו לעתים תוהה לגבי שורשי אותן חוויות מכוננות, והקשרן הישיר, האינדיווידואלי, הוא מסע מפרך ומתסכל.

נוכחותה של השואה בחייו של כל ישראלי איננה מוטלת בספק. מי יותר מי פחות. יש שקוראים לעצמם "שואתיים", יש "חרדתיים" ויש גם כאלו שזה להם תחביב או הזדמנות. אפשר לדבר על מורשת השואה, על לקחיה, על השלכותיה ועל רגעי חסד ורגעי שפל מהבולטים בתולדות האנושות, אולי. השואה הרי לא היתה שיעור לעם היהודי. השואה היתה מעבדה אנושית שלקחיה הם תורה לכל העמים, כל גוי וגוי, ושייריה נטועים באדם באשר הוא, כנראה. ניתן היה גם לומר דבר או שניים על האינסטרומנטליזציה של השואה ככלי פוליטי וכמכונן מהמכנה המשותף הנמוך ביותר ליצירת זהות לאומית ולאומנית, בארץ ובגרמניה גם, אגב. אבל היום, כאן ועכשיו, אני לא רוצה לדבר על השואה כנוכח, אלא דווקא כנעדר. הנעדר-הנוכח.

שאלתי לראשונה את סבא, שהיה אדם רך וטוב לב, בדחן וצחקן, מה בעצם קרה "שם". ישבנו במטבח ושתיקתו הקפיאה אותי. לאחר אותו נצח, סיפר לי סבא בקול זר תמונות, קולות וריחות שלא עזבו אותי לילות רבים. באותו אחר צהריים קטע סבא את עידן הילדות שלי

במשך שנים, מאז כיתה א', גיבשתי לי דעה שעמדה בניגוד מוחלט לכל מה שנאמר לי במפורש ובקול רם על ידי נציגי מערכת החינוך הממלכתית מעל בימות הטקס – ובמרומז, בלחישה על סף האילמות, בחדרי חדריהם של סבי וסבתי: לא, שיננתי בעקשנות אופיינית של בן יחיד, לא שונאים אותי. איך ייתכן שדמותי הצנומה והממושקפת מטילה צל עקמומי ומאיים שעלול לשכנע גוי כלשהו שהשכמתי להורגו? האם קיימת סבירות קלה שבקלות שעם אצבעות שקופות כמו שלי, נימוסים מופתיים ונטייה לחלום בהקיץ ארקום מזימות ערמומיות להפילו בפח? ספק.

בזכות טיפשותה של מחנכת בתיכון, ששלחה אותנו בלי כל הכנה או הכוונה לאסוף סיפורי משפחה לטקס יום השואה, בגיל ארבע-עשרה שאלתי לראשונה את סבא, שהיה אדם רך וטוב לב, בדחן וצחקן, מה בעצם קרה "שם". אף אחד לא שאל אותו את זה קודם לכן, עד אותו יום. ישבנו במטבח ושתיקתו הקפיאה אותי. לאחר אותו נצח, שוודאי ארך למעשה שניות ספורות, סיפר לי סבא בקול זר תמונות, קולות וריחות שלא עזבו אותי לילות רבים. באותו אחר צהריים קטע סבא את עידן הילדות שלי, ואני לא יכולתי להביט בו עוד בעינַי המפוקחות. כעבור שנתיים, כשנפטר, חשתי הקלה איומה. קיוויתי שיתפוגג. ייחלתי לשיכחה. לשווא.

בגיל עשרים התחלתי לעכל את המידע שאספתי בכפייתיות מאז אותו יום, ולעבד אותו כחומר לעולם נפרד שיהיה אפשר להציץ ולגעת בו דרך חריץ ובקצה האצבעות, בו ובכל אותם דברים שהיו אסורים עלי בילדותי: אל מול החינוך להערצת החזק נגלתה לפני האסתטיקה של הקורבן, כוחו שבחולשתו, ויופיים הנוגה של טקסי ההדחקה אל מול הפומפוזיות של טקסי הזיכרון. השואה נעשתה לגג, ובצלו התנהלו חיי, ועבודתי, במין מבוך שבו כל טרקלין מתפצל למסדרונות וכל מסדרון לנקיקים.

בשלב מסוים שאלתי את עצמי מה עומד מאחורי ההתעסקות הזאת, מדוע פיתחתי יחסי משיכה-דחייה דומיננטיים כל כך עם דבר שלא חוויתי בעצמי, שסופר לי בשיעורי ההיסטוריה על מנת ללוש את זהותי, ושרק בחטף ובאקראי נתגלתה לי קרבתו צורת בשר ודם. בכתביו של פרופסור דן בר און, שחקר ועבד כפסיכותרפיסט במשך שנים עם בני הדור השני בישראל, באמריקה ובגרמניה, התוודעתי לתיאוריית "קונספירציית השתיקה", שבה הוא מסביר את תופעת "הקיר הכפול".

"קונספירציית השתיקה" היא הקשר שקושרים האב והבן, או האם והבת, מתוך הסכמה שעדיף לראשון שלא לדבר ולשני שלא לשמוע ? לא להיזכר ולא לדעת. "הקיר הכפול" הוא החומה שבונה האב מצד אחד, והבן בצד האחר, במקביל. בכל אחת מהחומות הללו ייתכנו חלונות ? אחד, שניים, אולי אפילו רבים ? כל אחד מהחלונות האלו הוא הזדמנות לגעת באמת, לשתף ולהתחבר לזיכרונות, למעשים, לחוויות. קורה שחלון נפתח בחומה אחת, או בשנייה, אבל נדיר הדבר שחלונות נפתחים זה מול זה באותו הרגע. המעניין הוא שהתופעה זהה כמעט אצל הקורבנות והמקרבנים, גם אם מטעמים שונים.

המרחק והמתח בין נוכחותה הפיזית כמעט של השואה בחינוך ובזהות הקולקטיבית בישראל לבין היעדרותה בחיינו האישיים, אנחנו בני הדור השלישי שלא היינו "שם", אל מול נוכחותה הרוחנית, הפילוסופית, הדתית ממש בחייהם של אלו מאיתנו שהזדמן להם לפתוח חלון בו בזמן שנפתח החלון המקביל, יוצרים מין משולש ברמודה סוער ומסתורי שבו רב הנסתר על הנגלה, ותעלומות מוסריות ואנושיות בו למכביר.

אחד האתגרים הגדולים בעיני הוא להכיל את העובדה שבני הדור השלישי בגרמניה חווים יחסים דומים עם אירועי העבר, וכי הקרבה בינינו רבה מהמרחק, שלא כצפוי. גם שם קיים אותו המתח, אותו המלל הפוליטי ואותה שתיקה אינטימית, שנשברת באופן פתאומי ומטלטלת עולמות ולאחריה אי אפשר עוד שלא לראות כי הנעדר נוכח הוא.

לפני חודשים אחדים החליט מי מחברי כאן בברלין, שהתחתן עם בת ממשפחה מיוחסת, לשתף אותי בדבר סוד: זמן קצר לפני כן גססה אם המשפחה, ושכבה במיטתה על ערש דווי. קרובי המשפחה התכנסו באחוזתה וישבו סביב מיטת החולה, שכבר לא דיברה עם איש ועיניה היו עצומות רוב הזמן. כולם שוחחו על מר גורלה של האם והסבתא, האישה האצילית ועדינת הנפש, החכמה וטובת הלב, שהיתה תמיד שם לייעץ, לתמוך ולהקשיב. בעוד לחישותיהם וצקצוקי לשונותיהם רוחשים בחדר, פקחה הגוססת את עיניה, הזדקפה במיטתה כמעט לישיבה, קראה "הייל היטלר!" ונפחה את נשמתה. בני המשפחה ההמומים החליטו מיד שאיש לא שמע את ששמעו כולם, ושהדבר לא יֵצא מהחדר.

אותו חתן אולי היה שוכח מהעניין אלמלא סבתו שלו, שנשתבשה עליה דעתה וחיה בבית אבות מיוחד ללוקים בנפשם, ואלמלא אסף אותה באותו שבוע לביקור בבית המשפחה וראה אותה בעודם במכונית מביטה על הכביש המהיר ונאנחת: "האוטוסטרדות האלה ? היטלר בנה לנו אותן. מעניין לאן הוא נעלם…"

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 50 של "ארץ אחרת": 1939‑2009 החלל הגדול – על היעדרם של יהודי אירופה. להזמנת הגיליון לחצו כאן

עמית אפשטיין הוא סטודנט באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל, במחלקה לצורפות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה